ושמחת בחגך

ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות נוהגים בהם קצת שמחה.
תיכף במוצאי יום הכיפורים מתחילים בבניית הסוכה להראות את חיבוב המצוות. רק יצאנו ממצות יום הדין אנו מתחילים במצוות החג. בבוקר נוהגים להשכים מוקדם להתפלל שוב להראות חיבוב המצוות, אין אומרים תחנון בימים אלו מטעם השמחה שהתחילה בבנין בית המקדש של שלמה שחנכוהו בימים אלו. ועוד עוסקים בחיפוש אחר ארבעת המינים, מהדרים להוציא ממון רב אחר מצוות אלו שלכאורה השכל מתנגד להם בכל תוקף. שהרי לאחר החג אין לארבעת המינים האלו כל ערך, ובמשך החג רק מנענעים בהם אין הנאה לגוף מהם כלל. והמדקדקים מוציאים מאות שקלים עבור פריטים אלו (לא שאני מחפש לקטרג חס ושלום בהמשך אפרט כוונתי). הקשה מכל הוא ללמוד בימים אלו, שהרי עסוקים בעניינים מעניינים שונים והראש לא יכול להתחבר ללימוד. וזה מה שמוביל אותי בזה המאמר. כי גם אני מרגיש ביתר שאת מתמיד את הזמן נעלם ואת חוסר האפשרות לעצור רגע ללמוד משהו להתבונן על מה שעברתי ומה מצפה לי.
אך הרצון והלחץ שלי להוציא ממני החוצה לא מניח לי, וקשרתי עצמי לכסא ובכוחות עילאיים אני מנסה להגיד משהו. הכל מתפרץ בתוכי רעיונות רבים ונשגבים אך היכולת לארגן ולסדר אפסית.
אנסה איך שהוא להתעלות איני יודע עדיין במי ובמה אני נלחם אבל השם יעזור וננצח.
התחלתי בשמחה ומהר הצגתי צדדים אפלים שבתוכה ואני רוצה להמשיך ולהציג את האפלות ובעזרת השם אחר כך אנסה להאיר את החושך.
אני מתבונן בחגים ואם כל השמחה אני מבחין במוזרות שבדבר. חג הסוכות האוויר נפלא ריח הסכך הטרי מראה הירוק מארבעת המינים קישוטי הסוכה כל זה מרנינים את הלב, אבל,, יש גם צער צריכים לצאת מן הבית הנוח מן המיטה הנוחה לצאת לגור שבעה ימים מחוץ לבית. בקירות של מילימטר שנים. הגג של עלים. רצפת חול. המחשב לא יכול להגיע אלא אם נוותר על האינטרנט. אי אפשר לצאת לרחוב לאכול פלאפל צריך לאכול בסוכה. ולמי שמחמיר כל אכילה ושתייה רק בסוכה בקושי יכול לצאת מן הבית, איך אסע לאן שהוא שאם אהיה צמא בדרך ואין סוכה מה אעשה?
עכשיו אני הולך לפסח איזה התרגשות מחכים כבר לנגוס מן המצה שלא אכלנו שנה שלימה. אבל אחרי הביס הראשון מגיע הזיכרון שזה כמעט כל מה שנצטרך לאכול שבוע שלם, עם קצת תפוחי אדמה וביצים.
מגיע שבועות חג קצר ומוזר לא בדיוק ברור מה קורה כאן. זה היום שבו קבלנו את התורה. אחד היסודות שנשען עליו יום זה שצריכים להיות ערים כל הלילה, בבוקר מגיעים על ארבע לתפילה. ובין הירדמות להירדמות נזכרים במאכלי החלב שמחכים לנו ונרדמים שוב עם חיוך.
ואז מתקרב ראש השנה. לפני זה צריכים לקום חודש ימים באשמורת הבוקר להגיד סליחות (למנהג האשכנזים רק שבוע). ואז מגיע ראש השנה כולם מתכסים בלבן הולכים לבית הכנסת לשמוע קול שופר. ועד שמגיע השופר הרעב כבר מגיע לפניו. ואחרי השופר יש עוד תקיעות שופר. עד שבסוף רצים הביתה מהר לאכול כדי לחזור להתפלל שוב. ולמחרת הכל חוזר חלילה. ואם זה לא מספיק אז תיכף למחרת מגיע צום גדליה. והנה כבר ריח של יום הכיפורים. ולא הזכרתי עוד כמה צומות בדרך (דילגתי על שני חגים יותר שמחים פורים וחנוכה שאלו באו מאוחר יותר, לכן נדבר עליהם מאוחר יותר).
טוב אני תוך כדי כתיבה עדין לא יודע איך אצא מהסבך הזה שהכנסתי את עצמי אבל השם שנתן לי את אלו החגים ייתן לי פתרונות (שאם לא אקבל רעיונות, לא תראו את המאמר!!!).
אולי התשובה לכל מונחת במילה שמחה מה זאת שמחה?

מתוך ויקפדיה: שמחה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו. חוויה זו לרוב תהיה חוויה שיש בה התחדשות והשתלמות של האדם באחד מהיבטי חייו.
הרגש מתאפיין במחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף. אפשר להגיע למצב של שמחה בשימוש באמצעים פנימיים כמו שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית, והצלחה בהגשמת השגים, יעדים, שאיפות וחלומות. ואפשר להגיע לרגש זה בשימוש באמצעים חיצוניים כמו מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה, הצלחה בתחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול, סמים ותרופות.
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - העצב שמכנס את כוחות הנפש ומשבית את פעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין האהבה; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש 3 רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. השמחה - שהיא אחת מ 3 הרגשות הבסיסיים היא "מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.

בדת היהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. יש אף מצווה מיוחדת לשמוח בחגים, כדברי הפסוק בספר דברים, פרק טז, פסוק י"א: "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", וכן בפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד). הביטוי העממי אין שמחה אלא בבשר ויין, שנטבע בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים, קובע למעשה כי היהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף.השמחה [ובנוסף לה 'טוב לבב'] היא תנאי נדרש בקיום כל מצוה ומצוה, שכן כתוב בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב" (ומכלל לאו אתה שומע הן). אחד מעקרונות חסידות ברסלב, שהינו גם עקרון כללי בחסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת.
אמנם, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אולם קיים חודש אחד, בו על פי חז"ל, מרבין עוד יותר בשמחה, והוא חודש אדר, בו נחוג חג הפורים. ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה. במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי.
בשפה העברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה, (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה) ויש בהם כנראה להעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמייחסים לרגש זה. למשל השימוש בגילה לשמחה המהולה בה מעט עצב. עד כאן ויקפדיה

ואחר כל זה אנסה במילים שלי ומהרגשות שלי לבאר מהי שמחה.
שמחה היא התרת הספקות. שהספק מחשיך הכל. וכשמגלים את האור מתירים את הספק באה השמחה. ומי שברא אותנו כך דאג להסתתר מפנינו. שאין ספק גדול מזה בעינינו. מזה השם? מיהו השם?
וכל פתיחת אור בהקשר להשם מציפה אותנו בשמחה.
וככל שנעבוד את השם ככה נכירהו ונדעהו ותעלה בנו השמחה.
השמחה אינה הוללות. כל האמצעים החיצונים כגון הריקוד המשקאות הטיולים וכל מה שנכתב למעלה הם אמצעים לשמחה מלאכותית. שאותה ניקח לעבודת השם ומשם נקבל את השמחה האמיתית.
ואם נחזור לכל מה שהבאנו ארבעת המינים הלולב האתרוג ההדסים והערבות (שלא כרגע אכנס לביאורם, ובעזרת השם עוד נדבר בהם). וכשרק אני רואה אותם ונזכר בתחושות מן השנים שעברו הלב פועם וגואה שמחה. הכל מזכיר לי את השם, אפילו בתוך הצום אני חש את השם, ההתנתקות מן החומר שם השם. הישיבה בסוכה שנקראת בלשון הגמרא "צלא דמהימנותא" פירושה- צל האמונה. סוכה מלשון סכך, הסכך מצל עלינו. הסוכה כנגד ענני הכבוד הם שורש האמונה. ועכשיו שאני יושב בסוכה כל רגע ורגע כולי עטוף בענני הכבוד - זוהי שמחה אמיתית. המצה היא המן - הוא הלחם שאכלו אבותינו במדבר. זהו שורש האמונה שאנו בולעים לתוכנו. איזה שמחה! בכל אחד מעבודות השם אנו מגלים משהו ממנו ואז בהתרת הספק באה השמחה האמיתית.
תודה לך בורא עולם שפתחת ליבי ופי להאיר מאורך.
בשמחה שהצפת אותי אין בכוחי יותר להגיד דבר. שיכור אני ולא מיין. חג שמח לכולם.

"כי ביום הזה יכפר עליכם"

נשאר לנו מחצית היום עד יום הכיפורים, ולא עלה בדעתי שום מאמר. כיוון שלאן שפניתי במחשבתי עלו בי רעיונות המלווים במוסר ותשובה. וכיוון שקבלתי על עצמי להימנע ככל האפשר מהטפת מוסר עזבתי כל רעיוני, והבאתי קצת מן ההלכות לערב יום הכיפורים. לקחתי זאת מספר "חיי אדם". רק פתחתי כל הראשי תיבות ומלאתי את הפסוקים מהמקורות ובסוף הוספתי הערה קטנה בעניין הטבילה. בטוחני שכולכם כבר טהורים וקדושים. ותשרה עליכם שנה טובה ותזכו לגמר חתימה טובה.

"חיי אדם"- אף על גב שחייב אדם לשוב בכל יום וכל שכן בעשרת ימי תשובה, מכל מקום בערב יום הכיפורים החיוב יותר ויותר שיהיה כל היום בתשובה ולקיים כמו שכתוב "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז' ל), ורצוני לומר כי בראש השנה אין הקדוש ברוך הוא דן בעצמו אלא בית דין של מעלה דנין, אבל ביום הכיפורים אזי הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו יושב על המשפט ומשגיח, ולכן צריך כל אדם לידע בנפשו לפני מי הוא מטהר. לפני ה', ולכן יראה לתקן הכל מה שעיוות בין מה שבין אדם למקום וכל שכן שבין אדם לחבירו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון ואונאת דברים, כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, ולכן אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו. ואם אינו מתפייס בפעם אחת, יחזור וילך פעם ב' וג', ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר. וכל פעם יקח עמו ג' אנשים. ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו זקוק לו אלא אם כן רצה לעשות לפנים משורת הדין, אלא יעיד י' בני אדם ויאמר בפניהם שכבר בקש ממנו מחילה (בשם-מהרי"ל). וכשבקש ממנו זה כדין וזה אינו מוחל לו, נקרא חוטא ואכזרי, שאין זה ממידת ישראל אלא ממידת עשו, שעליו נאמר (עמוס א' יא) "כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". ומכל מקום אם זה מכווין לטובה כדי שלא ירגיל בכך, מותר. ואם הוציא שם רע, אין צריך למחול לו, דאיכא דשמע (שאם כששמע) בשם רע או שמע שביקש ממנו מחילה ולא נפק מחשדא (יצא מחשד). ומכל מקום אם רוצה במידת ענוה, הוא ימחול לו גם בשם רע. ואם מת זה שחטא לו, אין לו מחילה, אלא אם כן יביא י' בני אדם ומעמידם על קברו, וילך על קברו יחף, ויאמר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, והם ישיבו לו מחול לך מחול לך מחול לך ג' פעמים (בשם-א"ר), ואפילו הוציא עליו שם רע. ואם הוא מהלך ג' פרסאות, ישלח שלוחו. ואם חרפו לאחר מיתה, אין צריך לילך על קברו, אלא יבקש ממנו מחילה במקום שביישו, ואז צריך לעשות תשובה על שעבר חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על מתים:
ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליו, יודיענו, אף על פי שחבירו לא ידע מזה כלל, ועלכל פנים יסדר לפני הרב ומורה צדק הענין בשלימות ובאמת בלא שקר, שאם לא כן אינו אלא כגונב דעת עליון, וישאל האיך ינהג. כללו של דבר, כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו, כי היצר הרע יש לו התירים הרבה, כי אם ישאל למורה צדק שיורה לו הדרך על פי דרכי התורה, כדי שלא ישאר בידו ממון חבירו בעול:
מצוה לטבול בערב יום הכיפורים אף על פי שהוא טהור מטומאת קרי, ומכל שכן כששימש מטתו, כדי שיהיה נקי וטהור ביום הקדוש. ומכל מקום אין מברכין על הטבילה. ועיקר זמן הטבילה לאחר חצות. ומיהו הרוצה להקדים, לא יקדים משעה ה' על היום שעה אחת קודם חצות. (ואני אמנון מוסיף-מנהג הנשים ללכת בערב יום הכיפורים למקוואות הנשים לטבול וגם הרווקות הולכות לטבול שזו להם הזדמנות פז. ואין מברכים על טבילה זו).

"אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב)

אנו קרובים כפסע עד יום הכיפורים, הוא יום גמר החתימה לדין שעלה בגורלנו ביום ראש השנה, וניתנו לנו עוד עשרת ימי תשובה לתקן ולשפר, ובטוחני שעשינו והועלנו. וכעת תגמר חתימתנו לטובה ולברכה.
ואני עומד יום אחר שובי מאומן, וכיסופי אומן כבר מנצנצים וכל חשקי לדבר מהאמונה. "אומן" היא תמצית האמונה, ו"אמן" הוא שורש האמונה, ורבי נחמן הוא ראש המאמינים.

ואולי אפתח בדברי ה"חזון איש" (הרב אברהם ישעיה קרליץ זיע"א) מספרו "אמונה ובטחון". ידוע שהחזון איש שלא ללמד רפואה אך היה נקרא לניתוחי מוח מסובכים כיועץ בכיר.
כך פותח הוא את ספרו: "א. מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש:
אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. האמנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת." וממשיך בתיאור נפלא מפלאי הבריאה. ואין בי היכולת לתמצת את דבריו יותר ממה שעשה אותו הצדיק. על כן מי שחפץ להתבשם מדברי צחותו יעיין בספרו הדק ורב האיכות.

אמונה היא מהמידות הגבוהות ביותר שבאות מן הספירה הגבוה ביותר דהיינו מן הכתר ועל כן הקושי בהסברתה ובהבנתה. ומאידך אנו קושרים את האמונה ללב ואת הכתר אנו קושרים במוח.
וכפי שכבר עמדתי על הדבר בענייני הלב אני מציין שוב שלהבנתי יוצאת האמונה מן המוח. שם שורש האמונה. אך גילוייה הוא בלב. שם אנו מגלים את האמונה כפי דרגתנו על פי מעשנו ובדרך רצוננו.
שורש האמונה - היא האמונה בבורא עולם. וכפי שמתאר אותה הרמב"ם ב13 עיקרי האמונה.
שורשים אלו נמצאים בכתר ובמוחנו ועבודתנו להוריד שורשים אלו ללבנו על מנת לאחוז באמונה אמיתית שתבנה בנו שכל ישר ורצון אמיתי. שגם אלו באים מן הכתר לאחר האמונה. ומתגלים הם בליבנו.
אמר רבי יצחק דמן עכו בפירושו על ספר היצירה משפט שאפשר עליו להקים עולמות, יסוד אדיר ועצום. וכך אמר "ברית יחיד מכוון באמצע, כי ברית הלשון פירושה כריתת וחקיקת האותיות בלשון על השפתים, ועל כן אלקים עולה לחשבון פ"ה, וכן בלימה. ובא מן הכתר, כי הוא לחשבון הלב. ועל כן האיברים הפועלים הם זוגות זולתי אלו הפה והמילה, כיונו על מה שיצוה השכל כי הוא הרצון השוכן בלב" והגיד זאת במילים שלי הרצון השוכן בלב הוא השכל.

ואם בספר היצירה עסקינן אנסה לבאר יותר בעזרת שלשה כלי עזר שמביא לנו ספר היצירה "תלי גלגל לב" כבר נאמר בספר היצירה "תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה".
התלי הוא קו המשיק לאופק יוצר זוית קטנה אשר נעה ונדה בהתמדה. תנועה זו היא המספקת את החיות לכל העולמות.
כבר כינו הקדמונים את התלי נחש עקלתון או נחש בריח וציירוהו כנחש המשתרע על כדור היקום ראשו לצד חציו האחד וזנבו לצד חציו השני.
על פי הסוד התלי אוחז בשתי נקודות בקצוות היקום והוא מחזיקו.
התלי מחזיק את המקום, הוא מימד המקום.
הגלגל הוא התנועה ובכללו תנועת כל הגלגלים, הוא מימד הזמן.
הלב הוא הנקודה, או נרצה לומר היא הנקודה הפנימית אשר בלב האדם. בנקודה זו נקדים להסביר מבנה העולמות:
תחילת ההשתלשלות העולמות מן האין הסוף עובר דרך חמש עולמות רוחניים. הראשון שאין לנו בו תפיסה ואחיזה נקרא אדם קדמון בו נאצלים המדות מן האין סוף והם עדין רק בכח. ממנו נאצלים ארבע העולמות אצילות בריאה יצירה ועשיה. הכל משתלשל בדרך אורות הכל רוחני טהור גם עולם העשיה רוחני. האורות המשתלשלים על העולמות נקראים ספירות, אשר בכללותם הם תמונת אדם. לאחר הארבעה העולמות נבראו גלגלי שבעת הרקיעים, גלגל המזלות גלגלי הכוכבים, ולבסוף משתלשל העולם השפל הזה שאנו חיים בו.
עוד נבאר כי נוסף על אור המיוחד הוא עולם עשר הספירות בתמונת אדם, יש עוד אור הנקרא מחצב שנשמות של בני אדם, וממנו נחצב עוד אור הנקרא מחצב המלאכים, ואחריו יש עוד אור אחד מועט הנקרא אור חשוך שממנו נאצלו הקליפות.
אותה הנשמה שמקבל כל איש מקורה במחצב הנשמות, רובה היא חופה על האדם וניצוץ ממנה יורד אל תוך האדם וחלק ממנו משכנו הרוחני הוא בלב.
מסביר ספר היצירה את השתלשלות העולמות מן האין סוף ובעשרה ירידות זו מן זו. הראשונה היא רוח אלקים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים וכן הלאה. התמוה מכולם הוא השלב השני בו יוצאת רוח מרוח. ומה השוני בין הראשונה לשניה כי אם הם שוות אז יצאו עד אין סוף. אך התשובה כבר באה בראשונה שהיא הרוח אלקים חיים היא רוח הקודש.
אותו האור הראשון שהוא הרוח הקודש שאין בו תנועה כלל מקבל מן סוף הדרך שהוא הנקודה הפנימית את הנקודה בתוכו והופך מן אור לאויר (נוסף בו "י" הרי נקודה) ואז יוצאת הרוח מן הרוח.
זה מתחיל מן התלי שהוא הנמשל אל רוח הקודש ובעזרת הגלגלים יוצאת הרוח עד שמגיע אל לב לבו של האדם. וכשאדם נטהר ומתקדש מתקן מידותיו והופך לכלי ראוי שתשרה עליו הרוח גורם שאותו האור היורד ממחצב הנשמות מתחבר לניצוץ האור שדבוק בו ואז לפי הזדככותו שורה עליו הרוח.
והסוד הגדול!! שמאותה הנקודה הפנימית (בלב) עולה האור עד מעלה מעלה והוא הנכנס באותו האור והופכו לאויר נמצא כל העולמות נוצרו עבור האדם ובכוחו לחיות את כולם.

לסיכום מן האמונה היוצאת מן הכתר יוצאת אותה הרוח הנקראת רוח הקודש היורדת בשכל הישר ועד אותם הצדיקים אשר זכו לאותה הרוח שתשרה בם. ובהתגלות האמונה האמיתית בלב פועלת באדם בכח הדברי נבואת הבורא.
ובע"ה עוד מעט חג הסוכות בו אנו מתכסים בצילה של האמונה יפתח השם את ליבי ויזרום הדם באצבעותי ואוכל לשפוך מליבי שנה טובה וגמר חתימה טובה.

שנה טובה

"הנה אני שולח לכם את אליה הנביא" (מלאכי ג' כג')

אני שמח לציין שהשאלות שנשאלות מאד ענייניות ועמוקות וככל שירבו השואלים כך נעמיק בהבנה. אנסה להשלים את כל השאלות שנשאלתי למען נסגור חובות ונדרים של שנה זאת ובעוד כמה שעות מעטות בע"ה יובילני המטוס לאומן לראש השנה.

נשאלתי: למי נתנה יכולת הנבואה? האם ליחידים נדירים או שבשקידה ראויה יכול כל אדם לנבא?
נזכיר ראשית את דבור שבועתו של אליהו הנביא בספר תנא דבי אליהו: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו". (תנא דבי אליהו פרק ט).
מקשה אליהו הנביא שהרי באותו הדור חי פנחס בן אלעזר (שהגיע לזקנה מופלגת) והרי היה כהן. ואומרת לנו התורה (דברים כו' ג') "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". ומדוע עמדה דבורה לשפוט את העם? ואולי גם מקשה על עצם היותה אשה. ומתרץ כפי שמתרץ. ועדיין רוח הקודש היא מדרגה אחת מתחת לנבואה, אבל אנו רואים -הכל כפי המעשים. ודאי שבמעשים כרוך הלימוד הידע והמידות. הנבואה נקנית בלימוד. כל נביא למד אצל נביא. הלומדים נקראו בני הנביאים. הנבואה הינה אישית כל נביא מתנבא לפי השגתו, אך בנוסף ליכולת ולהתמדה של הנביא יש את רצון השם שמכתיב מי ינבא ומה ינבא.
מתוך אמרי שפר "וזה שכבר נודע לכל נביא מנביאי ישראל שאי אפשר לשום אדם בעולם להגיע למעלת הנבואה אלא אם כן קבל קבלת ידיעת השם והשתדל להשיג אחר שקיבל והיה חכם גדול בחכמות המובנות להשגה הקודמות לנבואה. וידעו הנביאים כולם שדרך זו אינה ראויה אלא לשמחים בחלקם וכובשים את יצרם וחוקרים החכמות האלהיות והטבעיות והלימודיות מפני שהם בלי דעת ואם כן כל שכן אצלם שאם אינם מקובלים מסתרי דרכי הצירופים בשמות ובדומיהם שלא יתנבאו לעולם מפני שהם כלי המחשבה והבינה".
מתוך אמרי שפר "לא נסתפק שום חכם מחכמי ישראל הקדמונים ז"ל וכל שכן שלא נסתפק שום נביא שהנביא אין מדרך השם להחכימו לשעתו כלומר שהיה היום עם הארץ גמור ובלילה נבאו השם והשלימו והחכימו ושב חכם גדול. אבל מדרך השם להשלים החכם הגדול המתעסק בחכמת הנבואה והולך בה ימים ומבקשה וקבל ידיעת השם בקבלה והשתדל להוציא מה שקבל מן הכח אל הפועל. כי מדרכי השם ומרחמיו הרבים וחנינתו את האדם שבראו בצלמו כדמותו להשפיע עליו משפע טובו והוסיף לו חכמה תמיד עת אחר עת עם השתדלות בה. ומפני שהגדולה שבידיעות היא ידיעת השם והוא משתדל בה ונושא ונותן בה בינו לבינו מצליח באמת. והאומרים שיתכן שיהיה לו מונע מהשם האלהים שכך היא המידה. אבל יש לה סוד ואם גלינוהו היה קשה מאד בעיני כל חכם. ואם לא נגלהו יחשוב השומע שלא ידענוהו ולא נגלה לנו. ואנו יודעים שאנו יודעים אותו וכבר נגלה לנו. ואם כן נעשה לישב שתי הדעות נגלהו ברמז ויהיה נגלה למבינו ונעלם מזולתו".
כאן רומז הרב על המניעה מצד השם והוא תמיהה גדולה.
נשאלתי: קדושה-שריפת החומר?
ננסה להבין את המילה קדושה מאיפה נגזרה. אנו מוצאים במשנה "מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור גדרה ונפרצה אומרים לו גדור אם נתייאש הימנה הרי זה קדש וחייב באחריותה". המשנה מדברת על "כלאי הכרם", חיטה שנזרע בין הגפנים היא הנקראת כלאי הכרם. במשנה זו מדובר שהייתה חומה בין הכרם לחיטה והחומה חוצצת ומפרידה. אך משנפלה החומה יהפוך הכרם את החיטה לכלאים. לכן אומרים לו לגדור ובאם לא גדר והוסיפה החיטה חצי אחוז מגודלה הפכה לכלאים ואז צריכה החיטה להיתלש, ומימלא רואים בה כאילו כבר איננה. ובא הביטוי "הרי זה קדש" להגיד שרואים בחיטה כאילו שרופה שהמילה קידש היא שריפה.
ומשנה נוספת אומרת "ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה. קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חטא. יראת חטא לידי רוח הקודש. רוח הקודש לידי חסידות. חסידות לידי תחיית המתים. תחיית המתים לידי אליהו ז"ל". אנו רואים שהטהרה היא הבאה לפני הקדושה, והיא המביא לקדושה. כבר אמרנו שהטהרה היא ההינתקות מן החומר. וידוע העניין שחולה שהייתה רגלו מזוהמת ונצרך לקטועה אותה, ולאחר שקטעו רגלו עדיין הרגיש עוד זמן מה את החלק שאיננו, כאילו הוא מחובר לרגלו. שכל חלק מן גוף האדם קשור אליו פיזי ורוחני קשר חזק, שגם אם קוטעים את האבר עדיין הקשר קיים ולא במהרה מסתלק. לכן לאחר הטהרה שהיא התנתקות מן החומר, צריך לשרוף את החומר שניתק. וזוהי מדרגת הקדושה. בפועל אין ביכולתנו לבצע פעולה זאת באופן שכלי. והשם יתברך נתן לנו מתנה שמים, שבמעשה המצות ולימוד תורה מתקלה אותה הטומאה שהתנתקה. וזה נקשר לפעולת הקורבנות שנעשה בבית המקדש. ועכשיו שאין לנו בית מקדש הלימוד התפילה והמצוות מקדשים.
יהי רצון שנזכה במהרה להקים את בית מקדשנו ובהקרבת הקורבנות יכופרו כל עוונותינו ונגאל.

אומן אומן ראש השנה

ביום שלישי כו' אלול אני טס לאומן. וכל מי שרוצה שאתפלל עליו ועל בני משפחתו בציון הקדוש של רבי נחמן, יכול לשלוח לי אימייל עד יום שלישי ב12 בבוקר. ואחרי כן sms בלבד עד ערב ראש השנה לטלפון 0546227199 ובלי נדר נזכיר על הציון. נא להוסיף לכל שם את שם האמא ומה הבקשה. ובע"ה תתקבלנה תפילותינו לרצון.

תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו

לפי שהתקיעות מעוררות הרחמים ומעלות זיכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים נהגו לעשות הכנה רבה ומעיינים בפירוש וכוונת התקיעות או בשאר ספרים קדושים המדברים מענין היום.
הברכה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר: מברכים על השמיעה ולא על התקיעה בשונה מכל ברכות כגון מגילה שגם היא מצוות שמיעה ומברכים "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה"
התקיעה היא קול ישר ופשוט, ולכתחילה ראוי להיזהר שיהיה הקול ישר מתחילתו ועד סופו, אולם גם כשהקול עולה ויורד כיון שהקול בהמשך אחד הוא ללא הפסק הרי זה נחשב לתקיעה:
התרועה היא קולות קטנטנים תכופים זה לזה. יש שעושים קולות אלו מופסקין ויש שעושים אותם מחוברים זה לזה, וכל מקום כמנהגו:
השברים הם שלשה קולות יותר עבים מקולות התרועה. יש שעושים קולות אלו פשוטים וישרים כתקיעות קצרות, ויש שעושים אותם בקול עולה ויורד הנשבר בתחילתו או בסופו וגם בזה כל מקום כמנהגו:
התקיעה צריכה להיות בהמשך אחד, ואסור להפסיק בה הפסק אפילו בפחות מכדי נשימה. אורך התקיעה צריך להיות בהתאם לאורך של הקולות שלפניהם או אחריהם באה תקיעה זו, ולכן התקיעה לפני או אחרי השברים תרועה צריכה להיות ארוכה לפחות כשיעור השברים תרועה שהוא לערך כשיעור עשרים קולות קצרים, והתקיעה שלגבי השברים או התרועה לפחות כשיעור ט' קולות קצרים. גם אם מאריכים בשברים או בתרועה אין התקיעה צריכה להיות ארוכה אלא כשיעור ההלכתי של הקולות הנ"ל ולא כאורך הקולות במציאות:
התרועה היא לא פחות מתשעה קולות קטנטנים, ויכול להרבות בה בקולות קטנטנים ובלבד שלא יפסיק באמצע בנשימה או בהפסק של שיעור כדי נשימה, ואם הפסיק לא יצא, בין בתוך תשעת הקולות ובין אחר כך:
השברים מורכבים משלשה קולות הנקראים יבבות, וכל קול מהם הוא כשיעור משלשה ועד פחות מששה קולות קצרצרים של התרועה. לכתחילה אין לעשות בשברים יותר משלשה קולות, אמנם אם עשה יותר יצא, בתנאי שלא הפסיק ביניהם בנשימה או בשיעור כדי נשימה, ואם הפסיק, בין בתוך שלשת הקולות ובין אחר כך, לא יצא:
צריכים להיזהר מאד לשמוע את כל הקול מראשיתו ועד סופו, גם אם התקיעה ארוכה מאד צריך לשמוע עד הסוף.

תוקעין בקרן של בהמה. בהמה אין לה דעת כי אם כח המדמה שהוא בחינת שינה, שאז רק כח המדמה ער בחינת חסרון הדעת בחינת הזמן שהוא בחינת בהמה. שהבהמות נבראו קודם לאדם בששת ימי המעשה, והאדם נברא בסוף שהוא רחוק יותר מהזמן וקרוב אל השבת שהיא למעלה מן הזמן. כי עיקר בריאת האדם שיקשר תחתונים בעליונים שיעלה בחינת הזמן ללמעלה מן הזמן. כי עיקר הזמן הוא בחינת בהמיות בחינת העדר דעת בחינת שינה ולכן תוקעים בקרן בהמה שהוא בחינת העדר דעת. ומשם נשמע הקול שהוא קול יעקב למעלה מן הזמן. וקרני הבהמה הם מותרות המח שלה, שממותרות המוח שלה יוצאים קרניים ממש. ומשה שהגיע לדעת שלימה קרן עור פניו שמדעת האדם נעשה קרן רוחני שהוא למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן. וזה שרואים פני התוקע שנעשים אדומים כאש זה בחינת "קרן עור פניו" שבתקיעת השופר ממתיק הגבורות והדינים. שהקול הוא קול יעקב היוצא מן השופר ברחמים ולכן יש לנו שלשה סוגי תקיעות: האחד "תקיעה" קול ארוך ופשוט בחינת חסד למעלה מן הזמן שהוא קול ארוך ופשוט בחינת אברהם. השני "שברים" הוא בחינת יצחק בחינת דינים שמתחלק הקול ונשבר לחלקים בחינה של כבד פה. שנאמר בתורה "בצר לך ומצאוך כל הדברים" שהדינים שורים תוקעים מן הצר שנמצאים בצער. וכן מכריזים לפני התקיעה "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". שהדינין שורים תוקעים מן הצר זה יצחק, והקול יוצא מן המרחב קולו של יעקב. והשלישי "תרועה" היא בחינת יעקב שממזג את החסד והדין שמחבר את הזמן עם למעלה מן הזמן. תרועה הם קולות חלוקים אך קצרים מאד שמחברים את הזמן ומקצרים את ההפרש מן החסד לדין. ולסיום תוקעים שוב תקיעה ארוכה תקיעה פשוטה שחוזרים ועולים למעלה מן הזמן בחינה של דוד בחינת מלכות בחינת משיח שעל ידו תתגלה מלכות השם על ידי צמיחת קרן משיחו. (מעובד ע"פ לקוטי הלכות)
שכשברא השם ית' את האדם הראשון בראו בעל דעה כדי להכיר את בוראו, והכניסו בגן עדן ליישר דעתו ושכלו, שהאויר הזך והנקי וההגון והמראות הנאות והריח הטוב והערב עוזרים הרבה ליישר השכל ולהשיג בדברים השכליים והרוחניים. וכשהכניסו ציוהו שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע מפני שהיה בטבע אותו העץ שהאוכל ממנו יעמיק במחשבה האלוהית עומק גדול שלא יוכל לעלות ממנה, ויתערבב שכלו ויתערבבו לו הדברים. וכמו שאנו רואים בקצת המאכלות שיש מהם מוסיפים שמחה ויש שמוסיפים ומילדים יגון ואנחה ופתיחת לב, כך היה בסגולת אותו העץ.
וכשאכל ממנו מיד העמיק במחשבה בידיעת האלוהות והשיג השגה יתירה ולא היה יכול לצאת ממנה ונתבלבלה דעתו עד שקצץ בנטיעות ודבר סרה על ה' אלוהיו.
וכשראה הקב"ה זה, גרשו מגן עדן, והשכין מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. כי בתחילה היה עיקר השכינה גלויה בתחתונים ואחר שנתקלקל אדם הראשון נתעלם מעין הכל. כדי שלא ישיגהו רעיון ומחשבה.
וביד כל אדם נחתם כל המעשה אשר יעשה כל השנה כולה, ויהיה הכל שמור וכמוס עם בית דין העליון וחתום באוצרותיו, ולא יגמר הדין עד ראש השנה כשם שנגמר דין האב הראשון. וביום ראש השנה מדת הדין של מעלה מכנסת כל פסקי דינין לפני ולפנים, והוא יתברך גומר הדין וחותם בטבעת המלך בין זכות בין חובה הכל כמו שכתבו בית דין העליון, ואת הרשום בכתב אמת. ואין רשות לבריה להיכנס לפנים להליץ וללמד זכות ויושר על האדם כי הכל סגור ועין לא תשורנו ונעלם מעיני כל חי, שכבר קבלו בית דין העליון העדים והטענות והכניסו הכל לפני ולפנים. והוא יתברך יגמור הדין כפי הטענות והעדים ונותן הגמר דין ביד בית דין העליון, והוא ישפוט תבל בצדק וידין לאומים במישרים כפי מה שגמר הדין דיין אמת:
וכשרצה השם ית' ובחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לעם סגולה, ונתן להם את תורתו וקבלוה עליהם בשמחה כמו שכתוב "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", וכיון שהם עשו לפנים משורת הדין שהקדימו נעשה לנשמע, גם הוא ית' ברחמיו וחסדיו רצה להודיעם היאך יכנסו עמו ליום הדין לפנים משורת הדין, וציוום לתקוע בשופר, וקול השופר הולך ומבקע עבי שחקים ששם סביבותיו, ותפלתם נכנסת לפניו ויסתלק הבית דין של מעלה ויניח לישראל להיכנס עם אביהם שבשמים. כמו שכתוב "עלה אלהים בתרועה", ועלה לשון סילוק שבלשון ארמית סליק פירושו עלה.
וכשיסתלק הדיין בתרועה אז השם המיוחד מתיחד עם ישראל בניו בקול השופר, ואז כל המקטרגין והמשטינים והשוטנים אין להם רשות להשטין ולקטרג, וזהו "כדי לערבב השטן", שכשהשטן רואה שאין הדיין יושב בבית דין הוא מתערבב והולך לו. כי קול השופר למטה הוא סוד הזכרת מידותיו של מקום ית'. תקיעה רמז למדת רחמים, תרועה רמז למדת הדין, כאמרו (תהלים שם) עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר:ואנו תוקעים תקיעה קודם כדי להשפיע מדת הרחמים במדת הדין, וחוזרין ותוקעים תקיעה אחרת אחר התרועה להשפיע אלינו מדת רחמיו. וזהו שאמר יום תרועה יהיה לכם, שיהיה היום לתרועה לנו, כלומר השפעת הרחמים במדת הדין כדי שתשפיע לנו מדת הדין משפע הרחמים שקיבלה. וכל זה ההתעוררות מתעורר בתקיעתנו בשופר:
איך מתעורר הקול העליון: דע כי הוא ית' המציא מציאות הוויתו מלמעלה למטה לעורר הקול ההוא למעלה עד אפס מקום, וכשההתעוררות רוצה לעלות מסוד מציאותו עולה, כי הוא יורד ועולה כעין רוח האדם המוציא ההבל, מוציא ומכניס, וזהו הקיום בהיותו יוצא ושב, ובהיותו שב נותן ההתעוררות להיותו יוצא, ואין רוח ההבל יוצא עד שיהא שב, כך הוא ית'. אין סוד התעוררות המציאות יוצא עד שיהא עולה מלמטה לשוב למקום תולדתו ואז התעוררות מעלה יוצא כמתחילה:והתבונן בסוד הזה הנפלא ותדע ותשכיל כי בתקענו תקיעה ותרועה ותקיעה שלש פעמים אז מתעוררת ההשגחה האלהית השכלית בשלשה עולמות, ויהיה השם ית' צופה ומביט עד סוף כל העולמות בלי שום מחיצה ואמצעי. (מעובד ע"פ תורת המנחה לר' יעקב סקילי)

"ואשא עיני ואראה איל אחד עומד"

ראש השנה הוא יום הדין הוא חג התשובה. זה היום בו נברא אדם הראשון, וממנו אנו סופרים את מאורותינו וקורותינו מאז ועד עתה. זה היום בו דן הקדוש ברוך הוא את כל באי עולם. ומכאן שמו יום הדין. שכשחטא אדם הראשון ובאותו היום שב בתשובה ועמד לפני בוראו בדין ונמחל לו ואמר לו הבורא, זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. והטעם השני שנקרא יום הדין שביום הזה נגמרה בריאת העולם, ועלה במחשבה תחילה לבוראו בדין. לפיכך נקבעה תחילת השנה ליום דין.
יום חג נקרא יום טוב. וגם ראש השנה נקרא יום טוב. וביום טוב אנו אומרים הלל בתפילה, אך בראש השנה אין אומרים הלל מפני אימת הדין. על כן קראתיו חג התשובה, שהוא היום הראשון מעשרת ימי התשובה החלים מראש השנה ועד יום הכיפורים. והוא אינו כשאר החגים שהלב מתמלא שמחה, אלא כאן הלב מלא יראה ותשובה.
מה שמסמל יותר מכל את החג זה השופר ננסה לעמוד על עניינו וסודותיו של השופר:
נאמר בתורה: (במדבר כט' א') "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".
חודש תשרי נקרא בתורה "החודש השביעי" מכיוון שאנו מתחילים למנות את החודשים מניסן אז תשרי יוצא החודש השביעי. ולא לחינם יצא זה החודש השביעי, שאמרו חכמים כל השביעיים חביבים. משבעת הרקיעים נבחר השביעי שהוא ערבות שנאמר עליו "סולו לרוכב בערבות". ומן הארצות נבחרה השביעית שהיא תבל שנאמר עליה "ישפוט תבל בצדק". שביעי להולדות היה חנוך ונבחר, שנאמר עליו "ויתהלך חנוך את האלהים". ומן האבות נבחר משה שהיה שביעי לאבות. וכן דוד לאחיו, וכן השבת, וכן השמיטה והיובל. שכולם קידש ויחד הקדוש ברוך הוא לשמו.
ונתייחד יום ראש השנה ליום קדוש שלא לעשות בו מלאכה כיום השבת, אך יהיה זה יום תרועה היינו תקיעה בשופר. שבשבת אסור לתקוע בשופר, אך בראש השנה היא המצוה העיקרית תקיעה בשופר.
זהו אחד מהרגעים מרטיטי האימה של ראש השנה, הרגע שבו תוקעים בשופר וכל השומעים עומדים תחת רושם אימת הדין.
שופר הוא כלי נשיפה טבעי צנוע במראהו ללא קישוטים ופיתוחים עד שאם נבוא לקשטו בזהב ובכסף יפסל השופר. הוא עשוי מקרן האייל. תוקעים בו בהיפוך ולא כדרך גדילתו, שהרי החלק הרחב היה מחובר לראש האייל והחלק הצר היה כלפי מעלה. ואנו הופכים ותוקעים בחלק הצר והחלק הרחב מופנה כלפי מעלה.
הנגינה היא מרוממת הרוח. בעולמות העליונים קיימות היכלות רבים והיכל הנגינה הוא מהיכלות הגבוהים ביותר. הניגון מעלה את שומעו מעלה מעלה. מוזכר בנביאים שעל מנת להתנבאות עסקו הנביאים בניגון כדי שתשרה עליהם רוח הנבואה. מכלי הניגון הנזכרים בנביאים העיקרי הוא החליל. כליי הנשיפה הם הכלים המבטאים את פנימיות הנגן. שהרי הוא מוציא האויר מליבו ומכניסו בכלי הניגון. וככל שהכלי פשוט כך הניגון מבטא את פנימיותו של המנגן. השופר הוא הפשוט ביותר שאין לו שום עזר פרט לחור שיוצא מן הפתח הצר ועולה לפתח הרחב. והוא טבעי. וכל דרך עשייתו מוגבל בעשיה טבעית, עד שהצליל היוצא מתוכו מבטא את יראת התוקע. ועל כן אמר לנו הנביא עמוס "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ".
תקיעת השופר מבטא עניינים רבים. יום ראש השנה הוא תחילת הבריאה ואנו מכתירים את הקדוש ברוך הוא למלך על כל העולם. כן מנהג המלכים שתוקעים בשופרות וחצוצרות להכתרתם. ומאידך קול השופר היוצא מן הלב החרד נכנס ללבנו ומרעיד אותו ומעוררו לתשובה. וכן במעמד הר סיני נאמר "וקול שופר חזק מאד" להזכירנו לקבל עול מלכות שמים כאז "נעשה ונשמע". וכן בחורבן הבית תקעו האויבים בשופרות ואז בשומענו כעת את השופר נתעורר לבקש על בנית הבית. וכן יצחק נעקד על גבי המזבח ביום ראש השנה ובתוקענו בשופר של אייל מוסרים אנו נפשנו על קידוש השם כיצחק, שאף נפדה באייל. ובא השופר לעוררנו בשמחה גדולה ולהזכירנו על קיבוץ נידחי ישראל שנאמר בישעיה "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם". ובסוף ירמוז לנו השופר על תחיית המתים שנאמר בישעיה "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".
השופר קרן של אייל נקשר לעקידת יצחק וליום הדין "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". וכן יצחק קבל על עצמו את מדת הדין שירש יצחק את מקומה של מדת הדין.
עד כאן על דרך הפשט.

צמאה נפשי לאל חי חלק ב'

אנו ניגשים לעבודה הציוד הדרוש כסא עם ארבעה רגלים, שעון קיר, והרבה אויר.
המטרה להוציא את שריטות הנפש. את שמרי הדם מן הכבד. אלו המשקעים הטראומטית שצברנו מיום היוולדנו.
חייבים כסא יציב לא כסא מסתובב, אלה כסא עם ארבע רגלים. להשתדל לא פלסטיק אם אין אחר שיהיה. כסא מסתובב או מתנדנד לא בא בחשבון! טוב להציב שעון על הקיר שמולנו לא חובה.
הישיבה- יושבים על הכסא במצב חצי דרוך. שאם משהו ימשוך לי את הכסא מאחור אני לא אפול. אבל עדיין יושבים על הישבן ולא על הרגלים. הרגלים צריכות להיות רפויות. הישבן, ורק הוא יושב על הכסא ולא חלקים מן הרגל, הם לגמרי מחוץ לכסא. הגב, צריך להיות זקוף אבל לא מתוח. לשחק עם הכתפיים על מנת ליצור גב זקוף. הרגלים יכולות להיות צמודות אחת לשנייה וגם פתוחות, תלוי בגודל הבטן. להרגיש בכל הגוף שהישיבה נוחה רפויה לא מתוחה אך בהיכון לתזוזה אם צריך. ואני חוזר לא להישען על הרגלים הם רק נוגעות ברצפה אבל לא תומכות בגוף. מוכנים!
אנחנו רוצים להגיע עם האויר עד תחתית הבטן עד משכן הנפש. לאותו המקום שיגיע האויר משם הוא יצא. אויר שמגיע עד החזה יוצא משם, ומתחתיו לא יוצא מאום. גם במדידות של האויר הנכנס והיוצא רואים שחלק מן החמצן אינו יוצא מיד הוא ממשיך את דרכו, לעומתו הפחמן הדו חמצני גודל הרבה ביציאתו. האויר הנכנס יותר נקי מהאויר היוצא. השם דאג לנו לכלי לסלק לכלוך דק מן הגוף. התהליך איטי ולא מידי אך כעבור תקופה של חודש ימים יש תוצאות מדהימות.
חשוב כל הזמן לזכור הכנסת אויר והוצאת אויר תעשה אך ורק דרך הפה!! יש לפעמים שרירים בלתי רצוניים בשלב מסוים שרוצים למשוך אויר מהאף, אנחנו קוראים לזה גניבת אויר נא לא לגנוב! כי אז נהיה כממלאים חבית בלי תחתית.
הגענו לשלב ההכנסה. אין חשיבות ממה מתחילים מן ההכנסה או מן ההוצאה, בדרך כלל שאנו מתחילים יש בתוכנו אויר רצוי להוציא אותו בקלילות ואז נגשים לבליעת האויר. למשוך אויר בעוצמה ובכח ככל האפשר לא לפתוח פה גדול אלא פתח קטן כפי שיש בפינו קש למשוך שתייה מן הבקבוק. כדאי תמיד להעזר בכל מיני אביזרי עזר לקבל את המידות והתחושות. מי שלא מרגיש ייקח קש או משהו עגול דק כמו עט ויצמיד לשפתיו על מנת להרגיש את צורת הפתיחה, ואז במצב הזה למשוך בכח עד שאין מה למשוך. לא צריך להמשיך למשוך כשאין מה למשוך.
(עצירת להסבר) שרירי הבטן שלנו רגילים לעבוד הפוך. כיוון שהתרגלו שאנו מושכים אויר עד לריאות ומשם פולטים החוצה, עולה הסרעפת לסגור את חלל הבטן כדי שלא יתבזבז אויר וירד למקום שאין צורך. כל זה קרה בעבר שנשמנו רק כדי לחיות. עכשיו כשאנו רוצים שהאויר ירד לבטן צריכה הסרעפת שלא להפריע לנו. ואז גם השרירים צריכים לפעול בהתאם. אז, בנשימת החיות כשמשכנו אויר שרירי הבטן יתקבצו פנימה וסגרו את הבטן, ומימלא כשהוצאנו אויר התנפחה הבטן כיון שהשרירים הופכים פעולתם על מנת להיות מוכנים שוב לכיווץ. ועכשיו בעבודה החדשה צריכים להרגיל את השרירים להפוך פעולתם, דהיינו כשאנחנו לוקחים אויר צריכה הבטן להתמלאות ולהתנפח, ואילו כשאנו מוצאים צריכה הבטן להתרוקן ולהתכווץ. נצטרך לעזור לשרירים ללמוד את עבודת החדשה. את זה נעשה בעזרת הידיים. נניח את הידיים על הבטן ונשתדל בהרגשה הידיים לזכור שבהכנסת האויר צריכה הבטן להתנפח. בהוצאת האויר יש יתרון לידיים כאן הם ידחפו את הבטן פנימה. צריכים עם הזמן לקבל הרגש היכן בדיוק לדחוף. צריך להגיע למצב שהבטן בדחיפה מתקרבת לגב. גם לבעלי כרס גדולה אחרי תרגולים הבטן שלהם תכנס הרבה הרבה פנימה עד שכרגע הם לא מאמינים למה הם מסוגלים.
חוזרים לעבודה! הבטן מלאה אויר לא שוהים כך יותר משניה שתים ואז פולטים את האויר בכח רב. הפה צריך להיות בתנוחה של כאילו אנחנו הולכים לנפח כדור סל ולא בלון, דהיינו גומי קשה. למי שרוצה יותר הצלחה יחשוב שהוא הולך לנפח גלגל של אוטו. ככה צריכה להיות דחיפת האויר החוצה בזרם דק בכח רב כמו חצוצרן, וברעש גדול לשמוע חזק את הדחיפה. זה המפתח של כל העבודה. לדחוף ולדחוף בלי סוף גם כשמרגישים שאין מה לדחוף לא להרפות להמשיך ולנסות ודחוף את הבטן פנימה בידיים. עם הזמן ממש מרגישים בהכנסת הבטן שיוצא עוד אויר. וגם לאחר כל זה להישאר עם הפה בתנוחה של הוצאה לנסות לדחוף. כאן להיזהר שלא לבלוע אויר דרך האף. ולהמשיך עד שכל הגוף רועד לא לפחד לא מתים מזה ככל שנאריך בהוצאה ובשהייה לפני ההכנסה כך האויר שנכנס פעם הבא ירד יותר עמוק.
כשמגיעים למצב שכלו כל הקיצים עוד מעט ואין חיים אז בבת אחת להכניס שוב אויר. צריך להתבונן כאן בעוד כמה עניינים. ברגע שאנו מרוקנים מאויר ובאים להכניס אויר יש נטייה לגוף ובפרט לראש להיזרק לאחור. צריך להשגיח שהגוף יישאר זקוף והראש לא יברח לאחור. כן בזמן ההכנסה יש נטייה קלה להוריד את הראש. גם שם להשגיח שהראש יישאר זקוף. עכשיו שוב התמלאנו אויר ושוב ברגע שמילאנו עד הסוף שנייה ושתים והופ מתחילים בהוצאה.
קשה מאד בהתחלה לתרגל ברצף. כמה ימים ראשונים הם רק תרגול על מנת לדעת לעבוד עם האויר. שבוע מספיק כדי להתחיל בעבודה אמיתית.
בהתחלה אפשר לעשות הפסקה בין נשימה לנשימה, דהיינו הכנסה הוצאה ושוב הכנסה והפסקה, נחים קצת ושוב חוזרים. עם הזמן להשתדל לעשות שתי נשימות, דהיינו לאחר ההכנסה השנייה להוציא שוב בכח ועוד הכנסה והפסקה.

משך התרגול- צריך להיות כרבע שעה עם הזמן אפשר למדוד בנשימות 15 נשימות מספיקות.
השעון- זה לא קורס צלילה. אך בכל אופן להתבונן בשעון. בדרך כלל הכנסת האויר נמשכת עד 15 שניות והוצאה יכולה להגיע אפילו לדקה. בהתחלה ההוצאה בת 20 שניות ואט אט מתארכת. בתרגול של כמה ימים מגיעים למצב שנשימה אחת לוקחת כדקה או קצת פחות ואז 15 נשימות וזהו.
הזמן- הטוב ביותר הוא הזמן הקבוע. כל אחד ינסה לכוון לזמן קבוע שהוא יכול לחזור עליו כל יום.
ההרגשה- מהר מאד מתחילים להרגיש לאחר התרגול ניקיון בראש, שחרור של לחץ. גם בלי ההרגשות ולמי שלא מרגיש העסק עובד ועושה את שלו.
עבודה זו נועדה על מנת לעסוק בעבודת הטהרות והתקדשות ודבקות. וכשהנפש לא בריאה הדבר עוצר בעבודה. אין עבודה זו מביאה את העוסק בה להדבקות והתקדשות וכדומה היא רק יוצרת לו משטח עבודה טוב להמשך. אך גם שלעצמה אם העוסק יצליח לסלק את משקעי הנפש דיינו.

חשוב מאד לקרוא כמה וכמה פעמים את ההסבר וגם לאחר כמה תרגולים לחזור ולקרוא ישנם פרטים שבורחים מן הזיכרון. אני מקווה שהצלחתי להעלות את הכל על הכתב גם אם אמצא ששכחתי הוסיף בעתיד.ולסיום אני מתפלל ומתחנן אל השם שיראה בזה שרצוני רק לכבודו. שכשנצא מעבותות הנפש נוכל לצאת מן הגלות ולהגיע אל הגאולה.

צמאה נפשי לאל חי

חלק א' תיאוריהלפני כעשור שנים למדתי לנשום.
קבלתי קבלה פה אל פה עד רבי אברהם אבולעפיה. לימדוני בצנעה ובסתר עבדתי ועסקתי בזה ועם הזמן גליתי סוד זה לאחד מפה ואחד משם.
ומכאן לכאן התחלתי לדבר בזאת יותר עד כי אני בא היום ולהעלות זאת ביומני והשם ישמור וירחם עלי כי רק לכבודו אני עושה.
אבולעפיה מדבר הרבה על נשימות בספריו, אבל לא פותח דרך גלויה איך לעסוק בנשימות. תורות אלו נלמדות בעיקר במזרח בשינויים ובעיוותים, אך כל עבודה עם הנשימה מוסיפה מרעננת ומעלה רוחנית.
הניצוּל הנשמתי היום יומי שלנו הוא מיעוט שבמיעוט, הנשימות שאנו נושמים הם רק כדי לשמור על חיותינו ותו לא.
הגוף מנצל מן האויר בעיקר את החמצן ולא את כולו אלא כ25% מהחמצן הנשאף אשר הוא מטייל בכל הגוף.
אך יש דרכים לנצל יותר את האויר, על מנת לתקן ולשפר את מצבנו הנפשי רוחני ונשמתי. ולא אפרט יותר מידי אך אעסוק בשיפור הנפשי בלבד.
פתחי האויר הם הפה והאף (לא נעסוק בפתחים אחרים אשר שם הכניסה והיציאה מזערית ביותר ואין לי הבנה בהם ולא עיסוק אתם).
אנו כאן נעסוק בנשימה דרך הפה. לנשימה אני קורא הכנסת אויר והוצאת אויר. שתי הפעולות האלה נקראות נשימה.
האויר שאנו מכניסים בנשימה מגיע בדרך כלל עד לחזה. חלקו נקלט בריאות ומשם גם נפלט החוצה.
יש בגופנו שלשה מרכזים רוחניים המשכנים את הנפש והרוח והנשמה שלנו. (יש לפעמים בספרים שינויים קלים ממה שאני הולך להגיד אך רוב רובם של המבינים טוענים כפי מה שאומר).משכן הנשמה הוא בראש. ומשכן הרוח הוא בלב. ומשכן הנפש הוא בכבד. ובה נעסוק, בנפש השוכנת בכבד.
אומרת לנו התורה "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" הדם הוא הנפש.
ישנם שני מרכז דם אחד בלב ואחד בכבד (לכן לפעמים מציינים שמשכן הנפש בלב). הכבד יש לו כמה תפקידים, אך נעמוד רק על אחד שהוא סינון רעלים.
כל האירועים שעוברים בחיינו נרשמים בנפש, ואירועים טראומטים יוצרים משקעים בנפש. אירוע טראומטי נקרא אפילו בהלה וכל בהלה כשלפתע הגיע מישהו מבלי אזהרה, קול רעש מבהיל וכו' ועד אירועים חזקים.
זוהי פעולת של הנפש לסנן את האירועים שהתקבלו דרך הלב ולא לתת להם לעלות שוב כדי לא לסכן את הלב. הנפש יכולה לאגור אירועים רבים ולרוב לחיות איתם בשלום. אך לפעמים עולים רישומים אלה למעלה ומזיקים.
אנו מוזהרים לא לאכול דם, אפילו מן החיות הכשרות. אנו זקוקים להוציא את הדם מן הבשר וכן בבישולו נשרף הדם עד שלא יישאר ממנו משהו. שלא נֹאכל את דם החיה, כי שם נפשה שלא נושפע מנפש החיה. באוכלנו את החי אנו מתקנים אותו ואם נֹאכל את דמו נקלל אותנו.
בפסוק מן התורה שהבאתי קודם נאמר במפורש "הדם הוא הנפש". אך קשה לי העניין, והדיוק מכאן צריך בירור. ובזה נעזר בשני פסוקים נוספים. הראשון, "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז' יא'). השני, "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (ויקרא יז' יד'). ואומר רבינו בחיי כך: "עוד צריך שנבאר בפסוקי הדם, הוא שכתוב כי נפש הבשר בדם היא, וכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ושני פסוקים אלה יורו כי הנפש בדם והדם בנפש ששניהם מעורבים ביחד, כענין היין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחברו". עד כאן רבנו בחיי.רואים אנו שהנפש והדם לא אחד הם, אלה אחד מזוג בשני. ולי נראה מההסתרה שהסתירו רוב המפרשים מהגילוי שקבלנו כאן שהנפש היא הכח המניעה את הדם.

נחזור לעניינינו רישום הטראומות הנעשות בנפש הן כאין משקעים, והם נקראים שמרי הדם מן הכבד. אין זה ביטוי מדעי אך הוא מופיע בספרי הקודש. הנה דוגמא אחת מספר חשוב מאד שהמלצתי עליו הנקרא "ספר הברית השלם" וכך הוא אומר: "הטחול הנקרא בלשונם (ליען) מקומו בצד שמאל מעט תחת הקיבה בין צלעות האחור והקיבה, ומראהו אדום נוטה לשחרות (שווארץ רויט), והוא ארוך ומעוגל בשתי קצותיו, ומזג הטחול כמזג הכבד חם ולח, ובו הרבה גידים דופקים היוצאים מגיד השמאל שבקיבה, וכן גידים פשוטים באים לו מגיד הנקרא (ווענא פארטע), ויש לו ג"כ כלי מיץ הנקרא (לימפא), ועיקר עבודתו לנקות הדם כי הוא מחובר על ידי שבילים ידועים לכבד אשר על ידו מקבל ומושך פסולת דם הכבד מן יתרת הכבד, כאשר אמרו חז"ל בתקוני זוהר (תיקון כ"א) ז"ל שיורא קריבא לגבי טחול דאיהו בעלה דלא נטיל טחול אלא תמצית דדמא עכ"ל, ועיקר פעולתו שמושך אליו מותר חלקי מרה השחורה ושמרי הדם מן הכבד. אמנם יוצאים ג"כ מן הטחול שבילים ידועים לקיבה אשר על ידיהם הוא שולח מן השחורה שבו אל הקיבה כדי לחזק תאות המאכל בחמיצות שבו". עד כאן מספר הברית שלם.אם היינו יכולים להכניס את הגוף למסך המחשב לקחת את העכבר לסמן את המשקעים בכבד ללחוץ על DELETE
ואז לקום חדשים מצוחצחים ומוכנים לטיסה לחלל. (המשך במאמר הבא)

השקני בלוג מים חיים

רק פיניתי קצת מקום בלב לאבולעפיה וכבר התחלתי לעוף בהרים ובבקעות.
במאמר הקודם רציתי להכניס מדברי הרב אבולעפיה מהספר "אמרי שפר". ורק פתחתי בשלוש מילותיו הראשונות וכבר שכחתי מה רציתי ועשיתי קצת סלט, ולא גמרתי אפילו להסביר את מה שהתחלתי, ולא הבאתי כלום מן הספר. אז תיכף נעשה קצת סדר. אבל רק רציתי לספר עוד משהו.

לפני חמישים שנה היה לי יומן אז קראו לו "ספר זיכרונות" היה לו אפילו מנעול עם מפתח קטן שרק אני יכולתי לפתוח אותו. נתתי לכל אחד מחברי לכתוב לי זיכרון. כמובן שכל אחד הוזהר שאסור לו לקרוא זיכרון של אחרים. גם אני כתבתי לאחרים לא זוכר אם הצצתי או לא.

והנה חזרתי אחרי 50 שנה לכתוב ביומן, אין לי מנעול ולא מפתח וכל אחד יכול לקרוא וגם לכתוב. ואני שואל האם אסור לי לטעות? האם אני חייב לקחת אחריות על מה שאני כותב?

אז מכיוון שאין זה ספר זהו רק יומן, אינני מתקן. יש משהו יפה במאמרים ספונטנים. פינות לא עגולות וכו'. וגם אתם חברי: מניו ג'רסי מניו יורק מפנסילבניה. מברזיל מאורגואי ומקולומביה. מקנדה מספרד מהולנד ומאנגליה. ורבים רבים מהארץ מתל אביב ורמת גן וקרית אונו וגבעת שמואל ובאר שבע וגבעת חיים ונורדיה פתח תקוה. יש לכם מקום ביומן שלי. כתבו! אחי שם בassen שבהולנד שומע. אחותי בweston שבקדנה שומעת. כן גם אתם מקיבוץ גבעת חיים יש לכם מקום אצלי בלב וביומן.

נסכם מה שרציתי ושכחתי לכתוב בפעם הקודמת. רציתי להדגיש שרבי אברהם אבולעפיה לא נעלם ככה, הוא היה מודע עד לרגע האחרון מה קורה איתו. הוא רומז לנו במילים "בעצם היום הזה". אל תחפשו את קברו חפשו אותו. ורש"י הגאון חוזר על המדרש שנראה מוזר. 11 פעמים בתורה ועוד 3 פעמים בנביא מוזכר הביטוי הזה "בעצם היום הזה", והמדרש אומר 3 פעמים!! ורש"י חוזר על המדרש. והמפרשים מקשים על רש"י. למה על רש"י? למה לא הלכו להקשות על המדרש שמשם לקח רש"י את פירושו? אלא, הבינו המפרשים שרש"י הרגיש משהו במדרש. זה כבר לא לשון המדרש זהו דעתו של רש"י. לכן מקשים עליו. מה הרגיש רש"י? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם. ואני מוסיף כך נחטף אבולעפיה. (קצת סדר בבלגן).

ספר אמרי שפר- "דע כי צירוף האותיות הוא הדבר הראשון שהמקובל מלמד למקובל אחר. מכיוון שהוא בעל מדות טובות, ירא שמים, שונא בצע, אוהב האמת, רודף לשם, צנוע, נדיב לב, שפל רוח, נזהר מעבירה, שומר מצווה, חכם, מבין, משכיל, אוהב הלמוד, זריז, משתדל לדעת התורה לשמה, שמח בשמעו דבר חכמה מפי כל אדם, מתחבר אל החכמים, אוהב הספרים ומכבדם, אוהב את אוהביהם, ומכבד את יודעיהם, דעתו תמיד עם החכמים, ואפילו בעת העלמם ממנו, חושק לדעת את השם בשם לא מצד הגמול שיהיה לו ממנו ולא מפני פחד ענשו אם לא ידענו, אלא מפני שנתאמת לו סוד המציאות בהויה ובהפסד, ונגלה לו סתר מתן תורה, ויודע כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, והכיר כי האמת ואפילו אם היא כנגד מחשבתו היא ראויה שתאמן מצד היותה אמת, וביקש אחר כל אלו המדות הטובות ודומיהן להיותו מכלל אותם השלמים שהוציאו שכלם מן הכח אל הפועל, וחתר לדעת באיזה דרך ישיג זה, אם על פי רוב למוד מקרא או משנה או התלמוד או החכמה או הקבלה. ושאל על זו שאלה למקובל שעבר בכל על כולן, ואמר לו רבו בזה, דע כי כל הלימוד שקדם לקבלה היה כדי להגיע אל הקבלה. כי היא ראשית כל החכמות ואחריתן. ואם יקבל התלמיד זה הדבר מרבו אז ראוי להתחיל ללמדו הקבלה למסור לו דברים כלליים כגון הספירות הנזכרות, המדות, ואחר כן יורנו דרך צירוף האותיות זו."

ספר אמרי שפר- "וזהו סוד מהות נפש האדם, כי היא נפש אחת בעלת צורה אחת מיוחדת בעצמותה יחידה באמיתת מהותה ונסדרה בסדר משולש. ומשכנה בראש הכבד, ובתוך הלב, ובסוף המוח. וכך הייתה כולה בכבד בראשו ובתוכו ובסופו. והייתה כולה בלב בתוכו ובסופו ובראשו. והייתה במוח בסופו ובראשו ובתוכו. וזו היא חכמת סדר הצירוף האלוהי להשיג ממנו מהות האדם בחיובים ובשלילות ובמשלים דקים ובחידות מורות חוקים ומשפטים צדיקים וסתרים עמוקים. ומהם תושג קצת המערכה האלוהית בסדריו השלמים ותתאהב חכמתו ותובן בשלילות לא בחיובים. ויהיה לב זה האדם העני העניו השפל, שמח בחלקו עם היותו אדם בן אדם, וישמח קונו עמו בשכבר קנהו קניין שלם מעת התחכמו."

ספר אמרי שפר- "וזו היא הדרך המביאה נפשך להיות נביאה, רצוני לומר המחשבה הלבבית השכלית באיכות גלגלי צירוף האותיות הכלליים והפרטיים. וכבר חשבו רבים שהשיגו במחשבתם הזכה מתוך דרך הציור השכלי. והאמת אתם כי בה התחכמו אך לא נתנבאו רצוני לומר שקבלו מהשכל הפועל שפע חכמה והוראת המציאות, אבל לא הגיעו עד מעלת קבלת הדבור מאתו. כי היא אמיתת הנבואה ומהותה כמו שרמזנו למעלה."
איזה דיבורים-"מים חיים על נפש עייפה".

בעצם היום הזה

אנו עומדים על סף השנה בעוד עשרה ימים תחל שנה חדשה ומבורכת, ויותר מכל אנו עומדים על סף העולם. שהרי בכ"ה באלול נברא העולם. בעוד חמשה ימים מגיע כ"ה באלול, עולם חדש מגיע לכל אחד ואחד. ואחריו ששה ימי הבריאה ואחריו האדם (אני) נברא. בתוך ששת הימים וודאי לא אוכל להתמקד ולהתרכז בעצם בריאתי, אז מה נותר לי חמשה ימים אלו. להתכונן, עולם חדש דף חלק. מחשבה מצמררת, הכל בידי אם לטוב אם למוטב.
אך מה עושים בחמשה ימים יש לי פער של שנים שלא ניצלתי כראוי, איך הכניס אותו בחמשה ימים? אולי לא אישן לילה ויום, ולא אוכל ולא אשתה, רק תפילה, לימוד, דבקות.. מחשבות נפלאות, אך הגלגלים לא משומנים, השרירים מנוונים, הריאות בקושי מחזיקות מעט אויר, כשאני ממלא אותם נדמה לי שיש לי חור וכל האויר בורח. וכבר אני מתחיל להיות רעב ועייף. רבונו של עולם! אני רק מתחיל לרצות ותיכף קופצים עלי כל חסרונותיי. אז איך אני יכול לעשות משהו?
אולי זה החסרון הגדול שבי, לרצות מה שאני לא יכול להשיג. אני חולם לרוץ ריצת מרתון 42 ק"מ, אבל האוטובוס הגיע לתחנה ואני 30 מטר מאחריה ואם לא ארוץ מיד אפספס את האוטובוס, ותיכף נעשה לי כבדות ברגלים, איך ארוץ 30 מ'? שנים כבר לא הנעתי את הרגלים במהירות של יותר מ2 ק"מ לשעה. אז מה יהיה עם המרתון?

אז מה עושים אני רוצה או סתם "מפנתז"? אני יכול או שנידונתי לכשלון? רבונו של עולם תן עצה!
...שעה של דממה כלום שקט חושך מבט בוהה אבא! אבא! אבא!
הבזק של אור ועוד אחד ניצנוצי מחשבות ידים מושטות, קום עורה! יש ספרים יש חכמים יש שליחים למקום.
אבולעפיה...
שואלים אותי איפה הוא קבור? מתי הוא נפטר? אני משיב ספרו האחרון "אמרי שפר" נכתב בשנת ה51 לחייו וזהו ספרו האחרון.
שואלים מאיפה אתה יודע?
אז בואו נפתח. כך מתחיל הספר
"בעצם היום הזה..."

וככה מתנוצץ לי: מובא בתורה "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".
יומו האחרון של משה הגיע.
רש"י בפרושו אומר - בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו'. במראית אורו של יום לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' לפי שהיו מצריים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין להם. אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו':
רש"י מביא לנו מדרש עתיק שכבר נכתב למעלה מ1000 שנים לפניו. אך המקשים מקשים על רש"י. מדוע אמר בשלשה מקומות הרי יש יותר (חפשו תמצאו הרבה).
וכל הפרושים לא התיישבו על דעתי, ובפרט אלה שחלקו על רש"י ומוסיפים את האמירה של "בעצם היום הזה" שנאמרה לאברהם, שהיה צריך לאמור לפחות ארבע פעמים. מה ראה רש"י? והשם העיר בי ניצוץ שעלה והדליק להבות, וכיוון שאבולעפיה כך מתחיל ספרו האחרון תבערת ליבי העלתה. וקבלתי עצה. וכך סבורני. שלשת מקומות אלו שהעלה רש"י מן המדרש הם היחידים שבו מדובר על שינוי פתאומי באמצע היום. בנוח, שלא האמינו לסיפורו שנראה רחוק אך אם היו רואים אותו מנסה להסתגר בתיבה תיכף היו מונעים בידו. וכן במצרים. וכן משה. וכי מי האמין שמשה הולך למות, אם היו יודעים היו מחזיקים בו בכח ולא נותנים לא ללכת.
רבינו אברהם אבולעפיה קבל צו "בעצם היום הזה". אין לנו קבר שלו, אין לנו זמן פטרתו. רק "בעצם היום הזה".

אני לא קבלתי שום צו אך קבלתי ניצוץ של תקווה. כי בעצם היום הזה אני יושב וכותב את הדברים האלו לך אחי ולך אחותי היקרים. אני כבר עושה משהו חדש לעולם חדש. אולי זה יוליד עוד ועוד. כן זה הדרך. כשהבטן מצומקת, והריאות סתומים, והרגלים כושלות, והמוח יבש, רק "ביס" קטן צעד אחד אם הרבה הרבה שמחה.
כל כך רוצה עוד אבל מתאפק.

פן תקדש המלאה

אני הולך סחור סחור ורק מקווה שאמצא את הדרך ליעד ואדע ליישם את המטרה שהצבתי. שאם לא, יתגשם בי הפתגם: הניתוח הצליח והחולה מת, כדוגמת החולה שהושכב על מיטת הניתוחים, כי נתברר שהעורקים סתומים. ניסרו את הצלעות פתחו את החזה עשו לו מעקפים הדם זרם כמו שצריך וסגרו הכל. למחרת החולה מת רחמנא לצלן. סיבת חוליו האחרונה לא היו הסתימות, היה לו גידול במוח שהרג אותו. וככה עלול להתרחש לנו כאן בהתקדמות. אז באם החולה ימות דהיינו לא נצליח בסופו של דבר להבין את תפקידו המלא של המוח וחלוקת התפקידים בין המוח ללב (אני עדיין תקווה שנצליח), אז בבטחה נזכה שבדרך נבאר רעיונות והגיגים שעלו אצל רבים ולא תמיד הגיעו לפתרונם. כמשל הגשם היורד שלרוב התרגלו שגשמים הם ברכה מכיוון שמשקים את השדות הפירות גדלים ויש תבואה ואוכל, וכן מתמלאים מי התהום, ואחר יהיה מים לשתות. אך לדאבוננו יש גם גשמים שלאחד מועילים ולשני קללה. סופת גשמים לפעמים סוחפת שדות זרועים ומשחיתה את כל היבול. ביום אחרון של חג הסוכות מתחילים להזכיר גשמים בתפילה, אבל עדין לא מבקשים על הגשם. מדוע וכי הגשם לא ברכה? אלא מפני העם שעלו בחג לבית המקדש חוזרים לבתיהם ועדיין הם בדרך, ואם ירדו הגשמים עליהם אינו סימן ברכה.
מהיכן יורדים הגשמים? האויר החם מחמם את המים בים בעקבות ההתחממות עולים אדי מים. אדים אלו קלים מן האויר לכן עולים עד שמגיעים לשכבה יותר קרה ומתעבים (ומזה שם הענן עב) ואט אט הופכים לעננים. ועולים עוד אדים ועד שהענן לא יכול להכיל יותר אדים, ובעודף משקלו מתפוצץ ומפרק את המטען החשמלי שצבר, זה הברק. בהתפרקות נוצר פיצוץ וזה הרעם. והשמחה גדולה הגשם יורד.
לא באתי לחדש כאן איך יורד גשם, רצוני לומר שאותה התופעה מתרחשת אצלנו בפנים. המחשבות רצות הרעיונות גוברים הלב הבוער פולט אדים. אדים אלו עולים למוח שם מתעבים. אלו העננים שמצייר הלב ושטים במוח. והמחשבות ממשיכות לרוץ עולים עוד אדים עד שאין מקום יותר לקולטן ואז מתפרק הענן ומפרק איתו את המתח החשמלי (זהו יושר המוח הנקרא שכל ישר) והשפע יורד מטה (כבר גילינו נקודה במוח). כשאנו בover אור מה שנקרא ריבוי אור השפע היורד יכול לסחוף שדה צעיר זרוע. וכמו כן יורד בלי הבחנה היכן צריך יותר והיכן פחות.

אני חוזר ומנסה לאחר השיטפון להחזיר את הסדר על כנו אנסה להביא את סדר הדברים בקיצור מהתחלה ועד הלום שגם לי וגם לקורא ישמר הרצף.
תמיד זה קורה לי כשאני בתוך תורת אבולעפיה המחשבות עולות החידודים מתחדדים. סיימתי את המאמר "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", במילים "הוא לימוד צירוף האותיות". וזה תיכף לקח אותי ללב שהוא "מכונת הצירופים". ומשם נסחפתי לצינטור הלב וכך הגעתי עד הרצון להבין את יחסי הגומלין בין המוח ללב. וכן ראיתי שעד שנגיע למטרה צריך להקדים ולזרוע מאוצר התבואה, שכשנגיע ליעד נהיה מצוידים במזון רב ומגוון.
כך הגעתי לדבר בנושא הרגיש הנקרא חומר וצורה. ועדין טרם הסתיים ביאורו של החומר וביאורה של הצורה. נצטרך עוד להתבונן בצורה ולקחת תאי חומר ולגלות שם את היצרים, את המזיקים, ולהבדיל לגלות שם את הבורא.
כשאני מסתכל על כל דבר מה שאני רואה זה הצורה. לא ניתן לראות חומר, החומר הוא הגרעין. הוא חבוי עמוק בפנים וככל שנחדור פנימה נגלה שמה שקבלנו הוא צורה יותר פנימית שבתוכה חבוי החומר. במילים אחרות החומר נמצא בתוך מה שנקרא תא. התא עוד מתחלק לחלקים רבים ובתוכו נמצא את גרעין התא, ובתוכו נמצא את הגרעינון, שם נמצא החומר. וביחד כל התאים בסופו של דבר יוצרים לנו צורה, וזאת מה שרואה העין. כבר רמזתי זאת ביצירת אדם וחוה ואוסיף מעט ואברח למקומי (בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת - ספר יצירה). החומר והצורה שנברא ראשונה ועל פי בחירתו הוצא החומר מתוכו על ידי הבורא, ואז הצורה והחומר מתחברים בעצמם (אכילת מעץ הדעת). ושוב אצל קין והבל, קין הוא החומר מפריד מעליו את הבל הצורה ("ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו"). וכמו שכבר אמרנו מכיוון שנוצר החומר, הנחש נברא עמו, הוא השטן הוא היצר הרע הוא הוירוס. ונצא מכאן בינתיים ונשוב אל הלב.

מרגישים כבד - הצעה לשיפור - אנחנו לא על הירח (מי בכלל היה שם) לא צריך את חליפות החלל לא צריך בלוני חמצן. אמנם אנחנו מדלגים בצעדים גדולים אך יש אויר, אפשר להפסיק בין הפיסקאות לא צריך לבלוע הכל בבת אחת (למי שכבד). בשר לועסים טוב ולאט, ולבעלי כיבה רגישה לתת לו להתעכל טוב. מה שאתם קוראים ב10 דקות אני מכין ב10 שעות. חמין טוב מתבשל לילה ויום. ומי שאוכל מנת יתר מרגיש את הבטן.
נתקדם עוד קצת, במסגרת שיפור הסדר חזרתי אל סוף המאמר הקודם טהרה קדושה טומאה ומה שביניהם. לטהרה אני קורא תיקון המידות. חשוב להקדים שבנושאים אלו כמו בנושא לב מוח העניינים נקשרים אחד בשני עם קשיי הפרדה והתרה. ולפעמים אני עוצר ומתאר מצב של אלפית השנייה, ותיכף המצב משתנה והשומע רואה את שני המצבים יחד וקשה עליו ההפרדה. ובהמשך נאחוז בזה שוב וננסה לדייק.
הטהרה באופן כללי היא התנתקות מן החומר, הנעשת בדרכים רבות. יציאה אל הטבע היא טהרה, מיעוט האכילה היא טהרה, יציאת המותרות מן הגוף היא טהרה. כל מה שגורם לחידוד החושים הוא בגדר טהרה. הטהרה היא בלב. הוא המרגיש. כל החושים קשורים להרגשות והם מגיעים ללב. וזה מה שאנו מבקשים בתפילה "וטהר ליבנו לעבדך באמת". וכמו שאומר דוד המלך בתהילים "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". הלב הוא הצייר הוא מצייר המידות. ההיפך מן הטהרה היא הטומאה שבמילא פועלת הפוך. דהיינו הדבקות לחומר, אכילה גסה, מאכלים לא מתאימים (יגיע בהמשך), נגיעה במת (יגיע בהמשך) ועוד עניינים רבים שנוסיף בפעמים הבאות. לעומתם הקדושה אין לה הופכיות היא קשורה למוח ובפרט לנשמה דהיינו אפשר להוסיף תיקון לנשמה, אך אי אפשר לגרוע ממנה (רחמנות של הבורא עלינו). הקדושה באה מהדבקות בבורא. אומרים חז"ל "מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש" ולמדים זאת מהפסוק (ויקרא יא) "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך הוא יתברך אש. והיא אפשר להתדבק באש. אלא הכוונה להידבק ברצונו, שהוא התורה והמצוות. כפי שאנו אומרים בכל ברכה "ברוך אתה השם אשר קדשנו במצוותיו" איך אנו מתקדשים? במצוותיו. לכן גם גויים יכולים להתקדש, גם הם מצווים ממנו. וכל מצווה שמקיימים נדבקים בו. וישראל שמלאים מצוות כרמון (דורשים שיש ברימון 613 גרעינים כמספר המצוות) עולה קדושתן על כולם.
נשאלתי בתמיהה איך אני מדמה את הקדושה לשריפת החומר עד שנבוא לתכלית העניין הנה הסבר קצר כתוב בתורה "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" מן המילה "תקדש" לומדים על קדושה אומר רש"י פן תקדש - כתרגומו תסתאב כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור נופל בו לשון קדש כמו אל תגע בי כי קדשתיך: עד כאן רש"יהמושג "תסתאב" מופיע בבהמה. שהבכור הוא קודש להשם. בזמן בית המקדש היו מקריבים אותו קרבן. אך כשאין בית מקדש אין מקריבים קרבנות, והיא אפשר להקריב את הבכור. אך גם אי אפשר לשחוט אותו לאכילה כי חלה בו קדושה. ואומרים על הבכור שירעה בשדה עד שיסתאב דהיינו עד שיעלה בו מום. ובמום זה אינו ראוי להיות קרבן ואז מותר באכילה. יוצא שיסתאב פירושו שהבכור כלה מן העולם כאילו נשרף. כן בכרם כלאי הכרם דהיינו התבואה משגדלה בכרם משולה לשרופה צריך לעקור אותה. המושג של קדושה משול על שריפה.
הפסקה.

חומר וצורה

הכנסתי עצמי למקומות אפלים שעדיין המדע המפותח של ימינו מתחבט ומתלבט בבעיות המוח והלב. וכל שכן החקר הרוחני של אלו האברים שאליהם נלווים הרוח והנשמה. אך אם הגענו הלום נאזור אומץ ולא נרתע ננסה אט אט וכמו שהתחלתי העזר דרך פסוקי המקרא ודברי חז"ל וכך המשיך. ואולי נאיר קצת במקומות האפלים והשם יעזרנו ויוליכנו בדרך הישר.

גמרתי את המאמר הקודם בשאלה מה תפקידה של הנשמה?

השבת עלו בי מחשבות רבות, השם האיר את עיניי בשתי מילים "קדושה" "וטהרה". ואז קשרתי את שתי מילים אלו לשאלתי ומשם כבר רבו המחשבות העצות והתובנות ואנסה להכניס קצת אור. כבר תקופה ארוכה אני מנסה לחקור בנושא קדושה טהרה וטומאה מנסה לברר מה ההבדלים ביניהם ואיך פועל כל אחד מהם. ועכשיו אבוא לקשר את הטהרה והקדושה כנגד הלב והמוח.

נתחיל בהבנה דרך סיפורי בראשית. ולפני שאכנס לתורה הביא מדבריו של רבנו בחיי המתייחס להבנת המקרא ואלו דבריו: "וביאור המאמר, כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות אין בנו כח להשיג העניינים השכליים רק בציורי העניינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה הייתה כוונת התורה לכתוב המלות והעניינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתיישב הענין על לבו בתחילה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות, ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כי אם על צד ההקרבה והמליצה, והמשכילים מבקשי ה' יתברך יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה, ועל זה אמר הכתוב (משלי כח' ה') "ומבקשי ה' יבינו כל", ואילו לא היה סיפור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון רק בדברים שכליים ועניינים שכליים לא היו מבינים ההמון לא המלות ולא העניינים, ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כוחו וחכמתו ומדרגתו, יועיל לסכל שיתיישב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה, ועם זה יהיו הכל שווים בדעת מציאות הבורא יתברך, וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו הוא ובהמותיו ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא לכל אחד נתן דבר הראוי לו, כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון, ותרמוז העניינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר". עד כאן רבנו בחיי.

לאחר הקדמה מאלפת זאת אנסה לברר איך מתארת לנו התורה את יצירת החומר דהיינו היכן ואיך לאחר כל השתלשלות העולמות הרוחניים מגיעים אנו אל החומר בדיון הקצר הזה לא אבוא אל תכלית הבירור ואנסה רק לעורר.

פותחת התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" מסביר רבנו בחיי- "את השמים ואת הארץ. מלת "את" בכל מקום לרבות, ועל דרך הפשט באו שני "אתין" הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה. אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ. וזה שאמר "הארץ היתה תהו ובהו" ביאר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו. ופירוש תהו ובהו חומר וצורה, כלומר שהלביש לאות חומר צורה. וזהו "את כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה" (ישעיה סו' ב'), ואמר "את כל אלה" כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה, ואחר כך ויהיו כל אלה בצורתם עתה. ולפי זה החומר נברא תחילה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות, ובבריאה זו שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ".עד כאן רבנו בחיי.

נוסיף עוד מעט עניינים נוספים בעניין החומר והצורה וננסה קצת להרחיב מגילוייו של רבינו בחיי שגדולה הסתרתו על גילויו. רומז כאן רבנו בחיי שתחילת ענייני החומר מתחיל לאחר עולם הבריאה דהיינו - השתלשל האור מן האין סוף אל עולם האצילות. וכאן לא דברנו בו. ומשם עבר אל עולם הבריאה זהו "בראשית ברא" ומכאן האור יורד אל עולם היצירה ואחריו אל עולם העשיה ובסופו מתחיל העולם הגשמי. החומר מתחיל בבריאה וביצירה מקבל הצורה, והדברים עמוקים.. ודורש הוא את המילה "ואת" וקוראה "אות" ולאות הלביש חומר וצורה. ועכשיו נביא מדברי הרב אבולעפיה בענין החומר וצורה:

מתוך חיי העולם הבא-ואמנם סתרי עריות הם ענייניים תוריים, והפילוסופים לא השיגום כלל באשר הם, וגם לא קראום בשם זה. אבל התורה האמיתית המשלמת כל חסר הודיענו דבר זה. ואעפ"י שגם הם דברים כוללים ראשית ומרכבה, הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה, מסוד אדם וחוה, שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית. וכן אדם הראשון כדמיון הצורה, וחוה אשתו הברואה מצלעו כדמיון החומר.

מתוך ספר גט השמות-עתה בני אחר שבארנו צורת העולם המורגש נבאר בדרך קצרה מן המושכל כאשר ידענו. כי אריסטוטלוס אמר שהוא מאמין כי השפע השופע מהשם יתברך אשר הוא סיבת הכל והוא שופע על שכל אחד נפרד לבד ראשון שהוא עלול אצל השם יתברך. ואמר כי הוא המניע את הגלגל המקיף ונשפעים ממנו גם כן ח' שכלים נפרדים, כל אחד מהם מניע גלגל אחד עד ח' גלגלים הנזכרים, עד גלגל הלבנה. ויש שכל אחד גם כן מניע כל מה שתחת גלגל הירח לפי דעת הפילוסופים, שקראוהו השכל הפועל. והוא הנקרא בלשון רז"ל "אישים", וכן פירש הרב "המורה" ז"ל. ואמר שהם המלאכים המאירים המדברים עם הנביאים, לפיכך נקראים "אישים". ויש לנו בכל זה סודות עמוקים ונפלאים מדרך הקבלה, ונזכיר מהם קצת ברמז כאשר תשיג ידינו... ואומר כי כל ההרכבות כולם נמצאו באדם, ומפני שהוא בתכלית ההרכבה נברא אחרון. וידוע שהוא נברא לתועלת נפשי שהוא תכלית הכוונה, ונמצא הגוף עמו לעזר ולשמש, כאשר נמצא האשה עם בעלה לעזר. כמו הכתוב "אעשה לו עזר כנגדו", ופירשו רז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם בו. והנה הגוף הוא מורכב מד' יסודות תחילה, וקבל חומר וצורה בהיותו זרע, ונשתנה הגוף מעט מעט מהוויתו הראשונה, וקבל צורת הצמיחה. ואח"כ קבל צורת החיוני, ואח"כ צורה מדברת, ואח"כ צורת השכל. ונשתנה תמיד עת אחר עת עד שיצא מן הכח אל הפועל השלם, שהוא הדביקות בעליונים. שנמצאו רמ"ח איברי הגוף בטבעם לצורך הצורות באלו, כדי להוציא בהם כל דבר שהוא בכח אל הפועל. והיה הדבר ידוע, שכל מעשה האדם אחר דרכי השם יתברך הם באים מכח השכל הדבק בעצם הנפש, וכל הנמצאים אחר דרכי זולתו רצוני לומר זולת השם יתברך, הם באים מכח הטבע הנברא שהוא המטעה אותו, והוא יצר הרע והוא השטן והוא המלאך המות והוא הנחש הקדמוני. וכבר ידעת מה שארז"ל "כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה" (מדרש בראשית רבא יז' ו').

גם אבולעפיה לומד את דברי התורה ורומזם לסתרי סתרים וממשיל את האדם לצורה, ואת החומר לחוה. ואז בסופו מביא את המדרש המצמרר "כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה". אך לאחר שהבננו שהאשה היא משל לחומר והשטן שהוא היצר הרע גם הוא בחומר, זאת אומרת אדם הראשון שנברא לכתחילה זכר ונקבה מחובר. ובבחירתו עשה לו השם עזר כנגדו. דהיינו הייתה אפשרות שהצורה תתקיים בעצמה והיא בחרה להוציא את החומר מתוכה. ומכיוון שנפרד החומר חייב היה להיברא איתו השטן הוא היצר הרע ובהמשך ננסה להאיר בנושא.

לאחר הקדמה זו נשוב לנושא הקדושה והטהרה כעת הגדיר הגדות קצרות כדי שאוכל לסיים כאן ואתן לקורא לעכל ולהבין ולהתכונן. שלא נקיים "תפסת מרובה לא תפסת" או כנאמר "מרוב דובים לא רואים את היער".

טהרה-התנתקות מהחומר. קדושה-שריפת החומר. טומאה-התחברות לחומר. ומכן נמשיך בפעם הבאה.

נשמה טהורה שנתת בי

במאמר שפרסמתי בשני לספטמבר הנקרא "ולא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" הבאתי ציטוט מתוך ספר סתרי תורה לאבולעפיה. נשאלתי בתגובה:
שלום אמנון
האם תוכל לבאר מעט יותר מה הכוונה במשפט "כי בה יתחכמו כל ישראל וכל הנמשכים אחריהם" תודה!
יעקב
אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתו של השואל כי כך פשט העניין שלעתיד לבוא ילמד המשיח מסודות התורה מה שנקרא החכמה הפנימית, בעניינים שעדיין לא נשמעו, ובם יתחכמו כל ישראל והנמשכים אחריהם הם הגויים שיקבלו על עצמם את מלכות השם.
ואולי מבקש השואל יותר חידוד אז אכנס קצת בעובי הקורה ואולי יתרצה השואל ובא לציון גואל.
אומר רבנו בחיי בספרו כד הקמח: ובזמן המשיח יחזרו כל האומות לאמונתנו הוא שכתוב (צפניה ג) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". וכתיב (זכריה יז) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ואחר מוסיף עוד:
קבלה בידינו שהגאולה העתידה עתידה שתהיה בדמיון גאולת מצרים כשם שמצינו קריעת ים סוף בגאולת מצרים כן תמצא בגאולה העתידה (ישעיה יא) "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו" וגו'.
ונבוא לישב בין הפיסקה הראשונה לשנייה. שהרי אם כולם ישובו למה צריך שוב קריעת ים סוף? אלא שבימות המשיח יחזרו כל האומות דהיינו המעצמות יקבלו עליהם את השם ויצטרפו אלינו כדוגמת הערב רב שיצא ממצרים, אך עדיין יישארו אויבים רבים הרוצים לכלותינו כמו שהיה במצרים ואז נצרך לנס קריעת הים כפי שהיה וכל אויבינו יטבעו בים ואז יוכל המשיח לגלות לנו את החכמה הפנימית. כפי שלאחר שטבעו אויבנו בים סוף קבלנו את התורה במעמד הר סיני. וזה מה שאומר הרב אבולעפיה "כי בה יתחכמו כל ישראל וכל הנמשכים אחריהם".
ולשאלתו השנייה של יעקב מתוך המאמר האחרון:

שוב שלום,
האם נכון להגיד שהלב קרוב יותר לאין סוף ב"ה ומשם מקבל/קוטף מחשבותיו ואז מעבירן למוח?
תודה, יעקב
אנסה לבאר - עוד נראה שחוזר הרב אבולעפיה ומדמה את המשכן ללב. ונאמר בתורה (שמות כה' ח') וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: אומר רבנו בחיי - קרא המשכן מקדש על שם שהוא מקודש בשריית השכינה.
אנו צריכים להכין את הלב למשכן ואז השם אומר "ושכנתי בתוכם". וכבר עמדו המפרשים על המילה "בתוכם". שהרי היה צריך לומר בתוכו הינו בתוכו של המשכן. וכך אומר ה"כתב סופר" "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". צריך להבין היה לו לומר ושכנתי בתוכו. ועיין של"ה (פירוש הנקרא שני לוחות הברית) שפירש דכל צדיק מדור לשכינה והיינו בתוכם בתוך כל אחד מישראל".
אז אם לזה אתה יעקב מתכוון שהלב קרוב יותר לאין סוף, אינני יודע איך למדוד ונכנס כאן לתסבוכת לא קלה. כי כשאנחנו מתייחסים לשם ולכל אחד מן שמות השם אין אנו עוסקים כלל באין סוף, אלא בספירות הנאצלות מן האין סוף, ובכינוי השמות. ובמקרה דנן מזכירה התורה את שם ההוי"ה שאומר "ושכנתי בתוכם". אז אם לזה הכוונה שהלב יותר קרוב לשם ההוי"ה? קשה לי לדעת. בפעם הקודמת עשיתי צינטור יכול להיות שנצטרך לניתוח לב והעסק לא פשוט. ואל נשכח את חלוקת הנפש שמתחלקת לחמשה חלקים שהם: נפש רוח נשמה חיה יחידה. החיה והיחידה הם עדיין מעלי גם באופן סכמטי וגם באופן הבנתי. ויתר השלשה מתחלקים כך: משכן הנפש בכבד, משכן הרוח בלב, ומשכן הנשמה בראש. עדיין יש משהו בראש נצטרך ללכת בזהירות שלב שלב.
השבת לפנינו, ניתן לה לרדת עלינו, נפתח ליבנו, נמלאו במחשבות ואז שרבות מחשבות בלב איש נחכה ועצת השם היא תקום.
וכך מסביר הגאון מוילנא - רבות מחשבות וגו' בעת שרוצה האדם לעשות איזה דבר לצרכו יחשוב מחשבות רבות איך לעשות ומה ואימתי ושאר ספיקותיו אך כולם אינן כלום, אבל עצת ה' מה שנותן לו הקב"ה עצה בלב לעשות היא תקום שתתקיים, שעצה נקרא מה שמייעץ לחברו או מה שיערוך ה' בלבבו, ומחשבה הוא מה שאדם בעצמו חושב: (כדאי להתעמק בהסבר)
אז המחשבות בלב וגם העצה בלב. ואני חוזר לאבא שבשמים וקורא אוי אבא! אוי אבא! נשמה טהורה שנתתה בי מה היא עושה? מה תפקידה? שבת שלום

"ונתן אדני לכם לב לדעת"

אוי אבא! אוי אבא שבשמים! "בברסלב בוער אש הבער אותה בליבי". מה זה "ברסלב" זה "לב בשר". אומר יחזקאל הנביא "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". לב בשר בוער באש והלב איננו נאכל. כבר הזכרתי זאת במאמר "תלי גלגל לב" ושוב אני מזכיר זאת כי כעת אני יוצא למסע צינטור אל הלב.

הפילוסוף אריסטו קבע שהלב הוא האיבר הראשון שנוצר באדם.

אומרת לנו התורה בבראשית פרק ב' "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
ונהר אותיות "נהור". נהור בארמית אור. שעל העיור אנו אומרים שהוא "סגי נהור". זהו סלנג בלשון הפוך כדי שלא יתבייש העיור אנו קוראים לא סגי נהור. סגי פירושו הרבה. נהור פירושו אור. ואנו מבקשים מהשם שירחם על כל חשוכי העיניים וייתן להם הרבה אור.

ושירחם עלי השם יתברך שאני נכנס לגנזיו ומוציא החוצה ממרגליותיו לאור.
האור יוצא מעדן הוא הלב, להשקות את הגן הוא הלב, ומשם יוצאים הנהרות. אך הפלא ופלא שימו לב ללשון התורה! לנהר השני והשלישי יש הקדמה זהה, על השני נאמר "ושם הנהר השני גיחון". ועל הנהר השלישי נאמר "ושם הנהר השלישי חדקל". ואילו בראשון לא מוזכר "נהר" וברביעי לא מוזכר "שם".
והנה לכם ציור הלב:

ונהר יוצא מעדן, אמרתי הוא הלב, אלה שני חדרי הלב, ומשם יוצא הדם בשני הנהרות השני גיחון והשלישי חדקל. להשקות את הגן אמרתי הוא הלב, הם פרוזדורי הלב שאליהם מגיע הדם מן הפישון ומן הפרט.

לב בוער, ומה יוצא ממנו אור. "ונהר יוצא מעדן" האור יוצא מן הלב. אני חוזר כמה פעמים על אותן המילים. האור שיוצא מליבי בוער עד קצה אצבעותיי המקישות על המקלדת...

כל מה שעובר עלי, כל מה שאני רואה, שומע, מרגיש, טועם, מריח, הכל מגיע ללב ומשם יוצא האור העולה למוח. הוא הבבילון שלי, הוא קופסאת חשמל היודע לקבל את האור ולתרגם אותו לשפת ההבנה שלנו. כמובן שהתהליך מורכב מאוד והיחסים בין המוח ללב נידונים באריכות במדע.
והדעה שאני מביא כאן מאוד לא מקובלת במדע. התרגלנו שהכל בא מהמוח הוא החושב הוא המחליט הוא הרואה הוא המבצע.
אין כוונתי כאן לצאת כנגד הידענים, יש את רצוני לעורר מתוך חכמנו מתוך התנ"ך ואביא חיזוקים לדברי.
שימו לב! הנה רק התחלתי ואני פונה אל הלב ולא אל המוח. ואתה למי אתה פונה שאתה אומר שים לב?
אז "לב חכם לימינו" "ולב כסיל לשמאלו" ביטוי אמרת! עונה לך שלמה המלך "רבות מחשבות בלב איש" משל אמרת! אז עכשיו מה תגיד אהבה באה מהלב, שמחה באה מהלב. כן כאן אתה נמס למה? קום! תתמרד! תגיד שהלב הוא רק משאבת דם!.. אה! אתה מפחד שיגידו עליך לב כסיל לשמאלו, ששם הדמים העכורים שמשם יוצא היצר הרע. איך אומר רבי נחמן בספרו ליקוטי מוהר"ן "וּבֹזַי יֵקָלּוּ", כִּי עֲדַיִן הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י): "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", עֲדַיִן הוּא בְּתֹקֶף וָעֹז.
ועוד אומר רבי נחמן "וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יֹאמַר: זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי" (מִשְׁלֵי כ),
גם אני פחדתי הזדעזתי מרדתי. לא קבלתי את אלו הדברים. למה כי הכניסו לי "בראש" משפטים כמו "אין לך שכל בראש" אמרו לי תחשוב, ובאצבע סבבו ליד האוזן. וכשהסכמתי להם אמרו לי "יש לך ראש טוב".
אבל ירמיה הנביא שהשם מדבר אלי מפיו אומר לי "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם" גם זה משל?
אז יש מנטרה שאני אומר אותה שלש פעמים ביום " ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" כן בכל לבבך גם בצד השמאלי וגם בצד הימיני עם היצר הטוב ועם היצר הרע. בדוק ומנוסה.
טוב, הגיע דחוף ניתוח כליות אני יוצא ועוד אשוב (בינתיים למחוא כפיים כמו שאומר רבי נחמן "כִּי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, כִּי עַל - יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב הוּא מְרַקֵּד וּמַכֶּה כַּף אֶל כַּף".)
עוד לא תם ולא הסתיים

לשמוע אל הרינה ואל התפילה

"ספר" הפילוסופיה היהודית הוא הגמרא. זהו ספר חכמת החוכמות פילוסופיה פירושה אהבת החכמה. החכמה היא דרך התבטאות העוסקת בניסיון להסביר מהות, דרך המצריכה חוקי התבטאות וכללים נוקשים כיאה וכנאה למדע, שכל התבטאות תעמוד במבחן המציאות. תוכח על פי כללי החכמה. ואם לא תעמוד בהם תופרח.
הפילוסופיה לכאורה היא היפך לאמונה מכיוון שפילוסופיה הינה ידע הניתן להוכחה, ואמונה היא ידע המוסק מתוך החכמה אך אינו ניתן להוכחה.
הדת מחברת את שני חלקים האלו ויוצרת טשטוש ביניהם עד שלפעמים לא ניתן לקבוע האם זו חכמה או אמונה.
בתווך הזה נמצא חקר האלהות. לכאורה הדת מזוהה עם האמונה.
עמוד העיקרי של דרך ההוכחה החכמתית היא בדרך השלילה. להציג תיאוריה מהותית ולהראות שיתר האפשריות באותו נושא אינם אפשריות, ורק זו עומדת במבחן המציאות. זו לוגיקה אנליטית מה שנקרא בשפת החכמים להוכיח דבר מתוך דבר.
בדרך הזאת מנתחים את המצוות ונותנים להם טעמים. והמצוות שלא ניתנות להוכחה הופכות לחוקים או משפטים.
הקשר בין האל לאדם בא בשני דרכים האחד הוא הנביא ובהעדרו בא החכם שבדרך חכמתו יכול להחליף את הנביא. ועוד מפליגה הגמרא בכוחו ואומרת חכם עדיף מנביא (מסכת בבא בתרא דף יב).
שנביא מביא את דבר האל ששם בפיו. ואילו חכם יכול להודיע מה אמר משה בסיני ואפילו שלא ששמע זאת ממנו.
הקבלה היא העברת המידע מאחד לשני היא הקבלה המסורה למקובלים, שזו הקבלה שקיבלו היא המסורה מן הבורא דרך מלאכיו אל האדם וממנו מדור דור ועד אחרון המקבלים.
זו התורה אשר ניתנה בסיני למשה אשר נחלקה לשנים. התורה הכתובה כפי שקיבלה משה המסורה בידינו היום ללא שינוי של אות או תג אחד. ואליה נתלוותה התורה שבעל פה אלו סתרי תורה.
משירדה חשיכה רוחנית לעולם, זהו הזמן שלאחר שחרב בית מקדש השני. החושך בא כבר לאחר החורבן הראשון אך הצליחו לגרשו החשמונאים והעלו את האור. אך אור זה שקע שוב עם חורבן בית שני. וראו החכמים של אותה התקופה שיש סכנה לתורת ישראל ולסתרי התורה היא התורה שבעל פה בפרט. ואז התקבלה בדעתם ההחלטה להעלות את כל התורה על הכתב.
פעלו הם בחכמה רבה וערכו את הגמרא בת אלפי דפים כספר חכמתי שכל דיון בו נעשה על פי כללי החכמה. ידעו הם את התורה שבעל פה על בוריה. כל נושאי התורה שבעל פה הועמדו לדיון נבחנו והוכחו חכמתית. כל נושא שלא נתנה האפשרות להוכיחו בדרך החכמה נשאר בתיקו. לא העלו החכמים נושא שאין אפשרות להוכיחו בדרך חכמתית ולטעון לאמיתות ולהכריעו בפסיקה הלכתית בדרך הקבלית.
ובתוך כל הדיונים והסיפורים מסתתרים סתרי התורה דהיינו התורה שבעל פה, שנשארה עדיין תורה שבעל פה. ומי שלא יקבלה מחכם לא יוכל להבינה.

העליתי את כל הנושא הזה כדי להעביר מסר לקוראי. ובפרט לאלה מקוראי שלא זכו לישב על ספסל הלימודים של בתי במדרשות התורנים. לאלה שלא יגעו ימים ולילות ועדין לא מתקיים בהם הכתוב "אדם כי ימות באהל" (במדבר יט יד). אמרו על זה חז"ל, אל ימנע עצמו אדם מלמוד התורה אפילו בשעת מיתה. ועוד דרשו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שמי שהגיע לכך יודע ומבין מתוך לימודו שכל ספרי הקודש שיתקבלו בעם ישראל חכמיהם וסופריהם של הספרים הגיעו למדרגה שכל דבריהם הם דברי אלוהים חיים. ומקבלים אנו את דבריהם כדבר שמים ללא עוררין. והיכן שידינו לא משגת ההבנה תולים אנו בחסרון שכלינו והבנתנו ולא חס ושלום בחסרונם.
אין כללים אלו באים לאף אחד בקלות. רק לאחר יגיעה ו"ריתחא דאורייתא" דהיינו ויכוחים ומיקוחים עם החבר הלומד ועם הרב המלמד שיוכיח את דברי החכמים. ורק לאחר שנים של יגיעה והבנה זוכים להגיעה לשלמות הדעת ולהבין את גדולת החכמים.

אני מתחיל ומגיע לשורש העניין שאליו רציתי להגיע. לפעמים אני מעלה נושא עמוק ובלתי מובן. מה שיוצר התמרמרות והתנגדות בלב השומע. ומותר לכל אחד לחלוק עלי שהרי אני מביניכם ואיני מתיימר לעלות על בני דורי. ורשאי כל אחד לחלוק עלי.
אך הבריא בשכלו צריך לעשות הפרדה ובירור. שמה שאני מביא מחכמים אין עליו עוררין. חייב השומע להגיע להתדיין במקומות הנכונים להעמיד את עצמו כנגד החכמים להסתייע בתלמיד חכם שייצג לו את דעת החכמים ולעמוד מנגד, עד שיבוא לאותה הדעה שהצגתי קודם. ואז יהיו בידיו הכלים לשמוע את דברי. לקבלם או לחלוק, רק על החלק שהוא מסברתי ומהבנתי.
בכך ירוויח השומע את כל הקופה. ראשית יהיו בידיו כלי מיקוח, שהרי היסודות בידיו. שנית יהיו בידיו כלי האזנה, שהרי בדרך הילוכו תיקן גם מידותיו. ואז ישמע חכם ויוסיף לקח או מקח.

פתחתי כאן נושא לדיון. נפתח לו בהמשך בעזרת השם נושאים מישנים הנצרכים מתוך מה שהעלתי. כגון: מי הם חז"ל, איך מגיעים להכרעה הלכתית, איך דרך האמונה משתלבת בשכל ובחכמה. ועוד מה שיצוץ ומה שיתעורר.
הרצון שלי להקנות כלים אשר בעזרתם הכלים נוכל לבנות כלים אשר בהם נעשו הכלים, ושלא נגיע לשבירת הכלים.

לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו

געגועי לרב אבולעפיה גוברים עלי, ולא המשיך בחידושי לפני שהביא את דברי הרב שמתחברים לעניין התורה שהזכרתי. ובאים בספרו "סתרי תורה" ממש קטע אחד לאחר הקטע הראשון שהבאתי בתחילה במאמר מעגלי המציאות. ומכיוון שהוא נוקב וברור נביא אותו כלשונו מבלי להאיר או לעורר. והשומע ירוה נחת. הנה הוא:

"ומפני היות משה רבנו עליו השלום בתכלית השלמות והיה אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, הביאו השפע העליון אשר דבק בו באמת לקבל תורה מהשם יתברך בשתי דרכים. האחת דרך ידיעת התורה כפי הבנתה כפשוטה בענייניה ובמצוותיה עם הפירוש המקובל שחובר עליה והוא התלמוד כולו וכל מה שהוא ממינו. והשנייה דרך ידיעת התורה לפי הבנתה בנסתריה בענייני סודות שמותיה ובטעמי מצוותיה הנקראים סתרי תורה. וזה מפני השלמת שני מיני בני אדם שהם שכליים וסכלים, ונתן לאלה כפי סכלותם להסתפק בו בדמיונם כמזון החלב לקטנים, ונתן לאלה כפי סברתם להסתפק בו בשכלם כמשקה היין לזקנים. ועל כן התורה שיעור עניין אלוהי כמו חכמת המציאות המנהגת הנמצאים כולם בכלל ובפרט, וכן התורה המנהגת הכל בכלל ופרט. ועל זה הייתה התורה בעניין מציאותה משלמת כל חסרון כמו הטבע מצד אחד. והייתה גם כן עוד משלמת כל חסר ופתי כמו השכל מצד אחד. כמו שנאמר "תורת יהוה תמימה משיבת נפש" (תהלים יט' ח'). ונאמר "עדות יהוה נאמנה מחכימת פתי" (תהלים יט' ח'). ואמר שלמה עליה שהיא מוכנה להחכים ולהערים הפתאים, כמו שנאמר "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה" (משלי א' ד'). ואחר שהעניין כן, אין מי שיוכל להוסיף על התורה אפילו אות אחת קטנה ואין מי שיוכל לגרוע ממנה אות אחת קטנה. ועל כן נאמר עליה מה שנאמר על מעשה השם. כמו שכתוב בה, "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג' א'). וכן אמר קהלת על מעשה האלהי"ם "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" (קהלת ג' יד). וזו עדות ברורה ומקובלת מהתורה ומהחכמה שכמו שעניין מציאות כל נמצא שהמציאו השם יתברך הוא בתכלית השלמות בלא תוספת ובלא מגרעת, כן עניין מציאות כל התורה לפי נגליה ונסתריה בתכלית השלמות בלי תוספת ובלי מגרעת. ואם כן חייב עניין מציאות השלמות להיות הנמצא כולו קיים נצחי כפי מה שהוא היום בטבעיו, כן חייב עניין מציאות שלמות התורה להיותה היא ויודעיה ושומריה כולם קיימים קיום נצחי. ולזה הוא מן הנמנע שתעדר זאת התורה, וגם לא תבוא אחרת תחתיה. אבל זה מחוייב בה בלא ספק שיתגלו סודותיה בזמן ימות המשיח על ידי הנביאים שהם עתידים לקום, ועל ידי המשיח בעצמו. כי בה יתחכמו כל ישראל וכל הנמשכים אחריהם. וכן הכתוב אומר "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא' לג'). ואומר "כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא' ט'). וכן אמרו רז"ל עתיד הקב"ה לגלות טעמי התורה לישראל, ואף על פי שייראה בתחילת מחשבת הפתאים כי עניין גילוי טעמי המצוות הוא בצורה אחרת, אין לחוש על זה. שכבר רמז הנביא על זה ואמר "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיה יב' ג'). ותרגם יונתן ע"ה "ותאלפון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא". פירוש עניין דבריו הוא כאילו אמר תלמדו לימוד חדש בשמחה, ולא שהוא חדש אלא שייראה חדש לפני השומעים, הלימוד ההוא שהתחדש אצלם אשר לא שמעוהו מפי אבותיהם. והתבאר אצל בעלי הקבלה משיגי העניינים הנסתרים כי זה הלימוד הוא לימוד צירוף האותיות.