יום שבת, 29 באוגוסט 2009

תלי גלגל לב

אומר ספר היצירה: "שלשה אבות ותולדותיהן ושבעה כוכבים. וצבאותיהן ושנים עשר גבולי אלכסונין וראיה לדבר עדים נאמנין עולם שנה נפש חק שנים עשר" ושבעה ושלשה ופקידן בתלי וגלגל ולב, שלשה אש ומים ורוח אש למעלה ומים למטה ורוח חק מכריע בינתים וסימן לדבר האש נושא את המים, מ"ם דוממת שי"ן שורקת אל"ף חוק מכריע בינתים:
תלי בעולם כמלך על כסאו. גלגל בשנה כמלך במדינה. לב בנפש כמלך כמלחמה.
עד כאן מספר היצירה.

התלי הוא אוחז בעולם, הוא מימד המקום. הגלגל הוא מניע את השנה, הוא מימד הזמן. הלב הוא עוטף את הנפש, הוא מימד הנקודה.

שם בלב טמון הניצוץ האלוהי. כל עבודתנו הוא לגלות אותו, זוהי העבודה שבלב. כל המאמרים שהבאנו מקודם באים על מנת לפתוח את הלב, להסיר את ערלת הלב, את אטימות הלב, להפוך לב האבן ללב בשר. כמו שאומר הנביא (יחזקאל לו כה) "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:"

ואז מגיעים את הנפש שחבויה עמוק עמוק בלב.
כשחודרים ברוח בעזרת רוח אלהים מרחפת על פני המים. שהמים הם ים שאין להם סוף ואז עולים לאש. הוא הניצוץ הבוער ואיננו אוכל. ואותו הניצוץ הוא העולה בית השם ומגיע לנפש העליונה, שבכל כסופה ובכל מעודה רוצה היא להידבק בשם.

ומשה שהרבה בעבודת הלב עד שהגיע אל נפשו העליונה המשתוקקת להידבק בשם. אותה הנפש העליונה היא הנמצאת במחצב הנשמות כפי שמסביר רבי חיים ויטאל בשערי קדושה החלק ג' בשער ב':
"וכבר נתבאר (עץ חיים שמ"ז פ"ז) כי מן הבריאה ולמטה הכל נקרא עץ הדעת כלול טוב ורע, אלא שבכל מדרגה מהם מתמעט הטוב ומתרבה הרע, עד שנמצא שהעולם השפל רובו רע ומיעוטו טוב. גם נתבאר, כי לעולם הרשע מכתיר את הצדיק ולכן הטוב נקרא פרי והרע נקרא קליפה המלבשת את הפרי ולא זו בלבד, כי אפילו האורות הטובים הם על דרך זה, כי היותר זך ורוחני שבהן מתלבש בתוך שאר האורות, וכן כולן כפי סדר מדרגותיהם. וכבר נתבאר בשער שקדם איך האין סוף פנימי מכולן וחוצה לו הספירות בסדר מדרגותיהם כתר פנימי מכולם ומלכות חיצונה מכולן:
ועתה נבאר מה שלא נתבאר שם. והוא כי כמו שזה האור המיוחד הנקרא עולם העשר ספירות בתמונת אדם אחד, כן יש עוד אור אחד הנקרא מחצב הנשמות של בני אדם נכלל ממש בכל אותם פרטי הבחינות שנתבאר באדם של העשר ספירות שהוא הנקרא אלהות גמור והוא מתלבש תוך האור הזה הנקרא מחצב הנשמות בכל פרטיו:
עוד יש אור אחר בצורת אדם הנקרא מחצב המלאכים, שממנו נחצבו כל המלאכים וגם הוא נכלל מכל פרטים הנזכרים כולן והוא מלבוש חיצון על אור מחצב הנשמות:
ועוד יש אור אחד מעט ונקרא אור חשוך וכלו דינים קשים שממנו נאצלו כל הקליפות שבאותו עולם, ומלביש על אור מחצב המלאכים וגם הוא תמונת אדם. וחוצה לכל אורות הנזכרים הם הרקיעים עצמן שבאותו עולם והם הנקראים גוף לאותו עולם, ובפנים ממנו חמשה אורות הנזכרים, אור האין סוף כפי ערך אותו עולם לפנים מן הכל, ועליו אור העשר ספירות, ועליו אור מחצב הנשמות, ועליו אור מחצב המלאכים, ועליו אור מחצב הקליפות, ועליו העולם עצמו שהן הרקיעים גוף האורות הנזכרים. ואחר כך בזה הגוף הנקרא רקיעין נבראו שם תולדות העולם ההוא והם כלולים מכל הבחינות, כי כל אחד מהם יש לו כח נמשך מן הרקיעין והוא גוף שלו, ובתוכו אור הדינין, ובתוכו אור המלאכים, ובתוכו אור מחצב הנשמות, ובתוכו אור העשר ספירות, רוכב עליהם ומחיה כולן. ואותו הכח הנמשך מאור מחצב הנשמות נקרא מזל עליון של נפש האדם השפל, והבן זה מאד.
עד כאן משערי קדושה.
וממילא מובן שאדם שהכיר ודבק בנפשו דרך רוחו עולה נפשו את נשמתו הוא האני שבו ומכיר הוא את האני שבו שעולה עד שורשו העליון שהוא במחצב הנשמות ושם מהשמחה שפגשה נפשו התחתונה את נפשו העליונה יורד השפע אל האני שבו השפע הזה הוא הנבואה.
הוא מה שנאמר שהוציא שכלו מן הכח אל הפועל והשיבו אל הפועל האלוהי כל זה באמצעות השכל הפועל. שעוד נבאר עניינו, ועוד נבאר בהמשך איך בפועל הגיע משה למה להגיע.

יום שישי, 28 באוגוסט 2009

דעת עליון

פתחנו את מאמרו של הרב אבולפעיה במשה, שהסתכל במעגלי המציאות. והלכנו סחור סחור. ואנו כעת שבים אל משה. ונשאל מה ראה משה?
כבר הזכרנו שמשה מביט בסנה הבוער ומתפלא מדוע הסנה אינו נאכל באש. אך קודם לזה נגלה אליו המלאך. הנה הציטוט: "וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל: ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג').
כאן מספרת לנו התורה על נבואתו הראשונה של משה שהרי רואה הוא מלאך, ואחר שקרב אל הסנה מתחיל הדיאלוג בינו לבין השם זוהי נבואה.
מנסה לבאר לנו משה שהנבואה באה מן הלב, כשהלב בוער לשם יש באפשרות המלאך לצאת ולהתגלות לנביא. כאן מתחיל משה לעבוד את עבודת הלב.
מתבונן משה בתהליך הבריאה. ביציאת האורות מן האין סוף. מתחיל תהליך הבריאה. מתגלות הספירות שהיו בכח באין סוף אל הפועל בעולמות הרוח. השתלשלות אחר השתלשלות. אך התהליך מלווה בקשיים. כבר ביציאתם נוצרת בעיה איך יהיה סדר ההשתלשלות? רומז על זה המדרש. נפתח במדרש ואחר ננסה להוציא תעלומות לאור:
"רבי שמעון בן עזאי רמי (מקשה), כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן (הקושיה איך קודם נכתב שני המאורות הגדולים ואחר את המאור הקטן), אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעיט את עצמי, אמר לה לך ומשול ביום ובלילה, אמרה לפניו רבונו של עולם שרגא בטיהרא מאי מהני (נר בצהרים מה מועיל), א"ל לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, דידה נמי לא סגי דלא אימני ביה דכתיב והיו לאותות ולמועדים (קובלת הלבנה שהרי האותות והמועדים נקבעים על פי החמה), א"ל לכי ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. לא הות מיתבא דעתה (לא התיישבה דעתה של הלבנה), אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהי כפרה על שמעטתי את הירח: (ילקוט שמעוני בראשית פרק א רמז ח).
חז"ל כדרכם חוץ מן הפשט שהבננו מן הענין, שתלו לנו כאן סוד מופלא. והנה אבוא לבארו:
אומר אבולעפיה חמה ולבנה גימטריה חכמה ובינה (חיי העולם הבא כ"ז. ועוד מקומות). והרי אנו יודעים שמשולה החמה לחכמה, והלבנה לבינה. אך אם ניקח ונכניס לתוך התיאור של חז"ל במקום את השמש והירח את החמה והלבנה יצא לנו סוד גדול - באה הבינה בשאלה לבורא עולם, איך שני מלכים (החכמה והבינה) שישתמשו בכתר? דהיינו "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית א' ט"ז ועיין רש"י שם). שנינו שווים אומרת הבינה לבורא, ולאן (ספירת) הכתר יעביר את אורו הלאה. שהרי זה כמשל החמור שמעמידים מימינו מים ומשמאלו אוכל ושניהם במרחק שווה מצדדיו אומרת חכמת הפילוסופיה החמור ימות ברעב ובצמא, שאין באפשרותו להחליט. לאן ישלח הכתר את אורו?
ענה הבורא לבינה לכי מעטי עצמך! אמר הבורא לבינה יפה אמרת! שהרי חכמה גימטריה גלם (כתיב חסר) החכמה זה אוסף הנתונים, אין לו אפשרות להבין דבר מתוך דבר. אך את הבינה זוהי תפקידך ואת צריכה למעט עצמך בעצמך, זוהי גדולתך. ואז ממילא תעבור ההארה מהכתר לחכמה וממנה לבינה וכן הלאה. שעל מנת לקבל צריך להתמעט להתכופף. נוסיף עוד מאמר מן הגמרא (בבא מציעא נ"ט): "אִתְּתָךָ גּוּצָא - גָּחִין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ" (אשתך נמוכה תתכופף ותלחש לה) מה רוצה הגמרא ללמדנו. אומר רש"י אתתך גוצא -, אשתך קטנה כפוף עצמך ושמע דבריה. וראו הפלא שהרי הגמרא אמרה "תלחש לה", איך בא רש"י והופך הענין ואומר "שמע דבריה". ונמשיך על דרך שהתחלנו מלמדת אותנו הגמרא אשתך נמוכה כלומר הנמיכה עצמה כדי לקבל ממך, מסור לה דבריך בלחש בנעימות, אך גם אתה כפוף עצמך כדי שתוכל אתה לשמוע דבריה. זהו דו שיח בריא שכל אחד חייב להתכופף על מנת לשמוע את השני. כל זה למדנו מן הבינה והחכמה.
ומשה שמתבונן במעשה מופלא זה מגלה שנוסף לעשר הספירות הבאות מן האין סוף, ישנה עוד ספירה מולדת דהיינו ביכולתו של האדם על ידי מעשיו להולידה. היא ספירת הדעת. שהיא האיזון הנפלא בין החכמה לבינה. והיא נולדת מביטול. דהיינו כשהאדם מבטל עצמו לשני, ובפרט לשם, מוליד דעת.
הגיעה משה רבינו לשיא הביטול עד שיכל להגיד "ונחנו מה". שהגיע למדרגת "מה". הקדוש ברוך הוא מעיד עליו: "והאיש משה ענו מכל האדם על פני האדמה". הגיע משה להיות "דעת עליון".

יום חמישי, 27 באוגוסט 2009

משה וצפורה בגלגולם

הגענו למשה. במקורם יוצאים משה ורבי עקיבא משני האחים קין והבל. שרבי עקיבא הוא מחלק טוב של קין, ומשה מחלק טוב של הבל.
ואחר שביארנו את גלגוליו של רבי עקיבא נבוא לגלגולי משה, הוא גלגול הבל ושת כפי שמעידות אותיותיו. מ'שה ש'ת ה'בל ראשי תיבות מ'ש'ה'.
אומרים המקובלים כך: שמחויב על פי הגלגול שראובן הורג את שמעון, לאחר כמה שנים מחויב שמעון להרוג את ראובן. היינו שמגלגלים יחד את שתי הנשמות, והנהרג הורג את הורגו מהגלגול הקודם.
אך בל נחשוב שצריך משה לפגוש את רבי עקיבא ולהורגו. שהרי שניהם מחלק טוב של הנשמה וצריך החלק הטוב לפגוש את החלק הרע.
כללי הגלגולים הם מהדינים הקשים ביותר בתורת הסוד. ואין המקום כאן לעיסוקם. וכל שכן שאינני מתיימר להבינם.
משה בורח למדבר הוא פוגש במדיין את צפורה שנהיית לו לאשה. ודרכו חזרה למצרים להושיע את עם ישראל מעבדותם, יוצא הוא לדרך תיכף אחרי שנולד בנו השני אליעזר. ומכיוון שפחד הוא למול את בנו בדרך, שמתלתולי הדרך עלול למות מהברית. כך חשב משה. אך השם חשב אחרת. כך מתארת לנו התורה: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".
מסביר רש"י
ויבקש המיתו - למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר ר' יוסי חס ושלום לא נתרשל אלא אמר אמול ואצא לדרך? סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים. אמול ואשהה שלשה ימים? הקב"ה צווני לך שוב מצרים. ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחלה. והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום הבינה צפורה שבשביל המילה הוא.
ותגע לרגליו - השליכתו לפני רגליו של משה:
ותאמר - על בנה:
כי חתן דמים אתה לי - אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך הורג אישי אתה לי.
וירף - המלאך ממנו. אז הבינה שעל המילה בא להורגו:
אמרה חתן דמים למולת - חתני היה נרצח על דבר המילה.
עוד מעט נחזור לכאן וננסה לברר מה קרה כאן מכיון שרש"י מאד תמוה מהיכן לוקח את דבריו.

בינתיים נעסוק בגלגולים: קין, החלקים הרעים שבו מתגלגלים כך: הנפש הרע במצרי, והרוח בקורח, והנשמה ביתרו. ויש לו רמז בתורה שנאמר "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן" וראשי תיבות של י'ק'ם', י'תרו ק'ורח מ'צרי. ומשה שהוא גלגול הבל צריך להרוג את השלשה. המצרי הוא אותו המצרי שכבוגר משה ויוצא מן ארמון פרעה לראות את אחיו עבריים, רואה איש מצרי מכה איש עברי. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמינהו בחול.
נבאר: אותו המצרי בא בלילה לביתו של אותו העברי ומוציא אותו לעבודה. כשמתנגד העברי מכה אותו המצרי ומשלחו לעבודה. ובזמן שהעברי בעבודה נכנס המצרי לביתו של העברי לתוך מיטתו ואונס את אשת העברי, שלא ידעה בחשבה שזה בעלה.
ובבוקר כששב העברי לביתו רואה את המצרי יוצא מביתו וכבר נודע לו מעשהו של המצרי, וטוען כנגד המצרי. אך מוסיף המצרי להכותו. וכל זאת ראה משה. והסתכל כה וכה. מספרת הגמרא מה הכוונה כה וכה, הסתכל במצרי מתחילת גלגוליו ועד סוף הדורות וראה שלא יצא ממנו משהו מתוקן ואז הורגו בשם המפורש.

קורח שבא לחלוק על משה, אומר לו משה, בא בבוקר אם כל תלמידיך תקטירו קטורת ואהרן כנגדכם, (שהרי רצה קורח את הכהונה שניתנה לאהרן). ונראה למי ישעה השם. ואז בולעת האדמה את קורח ועדתו.
נשאר למשה תיקון יתרו. אך משה אינו רוצח. גם הריגת המצרי הייתה מחוסר ברירה שהרי עוד מעט והיה המצרי הורג את העברי. וכן קורח לא נתן פתח למשה שניסה עוד משה להניעו ממעשיו.
ומשני ההריגות קבלה נשמת קין עליה ביתרו. ויתרו זכה לתקן את פגם קין (ואולי נעסוק בזה בפעם אחרת מפני מורכבות ואורך העניין) ואף נותן יתרו את צפורה ביתו למשה.

לא שאלנו עד עתה מדוע הורג קין את הבל אחיו? למדונו חז"ל דרך הפסוקים שעם כל אחד נולדה תאומה. ומזה שכתוב בהבל "ותוסף ללדת את אחיו את הבל" מריבוי ה"אתים" למדו שעם הבל נולדה תאומה יתרה. וחשק בה קין בטענה שהוא הבכור ובקנאתו הורג את הבל. וצפורה היא גלגול אותה התאומה, לכן היה צריך יתרו שהוא גלגול קין (אחד משמותיו של יתרו הוא קיני) למסור את צפורה שהיא תאומת הבל למשה שהוא הבל. וקין הוא הס"מ (המלאך הנקרא סמא"ל הוא מלאך המוות) כמו שמכונה בזוהר "קינה דמסאבותא (מסאבותא פירושו טומאה) והרג הס"מ את הבל.

ואנו שבים לסיפור שלנו במלון. כאן לא מצליח הס"מ להרוג את משה. מנסה הוא לבולעו מרגליו ומגיע עד אבר המילה, מנסה הוא מראשו ומגיע עד במילה. והטעם מפני כי הבל נולד מהול, ועדין לא נצטוו על המילה. ומשה כבר נולד אחר הציווי וגם הוא נולד מהול. ובצווי המילה גם מי שנולד מהול צריכים לעשות לו הטפת דם. ובהטפת הדם שנעשה למשה לא יכל עליו הס"מ. ומדוע צפורה משתמשת שם במילה חתן? שהרי ידוע שאדם שהוליד נקרא איש. וכשאין לו בנים נקרא חתן. ומשה היה איש, והבל היה חתן.
עכשיו ננסה להבין מה אמרה לו צפורה שהיא תאומתו של הבל דהיינו משה. אמרה לס"מ אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך כמו שמסביר רש"י. זאת אומרת שהרגת את הבל, אבל עכשיו אתה מבקש להרוג את משה. שיש לו עמי בנים, נמצאת הורג אישי אתה לי. ואז ירף ממנו. ומסביר רש"י המלאך ממנו, אז הבינה שעל המילה בא להורגו. וכשראתה שלא יכול להרוג את משה אמרה חתן דמים למולות, דהיינו חתני היה נרצח על דבר המילה, דהיינו הבל שלא נימול כראוי. לפיכך היה כח בס"מ לפגוע בו אבל משה שנימול כראוי אין כח בס"מ לפגוע בו.
עד כאן להיום וברוך השם לעולם אמן ואמן.

יום רביעי, 26 באוגוסט 2009

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד

משה רבינו בגיל 40 יוצא למדבר ל40 שנות לימוד ודבקות בשם. גם רבי עקיבא יוצא בגיל 40 ל40 שנות לימודיו. לאחר כמה שנים, שתבערת הלימוד הגיע לליבו לוקח רבי עקיבא רשות מאשתו ויוצא לבית מדרשו של רבי אליעזר הגדול הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי.



רחל בת כלבא שבוע היא אשתו של רבי עקיבא בוחרת ברבי עקיבא לבעלה, ומתנה איתו תנאי ובלבד שילך ללמוד תורה. ראתה היא ברוח קודשה שיעלה הוא לגדולה, ושמה עיניה בו שעוד היה הוא רועה הצאן של אביה. וכשבאה לתקופת השידוכין סירבה היא לכל שידוך שהוצע לה, שהרי עיניה ברועה הצאן עקיבא בן יוסף, ולבסוף נישאה לו בסתר, ולאחר שסיפרה לאביה הדירה ונישלה מכל נכסיו שהיה עשיר מופלג.
גרו הזוג העני בבית התבן את שערותיה מכרה כדי להביא פת הביתה, לבשה סחבות שנים רבות. והכל כדי שבעלה יגדל בתורה ויאסוף את 24 אלף תלמידיו שהם גלגול תלמידי זמרי בן סלו, שלא עיינו בתורה. ועכשיו ההזדמנות לתקנם. ונתנה היא את חייה בעברו ובעבורם. ואכן יוצא רבי עקיבא ל12 שנות לימוד.
שבעה דברים צווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו 1) בני אל תשב בגובהה של עיר ותשנה 2) ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים 3) ואל תכנס לביתך פתאום כל שכן לבית חברך 4) ואל תמנע מנעלים מרגליך 5) השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה 6) ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות 7) והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו (פסחים קי"ב).
וחוזר עם 12אלף תלמידים. וזוכר הוא את ציוויו מספר 3 ולא נכנס לביתו פתע אלא מגיע לדלת, מטה אוזנו ושומע את שכנו מן החלון אומר לאשתו. "גברת רחל עד מתי תישארי אלמנה חיה שבעלך הלך כבר 12 שנים". עונה לו רחל "אם בעלי שומע אותי כעת הייתי שולחת אותו ל12 שנים נוספות".
מסתובב רבי עקיבא על עקבו חוזר לישיבה ל12 שנים נוספות, וחוזר לביתו לאחר 24 שנים עם 24 אלף תלמידים. העיר צהלה ושמחה. שומעים הם על החכם הגדול שבא לעיר עם 24 אלף תלמידיו, ויוצאים כל העיר לקראתו. גם רחל בין היוצאים. אומרת לה שכנתה "בואי אתן לך בגד ראוי ללבוש ולא תצאי בסמרטוטים". עונה לה רחל, "יודע צדיק נפש בהמתו". גם כלבא שבוע בין היוצאים בתקווה שהחכם הבא יוכל להתיר לו את נדרו על מנת שיוכל לזון את ביתו. כשחולף רבי עקיבא על פני אשתו מנסה היא להתקרב אך התלמידים מסיתים אותה הצידה. אומר להם רבי עקיבא "עזבוה שהיא אשתי"! ותיכף מוסיף להם "שלי ושלכם שלה". הפשטנים רוצים ללמד אותנו שהכוונה שהתורה שלי ושלכם שלה. אך עוד נראה שהייתה באמרתו כוונה עמוקה יותר.
כאן מתחיל מסכת הטרגדיות תוך 33 יום מפסח ועד ל"ג בעומר מתים כל 24 אלף תלמידיו. אשתו רחל גם היא עולה לעולם האמת. (וכל מי שלא היה אתנו וקרא את המאמרים לאורך כל הדרך יושב המום ומבוהל מהטרגדיה. אך אנו רואים מהלך מופלא של מעגלי המציאות עובר על פנינו מחושבן ומדוקדק להפליא.
יודע גם רבי עקיבא את הקורה. עדיין נשאר לו שני תיקונים. שהרי צריך הוא לעבור את ניסיון הזנות, ועוד למות בהריגה.
יושב הוא בבית המדרש על לימודו. הימים הם לאחר חורבן בית המקדש, הרומאים הם השולטים. נכנס השר הרומאי טורנוסרופוס לבית המדרש, שמע הוא על רבי עקיבא החכם ורוצה הוא לנצחו בחכמתו. אך בכל פעם יוצא הוא אבל וחפוי ראש מהמכה שמכהו רבי עקיבא שוק על ירך. ואולי נביא רק דיון אחד.
טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא. למה הקב"ה שונא אותנו (את הגוים) שכתב "ואת עשו שנאתי". אמר לו (רבי עקיבא) למחר אני משיבך. למחר אמר לו ( השר) רבי עקיבא מה חלמת זה הלילה ומה ראית? אמר לו (רבי עקיבא) בחלומי היה לי הלילה שני כלבים אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס (השר) אמר לו, לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי. נתחייבת הריגה למלכות! אמר לו רבי עקיבא ומה בינך לביניהם (הכלבים) אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין אתה פרה ורבה והן פרין ורבין אתה מת והן מתים. ועל שקראתי שמם בשמך כעסת! והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה, אתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו. לא כל שכן שיהא שונא לכם? הוי "ואת עשו שנאתי".
וכך בדיכאונו מגיע השר לביתו. שואלת אותו אשתו מה לך. מספר לה את כל הביזיונות שסופג הוא מרבי עקיבא. אומרת לו אשתו תן זאת בידי, אלך אליו ואפתהו שאלוהיהם שונא זימה (חשבה שכך בפיתויה ייענש הוא מהשמים, המעניין שחשבה שיש בורא עולם, אך במעשיה שלה לא תלתה פגם).

מתייצבת היא בפתח ביתו של רבי עקיבא. ידועה היא ביופייה הרב, ועוד חושפת היא ירכה בפניו. רבי עקיבא רואה ממולו את כזבי בת צור המדיינית שהתגלגלה באשת טורנוספורוס על מנת שתתקן את זנותה. מספרת הגמרא: רבי עקיבא ירק ובכה וצחק. אומר לה שובי לאחוריך שבאת לפתות אותי חבל על זמנך.
שואל הגברת מדוע עשית את המעשים האלה עכשיו בפני. אומר לה רבי עקיבא ירקתי מכיוון שראיתיך בעיניי והמראה חדר לליבי שהרי העיניים הפוגעות בדבר נחקק הדבר בלב. וכבר למדנו שעין רואה, ולב חומד, והאברים גומרים המעשה. ושואלת אותו ולמה צחקת אמר לה זאת איני יכול לספר לך. ולמה בכית אמר לה לא חבל על יופי כזה שיאכלוהו התולעים. מיד נכנסו הדברים לליבה ושבה אצלו שיגייר אותה. ונתגיירה ואחר נשאה רבי עקיבא לאשה. ואז סיפר לה למה צחק שידע שתשוב אליו בהיתר, ומיטה שהציעה לו באיסור יציע לה בהיתר. אך זאת לא יכל לגלות בפניה עד שנשאה. נשאר לרבי עקיבא עוד דבר אחד למות בהריגה.
הגענו לרגע הגדול.
רבי עקיבא נחבש בבית האסורים באשמה שעבר על גזרת המלכות שאסרה ללמד תורה. לבית האסורים מגיע תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. כאן מתנהל ביניהם דו שיח קצר. ונראה לעניות דעתי שזה התיעוד היחיד בכל ה2500 דפי גמרא. - שיחה בין רבי שמעון למורו רבי עקיבא. וכך מתואר בגמרא:
"חֲמִשָּׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. אָמַר לוֹ (רבי שמעון), רַבִּי, לַמְּדֵנִי תּוֹרָה! אָמַר לוֹ (רבי עקיבא), אֵינִי מְלַמֶּדְךָ. אָמַר לוֹ (רבי שמעון), אִם אִי אַתָּה מְלַמְּדֵנִי, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא וּמוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ (רבי עקיבא), בְּנִי, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינֹק, פָּרָה רוֹצָה לְהֵינִיק. אָמַר לוֹ (רבי שמעון), מִי בְּסַכָּנָה? וַהֲלֹא עֵגֶל בְּסַכָּנָה! אָמַר לוֹ (רבי עקיבא), אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵיחָנֵק, הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל. וּכְשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ תּוֹרָה, לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ. מַאי הִיא (שואלים מה הכוונה ספר מוגה)? אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב מְשַׁרְשִׁיָּא (ענה רבא ויש אומרים שזה שענה הוא רב משרשיא), בְּחַדְתָּא, דְשַׁבֶּשְׁתָּא, כֵּיוָן דְּעַל, עַל (בלימוד חדש. ששגיאה, כיוון שנכנסת נכנסת). וְאַל תְּבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ חֲבֵרְךָ, מַאי הִיא (מה הכוונה)? (אמר רב פפא) בִּגְרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, דְּאָמַר מַר, גָּרוּשׁ שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה, אַרְבַּע דֵּעוֹת בַּמִּטָּה. אִי בָּעִית אֵימָא (אם תרצה לומר), אֲפִלּוּ בְּאַלְמָנָה, לְפִי שֶׁאֵין כָּל הָאֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת, מִצְוָה וְגוּף גָּדוֹל, אוֹכֵל פֵּרוֹת וְלֹא שָׂכָר, וּמִצְוָה וְגוּף טָהוֹר, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים": (פסחים קי"ב)
ביאור מליבי-
איני מלמדך - מפני הסכנה שבדבר. ענה לו באירוניה שהרי הוא כבר אסור בגין אותו האיסור.יותר ממה שהעגל וכו' – שאתה רבי שמעון העגל שרוצה לשמוע, ואני רוצה למסור. אך חושש אני מן הסכנה (נראה בעצם שרבי עקיבא חשש לרבי שמעון פן יואשם גם הוא).


מי בסכנה - הרי אתה כבר חבוש.
אם בקשת להחנק - זה סלנג שכוונתו שאם תרצה שחברך לא יוכל להשיב על דברך, (זו גדולתו של רבי עקיבא שעונה לו מגוף העניין).
התלה באילן גדול - גם כאן ממשיך בסלנג, מכיוון שנקט חנק נקט אילן. הכוונה תלמד בפני רב ותאמר שמועה משמו.
ספר מגה - נראה ששוב רומז רבי עקיבא על עצמו - כרגע שאני חבוש אין דעתי צלולה כספר מוגה. אל דעתי משובשת.
בחדתא - הפירוש המילולי של חדתא הוא חדש. אבל נראה שלצורך העניין ממשיך רבי עקיבא לרמוז, שכשאתה שומע בחידוש ויש בו שיבוש, אך מכיוון שהחידוש נחקק בלב בשמחה שהשמחה פותחת הלב ועל בקל יחקק החידוש, גם השיבוש יחקק. (חדתא הוא גם שמחה)גרושה בחיי בעלה וכו' - שיש בחשבותיהם ארבעה אנשים במיטה, הגרוש ואשתו הראשונה הגרושה ובעלה הראשון. ומכאן והלאה המבין יבין.



שעת הערב מתקרבת מובל רבי עקיבא לכיכר העיר. אוסף טורנוסרופוס הרשע את כל היהודים לצפות במחזה. המחזה נורא ואיום, נסרק רבי עקיבא ב"מקולין". כך קוראת הגמרא לאותם קולבי הברזל שהיו נועצים בבהמה השחוטה וכך היו תולים אותה. ובאותם המקולין סורקים את בשרו של רבי עקיבא, וכל העם מסביב מקיאים את תוכן המעיים. ורבי עקיבא עומד וקורא קריאת שמע שהגיע עתה. ועוד צועקים תלמידיו מן הקהל רבי עד כאן! תפסיק כבר לקדש שם שמים, הוצא את נשמתך ומות! עונה רבי עקיבא להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. והכוונה "כל ימי", דווקא ימי ולא חיי. שכשמזכירים ימים הכוונה לאותם הימים המתוקנים שלי, שבכל אלה הימים כבר ידעתי מהיכן באתי, כבר ידעתי איך הסתיימו חיי. שהרי אני מחלקו הטוב של קין ואני חייב לקיים את עונש ההריגה. שאני גלגולו של שכם שתיקנתי את מעשיו. שאני גלגולו של יששכר, אחד מעשרת השבטים שרובץ עליהם גזר דין מוות בעבור מכירת יוסף. שעל יששכר נאמר יששכר חמור גרם, ואני אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכהו כחמור. שתיקנתי את בעילת הזנות ולא התפתתי מאשת טרונוספורוס ואף תיקנתי אותה שהיא מגלגול כזבי בת צור. השלמתי את מעגל המציאות וזה הרגע הגדול מכולם. "ה' אלקינו". ה' הוא מדת הרחמים, ואלקינו הוא מדת הדין. ושניהם גם יחד הוא אחד, כשכל המציאות מושלמת לפניי הכל אחד הן הדין והן הרחמים. וכשהגעתי עד הלום לא אקיימנו.
עכשיו מובן מה אמר רבי עקיבא לתלמידיו, "שלי ושלכם שלה הוא". הכוונה התיקון שלי והתיקון שלכם הכל שלה, שהיא ראתה כל זה והביאתנו לידי זה.
שמשה נרדף על ידי פרעה בעבור שהרג את המצרי, בורח משה למדבר עוזב את כל החכמה ונשאר לא רק חכמה אחת תורת ה', שנכפת עליו כעל עם ישראל (שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית). כן רבי עקיבא - באה רחל בת כלבא שבוע ומכל עושרה בחרה בעני המרוד והתנתה אתו תנאי אחד, אהיה לך לאשה רק באם תלמד תורה. היא ראתה את עברו היא ראתה את עתידו היא פורסת לו את תוואי הדרך אל תיקונו. ולכן שלי ושלכם שלה הוא. מלכי השרת עומדים משתוממים זו תורה וזו שכרה. בתוך המהלך לא ניתן לשכלל את כל המיכלול שאפילו הם לא ראו מתחילה ועד סוף.
לכן כשאנו רואים מיתה משונה, מת טרם זמנו, ואפילו מי שהלך לעולמו בשיבה. ככל שהדבר קרוב לליבנו הצער גובר עלינו. שלימדונו חז"ל שאין לנו אלא מה שעינינו רואות שאנו מצווים להתאבל על הנפטר.
ואפילו על צדיק שנפטר מתאבלים. ורק אם כעבור זמן ונזכה שיצוייר בשכלנו כל מהלכו מתחילתו ועד סופו נוכל להתנחם במותו.
אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

יום שלישי, 25 באוגוסט 2009

אבנים שחקו מים

שכם בן חמור מתגלגל ברבי עקיבא. ודרך אגב רבי עקיבא נקרא "בן גרים" כינוי זה מופיע פעמים רבות אצל האריז"ל. ומה רוצה לחדש לנו האריז"ל בכינוי זה, שהרי רבי עקיבא, ידוע לנו שמו ושם אביו שנקרא רבי עקיבא בן יוסף. ומהיכן נהפך לבן גרים. ומתרצים שאבות אבותיו היו גרים. אם נתבונן בכינוי "בן גרים" נוכל להבין את כוונת "אבות אבותיו". שהרי המילה "גרים" גימטריא 253, וחמור בגימטריא 254 שהוא אבי שכם. וכמו שלימדנו האריז"ל "בן גרים" עם הכולל הוא "בן חמור" הרי שמצאנו רמז לכינוי בן גרים שאבות אבותיו היו גרים.
אז שכם בן חמור שמוצא את דינה מטיילת בטיילת של שכם לוקחה בכח ובועלה ונהיה בעלה. ולאחר ימים רבים שלא מתרצה אליו דינה שהרי הוא אנסה בכח. מחליט שכם בן חמור נשיא הארץ כמו שקוראת לו התורה לגשת לאבי הנערה ולקבל את הסכמתו.
כאן יושבים מן הצד שני אחיי דינה שמעון ולוי שחיכו להזדמנות נקמה בשכם. ובעורמה פונים אליו ואומרים לא שלא יוכל לקחת את דינה, ולא יוכלו הם למסור מבנותיהם ליושבי הארץ. כיוון שהם, דהיינו בני יעקב נוספה להם מצוה שהיא מצות המילה למול כל זכר, ולא יכולים הם למסור בת מעדתם לערל שאינו מהול. פונים שכם ואביו לכל התושבים ונועצים בהם בעניין המילה, ומכיוון ששטופי זימה הם כמובן שמסכימים הם פה אחד למול עצמם רק כדי לקבל את הבנות הנאות.
ואז מבצעים שמעון ולוי את זממם. באים לעיר שכם ביום השלישי למילה, הוא היום בו כאב המילה מגיע לשיאו, ובחרב הורגים את כל אנשי שכם.
אך מעשה זה גורם להם ולכל יושבי שכם לחזור בגלגול. שהרי ברגע שמלו עצמם יתקבלו בקהל עדת בני יעקב, כביכול הפכו ליהודים. ואז מתו כיהודים. ועל כל מעשיהם מקבלים הם אפשרות לחזור בגלגול על מנת לתקן. וכן שמעון ולוי שמתחייבים במעשיהם בגלגול. ובמעשה הגלגול שבים הנתבע והתובע יחד על מנת להתקן. (במקרה דנן התובע הם אנשי שכם והנתבע הם שמעון ולוי). ונופלים המגולגלים בעם ישראל היוצאים ממצרים. ולוי שהוא גדול משמעון בא ראשון בדמות קורח. ויושבי שכם הם תלמידיו. קורח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי (הוא גלגולו של לוי) ומקהיל קורח את קהילתו ויוצא כנגד משה וחולק עליו בחכמתו ורוצה הוא את הכהונה לעצמו. ובסופה של המחלוקת מגיעה המגפה ואוכלת את כל תלמידיו של קורח 24 אלף במספר, שבקנאתם תמכו בו. וקורח בולעת אותו האדמה חי.
וגם אחיו שמעון שותפו לזממו יורד באותה העת ומתגלגל הוא בזמרי בן סלו נשיא שבט שמעון, שהוא מצאצאיו של שמעון בן יעקב. ומעצתו של בלעם שנשכר על ידי בלק לקלל את ישראל וכמעט שלא עלתה בידו, ובסופו הצליח לזרוע זנות בעם. שמצא פתח להסית בכישופיו את הגברים בנשות מדין. ומי המתפתים שבט שמעון. וזמרי בן סלוא נשיא השבט לוקח לו את כזבי בת צור לאשה, שהיא ביתו של מלך מדין. וכן הולכים אחריו תלמידיו. והוא עוד בעזותו בא למשה ומתרברב בו, ובכח חכמתו "מנסה לטהר את השרץ" (ביטוי תלמודי שהרי השרץ טמא ומטמא ואין דרך להתירו. וכל המנסה לטהר מעשה טמא שאין לא תקנה נקרא מנסה לטהר את השרץ). ואומר הוא למשה הרי אתה נשאת את ציפורה המדיינית ומה לך כי תתרעם עלי, שהרי גם אני נשאתי מדיינית כמוך. אך למעשה משה גייר את אשתו בטרם נשאה. ושוב פורצת המגפה ואוכלת את 24 אלף תלמידיו הקנאים של זמרי, ואילו זמרי והמדיינית כזבי בת צור נדקרים למוות על ידי פינחס בן אלעזר.
ולא באים אלו ואלו לידי תיקונם. שהרי לא ניצלו את חייהם שהרי באו לתקן את מעשה הזנות מאבותם. (כך נקרא אדם המתגלגל. על שם אבותיו שהרי ידוע מנבואתו של ירמיה "האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" שלימדונו חז"ל האבות אלו הגלגול הקודם של הבן. וכן בתפילה אנו אומרים בתחנון "אלקינו ואלקי אבותינו. תבוא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחנתנו. שאין אנו עזי פנים וקשי ערף לומר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". ושואלים על זה, אם אנו אומרים "אבותינו צדיקים" איך אחר כך באותו המשפט נאמר "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו"? ומתרצים אבותינו אלו הגלגולים הקודמים).
שכם בן חמור נופל לזנות עם דינה ונהרג בחרב. זמרי נופל לזנות עם כזבי בת צור ונהרג בחרב. 24 אלף התלמידים מתים פעם בחרב ופעם במגפה.
(סיפורו של קורח יותר מעורפל נראה שחלק מהתיקון של לוי מתבצע אך עדין קורח לא הגיע לתיקונו ונתקן בשמואל).
ואז מגיע רבי עקיבא שרובץ עליו חטא קין המחייבו בהריגה. ותיקון מעשה הזנות של שכם ושל זמרי.
עד גיל 40 מעיד על עצמו רבי עקיבא שהיה עם הארץ. קשה עלינו ההבנה מה טיבו של עם הארץ. ראינו שגם על מנוח נאמר עם הארץ.
מנוח הוא אבי שמשון. אשתו, אמו של שמשון הייתה עקרה כפי שמעיד עליה הכתוב.ובכל זאת בהיותה בשדה מתגלה אליה מלאך השם ומבשר לה שתלד בן, וחייבת היא לשמור עליו כנזיר. דהיינו ישנם שלשה איסורים מוחלטים על הנזיר. א' שאסור ביין וכל היוצא ממנו. ב' אסור בגזיזת שערותיו. ג' אסור לו להיטמא אל המתים דהיינו לבוא במגע אם מת.אשת מנוח מספרת לבעלה על הגילוי שנתגלה בפניה, ואז פונה מנוח לשם בבקשה שיוסיף להתגלות עליהם איש האלוהים להנחותם הדרך. ואכן מתגלה המלאך פעם שנייה לאשת מנוח ומבקשת אותו האשה שימתין לה עד שתקרא לבעלה. ואז רצה לספר לבעלה. ואומר הכתוב "ויקם וילך מנוח אחרי אשתו" (שופטים יג). מכאן למדו חז"ל שמנוח עם הארץ היה, שהלך אחר אשתו. שהיה צריך הוא ללכת לפניה כדי שלא ינעץ בה עיניו כל הדרך. אך הפלא ופלא שהרי מן הפסוק הראשון המספר עליו נאמר "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה". לימדו אותנו חז"ל כמה עניינים בעניין מנוח. מן המלה "ויהי" שהיא בגימטריא 31 הורונו חז"ל שהיה מנוח אחד מ31 הצדיקים של אותו הדור. ומזה שכתוב "ואשתו עקרה" אמרו חז"ל ראה מנוח ברוח הקודש שהוא אינו עקר אלא אשתו עקרה. והפלא איך אפשר להגיד על כזה צדיק ובעל רוח הקודש שהוא עם הארץ. אלא התירוץ הוא שבמעשה זה של ההליכה אחרי אשתו נחשב הוא לעם הארץ.
כך שההגדרה "עם הארץ" צריכה בירור לגופו של עניין. ובדוגמת רבי עקיבא שהיה בקי גדול בחכמה אך תורת ה' לא למד וסברתו איתו, ולכן מחשיב עצמו רבי עקיבא לעם הארץ כיון שלא עסק בתורה. וכמו שהזכרנו בשיעורים קודמים מידותיו היו גרועות. ואולי הקצנתי קצת במידותיו שהרי ודאי שאדם כמוהו חייב להיות בעל מידות. אבל הסתמכתי על לימודו של הסבא מנוברדוק שמנסה לעמוד על מידותיו של רבי עקיבא. ומסביר את סירובו של רבי עקיבא ללמוד תורה עד גיל 40 וכך מספר בספרו "מדרגת האדם":
"וזה היה ברור אשר רבי עקיבא כאשר ראה את התורה לא ראה בה את חכמתה או חיובי המצוות בלבד. הוא ראה כי עיקר מה שהתורה דורשת הוא אשר האדם יהיה בעצמו תורה חיה. שלם במידותיו מופשט מכל הנגיעות. שלא ירצה רק את רצון ה' בלבד. ומצא עצמו איך שמידותיו נוטים להמרות הבורא, ורוצים לקרב את התורה לפי רוחם, ומסרבים (מידותיו) לבטל דעתם מפני דעת התורה...." המעניין שכיוון בדיבורו גם אלינו. שלכל אחד יש נגיעה כזאת, שאפילו שעדין לא תיקן מידותיו רוצה לכפות את דעותיו.
ואז בגיל 40 נפקחו עיניו של רבי עקיבא ממראה המים שחקקו האבן.
(גם במשה יש משהו מן הסיפור, אך איני יורד לסוף דעתם של חז"ל. שהרי משה מתחייב מיתה מידי פרעה בהורגו את המצרי. וכשבא המוציא לפועל להכות במשה בחרבו על מנת לכרות ראשו נעשה צוארו של משה כשיש וכהתה החרב ואז בורח משה למדבר).
ואז בגיל 40 מתחיל רבי עקיבא ללמוד תורה ולהיכנס בעובי הקורה.

יום שני, 24 באוגוסט 2009

מעגלי המציאות

בהקדמה לספרו סתרי תורה כותב הרב אבולעפיה כך:
"ארח חיים פן תפלס נעו מעגלתיה לא תדע" (משלי ה' ו'):
משה רבינו ע"ה הסתכל במעגלי המציאות ומצאם מישרי שכל משכילי המושכלות. והשתוקקה נפשו העליונה להדבק ביסודה שהיא ראשית בלי אחרית ואחרית בלי ראשית. והשם ית' השפיע עליו משפע טובו מה שהכיר בו שהוא יכול לקבלו, והודיעו דרכיו אחת אחת כפי כח משה אשר היה כוחו כח בשר ודם, עד שהוציא שכלו מן הכח אל הפועל מעט מעט והשיבו אל הפועל האלהי, והושלם שלמות נצחי אשר אין לאדם שלמות נצחי למעלה ממנו. וזאת המעלה העליונה חייבתהו להתחיל בספרו אשר הוא ספר התורה במלת בראשית, ולהודיע בה שכל המציאות מאת ממציא אחד שהוא ראשית ואין לו ראשית, והוא ברא כל נמצא מורגש ומושכל. המושכלים כולם קראם אלהים וייחס אליהם שם כשם ממציאם להורות על מעלת מציאותם, ושהם במציאותם עדים לשכל על ממציאם, כמו שהעלול עד על סיבתו שהיא המציאתו. והמורגשים כולם קראם בשני שמות מוסכמים בלשון הקודש על שני עניינים כלליים שהם מורים על מורגשים עליונים ותחתונים, והם שמים וארץ. והוסיף על שניהם שתי תיבות שוות באותיות ובמבטא ובפתרון, והם א"ת השמים וא"ת הארץ. והוסיף גם כן שתי אותיות שוות בהוראתם, עניין דבר ידוע והן ה' ה'. ופירשום חכמי הקבלה כאשר קבלום מאבותיהם שהם תלמידי משה רע"ה. עד כאן מההקדמה.
"הסתכל משה במעגלי המציאות וראה שהם מישרות השכל ומשכילי המושכלות"- איזה משפט אפשר לבנות על משפט כזה עולם ומלואו תילי תילים של רעיונות, דרך חיים תוכחות מוסר. אולי נבוא בריבוי האור שקבלנו עתה מזה המשפט ונצטמצם בשני המילים "מעגלי המציאות" וננסה להבין מה ראה משה? מעגל הוא השלמות. הסתכל משה בשלמות המציאות מתחילתה ועד סופה מראשית שאין לה אחרית ומאחרית שאין לה ראשית אפילו שאינני מבין פירוש המילים עדיין נפעם ליבי מן המראה שמתגלה למשה. אני מתבונן כרגע בענק שבענקים רבי עקיבא שיצא בעקבות משה. משה יצא למדבר בגיל 40. יוצא רבי עקיבא לשדה בגיל 40. רואה משה סנה בוער. רואה רבי עקיבא מים שוברים סלע. היה אחוז משה עד גיל 40 בלימוד החכמה שום חכמה לא נסה ממנו. ומה הוא רואה את האש שאוכלת בסנה אך הסנה איננו אוכל, איננו נאכל. למד משה מספר היצירה (של אברהם אבינו) שהרוח יוצא מהרוח (רוח הקדש) והמים יוצאים מהרוח והאש יוצא מהמים. זהו מעגל המציאות - הלב בוער באש הדם מלחך אותו ורוח - כנפי הריאה מנשבים עליו. "הלב בוער אך איננו אוכל" זוהי תורת השם אשר נמצאת מעל כל החכמות שלמד. בא רבי עקיבא וראה איך המים חודרים בסלע. ועשה היקש קל וחומר, מה מים שהם רכים חודרים הקשה, אף תורה שמשולה למים תחדור הלב ותשבור הקשה. אלו המידות רעות שמקשות את הלב. שלח פרעה תמונתו של משה לחכמיו המבינים בחכמת הפרצוף ושאלם מה טיבו של זה האיש. השיבו לו רוצח זה, שמידותיו רעות ומרושעות. רבי עקיבא לא היה צריך לשלוח תמונתו מעיד על עצמו שעד גיל 40 היה עם הארץ ואמר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכהו כחמור. שאלו לו תלמידיו עד כאן רבי, לא מספיק ככלב. אמר לא כלב נושך בבשר וחמור שובר אף העצם. שמידותיו היו גרועות שרצה לרסק אותם את התלמידי חכמים. יושב משה במדבר 40 שנה מתקן את מידותיו. יושב רבי עקיבא בישיבה 40 שנה מתקן את מידותיו. השלים רבי עקיבא להתבונן במעגלי מציאותו. ראה הוא את תחילתו, ראה הוא את תכליתו. עכשיו יוצא הוא אל העולם יודע את עבודתו. עכשיו יכול הוא לעלות על מוקדו, וקורא "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". גם בשמו יתברך ראה הוא את מעגל המציאות, "השם אלהינו השם אחד". עכשיו יכול הוא להוציא נשמתו "באחד". והצופים במחזה המזעזע תמהים ושואלים רבינו עד כאן, שבתמיהתם שואלים עצמם היכן תורתך שתגן עליך? היכן רבך (הוא הבורא) שיגונן עליך? היכן כוחך שיפדך? עונה להם רבי עקיבא, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'. אמר להם חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא. אפילו מלאכי השרת לא ראו את מעגל מציאותו של רבי עקיבא ותמהו. מה ראה רבי עקיבא??רבי עקיבא כבר מוצא את עצמו במחשבותיו של אדם הראשון. אומר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים שרבי עקיבא נהרג לתקן מחשבות אדם הראשון. מאין יודע זאת הזוהר, ממה שאומר השם למשה כשמתבונן בהריגתו של רבי עקיבא אומר לו השם כך עלה במחשבה (שהיינו במחשבת אדם הראשון). רבי עקיבא נפשו משרש קין מן גבורת ההוד שבדעת מצד הגבורות הנמתקות כל זה מדברי האריז"ל. שקין הסתובב כל ימיו ומחכה שיבואו להורגו. ואחר מתאחז נפשו בסיסרא. ורבי עקיבא היה מבני בניו של סיסרא אומר האריז"ל אחר כך מתגלגל בשכם בן חמור (על זה אמר מן יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור) וכאן בא מעשה דינה שאונסה שכם ולוקחה לאשה. (כל זה במאמר הבא).

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

רבי אברהם אבולעפיה

רבי אברהם אבולעפיה נולד בשנת ה' אלפים, 1240 למניינם ולאחר שנת ה' אלפים נ"א, 1291 למניינם נעלמו עקבותיו. בתוך ימי חייו אלו חבר 48 ספרים הנקראים כיום קבלה נבואית או קבלת השמות. כתביו עוררו פולמוס גדול סביבו, ולטענת המקובלים בדורנו לא ראו מקובלי דורו לנכון שקבלה זו תוצג בפני הציבור. והביאו גדולי המקובלים דאז את המצב לכך שכתביו נשארו בידי קומץ מקובלים, וכך עברו מדור לדור כשהפחד לפרסמם אחז בכולם.

למרות שכל גדולי המקובלים בכל הדורות ממנו ועד אלינו למדו בכתבים והשתמשו בשיטותיו, נשאר הדבר לנחלת הבודדים הראויים והדבקים בשם שמשכימים בקר ולילה לעבודת הלב, ושכל חפצם הוא קבלת השפע האלוקי.

הראשון שמעלה את רבי אברהם אבולעפיה ממרתפי הגניזה הוא רבי חיים דוד אזולאי הנקרא החיד"א, שחי בארץ ישראל בין השנים ה' אלפים תפ"ד ועד ה' אלפים תקס"ו (1724-1806 למניינם), היה תלמידו של הרש"ש. כבר בצעירותו היה לעילוי ובהמשך חייו נגזרה עליו גלות ויצא לגולה לאסוף כספים עבור תלמידי ארץ ישראל. וכך בין מסעותיו כותב כ160 ספרים בכל מקצועות התורה.

בספרו "שם גדולים" מזכיר את שמו של הרב אבולעפיה, ואת אחד מספריו החשובים "חיי העולם הבא" ואומר באלו המילים "ברם קושטא קאמינה דחזיתיה לרב גדול ממארי רזין ובישראל גדול שמו ואחרי דברו לא ישנו שהוא מקרב לספר הנזכר ותושע לו ימינו." תרגום: אבל להעמיד על האמת ראיתי רב גדול מבעלי הסוד ובישראל גדול שמו ...וכו'.


כותב החיד"א ספר הנקרא "מעגל טוב" בו מספר על מסעותיו. ובסיפור הראשון 
בספר מספר לנו החיד"א איך זכה לחבר את הרב אבולפעיה לאותו הרב הגדול שהזכרנו קודם. הסיפור הוא הסיפור הראשון הקצר בספר וארשום אותו לפניכם: בשנת תקכ"ד בבואי מצרים בא לידי ספר מופלא מכתב יד מוהרח"ו זצ"ל (רבי חיים ויטאל תלמיד האריז"ל) בקבלה מעשית וחכמת הצירוף ועניינים אחרים מהתנאים. ולקחתי בתורת שאלה ספר זה עם ספרים אחרים והלכתי והייתי מתבודד בספר הנזכר. וכמעט שהתחלתי להבין קצת בדרך השגה והיה לי התלהבות גדול. ובעוד שהייתי מעיין בו נתנמנמתי וראיתי למוהרח"ו זצ"ל והייתי שואל שאלה ממנו והשיב לי. ונתן לי כוס של יין לשתות והייתי שמח הרבה:

נבוא להסביר: אחד מספריו האחרונים של רבי חיים ויטאל הוא הספר "שערי קדושה". וכמו שמעיד עליו בהקדמתו הוא ספר המביא את הלומד בו להשגת רוח הקודש ואפילו לנבואה. כן כותב הרב חיים ויטאל בהקדמתו שכל דבריו הם פי האריז"ל. שהרי האריזל כבר הלך לעולמו שנים קודם טורח להגיד לנו רבי חיים שנדע שגם דברים אלו הם פי האריז"ל. הספר "שערי קדושה" יצא לאור על מזבחי הדפוס כבר למעלה מ300 שנים ובכל המהדורות ועד לפני 4 שנים הושמט הפרק הרביעי של הספר. והמביא לדפוס ביושרו טרח להגיד לנו שהשמיט את הפרק בטענה שיש בו שמות קודש שלא ראוי להעלותם על הדפוס.
אך הפרק הרביעי לא הלך לאיבוד. הוא הונח במרתפי הגניזות ליד אבולעפיה כחומר שלא הגיע שעתו לפרסום. בשנת תשמ"ח לפני למעלה מ20 שנה יצא ספר מופלא הנקרא "כתבים חדשים לרבי חיים ויטאל" ע"י ישיבת אהבת שלום. ואחד הפרקים הוא הפרק הרביעי של השערי קדושה. ובו אנו מוצאים את רבי אברהם אבולעפיה "כוכב הפרק". מצטט ממנו המהרח"ו כ10 עמודים מתוך ספרו של הרב אבולעפיה. וכשמחברים את 4 הפרקים יחדיו רואים שכל המטרה בספר הייתה להגיע אל הרב אבולעפיה ולהביא מתורתו שרובה ככולה עוסקת שבהשגת הנבואה. אך אפילו הרב חיים ויטאל שיצא מגדרו והעלה את הרב אבולעפיה מנידויו אל תכלית העליה, ומעיז לצטט בשמו ולהזכיר שמו. הולך רבי חיים ויטאל לעולמו שכתביו מונחים בקברו. ורק מאוחר יותר מתחיל פרסומם של הכתבים. ומיד דאגו כבר בתחילת הדרך להפריד את שלשת הפרקים מן הפרק הרביעי.
וזה הפרק הרביעי מה שמוצא הרב החיד"א במצרים. כפי שמעיד "ספר כתב יד המוהרח"ו בקבלה מעשית וחכמת הצירוף" שזוהי מהות שיטתו של הרב אבולעפיה. וכן באותו הפרק לאחר הציטוטים מן הרב אבולעפיה מביא המהרח"ו מן התנאים. ויושב החיד"א והמתבונן בספר ומנסה להבין ומתנמנם ובחלומו מגיע אליו המהרח"ו ושואלו החיד"א באם יוכל להעתיק את הספר כפי שרומז, שלקחו בהשאלה. והמהרח"ו משיבו בחיוב. והסימן שנותן לו כוס יין לשתות הוא הסימן להסכמה.
למעשה לפני כ4 שנים ערכתי מחדש את ה"שערי קדושה השלם" שכל הארבעה פרקים בתוכו על הסדר.
בעזרת השם הביא בהמשך מידי פעם מתורתו של הרב אבולפעיה אם ציצים ופרחים שזורים סביבו. ואולי גם מן ה"שערי קדושה" לזיכוי הרבים למען שמו באהבה