אני שמח לציין שהשאלות שנשאלות מאד ענייניות ועמוקות וככל שירבו השואלים כך נעמיק בהבנה. אנסה להשלים את כל השאלות שנשאלתי למען נסגור חובות ונדרים של שנה זאת ובעוד כמה שעות מעטות בע"ה יובילני המטוס לאומן לראש השנה.
נשאלתי: למי נתנה יכולת הנבואה? האם ליחידים נדירים או שבשקידה ראויה יכול כל אדם לנבא?
נזכיר ראשית את דבור שבועתו של אליהו הנביא בספר תנא דבי אליהו: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו". (תנא דבי אליהו פרק ט).
מקשה אליהו הנביא שהרי באותו הדור חי פנחס בן אלעזר (שהגיע לזקנה מופלגת) והרי היה כהן. ואומרת לנו התורה (דברים כו' ג') "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". ומדוע עמדה דבורה לשפוט את העם? ואולי גם מקשה על עצם היותה אשה. ומתרץ כפי שמתרץ. ועדיין רוח הקודש היא מדרגה אחת מתחת לנבואה, אבל אנו רואים -הכל כפי המעשים. ודאי שבמעשים כרוך הלימוד הידע והמידות. הנבואה נקנית בלימוד. כל נביא למד אצל נביא. הלומדים נקראו בני הנביאים. הנבואה הינה אישית כל נביא מתנבא לפי השגתו, אך בנוסף ליכולת ולהתמדה של הנביא יש את רצון השם שמכתיב מי ינבא ומה ינבא.
מתוך אמרי שפר "וזה שכבר נודע לכל נביא מנביאי ישראל שאי אפשר לשום אדם בעולם להגיע למעלת הנבואה אלא אם כן קבל קבלת ידיעת השם והשתדל להשיג אחר שקיבל והיה חכם גדול בחכמות המובנות להשגה הקודמות לנבואה. וידעו הנביאים כולם שדרך זו אינה ראויה אלא לשמחים בחלקם וכובשים את יצרם וחוקרים החכמות האלהיות והטבעיות והלימודיות מפני שהם בלי דעת ואם כן כל שכן אצלם שאם אינם מקובלים מסתרי דרכי הצירופים בשמות ובדומיהם שלא יתנבאו לעולם מפני שהם כלי המחשבה והבינה".
מתוך אמרי שפר "לא נסתפק שום חכם מחכמי ישראל הקדמונים ז"ל וכל שכן שלא נסתפק שום נביא שהנביא אין מדרך השם להחכימו לשעתו כלומר שהיה היום עם הארץ גמור ובלילה נבאו השם והשלימו והחכימו ושב חכם גדול. אבל מדרך השם להשלים החכם הגדול המתעסק בחכמת הנבואה והולך בה ימים ומבקשה וקבל ידיעת השם בקבלה והשתדל להוציא מה שקבל מן הכח אל הפועל. כי מדרכי השם ומרחמיו הרבים וחנינתו את האדם שבראו בצלמו כדמותו להשפיע עליו משפע טובו והוסיף לו חכמה תמיד עת אחר עת עם השתדלות בה. ומפני שהגדולה שבידיעות היא ידיעת השם והוא משתדל בה ונושא ונותן בה בינו לבינו מצליח באמת. והאומרים שיתכן שיהיה לו מונע מהשם האלהים שכך היא המידה. אבל יש לה סוד ואם גלינוהו היה קשה מאד בעיני כל חכם. ואם לא נגלהו יחשוב השומע שלא ידענוהו ולא נגלה לנו. ואנו יודעים שאנו יודעים אותו וכבר נגלה לנו. ואם כן נעשה לישב שתי הדעות נגלהו ברמז ויהיה נגלה למבינו ונעלם מזולתו".
כאן רומז הרב על המניעה מצד השם והוא תמיהה גדולה.
נשאלתי: קדושה-שריפת החומר?
ננסה להבין את המילה קדושה מאיפה נגזרה. אנו מוצאים במשנה "מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור גדרה ונפרצה אומרים לו גדור אם נתייאש הימנה הרי זה קדש וחייב באחריותה". המשנה מדברת על "כלאי הכרם", חיטה שנזרע בין הגפנים היא הנקראת כלאי הכרם. במשנה זו מדובר שהייתה חומה בין הכרם לחיטה והחומה חוצצת ומפרידה. אך משנפלה החומה יהפוך הכרם את החיטה לכלאים. לכן אומרים לו לגדור ובאם לא גדר והוסיפה החיטה חצי אחוז מגודלה הפכה לכלאים ואז צריכה החיטה להיתלש, ומימלא רואים בה כאילו כבר איננה. ובא הביטוי "הרי זה קדש" להגיד שרואים בחיטה כאילו שרופה שהמילה קידש היא שריפה.
ומשנה נוספת אומרת "ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה. קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חטא. יראת חטא לידי רוח הקודש. רוח הקודש לידי חסידות. חסידות לידי תחיית המתים. תחיית המתים לידי אליהו ז"ל". אנו רואים שהטהרה היא הבאה לפני הקדושה, והיא המביא לקדושה. כבר אמרנו שהטהרה היא ההינתקות מן החומר. וידוע העניין שחולה שהייתה רגלו מזוהמת ונצרך לקטועה אותה, ולאחר שקטעו רגלו עדיין הרגיש עוד זמן מה את החלק שאיננו, כאילו הוא מחובר לרגלו. שכל חלק מן גוף האדם קשור אליו פיזי ורוחני קשר חזק, שגם אם קוטעים את האבר עדיין הקשר קיים ולא במהרה מסתלק. לכן לאחר הטהרה שהיא התנתקות מן החומר, צריך לשרוף את החומר שניתק. וזוהי מדרגת הקדושה. בפועל אין ביכולתנו לבצע פעולה זאת באופן שכלי. והשם יתברך נתן לנו מתנה שמים, שבמעשה המצות ולימוד תורה מתקלה אותה הטומאה שהתנתקה. וזה נקשר לפעולת הקורבנות שנעשה בבית המקדש. ועכשיו שאין לנו בית מקדש הלימוד התפילה והמצוות מקדשים.
יהי רצון שנזכה במהרה להקים את בית מקדשנו ובהקרבת הקורבנות יכופרו כל עוונותינו ונגאל.
נשאלתי: למי נתנה יכולת הנבואה? האם ליחידים נדירים או שבשקידה ראויה יכול כל אדם לנבא?
נזכיר ראשית את דבור שבועתו של אליהו הנביא בספר תנא דבי אליהו: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו". (תנא דבי אליהו פרק ט).
מקשה אליהו הנביא שהרי באותו הדור חי פנחס בן אלעזר (שהגיע לזקנה מופלגת) והרי היה כהן. ואומרת לנו התורה (דברים כו' ג') "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". ומדוע עמדה דבורה לשפוט את העם? ואולי גם מקשה על עצם היותה אשה. ומתרץ כפי שמתרץ. ועדיין רוח הקודש היא מדרגה אחת מתחת לנבואה, אבל אנו רואים -הכל כפי המעשים. ודאי שבמעשים כרוך הלימוד הידע והמידות. הנבואה נקנית בלימוד. כל נביא למד אצל נביא. הלומדים נקראו בני הנביאים. הנבואה הינה אישית כל נביא מתנבא לפי השגתו, אך בנוסף ליכולת ולהתמדה של הנביא יש את רצון השם שמכתיב מי ינבא ומה ינבא.
מתוך אמרי שפר "וזה שכבר נודע לכל נביא מנביאי ישראל שאי אפשר לשום אדם בעולם להגיע למעלת הנבואה אלא אם כן קבל קבלת ידיעת השם והשתדל להשיג אחר שקיבל והיה חכם גדול בחכמות המובנות להשגה הקודמות לנבואה. וידעו הנביאים כולם שדרך זו אינה ראויה אלא לשמחים בחלקם וכובשים את יצרם וחוקרים החכמות האלהיות והטבעיות והלימודיות מפני שהם בלי דעת ואם כן כל שכן אצלם שאם אינם מקובלים מסתרי דרכי הצירופים בשמות ובדומיהם שלא יתנבאו לעולם מפני שהם כלי המחשבה והבינה".
מתוך אמרי שפר "לא נסתפק שום חכם מחכמי ישראל הקדמונים ז"ל וכל שכן שלא נסתפק שום נביא שהנביא אין מדרך השם להחכימו לשעתו כלומר שהיה היום עם הארץ גמור ובלילה נבאו השם והשלימו והחכימו ושב חכם גדול. אבל מדרך השם להשלים החכם הגדול המתעסק בחכמת הנבואה והולך בה ימים ומבקשה וקבל ידיעת השם בקבלה והשתדל להוציא מה שקבל מן הכח אל הפועל. כי מדרכי השם ומרחמיו הרבים וחנינתו את האדם שבראו בצלמו כדמותו להשפיע עליו משפע טובו והוסיף לו חכמה תמיד עת אחר עת עם השתדלות בה. ומפני שהגדולה שבידיעות היא ידיעת השם והוא משתדל בה ונושא ונותן בה בינו לבינו מצליח באמת. והאומרים שיתכן שיהיה לו מונע מהשם האלהים שכך היא המידה. אבל יש לה סוד ואם גלינוהו היה קשה מאד בעיני כל חכם. ואם לא נגלהו יחשוב השומע שלא ידענוהו ולא נגלה לנו. ואנו יודעים שאנו יודעים אותו וכבר נגלה לנו. ואם כן נעשה לישב שתי הדעות נגלהו ברמז ויהיה נגלה למבינו ונעלם מזולתו".
כאן רומז הרב על המניעה מצד השם והוא תמיהה גדולה.
נשאלתי: קדושה-שריפת החומר?
ננסה להבין את המילה קדושה מאיפה נגזרה. אנו מוצאים במשנה "מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור גדרה ונפרצה אומרים לו גדור אם נתייאש הימנה הרי זה קדש וחייב באחריותה". המשנה מדברת על "כלאי הכרם", חיטה שנזרע בין הגפנים היא הנקראת כלאי הכרם. במשנה זו מדובר שהייתה חומה בין הכרם לחיטה והחומה חוצצת ומפרידה. אך משנפלה החומה יהפוך הכרם את החיטה לכלאים. לכן אומרים לו לגדור ובאם לא גדר והוסיפה החיטה חצי אחוז מגודלה הפכה לכלאים ואז צריכה החיטה להיתלש, ומימלא רואים בה כאילו כבר איננה. ובא הביטוי "הרי זה קדש" להגיד שרואים בחיטה כאילו שרופה שהמילה קידש היא שריפה.
ומשנה נוספת אומרת "ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה. קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חטא. יראת חטא לידי רוח הקודש. רוח הקודש לידי חסידות. חסידות לידי תחיית המתים. תחיית המתים לידי אליהו ז"ל". אנו רואים שהטהרה היא הבאה לפני הקדושה, והיא המביא לקדושה. כבר אמרנו שהטהרה היא ההינתקות מן החומר. וידוע העניין שחולה שהייתה רגלו מזוהמת ונצרך לקטועה אותה, ולאחר שקטעו רגלו עדיין הרגיש עוד זמן מה את החלק שאיננו, כאילו הוא מחובר לרגלו. שכל חלק מן גוף האדם קשור אליו פיזי ורוחני קשר חזק, שגם אם קוטעים את האבר עדיין הקשר קיים ולא במהרה מסתלק. לכן לאחר הטהרה שהיא התנתקות מן החומר, צריך לשרוף את החומר שניתק. וזוהי מדרגת הקדושה. בפועל אין ביכולתנו לבצע פעולה זאת באופן שכלי. והשם יתברך נתן לנו מתנה שמים, שבמעשה המצות ולימוד תורה מתקלה אותה הטומאה שהתנתקה. וזה נקשר לפעולת הקורבנות שנעשה בבית המקדש. ועכשיו שאין לנו בית מקדש הלימוד התפילה והמצוות מקדשים.
יהי רצון שנזכה במהרה להקים את בית מקדשנו ובהקרבת הקורבנות יכופרו כל עוונותינו ונגאל.
אמן סלה.
השבמחקתבורך יהודי יקר.
יישר כח
שנה טובה לך ולבני משפחתיך.
תודה רבה לך אמנון שאתה מסביר בצורה כל כך ברורה את נסתרי הדברים ודרכיהם.
השבמחקשאלה נוספת לי אילך.
"חוכמת הפרצוף", קיימת מגילה ובה כתב רב מקובל חכם על חוכמת הפרצוף בראי הקבלה והקשר לספירות.
אודה על הסברך וביאורך.
לשנה טובה תכתב
האם אפשר ללמוד להיות נביא ?
השבמחקהדבר תלוי באחד יוצר הכל האם מאפשר זאת ? שמה חס ושלום יעשה שימוש לא נכון ובמקום לבנות יהרס.
יהיה קשה להגיע לדרגת נבואה או לאמת (ראיה פנימית) ללא אמונה, בטחון בה' (לא לפחד כלל, כל העולם כולו גשר צר מאוד)כי ללא אמונה בעצם חסומים, האמונה מביאה בחלקה את הגוף הגשמי לצמצום, למזעור שכן האמונה עצמה שייכת לפאן הרוחני, האמונה היא מעבר להוכחה היא קשורה בטוהר.
ברגע שיש אמונה + קדושה (הגעה לקדושה דרך המצוות כי הן בעצם מרוממות את החומר לקדושה, המצוות מחייבות מזעור הגוף התגברות על תאוות)אז ישנו פתח לנבואה, האדם פתוח לספוג מהמקור פתאום רואים מעבר...
אם אינו מגיע לכך כניראה ישנה מניעה נשאר להאמין הכל לטובה יתכן שאם האדם יחשף למידע יהיה לו קשה לספוג ולהתמודד או חס ושלום ישתמש לרעה.