"גן נעול עמוד 14- והעשירית שהיא הראשונה שמה מחשבה וקרא זה כתר עליון וסודה מתהפכת עם הראשונה שהיא העשירית עם דרך היות שמה צדק, וכן בהיות לאדם מחשבה צודקת מקבל כח כללי משתי הספירות האלו וחשבון מחשבה=ספירה על כן החשבון והמנין והמספר שרש ראשון להוציא בהם השכל מן הכח אל הפעל השלם באמת. "עד כאן".
נאמר במשלי ח' "בי מלכים ימלוכו". מחשבתי הוליכה אותי אל המדרש. רבי שמעון בן עזאי רמי (מקשה) כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן, (זו הקושיה. שהרי נאמר "שני המאורות הגדולים" ותיכף מחלקת ביניהם התורה ואומרת "ואת המאור הקטן" למה קטן אם שניהם גדולים?) אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעיט את עצמי? (ילקוט שמעוני בראשית - פרק א - רמז ח')
הירח נקרא/ת לבנה והשמש נקרא/ת חמה. חמה ולבנה גימטריא חכמה ובינה. נחליף אותם בסיפור ואז נקבל שקובלת הבינה לפני הקב"ה שהיא אפשר לשני מלכים (חכמה ובינה) להשתמש ב"כתר". כיון שהם שווים אין הכתר יכול לתת משפעו שאינו יודע לאיזה כיוון יפנה. נשאלת השאלה מדוע לא פנתה החכמה? אך כיון שהחכמה היא מאגר האינפורמציה אבל אין דרכה בקושיות, ואילו הבינה היא המבינה דבר מתוך דבר היא באה בטרוניה. ואכן זיכה אותה הקב"ה למעט עצמה כיון שמקומה אחרי החכמה באופן טבעי. (קצרתי כי כבר הערכתי בנושא במאמר שכתבתי בבלוג ב28 לאוגוסט 2009 והמעיין שם ינעם לו)
ואולי אוסיף ציור משכלי להבנת הכתר. אומר ספר יצירה "המליך אות א' ברוח וקשר לו כתר. המליך אות ב..וקשר לו כתר" וכן לכל אות שהמליך קשר לו כתר. שהקב"ה מלך מלכי המלכים, והאותיות הם מלכי המלכים. ולכן קשר כתר לכולן. וכן לכל הספירות גם כן. אך כאן הסתיר את הכתר שנחשף הוא בראשונה בראש כולם. ואז באה הבינה בטרוניה והכה הקב"ה בראש הכתר ומתוכו נפלו שני כתרים אחד לראש החכמה ואחד לראש הבינה. וכך ממשיך להכות בו הקב"ה והוא יורד לראש כל ספירה. אך עקב שקיפותו אינו נראה בהם, עד שאפילו במקומו אינו נראה כלל. שהוא הכח המניע את הכח המוציא אל הפועל. ורצונו מתגלה במלכות אשר הכתר בראשה. וכעת האריך קצת בציטוטים מדברי הרב בכמה מקומות:
הספירה הראשונה שמה מחשבה ויוסיף לה שם לבאר ענינה ויקראוה כתר עליון מצד היות הכתר דבר מונח בראשי המלכים שהראש דומה בכלל הגוף למגדל הגבוה בכל העיר אשר בתוכו היכל המלך והוא מקום שכינתו והכתר אינו ממין הראש אבל הוא מקף כולה מלמעלה ועצם הראש מתעלם בתוכו ככה מחשבה מורה מעלת העצם האלהי והכנתו והעצם מסתתר בתוכה על דרך משל שאין שם תוך ולא חוץ ולא פנים, ויוסיף לה שם ביאור ויקראנה עוד אויר קדמון וענינו מבואר יותר מענין כתר. )אגרת וזאת ליהודה).
וידוע שנפש המשכלת היא בעלת המחשבה והיא אחת ומחשבותיה שתים והמחשבה לה כתר עליון והיא המביאה לידי הפעולות הטובות והרעות ואמנם הנפעלות בחכמה כולן טובות, ובסכלות כולן רעות, והמתבונן במפעלים ובמה שיתחייב מעצמן ומכוחם ידע זו אותם כפי הבנתו וכפי המשכתו אחרי הדעות הנאמנות אצלו ואין בחינת ההבנה כי אם בדעה ואין דעת בלי בינה ואין בינה כי אם בחינה בין החכמה והסכלות ואין חכמה בלתי השׂתכלות ועיון ורוב משא ומתן במחשבת הנפש המשכלת ואם כן המקובלים כשלא יחשבו בחכמתם מחשבת נשמתם ולא יתחכמו עד שיבדילו כי כוונתם בין הדעות עד שיאמינו מה שיאמינו בחכמה ובתבונה ובדעת מעט הבדל בין קבלתם ובין קבלת מקובלי שאר אומות קבלתם. זהו אשר רציתי לגלות לך מצורת עניין שם קבלה ודרכיה. (אגרת וזאת ליהודה).
הנה אתה רואה באלה צורות האצילות ודמות השפע הנאל"ץ והנשע"ף (הנאצל והנשפע) מן הספירה הראשונה שהיא נקראת כתר עליון, אויר קדמון, שכל ראשון, מחשבה עליונה. שגם היא שפע שאינו ממינה, כמו שאין האלף נכתבת ממין הסופר שכותבה אבל היא (האות) צורה נשפעת מכוחו והיא המעידה על כוחו. ) ספר גן נעול(.
אי אפשר לזכות בלי תשובה שהיא מדת התבונה הנולדת ממידת החכמה ומשתווה לה ודבקה עמה והיא היא. והיא גם היא נולדת מן המחשבה הנקראת כתר עליון, וקראוה ספירה ראשונה והחכמה שנייה לה והיא היא, והבינה שלישית לה ושלשתן שלש ספירות והן שלש מדות הראשונות שסודן יהוה יהוה ההויה, כלומר המחשבה מחכמת הבינה כלומר שהמחשבה השכלית מביאה את הנפש המשכלת להיותה חכמה עד שתבין בעצמה צורך התשובה, שהיא דומה על דרך משל כמי שיצא מארצו עירום מבלי לבוש ורואה בדעתו הכרח לשוב אל ארצו ואל מולדתו ואם הוא חכם משתדל לבלתי שוב ערום כשבא, אבל לבוש כלים נאים והגונים לו עד שישמחו כל רואיו בו. כן הנפש בהתחכמה עם רוב המחשבה יודעת לתקן בעצמה מדות התשובה שהן דעת ובינה והשכל. וכשהנפש מבינה מיד מגיעים אליה רחמים וחנינה מהשם שהוא מרחם על השבים המבינים וחונן להם דעת, כי הוא חונן הדעת בצורת חן ורחמים ומאריך אפו לאברי הגוף שהביאו את הנפש לחטוא, ובסוף גובה מהם דינו ושולחם ביד הכלל שממנו היו באמרו "וישב העפר על הארץ כשהיה" (קהלת יב' ז'). והאלהים שנתן הנפש לוקחה ומשיבה אליו בתשובה באמרו "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (שם). ומרבה חסד ואמת לשני העניינים, לחי ולמת שמשיב כל אחד מהם לעניינו הראוי לו. (אוצר עדן הגנוז).
