אומר רבי חיים ויטאל בשערי קדושה: "הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני. והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי",

אנסה לברר כאן את עניין ההתדבקות ואת עניין ההתפשטות. ואשאל איך אפשר להסיר לגמרי כל המחשבות? שהרי הדבר לכאורה לא בשליטתי המחשבות רצות ללא הרף. ועוד שמייעץ רבי נחמן שאם עובר על האדם מחשבה לא טובה יחליפה במחשבה טובה ונראה שאי אפשר להישאר ריק ממחשבות.

אקדים לומר שאין במאמרי הזה לבוא לחידוש שאינו מופיע בספרים וכן מפאת רגישות ועדינות העניין אשתמש בעיקר בציטוטים מקודמי ענקי הרוח.

אומר הטור אורח חיים בסימן צ'- "המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו... מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פירוש המילות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה".

בתחילה מסביר הטור שאפשר את המחשבה הטורדת להחליף במחשבה זכה ובסוף מסיים שעל ידי השתיקה יכול לבטל המחשבה.

אני קופץ כעת לעניין הדבקות. אומר בעל "פרי הארץ" (רבי מנחם מנדל מוויטבסק):

"אבל הדבקות הגמור כנ"ל נקרא סוד מפני היותו סוד כמוס ומופלא שאי אפשר לגלותו מפני שאינו גלוי אלא לעצמו, וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך שהוא יין העולה (בגימטריה) ע' הנקרא (בגימטריה) סוד המשומר בענביו, מפני שקודם חטא אדם הראשון ברא אלהים את האדם ישר ויאמר אלהים יהי אור להשתמש בו לצדיקים, ואחר שחטא ונתגשם השכל נמצא שכל מה שהשכל יכול לתפוש הוא גשמיות ונגנז האור ויבדל אלהים, והנה עץ שאכל אדם הראשון רמזו רז"ל (ברכות מ ע"א) גפן היה והאור הגנוז הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהוא למעלה מן השכל והמדות, והוא המקום שבעל תשובה צריך לשוב אליו כל מדות שהתורה נדרשת בהם שהם הלא תעשה שהם שורש המדות שהמצות נדרשות בהם, והוא הוציא אותם מגדרם אל מקום הקליפה ועולם הטומאה, לכן צריך להשיבם חוץ מגדרם והווייתם שהרי בגדר הווייתם כבר לא יכלו לעמוד ואיככה יוכל עתה גם עתה, אבל בהתקשרו למעלה מהם בדבקות גמור היא אהבה שאינה בטלה לעולם ושוב לא יחטא כנ"ל":

מכאן עדין נשאר מעורפל עניין הדבקות ועניין ההתפשטות שמצד אחד נראה שאי אפשר להפשיט המחשבה לגמרי אלא להחליפה באחרת. וכן אי אפשר להדבק לגמרי שהרי השכל תופס רק גשמיות בשני העניינים. נראה שהשכל הוא המונע לכל.

וכמו שכבר ביארתי במאמר אחר בעבר ("ונתן אדני לכם לב לדעת" 3 בספטמבר) השכל הוא הבא מן הלב.

ועל כן מוסיף השולחן ערוך המסכם את דברי הטור הנ"ל: "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש: הגה - ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".

ועל כן שתי העבודות הנ"ל מסורות ללב וכעת שעדיין יש בו מתענוגיה האדם אם רב ואם מעט לא יכול לתפוס האדם שתי עבודות אלו של התפשטות והתדבקות כי המסך של תענוגיו לא נותן לו אפשרות לקבל את האפשרות של התפשטות והתדבקות.

ודרך הפשטנים לרמוז לנו זאת בבואם ללמד אותנו דרך העבודה וכפי שאומר הקיצור שולחן ערוך:

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁהַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שִׁפְכִי כַמַיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ, וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָֹר וָדָם בְּוַדַּאי הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הַמַּחֲשָׁבָה כְּמוֹ דִּבּוּר וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר. וְקֹדֶם יַחֲשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ:

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁהוּא מוֹצִיא בִּשְֹפָתָיו, שֶׁנֶּאֶמַר, תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. וּכְבָר נִדְפְּסוּ הַרְבֵּה סִדּוּרִים עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַז וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד וּלְהָבִין מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וְאִם תָּבוֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתֹּק וְיַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה:

ושוב אנו רואים שדרך העבודה היא הכנעת הלב.

ובכאן אין באפשרותי לבוא אל קיצור הדברים ואני נצרך לאריכות אביא תורה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קנ"ו)

"לב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' (תְּהִלִּים נ"א). כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים. וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ז): "לְךָ אָמַר לִבִּי", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְךָ בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁלִיחוּתְךָ', "אָמַר לִי לִבִּי". שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים. וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב. וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל - יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל - יְדֵי - זֶה נִטְהָר הַלֵּב. כִּי נֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעָר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ, נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה יִטְהַר לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר ל"א): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ". וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרַת הַלֵּב, אֲזַי זוֹכֶה לְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ: וְזֶהוּ לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, אֲזַי וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, שֶׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל:

וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, אִם יִזְרֹק חֵץ וְיִתְחַב בְּרֹאשׁוֹ שַׁעֲוָה, אֲזַי יִמַּס הַשַּׁעֲוָה מֵחֲמַת הַחֲמִימוּת הַבָּא עַל יְדֵי הַתְּנוּעָה. וְכֵן כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, עַל - יְדֵי תְּנוּעָתוֹ הוּא מַזִּיעַ. (וְעִקַּר הַתְּנוּעָה הוּא מֵהַמַּחֲשָׁבָה, כִּי מִתְּחִלָּה הַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, וְאַחַר - כָּךְ מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב עַל מְקוֹמוֹ, הָיָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לֵישֵׁב. וְאַחַר - כָּךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, מַתְחִיל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁב לֵילֵךְ, וְעַל - יְדֵי כֵּן מוֹרִיד חֲמִימוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, אֵין לוֹ חֲמִימוּת):

וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה, עַל - יְדֵי הַתְּנוּעָה מוֹרִיד חֲמִימוּת, וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן עִקַּר חֲמִימוּת יְסוֹד הָאֵשׁ, הוּא מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מִתְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים. כִּי יְסוֹד הָאֵשׁ הוּא לְמַעְלָה מִיסוֹד הָאֲוִיר וְסָמוּךְ לַגַּלְגַּלִּים, וְכֵן כָּל גַּלְגַּל מְקַבֵּל מִגַּלְגַּל שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ. עַל - כֵּן עַל - יְדֵי שֶׁמַּצְדִּיק הָרַבִּים, הַיְנוּ עַל - יְדֵי שֶׁמְּקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹ עַל - יְדֵי שֶׁדָּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁגַּם זֶה נִקְרָא מַצְדִּיק הָרַבִּים, עַל - יְדֵי - זֶה מוֹרִיד גַּם - כֵּן חֲמִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל י"ב):

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. וְהוּא מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְיוּכַל לְהוֹרִיד חֲמִימוּת לְאַחֵר גַּם - כֵּן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִלְּמַעְלָה, וּמוֹרִידִים לְמַטָּה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה:

הגהה - כִּי עַל יְדֵי חֲמִימוּת הַלֵּב, עַל - יְדֵי - זֶה מְגָרֵשׁ רוּחַ הַטֻּמְאָה. כִּי טֶבַע הָאֵשׁ שֶׁמְּגָרֵשׁ הָאֲוִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר לְחַכְמֵי הַיְסוֹדוֹת, כִּי זֶהוּ סִבַּת מַה שֶּׁיּוֹרֶה הַקְּנֵי שְֹרֵפָה עַל יְדֵי שֶׁמַּדְלִיקִין מַה שֶּׁזּוֹרִין לְמַעְלָה (דְּהַיְנוּ הַפִּילְוֶור). כִּי עַל - יְדֵי כֹּחַ הָאֵשׁ, בּוֹרֵחַ הָאֲוִיר, וְהָאֲוִיר הוּא דּוֹחֶה אֶת הַדְּבָרִים שֶׁמִּלְאוּ בָּהֶם אֶת הַקְּנֵי שְֹרֵפָה, וְעוֹד נִתְבָּרֵר בְּחוּשׁ מִכַּמָּה דְּבָרִים. וְהַכְּלָל, שֶׁהָאֵשׁ מְגָרֵשׁ הָאֲוִיר, עַל - כֵּן הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁבּוֹעֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְגָרֵשׁ הָרוּחוֹת שֶׁהֵם אֲוִיר, הַיְנוּ שֶׁמְּגָרֵשׁ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נִטְהָר לִבּוֹ:

וְעִקַּר הָעִנְיָן עַיֵּין לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים בְּסִימָן כ"א, שָׁם מְבֹאָרִים הַקְדָּמוֹת אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת. וְהַכְּלָל, שֶׁתְּנוּעַת הַשֵֹּכֶל מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָֹּגַת הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, עַל - יְדֵי קְדֻשַּׁת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם, עַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם עַיֵּן שָׁם. וְעַל - יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב זוֹכֶה לְגָרֵשׁ הָרוּחַ הַטֻּמְאָה רוּחַ שְׁטוּת כַּנַּ"ל, וְעַל - יְדֵי - זֶה מְטַהֵר לִבּוֹ כַּנַּ"ל. וְאָז זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל."

עולה מכאן שהדרך היא להסיר טיפה טיפה מן העורלה שדבקה בלב ובד בבד לנסות בשעת מעשה להסיר מחשבה רעה על ידי שידום וישתוק עד יעבור זעם

וכשיתמיד בכך ויצליח יעבור אל הדבקות באמצעות התפלה וההתבודדות.

מאמר הנבואה

נשאלתי לעניין הנבואה ואני מביא מאמר הנבואה על פי שערי קדושה מתוך ספר הברית השלם בקיצור ובלשון קלה.

נשמת האדם נחלקת לנפש רוח נשמה חיה יחידה. ויש לה שורש בכל אדם דנשמות שבכל העולמות, שהן הן המזלות שיש לו להישראלי. ויש מזל לישראל בכל עולם. כי שורש נפשו העליונה אשר באדם דנשמות אשר בשמים דעשיה היא מזל הנפש, ושורש רוחו שבאדם דנשמות אשר ביצירה היא מזל הרוח, ושורש נשמתו שבאדם דנשמות אשר בבריאה הוא מזל הנשמה, ושורש חיה שבאדם דנשמות אשר באצילות הוא מזל חיה. ושורש יחידה שבאדם דנשמות אשר בא"ק (אדם קדמון) הוא מזל יחידה:

וברדת הנשמה בתוך הגוף מנחת שורשה המובחר שהוא בחינת כתר שבה בכתר דאדם דנשמות אשר בבריאה ובאותה בחינה אשר היא נשרשת שמה, כי ידוע שכל ספירה כלול גם כן מכל הספירות. ושורש בחינת חכמה שבה מנחת בחכמת אדם דנשמות אשר בבריאה בבחינה אשר היא נשרשת שמה וכן שאר בחינותיה בבינה וחסד וגבורה ותפארת ונצח והוד ויסוד ומלכות דאדם דנשמות אשר בבריאה. וכל אלה ביחד נקרא שורש נשמתו דבריאה ונקרא יחד נשמה אחת שלמה דבריאה. ובחינה קטנה פרטיית התחתונה והאחרונה מהם לבד הוא היורד ומתפשט ומתלבש ברוחו ונפשו עד הגיעו בגופו אשר בעולם הזה:

וברדת הנשמה דרך עולם היצירה בהתלבשותה ברוח דיצירה מנחת גם שמה שורשיה הפחותים מאותם הנזכרים, והם בחינת רוח שבה בכל קומת אדם דנשמות אשר ביצירה, וככה בירידתה בעשיה בהתלבשותה בנפש מנחת גם שם שורשיה הפחותים יותר, והם בחינת נפש שבה בכל קומת אדם דנשמות אשר בעשיה על דרך הנזכר, וכן יעשה הרוח, אך עיקר שורשיו נשאר באדם דנשמות אשר ביצירה ואשר בערך הנפש שבו נשאר באדם דנשמות אשר בעשיה בעברו דרך שמה בהתלבשותו בנפש. וכל אלה יחד נקרא רוח. וכן כך לנפש דעשיה ולחיה דאצילות וליחידה דא"ק הכל על זה הדרך באופן שאין לך נשמה שאין לה שורשים הרבה מאד זה למעלה מזה בעולמות העליונים. נמצא נשמת האדם הישראלי הוא בדוגמת ענף הדבוק בגוף האילן העומד במקום טהרה וכופפת עצמה למטה עד שנוגעת בארץ מתחת בעודו נאחז בסבך בגוף האילן והוא מזלו, כי ממנו יזל מים חיים ושפע אל קצה ענפו שבגוף האדם. וזה אמרם ז"ל שראה משה רבינו ע"ה מזלו של רבי עקיבא יושב ודורש, ואמר משה "רבש"ע הראהו לי". אמר ליה "חזור לאחוריך". ובסוד הזה תבין למה נכפלו שמות הצדיקים אברהם אברהם משה משה, שאחד הוא נגד השורש אשר בשמים ממעל ואחד נגד הקצה השנית. המחובר בגופם הטהור:

ויש לאל ידו של אדם ויכולת בחפצו קשורה להתדבק עצמו שהוא קצה הענף שבגופו בכל שורשיו אשר בשמים ממעל לו, עד שורשו העליון במקום מה נורא. לכשירצה ויכין עצמו להיות ראוי לזה ויסלק המעכבים, אף בהיותו חי על האדמה. כענין האדם שיצא מארץ מולדתו לדור במקום אחר בקצה תבל ולכשירצה אף שאינו שם ואינו רואה מדינתו בעיניו ממש עם כל זה זוכר אותה ומצייר בדעתו כל דרכיה ועריה בעין שכלו ובמחשבתו בכח הזוכר והמדמה שבו:

ובסוד הזה תבין ותשכיל גם כן ענין הכרת הנאמר ברשעים במקומות רבים בתורה שהוא שהנפש החוטאת חטא משפט כרת נכרת אותו הענף מגוף האילן הקדוש עץ החיים ותשאר היא לבדה נפרדת משורשה נעה ונדה בעולם השפל משוט בארץ ומתהלך בה, ימה וקדמה צפונה ונגבה. ולא תעלה במעלות העולמות העליונים אחר שנכרתה משורשה:

ועדיין צריכין אנו למודעי שאין הנביא יכול למשוך נבואתו אלא מן המקום אשר שם שורש נפשו או רוחו ונשמתו לא ממקום שלמעלה ממנו, וידוע שיש שורשים לנרנח"י (לנפש רוח נשמה חיה יחידה) של הישראלי בכל העולמות לאין קץ. והנה כפי מעלת מקום שורשו העליון כך יתגדל ויתקדש שפע נבואתו:

ואולם אם לא זכה לתקן כל השורשים שלו עד שורשו העליון אשר ברום המעלות אזי אף הוא לא יכול להמשיך נבואתו אלא מאותו המדרגה אשר תקן אותו, לא משורשיו אשר למעלה ממנו שלא תקנם עדיין. על דרך משל אם לא תקן בשורשי נשמתו אלא עד שורשו הנשרשת בספירת יסוד דאדם דנשמות דבריאה אינו יכול להמשיך נבואתו אלא מספירת יסוד דאדם דספירות דבריאה המכוון נגד ספירת יסוד דאדם דנשמות שכנגדו אשר בו נאחז שורשו המתוקן ומכש"כ שיוכל להמשיך משורשיו אשר ממנו ולמטה שכבר כלם מתוקנים לא משורשיו היותר גבוהים ורמים מזה על כי לא תקנם עדיין והוא הדין בשורשי נפשו העליונה שבעשיה ושורשי רוחו דיצירה וכן חיה יחידה שלו:

וצריך להבין שיש מדרגות בנביאים לאין קץ אשר לא ראיה זה כראיה זה ולכן ששים רבוא נביאים שעמדו להם לישראל אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וזה כוונת ה"תנא דבי אליהו" הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקודש שורה עליו, כלומר רוח הקודש השורה עליו מאירה ובהירה לפי רוב המעשה והתיקון אשר תקן. כי אם תיקן עד מקום גבוה בשורשיו שפע רוח הקודש או נבואתו אשר ימשך הוא ממקום גבוה ואם לאו אינו אלא לפי אותו המקום אשר תקן למטה במדרגה:

ואין נפשם של הנביאים ובעלי רוה"ק יוצא מן הגוף, אם כן איפה הם רואים וחוזים ומתנבאים באיזה עולם? כי איך יתכן שבמחשבתם לבד ובמה שיצייר לו האדם שהוא עולה בעולמות העליונים יהיה מועף ביעף ויעלה ויבא ויגיע באמת באותן העולמות? הלא זה כמו זר יחשב מי נתן מסלה לאלהינו לילוד אשה בין מלאכי אש, וכי אם ידמה לו כך בדמיונו יהיה לו מהלכים בין העומדים האלה באמת? אך יש כח במחשבה לפעול יותר מאשר יפעל הלשון בדיבורו והאברים במעשיהם:

וענין - שכל משכיל ומושכל נעשים אחד לדעת המקובלים. והוא איננו כאשר זממו בו הפילוסופים המשפילים לראות בשכל הפועל אשר בשפל המדרגה למטה מגלגל הירח.

וחשיבות מעלת המחשבה הוא, שכמו שכח הדיבור הוא מהיר במלאכתו ונאמן לשולחיו וחשוב יותר מן המעשה אשר בפועל כפיו, הלא תדע שהאדם ימית את האדם אשר בקצה ארץ וים רחוקים בחץ שחוט לשונו, בהלשינו למלכות מה שלא ישיגנו בן קשת אשר בידו, וככה על ידי הדיבור הנכבד בלשון הקודש האדם בונה עולמות ומחריבן בדיבור ההפוכה כמו רגע ע"י ספר יצירה וחרב פיפיות משמות הקדושים שעל לשונו מה שהוא נמנע לעשות בפועל כפיו ממש, ככה כח המחשבה הוא יותר גדול ונפלא מכח הדיבור, כי המחשבה השכליית היא דיבור רוחניי כמה שכתוב "דברתי אני עם לבי" (קהלת א'), והדיבור הוא שכל גופניי כמה שכתוב "לב חכם ישכיל פיהו" (משלי ט"ז), ויותר חשוב דיבור רוחניי משכל גופניי כי הדיבור הוא דיבור הגוף וגשמיי ונגלה, והמחשבה הוא דיבור הנפש ורוחניי ונעלם אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולו והוא נגיד ומצוה לכל אברי הגוף כרצונו, והמה בהיותם מביני מדע לשונו הרוחניי תיכף סרים למשמעתו אל כל אשר יצוה ולמאמרו כסופה ירדופו.

והאדם במחשבתו יצוה לידו להגיע לו חפץ אחד מן השולחן ותיכף ידו תבין את זאת וברצוא ושוב יגיע לו אותו החפץ וישיב לשונאיו דבר ההוא על כי הוא שומע קול לו קול אליו בלי נשמע קולו לזולתו מבני האדם אשר עמו, וכן יצוה לרגליו במחשבתו ללכת ותיכף אל אשר יהיה שמה הרוח של מחשבה ללכת ילכו, ולמקום שאדם רוצה ללכת לשם יוליכון אותו. הרי שהמחשבה היא החשובה מהדיבור מכל שכן ממעשה אשר למטה במדרגה מהדבור כאמרם ז"ל (מסכת יומא כ"ט) הרהורי עבירה קשין מעבירה:

ויהיה על ידה ענין הרוה"ק והנבואה מהאדם צדיק וחסיד, ועל סוד זה אמר הכתוב "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב) כלומר כח המדמה והמחשבה, אך אף אם היות שהמחשבה דבר גדול הוא בכל זאת צריך שידע הנביא או בעל רוה"ק כוונות ידועות לפעולה הנכבדת ההיא.

השקני בלוג מים חיים

רק פיניתי קצת מקום בלב לאבולעפיה וכבר התחלתי לעוף בהרים ובבקעות.
במאמר הקודם רציתי להכניס מדברי הרב אבולעפיה מהספר "אמרי שפר". ורק פתחתי בשלוש מילותיו הראשונות וכבר שכחתי מה רציתי ועשיתי קצת סלט, ולא גמרתי אפילו להסביר את מה שהתחלתי, ולא הבאתי כלום מן הספר. אז תיכף נעשה קצת סדר. אבל רק רציתי לספר עוד משהו.

לפני חמישים שנה היה לי יומן אז קראו לו "ספר זיכרונות" היה לו אפילו מנעול עם מפתח קטן שרק אני יכולתי לפתוח אותו. נתתי לכל אחד מחברי לכתוב לי זיכרון. כמובן שכל אחד הוזהר שאסור לו לקרוא זיכרון של אחרים. גם אני כתבתי לאחרים לא זוכר אם הצצתי או לא.

והנה חזרתי אחרי 50 שנה לכתוב ביומן, אין לי מנעול ולא מפתח וכל אחד יכול לקרוא וגם לכתוב. ואני שואל האם אסור לי לטעות? האם אני חייב לקחת אחריות על מה שאני כותב?

אז מכיוון שאין זה ספר זהו רק יומן, אינני מתקן. יש משהו יפה במאמרים ספונטנים. פינות לא עגולות וכו'. וגם אתם חברי: מניו ג'רסי מניו יורק מפנסילבניה. מברזיל מאורגואי ומקולומביה. מקנדה מספרד מהולנד ומאנגליה. ורבים רבים מהארץ מתל אביב ורמת גן וקרית אונו וגבעת שמואל ובאר שבע וגבעת חיים ונורדיה פתח תקוה. יש לכם מקום ביומן שלי. כתבו! אחי שם בassen שבהולנד שומע. אחותי בweston שבקדנה שומעת. כן גם אתם מקיבוץ גבעת חיים יש לכם מקום אצלי בלב וביומן.

נסכם מה שרציתי ושכחתי לכתוב בפעם הקודמת. רציתי להדגיש שרבי אברהם אבולעפיה לא נעלם ככה, הוא היה מודע עד לרגע האחרון מה קורה איתו. הוא רומז לנו במילים "בעצם היום הזה". אל תחפשו את קברו חפשו אותו. ורש"י הגאון חוזר על המדרש שנראה מוזר. 11 פעמים בתורה ועוד 3 פעמים בנביא מוזכר הביטוי הזה "בעצם היום הזה", והמדרש אומר 3 פעמים!! ורש"י חוזר על המדרש. והמפרשים מקשים על רש"י. למה על רש"י? למה לא הלכו להקשות על המדרש שמשם לקח רש"י את פירושו? אלא, הבינו המפרשים שרש"י הרגיש משהו במדרש. זה כבר לא לשון המדרש זהו דעתו של רש"י. לכן מקשים עליו. מה הרגיש רש"י? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם. ואני מוסיף כך נחטף אבולעפיה. (קצת סדר בבלגן).

ספר אמרי שפר- "דע כי צירוף האותיות הוא הדבר הראשון שהמקובל מלמד למקובל אחר. מכיוון שהוא בעל מדות טובות, ירא שמים, שונא בצע, אוהב האמת, רודף לשם, צנוע, נדיב לב, שפל רוח, נזהר מעבירה, שומר מצווה, חכם, מבין, משכיל, אוהב הלמוד, זריז, משתדל לדעת התורה לשמה, שמח בשמעו דבר חכמה מפי כל אדם, מתחבר אל החכמים, אוהב הספרים ומכבדם, אוהב את אוהביהם, ומכבד את יודעיהם, דעתו תמיד עם החכמים, ואפילו בעת העלמם ממנו, חושק לדעת את השם בשם לא מצד הגמול שיהיה לו ממנו ולא מפני פחד ענשו אם לא ידענו, אלא מפני שנתאמת לו סוד המציאות בהויה ובהפסד, ונגלה לו סתר מתן תורה, ויודע כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, והכיר כי האמת ואפילו אם היא כנגד מחשבתו היא ראויה שתאמן מצד היותה אמת, וביקש אחר כל אלו המדות הטובות ודומיהן להיותו מכלל אותם השלמים שהוציאו שכלם מן הכח אל הפועל, וחתר לדעת באיזה דרך ישיג זה, אם על פי רוב למוד מקרא או משנה או התלמוד או החכמה או הקבלה. ושאל על זו שאלה למקובל שעבר בכל על כולן, ואמר לו רבו בזה, דע כי כל הלימוד שקדם לקבלה היה כדי להגיע אל הקבלה. כי היא ראשית כל החכמות ואחריתן. ואם יקבל התלמיד זה הדבר מרבו אז ראוי להתחיל ללמדו הקבלה למסור לו דברים כלליים כגון הספירות הנזכרות, המדות, ואחר כן יורנו דרך צירוף האותיות זו."

ספר אמרי שפר- "וזהו סוד מהות נפש האדם, כי היא נפש אחת בעלת צורה אחת מיוחדת בעצמותה יחידה באמיתת מהותה ונסדרה בסדר משולש. ומשכנה בראש הכבד, ובתוך הלב, ובסוף המוח. וכך הייתה כולה בכבד בראשו ובתוכו ובסופו. והייתה כולה בלב בתוכו ובסופו ובראשו. והייתה במוח בסופו ובראשו ובתוכו. וזו היא חכמת סדר הצירוף האלוהי להשיג ממנו מהות האדם בחיובים ובשלילות ובמשלים דקים ובחידות מורות חוקים ומשפטים צדיקים וסתרים עמוקים. ומהם תושג קצת המערכה האלוהית בסדריו השלמים ותתאהב חכמתו ותובן בשלילות לא בחיובים. ויהיה לב זה האדם העני העניו השפל, שמח בחלקו עם היותו אדם בן אדם, וישמח קונו עמו בשכבר קנהו קניין שלם מעת התחכמו."

ספר אמרי שפר- "וזו היא הדרך המביאה נפשך להיות נביאה, רצוני לומר המחשבה הלבבית השכלית באיכות גלגלי צירוף האותיות הכלליים והפרטיים. וכבר חשבו רבים שהשיגו במחשבתם הזכה מתוך דרך הציור השכלי. והאמת אתם כי בה התחכמו אך לא נתנבאו רצוני לומר שקבלו מהשכל הפועל שפע חכמה והוראת המציאות, אבל לא הגיעו עד מעלת קבלת הדבור מאתו. כי היא אמיתת הנבואה ומהותה כמו שרמזנו למעלה."
איזה דיבורים-"מים חיים על נפש עייפה".