יום שישי, 30 באוקטובר 2009

עד מתי אבא עד מתי

אני מואשם שוב שהדברים שאני מביא קשים לקריאה ואפילו "כבדים".
הרעיון המרכזי שעמד בעיניי בפתיחת הבלוג הוא להוציא רעיוניי (נראה לי יותר יפה רעיוניי מרעיונותי, לא?) מן הכח אל הפועל. אם השנים כתבתי הגיגים שונים על פיסות נייר בראשי פרקים ומה שלא הלך לאיבוד נעשה קשה להבנה לא זכרתי את הרעיון המסתתר מאחרי ראשי הפרקים וכך ירדו רעיוניי למצולות ים. מה שנתן לי תחושות שאולי רעיוניי לא חשובים ולא אמיתיים. וכבר פסקו הפוסקים לענייני אבידה, שאבידה שאין בה סימנים ויש יאוש בעלים המוצא אין צריך להכריז המציאה שלו. כך שגם כאן ברוב יאוש לא ניסיתי לחפש את אבדותיי (שוב אני מכביד?)אז עלה הרעיון "בלוג" הכל כתוב חרוט ושמור (גם כאן אין ביטוח). והנה הרעיונות שופעים לפעמים קצת סבוכים לפעמים לא שלמים והרבה קשים.
עם הזמן מחפשים קהל לא קל להופיע על הבמה ללא קהל, גם כשכל האורות מופנים אל הבמה והאולם חשוך לגמרי ואי אפשר לראות אף אחד, אבל כשיודעים שבתוך החושך יש קהל זה משהו אחר.
אפילו מי שמשדר ברדיו שמתברר שאין מאזינים הרצון להמשיך דועך ונעלם.
גם בדברי תורה נראה שכך הדבר שהרי כבר פסק רבי עקיבא שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק. שיותר ממה שרוצה התלמיד לשמוע את רבו רוצה רבו להשמיע את דבריו לתלמיד.
מה נגיד? שהרב מתדמה ל"סטנדפיסט" בהופעה, שכל כוחו בה לו מן הקהל? שלולי הקהל שיצחקו מדבריו לא יוכל להמשיך?
האם נוכל להגיד כך על דברי תורה? שהאומרם ניזון מהקהל ולולי הקהל שמריע לו ילך וידעך?
(לא להתייאש קצת כובד ודי) אלא צריך להגיד שדברי תורה זה שפע אלוקי ודרך השפע לרדת בכלי. והכלי הוא מקום יציאת השפע. וזה פלא גדול!
מהו מקום יציאת השפע? הכלי העיקרי הוא הפה. האומר דברי תורה ומוציאם בפיו, הרי שפיו הוא הכלי להוצאת השפע. הוא הנקרא גם כלי הקיבול של השפע. כמשל החבית המלאה שאין מקום להכניס בה כלום ואם נפתח את הברז ונרוקן מן החבית שוב אפשר יהיה למלאות את החבית.
וכן כליי השפע הם הידיים המוציאות בכתב את דברי התורה.
ועל כן הרב רוצה למסור לתלמיד משפעו, שבכך מתמלא הוא בשפע יותר גדול. והשפע הוא ההתקרבות לבורא, שזה רצון הרב וזה רצון התלמיד. (עולים לשיא הכבדות) ואז הרב שרוצה להשפיע שבכך מעלה את תלמידו, ובכך זוכה הוא לשפע גדול יותר שמקרבו לבוראו. וכן התלמיד שרוצה לשמוע את רבו, שכך זוכה להתקרב לבוראו, וכשיודע התלמיד שבזה ששומע את רבו יוכל רבו לקבל שפע גדול יותר זוכה התלמיד לפי שנים. כמו שהיה הסיפור באלישע הנביא שקיבל פי שנים מאליהו (סוף הכבדות).
והנה ירד לעולם לפני 300 שנים יהודי בשם ישראל בן אליעזר ושרה, הידוע בפי כל בכינויו "הבעל שם טוב" שלמד בצעירותו את כתבי הרב אבולעפיה. (מכיון שזכיתי לערוך ספר נפלא על הבעש"ט וספרים רבים על אבולעפיה כך הרהורי ליבי אומרים לי שהכתבים הלא ידועים שלמד הבעל שם טוב הם כתבי אבולעפיה).
ולמה הזכרתי את הבעל שם טוב? כי היהודי המופלא הזה הצליח להוריד לעולם דרך עבודה פשוטה בעבודת השם. מה שעבדו הצדיקים לפניו בדרכים מופלאות וקשות, הפך הוא לדרכים פשוטות המתאימות לכל אחד, ואין בהם פחיתות ממה שעשו קודמיו.
ואולי אנסה להוציא רעיוניי דרך הצדיק הזה ומנכדו רבי נחמן מברסלב שהלך בדרכו ועוד הביא חידוש גדול מכולם.
ואדבר הפעם בנושא אחד ומיוחד שאומר רבי נחמן "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה).
בעצם מה שכתבתי בהתחלה קשור קשר אמיץ לכל ענין ההתבודדות.
שההתבודדות היא להוציא בפיו בינו לבין עצמו את רצונותיו. זהו דיבור בינו לבין בוראו. הרעיון נפלא הביצוע קשה. גם עם יש התלהבות ראשונית לרוץ לשדה ולהתחיל בדיבור מגלים שהשיחה היא חד צדדית. אין זה דיאלוג זה מונולוג. אט אט הדיבור דועך היאוש עולה המסך יורד הבמה נסגרת הולכים הביתה וחוזרים להרהורים. כאן העסק "פורח" בהרהורים לא צריכים "שנים לטנגו" אפשר להרהר ותוך כדי לחלום ותוך כדי בלי סוף עניינים. אבל מהרהורים "לא נולדים ילדים". (לא מקבלים שפע). יש קצת ירידת שפע, אך לרוב הוא יורד למוח משם ממשיך לרדת ונטמן באדמה.
רבי נחמן אומר "העולם אומרים שמסיפורי דברים אינם באים לידי הריון ואני אמרתי שמספורי דברים של הצדיק שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם על ידי זה בא פקידת עקרות". (חיי מוהר"ן שיחה כ"ה)
ובליקוטי מוהר"ן תורה ס' אומר רבי נחמן "וְזֶה הַדִּבּוּר, בָּא לְתוֹךְ כְּלֵי הַהוֹלָדָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת בַּטְחָנֵי הַדּוֹר כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה פְּקִידוּת עֲקָרוֹת".
אנו רואים כאן את כח הדיבור שמה שמביא אבולעפיה לאורך כל תורותיו את הלימוד איך הופכים את הדיבור לנבואה, כאן בפשיטות עושה זאת רבי נחמן בדרך ההתבודדות שהיא עבודה לכל אחד ואחד עבודה פשוטה אך כבר ראינו שגם כאן הקושי גדול.
והעצה הפשוטה היא שצריך להתחיל, וכמו כל עבודה חדשה צריך קצת סבלנות ואורך רוח. כי בתחילה כמו שבחושך לא רואים את הקהל כך גם כאן כשמדברים עם השם ולא חשים אותו, העסק קשה. ואם אבוא עכשיו לנסות ולהתפלסף ולהוכיח את היעילות והבהירות מה שיקרה, הכבדות תפיל הכל. אז השאר בקלילות ורק אומר נסו וראו כי טוב.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

לך לך

הבאתי את פרשת לך לך מן מפתחות החכמה החלק הראשון על דרך הפשט החלק השני על דרך הסוד לבקשת הקוראים הוספתי בסוגרים ביאורים קצרים היכן שמצוין (=) שווה בגימטריא.
מפתחות החכמה לרבי אברהם אבולעפיה-
פרשת לך לך כוללת ענין אברהם אבינו ותנועותיו עם תלאותיו מעת צאתו מאור כשדים ללכת ארצה עד בואו שמה ושיתופו עם השם במראה הנבואה. וענין לקיחת אשתו מהמצרים אל בית פרעה ונגעי פרעה בעבורה. וענין לוט בן אחיו עם רועיהם ומלחמתם ופרידתם וענין מלחמת המלכים והצלת לוט מידם. וענין המעשר ונדיבות לב אברהם וענין מחזהו והיותו חושק אל זרע יורש ואמונתו בשם. וענין הקרבנות אשר בין הבתרים והודעת הגלות וקצו וכרות אותו הברית לתת לו ארצות עשרה עממים. וענין אשתו עם שפחתו וברחה מפניה, והמלאך מבשרה שהיא יולדת בן ושמו ישמעאל וריבוי זרעו. וענין קראה שם השם בשם חדש. וכן שם הבאר שהוא מקום הדיבור לה והוראת זמן אברהם בעת לידת בנו זה. ועוד הראות לו השם אחר שלש שנים ללדת בנו ההגרי והיותו מורה לו שם הכח המשנה טבע הלידה עם לכת לפני השם בתמימות ובשלמות. ושנוי שמו תחלה עם תוספת אות ה"א והיותו אז נגזר משם אב המון כמו ששם ישמעאל נגזר מן שמע יי'. וגם שם בבל נגזר מן בלל ושם פלג מן נפלגה ושם נח מן ינחמנו גם נחמתי מן אמחה או אמור אמחה מן נחמתי, ומן וינחם על דרך הסוד. וכן שת מן שת לי וכן שם עיר חנוך כמו שם בן בונה הנולד בעת בנינה. ושם מקום ישיבת קין נד כשם קללתו נע ונד ושם קין מן קניתי. אבל שם הבל נגזר בגזרה נעלמת וגלויה, נעלמת מפני שלא נגזרה גזרתו, וגלויה מפני שמורה על מהותו בהתחלת מחשבה. כשם הנחש בעצמו שנגזר מן ניחוש ומן מהירות ומנוחה גם מן שתיקה ודבור כשם חשמל וסוד זה נח וחש כענין חש ומל. וכן חוה מן חיה גם אדם מן האדמה. ותחת אלה השמות שנזכרה גזרתם ושלא נזכרה יש נפלאות תמים דעים ורבים בהם בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי התלמוד ובמה שנמשך אחריהם. ועל כן רמזתי אלה על שם האדם הגדול הראשון והאב השלם לכל אומתנו אשר הוא אברהם וענין ברית המילה בבשר התולדת ושנוי שם שרי לחסרון חצי הכח אשר הוא מן י' אל ה', כי מה שחסר מזאת נוסף לזה וענין ברכותיהם ותולדת יצחק בבשורה ומעלתו על אחיו.

כל מי שרואה הספורים הכתובים בתורה ואינו שם על לבו לדעת מהם כוונת המספר אותם דומה למי ששומע שיר כסילים. ועל כן אם יוציא אדם דבר מפשוטו כדי להשלים כוונת המחבר ראוי שייטב זה בעיני השומעים. כגון אמרנו על אברהם על דרך משל שהוא אני או שאני הוא (ששמו של רבי אבולעפיה גם אברהם), וענין יציאתו מארצו שהיא מקום האש אור כשדים ללכת ארצה כנען שהיא גם כן ארץ חם. וחם הוא אבי כנען ונאמר ארור כנען דין הוא לירש ארצו כי כנען מקולל ואברהם מבורך. והנה תשוב הארץ שנפלה בחלק המקולל ויירשנה המבורך והיא ארץ זבת חלב ודבש בין לזה ובין לזה. שכבר נאמר "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". כמו שנאמר על ענין אדם "ארורה האדמה בעבורך". ואם כן הנה הארץ מבורכת אלא שנתחלפו בעליה שזה היה ח"ם וזה רח"ם ('רחם' = 'אברהם'). והסוד זה מח וזה 'עצם מח' (נראה שרומז שאברהם בא לתקן את חם) וזה מן הקבלה כי עצם הוא 'עצם הכוכב'. אמנם עצמו של כל דבר הוא אמתתו ועל כן נתברר אברהם מהאבר הידוע בברית מילה ונתקלל חם מהאב מצד ערוותו. והנה במה שנתקלל זה, בו נתברך זה, ועל כן ירש זה ארצו של זה. ומה שנמשך אחר זה לפי הפשט הכל יובן ממה שזכרתי בזה הכלל. וזה כי הביאור בענין אחד מכלל השורשים יורה על כל השורשים ועל ענפיהם ועל פריהם. ומזה הנזכר יתחייב כל מה שזכרנוהו מענייני הפשט בכלל כשנרצה להשימו נסתר ונגלהו בענין אחד או ביותר, ונאמר בזה כי ענין הקרבנות והגלות והגאולה ונחלת הארץ הם עניינים נקשרים ומחייבים זה מזה. כי הקרבן שמו מעיד עליו שהוא קירוב הכוחות האלוהיות אל הכוחות האנושיות ויתחייב ממנו גלות לגופים וגאולה לנפשות (קרבן מלשון קרוב). ואשר פדה אלהים את נפשו באברהם כל העולם שלו וכל שכן בהיות השם מחבר אליו כוח מכוחו בסוד ה' שנתן מן השם בשמו והוא אות (שנקרא בתחילה אברם ואחר אברהם), ובעדו (בעדו - בגללו) כרת אתו בריתו לא ברית סתם. ובריתו שנוי התולדת להוסיף מכוח הנקבות על כח הזכרות בשם (האותיות י' ה' בשם הם זכרות והשני ה' הם הנקבות), עד היות ש"ר אברי"ם לוקח הכח העשירי הנמצא עם החמר והוא שר החמר שהוא שר עצם המוח לפי הקבלה בשיתוף שרי עם אברם (שמשרה נלקח הי' וניתן לה ה' ולאברהם ה') ומחלק הכח העשירי לשני חלקים שווים בהעשות מן יהו"ה לתת לזכר חצי הכח ולנקבה החצי הנשאר. וישוב הנקביי המנוקב המפורש שר ה' (שר ה' = שרה) והזכריי מבאר ה' (מבאר ה' = אברהם) והעושה זה הוא השומר האבר והוא המגלה לאדם אהב"ת הש"ם (אהבת השם = אברהם שרה) ועל זה נרמזו עשר שנים בשהיית התולדות.
שבת שלום.

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

"חלום חלמתי ותפעם רוחי" (דניאל ב' ג')

ישבתי בפינה וכמו שסיימתי דברי אתמול מרגע שהתיישבתי בפינה עלו בי מחשבות יוסף ואחיו כמו שנאמר בבראשית פרק לז' "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו": עניין תמוה שאחיו רואים אותו מרחוק ומתכננים להורגו ולהשליכו בבור ומהרהרים נראה מה יהיו חלומותיו איך אחרי שיהרגו אותו מצפים הם שיחלום? גם רש"י הרגיש מה שהרגשתי אני והוא אומר על המקום "אמר ר' יצחק מקרא זה אומר דרשני רוח הקודש אומרת כן הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיוון שיהרגוהו בטלו חלומותיו":

ובחלומי עשיתי חיפוש בדיסק הלא קשיח שלי היינו בזכרוני כתבתי "היקש קל וחומר" ולא נמצא שום מקור הגעתי למסקנה ברורה שזה לא חידוש שלי אלא קבלתי אותו מהיכן שהוא. ואז התעוררתי ומאז אני מנסה למצוא ואין. ובלילה בלילה הגיע עוד חבר ושאלתי אותו שיספר לי על הקל וחומר שעשה רבי עקיבא. ואומר חברי זה "מה מים חדרו באבן כך דברי תורה יחקקו הלב הקשה" רגע! רגע! אני צועק לו, איזה קל וחומר המים חודרים אבן זה החמוּר, אז הקל צריך להיות דברי תורה יחדרו ללב הרך. ואז חברי משתומם ואומר "נכון אבל כך זכור לי" יצאתי מהפינה קפצתי משמחה, אני לא לבד!
חזרתי לחיפושים מחוץ לדיסק הלא קשיח שלי ומצאתי גמרא (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב/ב) שאומרת כך "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים לז' לג') "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (רשע-זהו הרשע הפנימי שבלב) ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו (ליצר הטוב) אינו יכול לו (להתגבר) שנאמר (שם בתהלים) "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו" תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע לפתותך) משכהו לבית המדרש (כלומר למד תורה) אם אבן הוא (היצר הרע) נימוח (הרי הוא נימוח על ידי התורה) אם ברזל הוא מתפוצץ (וכעת מסביר דבריו התנא) אם אבן הוא נימוח דכתיב (שכך נאמר) "הוי כל צמא לכו למים" (מים זה תורה) וכתיב "אבנים שחקו מים" (שאפילו אבנים נשחקות על ידי מים) אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (שדברי תורה כאש מפוצצים הברזל).

כאן כבר ברור שהלב, עד שלא בא לתורה הוא לב אבן קשה מהמידות הרעות ששורות עליו. (יש התקדמות).

המשכתי בחיפושים. ואומר רבי צדוק מלובלין בספר "פרי צדיק" פרשת בהעלותך, כך: "גם בר' עקיבא עצמו מצינו (פסחים מ"ט ע"ב) שאמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם וכו' ואיתא (אדר"נ פ' ו') בן מ' שנה היה ולא למד כלום פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זה וכו' אבנים שחקו מים מיד היה דן קל וחומר בעצמו וכו', והיינו שעל ידי דברי תורה יוכל לשחוק את הלב אבן. ולכן היה חלקו תורה שבעל פה שהוא הרוב חכמה לתקן הרב כעס לשחק את הלב אבן". גם רבי צדוק מלובלין מביא את הקל וחומר אך אחר מסביר כשאומר "היינו" כוונתו שרבי עקיבא למד קל וחומר וממנו עשה היקש.

ועוד מצאתי ב"תניא" - ספר ליקוטי אמרים - אות טז "אבנים שחקו מים דגם דברי תורה נמשלו למים והוא ממשיך כל תאוותו וחשקו בדברי תורה ושם כל שעשועיו ועל ידי זה נימוח לב האבן" כן גם האדמו"ר הזקן מחב"ד מאשר את דברי.

"זאת תורה וזו שכרה" זהו מה שאמרו חכמים "ריתחא דאוריתא" ויכוח בתורה לשמה. זה מה שאני מצפה שאם יבואו תגובות נלבן את הלב, ניישר את השכל. אשרינו שיש לנו כזו תורה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

גוגל מוגל בלוגל

גוגל במסגרת שירותיו נותן שירות הנקרא "גוגל אנליטיקס" שם אני יכול לראות סטטיסטיקות שונות על הבלוג שלי ובימים האחרונים לאחר כמה מאמרי אבולעפיה הודיע האנליטיקס שרוב הקוראים קרסו מכבדות המאמרים אז אני יוצא ב"מבצע קלילות" ומודיע:
בשמחה רבה הריני לבשר לכל בשר שהקמתי ועדה קליטה אשר נקראת לפעמים ועדת איכלוס או ועדת קבלה.
ועדה זו תדון מי הרשאים לקרוא את מאמרי בבלוג.
ואלה תקנות הועדה:
* אין הועדה תאכוף את חוקיה בשוטרים וקלגסים.
* לא תשים הועדה עין שומרת לראות מי הנכנסים.
* תציעה הועדה את מסקנותיה לקוראים אשר תקוותה של הוועדה שכל קורא אשר יקרא את המסקנות יישם את התקנות.
והנה המסקנות:
-חומר זה מיועד למי ששמע שיש בורא לעולם אך טרם פגש אותו.
-למי ששמע שהבורא הוא מחוייב המציאות והשומע לא יודע בכלל מה זה מציאות.
-למי שמחפש אמת ושומע מדוברי אמת שאין אמת.
-למי שהלך לישון אם תחושה שמחר הוא כובש את העולם וקם בבוקר והבין שעוד סיוט עבר עליו בלילה.
-למי שהגיע לכאן בלי הזמנה בלי כונה בלי כח בלי שכל בלי לווי בלי התחייבות.-ומספיק רק אחת מהסיבות על מנת להיתקבל בקבלה.אז אתה שאין לך אף אחד מאלו המסקנות שחלות אליך תסיק מסקנות.

אחד הקוראים ששמע את הרהורי ליבי והחליט להגיב על מאמר שלי פנה אלי והודיע לי שהוא חולק על ניסוחי במאמר "מעגלי המציאות" שהתפרסם ב24 לאוגוסט 2009 למיניינם.
וזהו ניסוחי:
"הסתכל משה במעגלי המציאות וראה שהם מישרות השכל ומשכילי המושכלות"- איזה משפט אפשר לבנות על משפט כזה עולם ומלואו תילי תילים של רעיונות, דרך חיים תוכחות מוסר. אולי נבוא בריבוי האור שקבלנו עתה מזה המשפט ונצטמצם בשני המילים "מעגלי המציאות" וננסה להבין מה ראה משה? מעגל הוא השלמות. הסתכל משה בשלמות המציאות מתחילתה ועד סופה מראשית שאין לה אחרית ומאחרית שאין לה ראשית אפילו שאינני מבין פירוש המילים עדיין נפעם ליבי מן המראה שמתגלה למשה. אני מתבונן כרגע בענק שבענקים רבי עקיבא שיצא בעקבות משה. משה יצא למדבר בגיל 40. יוצא רבי עקיבא לשדה בגיל 40. רואה משה סנה בוער. רואה רבי עקיבא מים שוברים סלע. היה אחוז משה עד גיל 40 בלימוד החכמה שום חכמה לא נסה ממנו. ומה הוא רואה את האש שאוכלת בסנה אך הסנה איננו אוכל, איננו נאכל. למד משה מספר היצירה (של אברהם אבינו) שהרוח יוצא מהרוח (רוח הקדש) והמים יוצאים מהרוח והאש יוצא מהמים. זהו מעגל המציאות - הלב בוער באש הדם מלחך אותו ורוח - כנפי הריאה מנשבים עליו. "הלב בוער אך איננו אוכל" זוהי תורת השם אשר נמצאת מעל כל החכמות שלמד. בא רבי עקיבא וראה איך המים חודרים בסלע. ועשה היקש קל וחומר, מה מים שהם רכים חודרים הקשה, אף תורה שמשולה למים תחדור הלב ותשבור הקשה. אלו המידות רעות שמקשות את הלב".

ומה שהפריע לחברי זה מילים אלו בתוך דברי:
"ועשה היקש קל וחומר, מה מים שהם רכים חודרים הקשה, אף תורה שמשולה למים תחדור הלב ותשבור הקשה".
אומר לי חברי אנו חוזרים ומשננים כל בוקר בתפילה "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן: (א) מִקַּל וָחֹמֶר (ב) וּמִגְּזֵרָה שָׁוָה. (ג) מִבִּנְיַן אָב מִכָּתוּב אֶחָד. וּמִבִּנְיַן אָב מִשְּׁנֵי כְתוּבִים. (ד) מִכְּלָל וּפְרָט. (ה) וּמִפְּרָט וּכְלָל. (ו) כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל. אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. (ז) מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט. וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל. (ח) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא. אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא. (ט) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טוֹעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ. יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר. (י) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טוֹעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ. יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. (יא) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ. אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ. (יב) דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. וְדָבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ. (יג) וְכֵן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה. עַד שֶׁיָּבוֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם:
רבי ישמעאל אומר - הלימוד הראשון הוא מקל וחומר. ומקשה עלי חברי ומאיפה הבאת לנו לימוד של היקש קל וחומר??
דבר שני מקשה עלי חברי הרי דברי רבי עקיבא אלו שהבאת - מקורם בפרקי אבות דרבי נתן ושם נאמר "מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם"
ועל אף בושתי צריך אני להסביר לכם את קושיותיו של חברי. אני אמרתי "אף תורה שמשולה למים תחדור הלב ותשבור הקשה"
ופרקי אבות אמר דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם
מהו לימוד קל וחומר? שמן החמור אנו לומדים את הקל. מים שהם רכים חודרים אבן שהיא קשה, אז אם הרך חודר את הקשה, ודאי שהקשה יחדור את הרך. זה לימוד קל וחומר.
ואני אמרתי מה מים שהם רכים חודרים את האבן שקשה, דברי תורה לא יחדרו את הקשה!
ותמה עלי חברי!!!
נתפסתי בקלקלתי, גם הוספתי לקל וחומר היקש מי לימד אותי זאת? וגם למדתי מן הקשה על הקשה..
עשיתי עיסת גוגל מוגל בבלוגל-אני הולך לשבת בפינה (ונראה מה יהיו חלומותיו)

יום שישי, 23 באוקטובר 2009

פרשת נח

נסיים את השבוע בפרשת נח מתוך מפתחות החכמה. והביא בפעם אחת את כל הפרשה. ראוי לציין שהרב אבולעפיה מגלה סתרים רבים בתוך דבריו. כדאי לעבור כמה פעמים על דבריו. הבאתי לכל הציטוטים מן המקורות מראה מקומות. היכן שהמקום הוא בחומש בראשית לא ציינתי אלא רק את הפרק והפסוק. וכדאי ללכת למקור ולראות שם את הענין בפרט למי שלא בקי בתנ"ך. לפעמים קשה לגלות את הרמז שהרב רומז מכוון שהוא קושר אותו למקום אחר בספרו. אך ישנם כאן הרבה רעיונות וסודות שמתבארים במקומם, כך שהמעיין לא יצא מופסד. בהמשך השבועות אקדיש יום אחד בשבוע לפרשה ואשתדל ביתר הימים להוסיף רעיונות משלי שלכאורה לא כבדים לאוזן.

המגיבים כל כך מעטים, ואילולי יבואו יותר תגובות אפילו ישירות אלי לאימייל, בהערות לגבי התכנים, בהצעות לשיפור המראה, בהצעות להוספת נושאים, נוכל לשפר לתקן להוסיף לגוון. הרווח יהיה לכולם. שבת שלום לכולם.

מפתחות החכמה - תולדות נח
"ונח מצא חן" (ו' ח'). הוא שהכונה היתה בו ובכדומה לו ותולדותיו וכל מה שנקשר בעניינו מן התבה וכיוצא בה כלו היה משל למה שראוי שיעשה השלם בכל דור ודור. שיפרד מאנשי הדור הרשעים ויעשה לו תיבת עצי גפר כדי שינצל מיד המים הרבים הם המים הזידונים שהם מבול שבו נשקעו הרשעים. והקרבת הקרבן לריח ניחח להוריד הכחות העליונות לפי הקבלה בכח שמות ולפי החכמה ברוב המחשבות המושכלות. ושפיכות דמים באדם בעצמו עבירה גדולה משפיכות דמי זולתו "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ט' ו'). וברית הקשת לפי הקבלה היא סוד הנבואה ולפי החכמה היא דמות שפע אלוהי חמרי הנשפע משפע אלוהי רוחי. ועל כן נאמר "והיתה הקשת בענן" (ט' טז'). כעניין "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט' ט'). ונאמר כאן אות ושם אות "וזה לך האות" (שמות ג' יב'). ונטיעת כרם לנח ואמרם בו ביום שנטעו, בו ביום שתה מיינו, ובו ביום גלה ערותו. הוא שהיין הוא יינה של תורה וביום שאדם נוטע שרשו מיד שותה ומתגלת ערותו בחכמתו והיא ערות מציאות וערות מהותו. שאז ידע שאמתת מהותו משגל והוא ראשית מציאותו והוא בעצמו טפה סרוחה שכבת זרע מינים. והוא איש הוה בשעתו ונפסד לשעתו ואילו חיה אלף שנים פעמים הנה מאין בא עם היותו יש מיש ולאין הולך עם היות כל חלק מחלקיו יש אבל לא לעצמו בסוף. ושם וחם ויפת, שם הוא הכח השכלי המשתכל בשמות והנו גם כן מצייר. ויפת הוא המרגיש החי שהוא יפה גם כן והוא פתח עוזר ומסייע לשם. וחם הוא כח החום שממנו תאות המשגל עם כל זה "עבד עבדים יהיה לאחיו" (ט' כה'). וענין דור הפלגה לפי החכמה מבואר מן העיר והמגדל וממה שנשק"ר בעניינם. וזה כי תחלת הדברים היתה הוראת החכמה באמרו אחר "ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (י' לב'). שהורה בזה מהות הלשונות ושכלם יש להם התחלה אחת. והיא לפי הקבלה לשון הקדש שהיא אם כל הלשונות וכה דבר גם הוא וכה ספר מה שספר. ולפיכך לא הוצרך להודיענו מבואר אי זו היא ואע"פ שטבע המציאות מורה על פרידת הגוים בארץ. כי האדם מדיני בטבע ולא יחיה אדם לבדו כי אם ימים מעטים ובמקרה שיזדמן לו מזונו הטבעי ההכרחי לצורך חייו. ואמנם בהשלם האדם יבין שהכונה בלשונות היא למצוא מציאות השכל הפועל המחייב הדבור האנושי על פי השם יתעלה, וזה לפי החכמה. אבל לפי הקבלה הכונה גם כן היא זו בעצמה אך עליה תוספת והיא שאינו מספיק ענין מציאותו לבד, עד שישיג המשיג הדבור וידבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו. ולפי דרך החכמה תושג מציאות השכל בכל לשון, אבל לפי הקבלה לא יושג דבורו כי אם בלשון הקדש לבד. ואמנם תושג מציאותו בכל לשון גם כן לדעת כל מקובל שלם. והנה אחר ויהי בנסעם מקדם (יא' ב'). בנסעם מקדמונו של עולם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (יא' ב'). בקע"ה בגימטריא ג"ן עד"ן, שנע"ר בגימטריא רשעים. ועל זה זכר מקדם באמרו גן עדן מקדם כלומר מצאו מקום אמתתו של אדם והוא מקום הרשע. כי "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג' טז'). "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח' כא'). שננער במציאותו. והתחלת המחלוקת והפיזור היא רוחק הבנת הלשונות כאמרו "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר" (יא' ג'). זהו דין הרשעים האומר נבנה לנו ונעשה לנו, כי כן שנער ש"ם עי"ר והנה רשעי"ם. הלבנה לאבן קבלה הלבנה לחמה הבינה לחכמה והפכו הכונה שלא לשם שמים והוא סוד עבודת מצרים בחמר ולבנים. והעיר היא הגוף והמגדל הוא הלב וראשו בשמים הוא המח של הראש, ואמרו האברים פן נפוץ על פני הארץ כי הם בני אדם בכלל והם הרשעים שחושבים שהעיר והמגדל והראש והשם הכל להם ובעבורם נבנה. ולפיכך נגזר בדינם להיות נפוצים עם היותם עם אחד ושפה אחת לכלם. וענשם הוא אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. וזה שאם האברים היו מבינים זה לזה היו עוזרים זה לזה עזר גדול עד שלא היה שם דרך לחולי ולא היו היסודות מתקוטטים ואולי לא היה שם מות לעולם. כי העירוב שהוא ביסודות הזרע והוא סבת ההויה הוא בעצמו בהתהפכו סבת ההפסד, ובהפסד יתנפצו האברים ומשם הפיצם יי' על פני כל הארץ. כי הנה הסבה "כי שם בלל יהוה שפת כל הארץ" (יא' ט'). והכל תלוי בל"ב "על זה קרא שמה בב"ל" (יא' ט'). והקבלה מעידה על זה מכל צד. אלא שכל זה הענין הנאמר בשתי הפרשיות שכללנום לפי הפשט ופירשנום על פי החכמה עם מעט שתוף דברי קבלה צריך עוד לשוב להביא ראיות לאמת כל זה על פי השמות גם כן. ואמנם לו לקחנו זו הדרך לדבר בה לפי מה שקבלנו ממנה על צורת השמות והצירופים וגימטריא ונוטריקון וכיוצא בם מדרכי הקבלה, והיו כל השמים וכל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים וכל הקורות אצבעות וכל רגע מימינו ארוך כשנות מתושלח לא היינו מספיקים לכתוב מה שקבלנו בזו הדרך המקובלת מידיעת השמות. ועל אחת כמה וכמה שיש בם ממה שלא קבלנוהו ולא ידענו ממנו דבר, ועם זה איך יתכן להאריך בו. ואמנם לשתוק ממנו לגמרי גם כן לא יתכן ועל כן נצטרך לדבר בו בדלוג. ובספר השני שהוא ספר השמות נמסור בדרכיו מפתח לפתוח שערי הקבלה במעט רוחב לשון יותר מזה. ונשוב לומר פה כי ההוויות הן השמות ולפיכך לא יסבלו שם בריאה כי הן ההתחלות וכן מלת בראשית שם הקדש היא וזה דרכה. י' עשרה ה' חמשה ו' ששה ה' חמשה, מנה הכלל ותמצא אמיתתם הוי"ה והנה סודם בראשי"ת והוא ש"ם הקד"ש. דרך אחר בראשית בגימטריא בראשי שנים כי בכל ראש השנה העולם נדון. ועוד בשני ראשים והוא סוד בית ראשית והם החומר והצורה, ומלת ברא תורה על העדר שגם הוא יאמר עליו שהוא התחלה במקרה. אבל החומר והצורה הם התחלות בעצם, ואמרו אלהי"ם בכל הבריאה תורה על סוד המדה המהוה לכל והוא דבר כולל וקראו שמה מד"ת הדי"ן. והיא מד"ת הנבוא"ה בלא ספק הפוגשת בכל מי שמבקש להתנבא תחלה לדון דינו אם יזכה לה וראוי לה אם לאו. ועדי בריאתו הם השמים והארץ. וכן אמר בסוף התורה "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" (לא' כח'). ובספר יצירה נאמר שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים ואויר נברא מרוח מכריע בינתיים. ושם נאמר ראש נברא מאש ובטן נברא ממים וגויה מרוח מכריע בינתיים. והנה העולם עם האברים העדים. ועוד שם נאמר חום נברא מאש וקור ממים ורויה מרוח מכריע בינתיים וזהו ענין הזמן שצריך גם כן לישוב הליחות בענין הנבואה. כי "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (איוב יב' יב') והבן זה. ויאמר אלהי"ם יה"י או"ר ויה"י או"ר שני מאורות בשתי הוויות והראשון הוא המכוון והשני התחייב מן הראשון. ועל כן נאמר יהי ויהי. והנה אור אלף וו רש שר ואלוף והנה רוח הקדש, וסודו איש ואשה והם היצור והצורה אשר יה ביניהם. י' בתוך אש הנה איש, ה' אחר אש הנה אשה, זכו שכינה ביניהם לא זכו גם נסתלקה שכינה מביניהם ונשארו אש אוכלת אש. והנה שני דברים שהם בעלי שם אחד והעד זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. והנה אדם אחד הם שנים וה"ם אח"ד בצירוף אד"ם עם חו"ה והנה הראשו"ן או"ר השכ"ל. ואמנם אמרו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (א' ה'). שתי הויות שהן יום אחד והוא הדין בסוד הנבואה ובזה נודע כי האד"ם חו"ה. והסוד א"ד המחו"ה והוא כח הדברי וכן אדם וחוה אד מחוה אד מדבר ועל זה נבנה הכל. אלא שענין המחזורים והמולדות והתקופות נרמזים בדבורים גם כן כי סוד לעשו"ת כלל אי"ב תשצ"ג והנו לשעו"ת. אך ויר"א אלהי"ם סימן הי"א רפ"ז, א"ת האו"ר בתור"ה תרי"ג מצות, כ"י טו"ב כ"ח י"ט שני מחזורים כ"ח שנים של מחזור חמה י"ט שנים של מחזור לבנה ששניהם נתלו בתורה כי הכל נברא בתורה והכל טוב עם התורה אבל בלא תורה אין שם טוב. ובעבור ענין המים לא נאמר בשני כי טוב ונכפל בשלישי מפני סוד אבני שיש טהור ששם יבחנו יצ"ר טו"ב ויצ"ר ר"ע בענין ההבדל שבין מים למים על ידי אשר שם שכינה שורה. וכן כתיב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ' יח'). והוא הערפל והוא הרקי"ע והוא העיק"ר כי הוא המבדיל. והוא סוד האלהים המבדיל בין מים למים בין שני דברים נקראים בשם אחד והם שנים בבחינה עליון ותחתון. והוא שהעירונו עליו ארץ ומים אם יצרים הלשון היא בהם. עץ פרי (א' יא'). שפע יצר עף רקיע השמים (א' יד). שם הרקיעים שם הנפש רקיע השמים האור והחשך ראשים ערב ובקר משמר. נפש חיה (א' כ'). פי הנחש והחכם יחפשנה צלם ודמות למוד מצות בצלם אלהים אברהם מאד אדם. יום הששי (א' לא'). ישו הנצרי יום השביעי (ב' ב'). מלך המשיח חצי השם בכל השם. ברא אלהים לעשות (ב' ג'). סופי תיבות אמ"ת השמים והארץ (ב' ד'). שניהם נבראו כאחד. בהבראם (ב' ד'). באברהם, בה"א בראם, "ביום עשות יהוה אלהים" (ב' ד'). שתי מדות מדת רחמים ומדת הדין, עתה שתפם אבל בבריאה לא. אלהי"ם יה מלא יהו"ה כו כף וו יי' אלהים. הנה שנ"י שמו"ת בגימטריא יום יום יוד וו מם וו ימים וו כלים וו מודים וו דומים. ארץ ושמים (ב' ד'). צור אש מים, נשמת חיים (ב' ז'). שנים חי ומת חי משכיל מת זה גדר האדם. ויהי האדם לנפש חיה (ב' ז'). שליח ציבור שליח קהל כי רבים שולחיו. עץ החיים (ב' ט'). אותיות הקדש כסף חכמה כסף החיים חיי העצם. עץ הדעת (ב' ט'). כסף החכמות כסף חיי המות מפני שאין אמתות כי אם לחכמה אחת מיוחדת והיא ידיעת השם אשר היא החיים בעצם. ענין הנהר רמזנוהו למעלה ודי בו. טוב ורע בארץ כנגדו מזלו שמות מצירות תרדמה(ב' כא'). מדת העצם. הצלע (ב' כב'). הקץ הפנימי הנעלם. זאת הפעם (ב' כג'). היא הצלע אם כן זאת הצלע זאת ההקפה. עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה (ב' כג'). יקרא הנה איש כי מאיש לקחה זאת (ב' כג'). אהבת זאת לזאת יקרא אשה (ב' כג'). יקרא הצורה כי מאיש מהיצור אביו י"ט אמו כ"ח י"ט. ודבק באשתו (ב' כד'). שאתו והיו לבשר אחד (ב' כד'). והישר לבו אחד. הנחש (ג' א'). המשיח היה ערום (ג' א'). בגימטריא היה יו"ד שי"ן ו"ו עי"ן ר"ש ו"ו מ"ם ערום מן ישו ערום וכשף ועל כן נתקלל. עלה תאנה (ג' ז'). עלה ותאנה כי תאנה הוא מבקש מפלשתים. חגר"ת (ג' ז'). תרי"א מצות תורה. עץ הגן (ג' ח'). עצה הגונה הוא ראש ואתה עקב סוד ראש התלי וזנבו. בעצב (ג' טז'). בצבע טבע בטבע וקוץ ודרדר (ג' יח'). וקצים ודורי דורים דור ודור. עשב השדה (ג' יח'). פרות כי עפר אתה (ג' יט'). כי מקרי אתה ואל עפר תשוב(ג' יט'). ואל המקרה תשוב עפר יסוד רע. חוה (ג' כ'). י"ט אם כל חי (ג' כ'). מאכל חי. כתנות עור (ג' כא'). כת נערות וילבשם (ג' כא'). ובלי שם. הכרבים (ג' כד'). הרכבים להט החרב (ג' כד'). רטב הלחה המתהפכת (ג' כד'). הטל במקום החרב, החרב במקום הטל כמעשה דגדעון בן יואש. לשמר את דרך עץ החיים(ג' כד'). לשמר ברוח הקדש אותיות הקדש. קין (ד' א'). עץ נקי כסף נקי הבל (ד' ב'). הלב יאהב הזהב קין מיוחד ובנוי הבל עליון ותחתון. שת (ד' כה'). מיוחד ומפורש רעה צאן (ד' ב'). הרהור מיוחס אל הלב עבד אדמה (ד' ב'). כנגד הדם פרי האדמה (ד' ג'). פרי המזג אש דם השם מנחה (ד' ג'). מזג המח חם המזג מבכרת צאנו (ד' ד'). דם מנחה מורכבת ומחלבהן (ד' ד'). הם המח והלב צאנו (ד' ד'). דמיון הלב. זרע אחר (ד' כה'). יסודות זכר ונקבה (ה' ב'). אנדרוגינוס זכרון קודשא בריך הוא. ביום הבראם (ה' ב'). ביום אברהם בשגם (ו' ג'). זה משה והעד היו ימיו מאה ועשרים שנה הוא בשר (ו' ג'). שר אהוב. רק רע (ו' ה'). רשע. נח (ו' ט'). חן חמס (ו' יג'). גיהנם עצי גפר (ו' יד'). חצי השם צהר (ו' טז). זהר המבול זהר הלחם ריח הניחח(ח' כא'). גלגלי הירח. רע מנעוריו(ח' כא'). רע ממריעיו פרו ורבו (ט' א'). כשפנים האדם מלאך שטן פרו ורבו (ט' א'). שר שני מלכים הוא הנעלם מן שד"י י"ן ל"ת ו"ד האומר נולדתי עם אמרו אני נברא והוא חמר הבטן דמות האדם מדת יום. שפך (ט' ו'). כשף דמו ישפך דיו מכשף. קשתי (ט' יג'). חמר הראשון הקשת (ט' יד'). השרש חמר ראשון ברית עולם (ט' טז'). נחשת משחית יום ברית המילה מולד ערבות ברית עולם ביני ובין כל בשר ביני ובין בשר ודם ביני ובין מלאכי המות אשר הם בשר ודם. כרם (ט' כ'). ארגז הדם וכן נקרא היין דם ענב יין דם ודיו. אלהי שם (ט' כו'). אהלי שם לשון שפה אח"ת לשון הקד"ש וכן היא שפה ברור"ה ולשוננו כפולה היא לשון הקדש בלשון הקדש. הלבנה לאבן (יא' ג'). הלבנה לחמר להם לאדם חמר חמר שנים. עיר ומגדל (יא' ד'). כרס וזכן כרס וזקן חצי רבנות. לנו שם (יא' ד'). מלשון ושפה (יא' ו'). הלשון אחת (יא' ו'). הקדש לכלם (יא ו'). למלך וזה החלם לעשות (יא' ו'). וזה מחולל השעות. ועתה (יא' ו'). והעת יזמו (יא' ו'). זיום לעשות (יא' ו'). לשלמות בבל (יא' ט'). לבב שפת כל הארץ (יא' ט'). לשון קדש מהארץ. שרי עקרה (יא' ל'). שר הרקיע אור כשדים (יא לא'). כור אשמדי כדור אש ודם ארצה כנען (יא' לא'). קץ הארץ. חרן (יא' לא'). הרגן ארזים ארמיז הורמז מפלגך לעילאי ברא הורמיז ומפלגך לתתאי ברא אורמיז כמו שכת' בסנהדרין.

הנה כבר השלמתי דרכי הצירופים והגימטריאות בשתי הפרשיות. ואתה המעין יודע מה שבא מזה המין בסנהדרין בדברי רבותינו ז"ל בענין כתב הנשתוון אשר שם נאמר מאי ולא כהלין כתבא למקרא. אמר רב בגימטריא איכתיב להו יט"ת יט"ת אד"ך פו"ג חמ"ט ופריש ליה מנ"א מנ"א תק"ל ופרסי"ן. ושמואל אמר ממתו"ס ננקפ"י אאלר"ן ר' יוחנן אמר אנ"ם אנ"ם לק"ת ניסרפ"ו רב אשי אמר נמ"א נמ"א קת"ל רופסנ"י הוא פרסין פוריסן לפי הדין על דרך הקבלה. וכל מי שחננו השם דעת יוכל להוציא מכח הדברים שזכרנו בשתי הפרשיות האלו שאר דרכי כל הפרשיות שבתורה. ולפיכך נקצר בהם בכל יכלתנו ומה שנזכיר מכל פרשה ופרשה בשני הדרכים שהן דרך החכמה ודרך הקבלה יהיה הרבה ואפילו אם הוא מעט מפני סמכנו על מה שקדם מן האריכות בשתי הפרשיות הנזכרות. ועתה נחל לומר לפי דרך החכמה כי האבות הן הן המרכבה ועדיהן מדותיהן שנאמר "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז' כ'). ומדת יצחק היא מדת הגבורה ונקראת מדת הפחד האלהי שנאמר "ופחד יצחק היה לי" (לא' מב'). "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (לא' נג'). והיא מדת הדין. ומדת יעקב היא מדת התפארת כי היא אמת ומדת אברהם היא מדת הנדיבות כי היא החסד. וכן כתיב "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" (תהלים פה' יא'). ועל שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח' טז'). והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום. ואחר שהודעתיך זה בכלל בקצור אדבר במה שכוללות עניני שאר הפרשיות העשר אשר הבדלנו מהן השתים הראשונות ויחסנו האחת לאדם והשנית לנח. ואם כן נייחס השלישית לאברהם ואחריה נמשכו שתים הרי הן שלש ושתים הנה חמש פרשיות. והששית ליצחק והשביעית והשמינית ליעקב והארבע הנשארות ליוסף ולאחיו וגם ליעקב עמם בכלל. והארכת הספורים ההם כלם בעניני האבות והשבטים הייתה ראויה ומחויבת להקדימה לפני זמן העבדות והגאולה. וענין העבדות והגאולה היה ראוי להקדימו גם כן לפני מתן תורה. כי תכלית הכונה בספורים כולם הקודמים והמתאחרים היא לקבל התורה. וענינו שאם אין שם תורה אין תועלת בכל הספורים, ומזה הצד יהיו ספורי התורה גם כן תורה וכן תהיינה המצות תורה מצד היותם משותפות עם התורה. ואמנם קבלת התורה היא התכלית האחרונה והיא שיקבלו כל המקדימים לנו בנתינתה כחם וכן כל הנמצאים בזמנינו עם הבאים אחרינו. כי יכול כל איש ואיש ממנו בכל דור ודור לומר על עצמו בשבילי נברא העולם אחר שכל אחד ממנו עולם בפני עצמו עם היותו עולם קטן. וכל שכן שראוי לומר על כל אחד ואחד מן השלמים שהוא עולם שלם ובעבורו נברא העולם. וכל שכן שראוי לומר זה על אברהם ועל הדומים לו. ואם כן איך לא יארך הספור בתורה בענייניו בכלל ובקצת פרטיהם, כי כבר נודע שהעניינים הפרטיים אשר יקרו לכל איש ואיש מבני האדם לא יכילום ספרים לספרם כולם. אבל העניינים הנוגעים אל שרשי הכוונות הם שראוי להגידם שיש תועלת מהם לשמוע המתבונן בם. ואין הכוונה בם כדי שישמעם לבד כמו שאין הכוונה במצות כדי שיעשם לבד. אבל הכוונה בספורים שוה עם הכוונה במצות בלא ספק וזה כי השומע מפי זולתו בעת ספרו דבריו שלפלוני קרה כך וכך בענין פלוני ובמקום פלוני ובזמן פלוני ובא לידו המעשה ההוא יום מן הימים ולא נתדמה לו כמעשהו. הנה כל מה ששמע היה לבטלה ולא הועילה לו השמועה ההיא כלום כאלו לא שמעה לעולם. וכן העושה המצוה כשיעשנה באבריו ולבו בל עמה הנה היא כמו שלא עשאה דרחמנא ליבא בעי כי האדם יראה לעיניים ויי' יראה ללבב. ועל כן נאמר "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' יד'). בפיך ובלבבך תחלה ואחר כך לעשותו. ומה שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח' ה'). שיראה משפטו, שדי במעשה יעשה כמו שתרצה אין הדבר כן. כי אמרו וחי בהם הוא לענין הערה גדולה וכל שכן עם מה שבא בו בקבלה באמרם וחי בהם ולא שימות בהם. כי זה מורה לפי הנסתר שעם היות האדם עושה המצוה צריך שיעשנה כענין מעשה החי המרגיש במה שעושה, לא שיהיה כמת שאינו מרגיש. וכן כתיב "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז' ב') כי המשים הדברים וסופם אל לבו הוא החי ומי שאינו עושה כן אם כן הוא המת, שהרי אינו מרגיש בדבר מן התכליות שראוי לעיין בם ולהשיגם. ולפיכך כל מי שרואה הספורים הכתובים בתורה ואינו שם על לבו לדעת מהם כוונת המספר אותם דומה, למי ששומע שיר כסילים.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2009

סדר בראשית

הנה הבאתי את דברי הרב אבולעפיה על פרשת בראשית.


וכמעט נראה לי שכבר גיליתי לך כל התורה כלה בכללה, אלא שצריך שאדבר בה עוד לפי פרטי החכמה שבה בקצת מקומות שנתגלו לנו ממנה. ועל כן אומר כי לפי החכמה כבר באו פרטי הבריאה כסדר שאחר שנאמר כי השמים והארץ שהם המקיף והמוקף ומה שביניהם יש להם התחלה אלוהית, הורה לנו השם יתעלה שמציאותו מחויבת המציאות בבחינת עצמה באמרו כי השמים והארץ שהם הנבראים הם שיש להם התחלה, אבל הוא יתברך אין לו ראשית כי הוא ראשית הכל. ובו ראוי להתבונן עם מה שצריך להתבונן בנבראים מפני היות המתבונן מכללם. ומפני שעם ההתבוננות בנבראים יושג ענין מציאות הבורא ומעלתו, כמו שיושג ענין מציאות הבנאי ומעלתו על דרך משל שהמשילו בבנין הבית עם רוב ההשתכלות בו. ולפי פרטי היצירה יודיעונו האמתיות בחכמות אשר בכל אחד ואחד מהם. ואמנם מה שצריך לאדם להשתכל (כשבא להסתכל בש' הכוונה להסתכל בעיניי השכל) בו יותר הוא ענין מהות האנושות. ועל כן קצר משה בענין הבריאה וכלל אותה בדברים מעטים מספיקים לפי הכלל ולפי הכונה בם. וכך עשה יחזקאל כשזכר המרכבה קיצר בה בתכלית הקצור והורה בסוף שכונתו לדבר בה היה בעבור הוראת ההשגחה שיש לשם על מין האדם ועל מין אישיו כפי מה שהם. וכך משה כשהגיע אל בריאת האדם, זכר עניינו בכלל ואחר כן שב ופרט וזכר בריאתו עם מקומו והורה על הכונה בבריאתו. והמשיך דרך הפשט בכל זה וקשר ענינים מופלאים והסתיר החכמה בם בשמות משותפים ובמשלים וחידות נוראים מבהילים. והחל לומר אחר אמרו "ואדם אין לעבוד את האדמה. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". ואד נלקח מן אדמה כי סוד אדמה הוא אד מה, זה לפי החכמה אבל לפי הקבלה אֵד מֵאֵד. והם ה' כחות נבראים מן ה"א כחות, ובעבור היות הכח האחד כללי והארבעה פרטים קרא השם שמו א"ד. והעד הנהר שנאמר עליו "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". ונזכרה פה השקאה לכל פני האדמה ופה השקאה לגן, וזה רמז עונה אל כחות העולם הנגלים והנעלמים ואל כחות מין האדם שהוא כולו מין אחד ונחלק לארבעה חלקים. ושמות הנהר יעידו עליהם על דרך הגזרה כי שם האחד פישון וזה הוא המעולה מהם, ונגזר זה השם משני דבורים מן פה ומן שינה ומן שנון. וזהו מין הנביאים אשר פיהם שנון ומדבר תמיד ואפילו בשינה. ועל כן זכר בו סבוב והקפה אל ארץ ידועה ושמה חוילה והוא שם נגזר מן יחוה ומן לילה לפי דרכינו והוא הדבור המלחש והמחוה בלילה. והנה עניינו כענין פישון בעצמו ואמנם אמרו במקום ההוא אשר שם הזהב "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם", יעיד שזה המקום הוא המעולה שבם שהרי לא זכר כזה בחבריו. וידוע כי שם זהב נגזר מן זה אהב והוא בגימטריא גם כן אהוב. וכן כסף מלשון כוסף, והמדה מפני שהכל אוהבים הזהב ונכספים אל הכסף. ואמנם נחשת נגזר מן מנוחה ומן שיתה ששניהם נחים. וכן ברזל נגזר מן בריה ומן זול כלומר בריה בלתי יקרה בריה זלולה בזויה. והנה בדיל נבדל ממעלת חבריו, גם עופרת גזרתו מבוארת מן עפר. אמנם כסף חי (כספית) גם כן נקרא כן מפני היותו מתדמה בתנועתו לבעלי חיים ומראהו נחמד. והנה זכוכית מן זכות ומן זכוך. וכתבתי שמות המתכות להורות על גזרת שם זהב וכבר זכרו בו חילוף ז' בצ' וקראהו צהוב. ונקרא הנה זהב טוב להעיד על תכלית הכונה שהיא במדרגה הראשונה כמו שנאמר טוב בכל התכליות של ברואים. ואמרו "שם הבדולח ואבן השהם" להעיד על היות זה המקום מקום המרגליות ומקום שראוי לדור בו יותר משאר המקומות. שהם העניינים הנאהבים לכל. ובדלח לפי הגזרה בד לח ופירושו ענף לח שמורה על קרבתו אל הפרי מפני שגם הנבואה מדרגות. ושהם הוא לפי הגזרה מן שהיה ומן הֵמְיָה כי בעליהם שוהים הרבה למצאם אבל כשמוצאים אותם מיד הומה לבם עליהם, וכל זה על דרך החכמה. ואמנם לפי הקבלה שם הבדולח הוא הלחש הדם ואבן השהם שם הנבואה וזו עדות מקובלת תורית מקיימת מה שזכרנוהו על דרך החכמה. ושם הנהר השני גיחון זה משל למין החסידים ונגזר מן גו ומן חן מעורר על היותם גופים בעלי חן, הם סובבים ומקיפים המקום היפה. כי אשה כושית ענינה יפה כענין "שחורה אני ונאוה". והנה אלה למטה מן הראשונים. ושם הנהר השלישי חדקל חד וקל, זהו מין הצדיקים שאע"פ שהם בעלי חדוד הבנתם קלה והם למטה מן השניים. ועל כן לא נזכר בם סבוב אבל הליכה אמר בם "הוא ההלך קדמת אשור" כי יש להם קצת הקדמות בענין העיון והם הולכים בדרכו אבל אינם מקיפים בו בשניים. והנהר הרביעי הוא פרת לא יזכר שמם כי לא זכר בו שם והם המון הפתאים והרשעים אשר הכונה בקיומם קיום המין לבד בקיום מיני שאר בעלי חיים בלתי מדברים. והכונה בם שם פרת כלומר להיות פרים ורבים. והנה כבר גליתי לך סוד "אד" וסוד הנהר ששניהם משקים והקבלה עוזרת לחכמה במה שאמרנו בה, אלא שסוד ונהר הוא מחזור ומזרח גם כן לפי הקבלה ונקרא נהר על דרך ונהרו אליו שהוא מענין מרוצה. וזהו ענין רץ בארץ ולפי הקבלה עוד ונהר יוצא מעדן הר ציון עד אמן. להשקות את הגן ואם נהר הוא מזרחי הגן הוא חמה והנם התקופות, ובגוף האדם הוא משל לחושים וחוש המשוש הוא הכללי. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אשר כולם ממששים בכחם והם ארבע מדרגות. וכן הוא משל לכחות הנפש הפנימיים שהם "אד" גם כן. ורבותינו ז"ל אמרו שהוא משל לארבע מלכיות שהן תחת מלכות ישראל הכללית. ויש מי שאמר שהוא משל לארבע חיות הקדש אשר דמות פניהם פני אדם והכללי למעלה מהכסא "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו'). ואמנם יש מבעלי החכמה שאמרו שהוא משל לארבע כחות נפרדות זה מזה הבאות מן הגלגל מכח אחד כללי שהם זו למעלה מזו. ויש מי שאמר שהוא משל לד' מיני המורכבים בעצמם, שהרכבת הארץ כוללת אותם. ואמנם בלא ספק מה שהסכימו עליו רוב החכמים חכמי המחקר, הוא שאמרו שהוא משל לחמר הראשון ושהוא נהר יוצא מעדן. וקוראים עדן זיו השכל הפועל שהוא סבת מציאות החמר הזה השפל באמצעות הגלגלים ותנועותיהם וכחותיהם. והחמר יפרד והיה לארבעה ראשים הם ארבע יסודות, שלהם ארבע מדרגות גם כן. ולפי הקבלה הנעלמת עוד הוא משל לד' מדות אלוהיות שנכללות תחת מדה אחת כללית שהיא ראשית ההנהגה וההשגחה. והן ידועות מן הכתוב שנאמר "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" (דברי הימים א' כט' יא'). שארבעתן נכללות תחת מדת הגדולה למבין, והמדות האנושיות נשפעות מן האלוהיות וגם הן ידועות בנפש. ודע כי עם כל זה אינו נמנע אצל השכל להיות הנהר עם ארבעת ראשיו דברים נמצאים כפשוטם בארץ. ואמנם מפני שאמרנו שהוא משל לאלה הענינים הרבים הנמצאים, יחשוב השומע שזה הדרך אינו כלום. כי איך יאמר משל אחד לנמשלים רבים ואע"פ שכולם סובלים הפירוש והפתרון אין כונת המושל אלא על נמשל אחד. וכל חכם יודע שענין המשל קל להבינו אבל נמשלו קשה מאד ולעתים יהיה כל כך עמוק אפילו במשכיתו (לשון כסוי, רש"י ויקרא כו' א') שהוא המורה על הנמשל שלא יוכל המשכיל החכם להבינו מדעתו עד שימסרו לו בו ראשי פרקים. ואמנם הדרך הנכונה הראשונה היא להבין בדרך המסופק עד שיודע באמת אם הוא משל ואם הוא כפשטו. ואחר זו הידיעה יבוקש בו הנמשל אם הוא משל ויובן זה למשכיל בראותו שיש דברים במשל שהם נמנעי המציאה (הכוונה - המציאות) או קרובים להם. ומה שאין המציאות האפשרי מונה על המנע הכתוב בפשט הדברים אין הכרח מביאנו להוציא הכתוב ההוא מפשוטו. ולפיכך אנו חייבים להוציא ענין הנחש מפשוטו וכל מה שדבק אליו כי לא זכרה התורה שהנחש דבר לחוה בחלום ולא בהקיץ גם כן על דרך הפלא. כי מה שזכרה התורה גם כן שהוא פלא אין להרהר אחריה בו לחשבו משל. אבל המספק נעיין במשכיותיו והן יורונו הדרך אם לפשט אם למשל אם לפלא, ובעדם נצא מן הספקות. ואם כן אמרו "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". יהיה ה' האדם שהיא ה"א הידיעה משכית למעיין ששם האדם בזה המקום ובכיוצא בו הוא שם לכל המין. ולא יתכן היותו שם לאיש הזה הפרטי אשר שמו אדם בשם העצם. כי שם העצם בלשון הקדש אינו סובל ה"א הידיעה בשום פנים בעולם. כי לא מצאנו האברהם היצחק היעקב והדומים להם כמו שזכר בן עזרא ז"ל בפירושו הנכבד בענין שם העצם שאינו מקבל ד' דברים. ואמרנו שסימנם פרד"ס פ' פעולה ר' ריבוי ד' דעת ס' סמיכה וכולם ידועים מספרו. ואם כן אמרו "ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" גם זה האדם משכית. ותבין מכאן שאפילו אות אחת בכל הענין היא משכית שבה האדם מבין הכל וכל שכן אם שם תיבה למשכית או תיבות רבות או ענין. ואם כן יתחייב מן היות שם האדם לענין כולל כל מינו שגם שם חוה אע"פ שהוא לה שם העצם הוא ענין כולל כל מינה. והמשכית כאומרו עליה "כי היא היתה אם כל חי" ולא אמר כי היא היתה אם כל אדם. וזהו אשר הביא לחכמי המחקר להאמין כי שם חוה הוא שם לחומר, ושם אדם שם לצורה, ושם נחש שם לכח המתעורר, והגן שם לכל הגוף שהוא בעל איברים מתחלפים. כמו שהגן בעל אילנות מתחלפים ועץ החיים בתוך הגן שם לשכל החמרי ועץ הדעת טוב ורע שם לכח המשוש. באמרו ולא תגעו בו והוא המעורר כח התאוה למשגל כמו שכל אדם מרגיש זה. ועל שני העצים בתוך הגן האחד הוא תוך והשני הוא תוך התוך ההוא. ולפי זה יהיה הנהר משל לכחות הגוף ולא ימנע בשכל מהיות משל אחד נשוא על ענינים רבים מתדמים במין ממיני החכמה. כי כל הכונה בו לגלות סוד המציאות מכל הצדדים. ואחר שנאמר זה על דרך החכמה ראוי לדעת שאין הקבלה מכחשת מה שגלתה אותו החכמה. כי אין בין החכמה ובין הקבלה אלא שהקבלה הוגדה מפי השכל הפועל, ביותר עמוקה ממה שהוגדה החכמה עם היות שתי ההגדות מפיהו. והקבלה אם כן השגה יותר דקה וחכמה יותר עמוקה מן החכמה המושגת בשכל החמרי. ועל כן החכמים מקבלים מן הנביאים. ואל יטעך מאמר האומר חכם עדיף מנביא, כי זה המאמר אמתי הוא אבל עניינו כי החכם רואה מה שרואה ומבין מה שמבין בחכמה מדעתו. והנביא בראותו מה שרואה רואהו על ידי זולתו. ולפיכך יאמר כי מי שרואה על ידי דעתו מה שרואה, עדיף ממי שרואה על ידי זולתו. והנה אם כן לפי אלה הדרכים שזכרנו בדרכי החכמה וכל מה שנקשר אליהם בענין לקיחת האדם והנחתו בגן עדן לעבדה ולשמרה והיותו מצווה לבלתי אכול מעץ הדעת ושאר כל עצי הגן עם עץ החיים מותרים לו וההפחדה על ענשו במות וכל הדבק לו, יובן מהרה על פי החכמה שכל זה הוא למין האנושי ואחר שהוא על המין כלו החל לפתוח פתח משכיות רבות לומר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" והוא כאילו רוצה עתה להעלים מה שבארו בענין המין ומחזירו אל האיש ואל האשה הפרטים ואל בריאתם הפרטית. והענין הפרטי יחשב על דרך החכמה לפי מציאות פרט כל איש ואיש ממנו ואם כן אין צרך להאריך בעניינו כי מן הנזכר יובן הכל והפרטים אין להם חקר והקללות ידועות מטבע האנושות העומד כנגד הכונה האלוהית במציאות אישי המין, וכבר רמז הרב במורה (הרמב"ם ב"מורה נבוכים") ענין בראשית בחלק שני בפרק ל' ברמזים עמוקים ודקים ולצדיקים מספיקים עם רצותם להיות נמשכים אחר דרכי החכמה בכל מה שנגלה סוד עניינה בחכמה לחכמים וענין המנחות והבנים וקריאת שמותם הכל משל לכחות החמריות והרוחניות והשאר ימשך על זה הקשר בעצמו ובני האלהים הם כחות הגלגלים ולפי הקבלה הם שרי הכחות ובנות האדם הם כחות אנושיות ולפי הקבלה הם הכחות השדיות שגם הם טובות לפי בחינת עצמם.

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

וידוי אישי ולאחריו סוף ההקדמה למפתחות

אני היום פונה אליך ושואל למה לא הגבת? למה לא אמרת? אני כבר כותב אליך, כן אליך, מסביר, מבאר, מסתחרר, פעם מן הלב פעם מן הרב. מנסה להלהיב, בלי להעליב. מנסה להאיר, בלי להעיר. למה אין תגובה? למה לא אמרת שזה קשה? שזה לא מובן, שזה לא בשבילך, שארד מהגובה, שאדבר בגובה העיניים, שדברי הרב אבולעפיה סתומים גבוהים ונסתרים.
היו שנים של חיפושים. הבפנים, שלא ידעתי איפה הוא, מיהו, מהוא, דחק אותי לפינה. צעק שהוא לא יכול יותר, שצריך משהו אחר. לא ידעתי לאן ללכת, לאן שפניתי, הוא נרגע כמה ימים ואחר השתולל יותר. ההטרדות הקשות התחילו אחרי המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים, מלחמת יום הדין, עוד שנים עברו ורק אז קלטתי את שמה של המכה הזאת. יום אחרון למלחמה אני בתוך הקרב על החרמון, מישהו בלתי נראה מסתובב כאן עם מחבט זבובים ומפיל חללים מכל עבר. ההוא שבפנים יצא נגדי בלעג בצחוק מרושע "אמרתי לך אתה לא מבחין מי האויב". רק 20 שנה מאוחר יותר גליתי את השאלה שוב. שואל הקב"ה את איוב, אתה לא מבחין בין איוב לאויב?

אבל אז חשבתי שאני יודע מה התשובה, "צה"ל" הוא האויב שלי. הוא עומד מאחורי ויורה על האויב ואני נמצא באמצע צהל מאחורי ואויבו לפני. ואם לא התכופף גם אני חלל. 10 שנים התערבב לי אותו הקול בתוכי. שחקתי איתו במחבואים לא נתתי לא להשתלט, לא דחיתי אותו החוצה, חיפשתי איפה להקיא אותו בשקט להיפטר ממנו בחכמה, לא ידעתי שהוא האוהב ולא האויב.
אני עדין מספר לך הכל כי לא השתגעתי, אני לא מעשן, אני לא שותה, הסוכר שלי מאוזן, הדופק תקין, וכן גם אז כמו עכשיו. בגיל 32 גיליתי את "אבא שבשמים". ידעתי שהוא שם תמיד, אך חשבתי שהוא עסוק שאין לו זמן בשבילי, כי מי אני בשבילו. ובמלחמות - ודאי שהוא לא שם כך חשבתי. שהרי במלחמה אין מנצחים יש נשארים חיים, ויש לא. ואולי גם מי שנשאר חי, אולי הוא לא?
ואבא שבשמים גליתי שהוא הכל, הכל יכול. אך עוד לא יכולתי לקבל בדעתי שהוא רוצה רק טובתי. החורים בנפש שידרו לשכל מצוקה ופחד, השכל שידר חזרה ללב - שאיתו ורק איתו אני יכול לתקשר - "אל תבטח! בדוק, אוהב? או אויב?" 10 שנים של ערבול חושים אני עוצם עיניים ויודע הגעתי לאוהב, פותח אותם מסתכל מסביב ואומר "האמנם?"
במבט לאחור 10, 12 שנים אלו מ32 עד 44 הם שנים הטובות. הדרך ברורה, היעד ידוע - להתקרב לאבא שבשמים, לאהוב אותו. אני עוצם עיניים הכל ברור, אך כשאני פותח אותם יש קצת חושך ולא הכל ברור ולא הכל ורוד. המלחמה עדיין לא הסתיימה רק התחלפו החיילים, האויב הפך לאוהב, והמטרה להחזיק כל פעם יותר את העיניים עצומות. לראות את האמת. שכשאני פותח אותם ההוא שבפנים, שאט אט מחלים שלא יכנס לבלבול...
אני עדין אתך אני ממוּלך אני רוצה היום לספר לך כל זה כי אולי גם אצלך יש משהו מזה. ואני אומר אולי אבל אני יודע שיש, אני רואה אני מרגיש אני אחד אתך.
אני לא זוכר מתי זה היה לראשונה שפגשתי את הרב אבולעפיה, 12 שנה אולי 15. לא משנה מה שכן משנה מה ראיתי?
ראיתי סרט של כל החיים, ראיתי היכן עברתי ומעדתי, ראיתי דרכי חושך שהלכתי בהם, מחשבות אפילות שצעדתי בתוכם, ים של בלבולים, ואני שוחה במקום, ולא נע. ופתאום ניצב מולי איש הוא עובר בכל מקום שהייתי מאיר באפילה, אינו מועד, היכן שנכשלתי הוא עובר בריחוף. איפה שטעיתי הוא מרסס בורוד. כל מחשבה שעברתי הוא היה שם. כל דלת חסומה הוא עבר בה.
הוא השליח שלי הוא מוביל אותי אל היעד.
חשבת שהוא האל? חס ושלום! חשבת לפתח תלות תמידית בו? חלילה!
נסדר הכל בפרופורציות.
עברתי לגור בכפר רחוק מן העיר רחוק מן הבנק. וכל פעם שהייתי צריך כסף שלח לי הבנק שליח נאמן עם בקשתי. אז מה חשבת, שאני אפתח תלות בשליח? שאשכנע כל אחד ללכת אחריו?בשום פנים! הבנק הוא הנותן. השליח הוא רק שליח. אבל הוא שליח נאמן. כך הצדיק הוא שליח נאמן הוא יוביל אותי לדרך האמת, אודה לו, אפרגן לו, אך עיניי נשואות מעלה אל אבינו שבשמים.
אם רק אנסה לטפח את השליח אז הוא יטפח עד שהתפוצץ.
מה אומר ומה אספר, רק רציתי לעשות היכרות ביניכם הצדיק משאיר מראה פניו בהקדמה.
אז נשאר לי עוד חלק אחד מפרך מן ההקדמה של "מפתח החוכמות". מבטיח המעמסה האחרונה.
ואם משהו מעיק משהו מציק יש הערה יש שאלה להגיב.

סיום ההקדמה למפתחות:
ואתה בטוב רעיונך התבוננת במשלו וחידתו. ותחלת העיון בדבריו הוא ההשתכלות במה שיורה עליו פשט החרוזים. ופשטם ידוע ומבואר לכל מבין לשון הקדש והוא שענין אומרו לפי הפשט "הבינני ופרש לי" מורה על היותו שואל ממך הבנה ופירוש על דבריו כמי שאינו יודע הענין ששואל בעדו ומבקש לדעתו. או הוא כמי שיודע הענין ובא ושאל ממך פירוש כדי שישמע ממך אם אתה יודעו אם לאו. וזו היא דרך בחינת חכם לחכם. ואומרו "שני עשר בני אדם" מורה על הערת השואל במה ששאל כשהורה על מספר הנשאלים. ולא עוד אלא שהגיד לך מהותם באמרו שהם בני אדם. ואומרו "נפשות הן וכזולל אסרוני בגיד ודם" שכן התורה קוראה בבני אדם נפשות "בשבעים נפש ירדו אבותיך" וגו', "תן לי הנפש והרכש קח לך" ורבים ככה. ועוד כי הנפשות קושרות כל האיברים בגידים ושולחים המזון להם שהוא הדם וזהו הפשט. ואמנם הפירוש יורה שהוא מדבר על שנים עשר שבטים שנאסר להם לאכל גיד הנשה. גם לכל אחד ממנו אחריהם כמו שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". וכן נאסר להם ולנו הדם כמו שנאמר "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם". וכבר הודעתיך שהפירוש גם כן הוא ממין הפשט שכוון בו להשלים הצדיקים. ואחר שידעת בו זה הענין ואמרת אותו לו, אין ספק שהוא יאמר לך יישר כחך שעיינת ומצאת כונת הפירוש שכוון בו המחבר יהיה מה שתרצה. ואמנם עוד יאמר לך, פקח עיני לבך וראה כי יש בו עוד דבר שני מעולה ויותר קרוב אל כוונת המחבר. וגם אתה תשתכל אז בדבריו בעיון יותר דק מן הראשון ותמצא בם כונת הנמשל ושדבריו היו חידה ומשל על דרך הנסתר הלקוחה על צורת הפילוסופיאה לשנים עשר מזלות. ואמרו עליהם בני אדם מפני שהם כחות נבראות מאדם שעל הכסא אשר על הרקיע מלמעלה. כמו שנאמר "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". וכבר נמשלו בחלומו של יוסף אחד עשר אחיו לאחד עשר מזלות והוא בשנים העשר כמו שנאמר "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". ובא בפתרון החלום בדברי יעקב "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך" וגו'. וזה המחבר לקח בחרוזיו המשל במקום הנמשל והנמשל במקום המשל. כי המשלים והחידות שומרים לפי הכונות כי אין בם הכרח להיות המשל תמיד משל לכל דבר ודבר מן הדברים המיוחדים. אבל אפשר שיהיה המשל פעם אחת משל לדבר אחד ופעם אחת משל לדבר אחר וכן רבים. ואפשר שיושם במקומות המשל בעצמו לנמשל גם להפך כי זה דרך המשלים והדמיונות שאין להם קיום בעצמם ואין להם הכונה מיוחדת עומדת בם כי אם במקרה לפי האישים המדברים בם ולפי הזמן והמקום. וזהו סוד להט החרב התהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

והנה אם כן יפרש ההוא הפילוסוף החסיד אלה החרוזים הנרמזים כך, ויאמר כי זה החרזן רצה בחידתו עם פילוסופותו לעורר לב המתפלספים והורה להם במשליו כי י"ב מזלות הם י"ב משלים ושולטים על בני אדם כאילו הם י"ב בני אדם גם כן. וידוע שכל דרכי בני אדם נחלקו לפי דרך החוזים לי"ב בתים שבם כל השאלות תלויות וכל התשובות. ולפיכך קראם נפשות, שכל כחות הנפשות תלויות בם והם נפשות לנפשות בני אדם גם כן. ואמר וכזולל אסרוני בגיד ודם זה נאמר דרך משל על כח התאוה שהוא זולל ומבקש עוד מכדי ספקו תמיד. והמשיל כח הקושי והרכות בגיד ודם שזה קשה וזה רך והורה החרזן על עצמו דרך משל שהוא אסור וקשור תחת כח המזלות מצד גופו ומצד נפשו. ואמנם שכלו אשר בו הכיר בית הסהר והאסור בו על ידי זולתו והם המזלות שציירוהו ואסרוהו וקשרוהו אבר באבר במיתרי הגידים ובמזגי הדמים, הוא המתיר כל אלה הקשרים כמו שיתיר המשכיל השלם פתרון חידתו, ועל כן נתבהלו להעירו על זה כלו. ואמנם על דרך הנבואה עוד יבקש זה החרזן ממך כונה שלישית במשלו ויאמר לך היטבת לראות במה שראית בעיונך על הדרך השנית כמו כן אבל פגעת ולא נגעת עדין בכונתי האחרונה.

ואולם התעורר משנתך שהיא עוד אצלי שנת הסכלות והסתכל בעיון זך בר ונקי ועמוק ודק ומדוקדק ואולי תמצא סוד כוונתי. ואז תצטרך בהכרח לעיין בדרך השלישית הנזכרת שהיא דרך מקובלת לבני הנביאים והמה המתנבאים. ובעיינך בזה תמצא שאלה החרוזים בנויים על שמות שנים עשר השבטים והם חמשים אותיות שנכללו בשמותיהם. ואלו הן בעצמן, ראוב"ן שמעו"ן לו"י יהוד"ה ד"ן נפתל"י ג"ד אש"ר יששכ"ר זבלו"ן יוס"ף בנימי"ן. ואמנם אלה הם מצורפים בחרוזים בלי תוספת אות ובלי מגרעת. וזאת היא באמת דרך השמות האמיתית המביאה למתנבאים בה ולהולכים בקרבה להתנבא בעז השם. ואמנם יש דברים עוד רבים תחת זו והם חלקים ואישים למינה זה כגון ראשי תיבותיהם שמספרם תזכ"ר והוא תרכ"ז וסופי תיבותיהם במספרם א"ל תשכ"ח והוא תשנ"ט ותוכיהם גם כן במספרם ה"ם שמו"ת והוא תשצ"א. וסודם נ"ר ישרא"ל ושלשת העניינים במספרם עולה קע"ט וסודם ג"ן בעד"ן והכלל תזכ"ר מ"ה שמות א"ל תשכ"ח. וכיוצא בדרך זו יש גם כן בחרוזים גימטריאות וצירופים רבים מכוונים מן החרזן הדורך דרך הנבואה בם בעת שחברם. והנה כיוון בדבור הראשון שהוא "הבינני" בצירופו בנין יה, והעד אמרו אחריו "ופרש לי" שסודו מפורש ורצה לומר הבינני ופרש לי בנין י"ה מפורש גם הבינני יעלה י"ב מפורש ומבואר. והנה ז"ה מפורש שהוא הוא מה שנזכר בשנים עשר על פי שם בן שתים עשרה. ועוד הבינני ופרש לי מנין בני ישראל הוא מנינם. ואמנם שני עשר בני אדם הם כ"ל שערי בינה ויהיה סימן כ"ל חמשים במספר נ', וסימן בני אדם אדני בם, אם יזכו לדעתו ואם לאו הם נאבדים. ואומרו "נפשות הן" ענינו אשר כל"ם שמו"ת במספר נפשו"ת, וככה סוד נשמו"ת כי ה"ם השמו"ת. והנה סתרם נ' שמות יש לאותיות השבטים וככה נפשות הם הם שמות אשר מהם השמות גם השמות מהם, וזה סוד גדול מבואר. וכן כתוב "נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב" (משלי כב' א'). על דרך "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני", והנה נבחר חן רב ודעהו. כי הוא כולל י' שמות הקודש, וכזולל זו כולל אחד כולל, והנה הוא גופי אסרוני בגדי ודלי אסרוני בגיד ודם שהנה גדי ודלי הם בתי שבתי הוא כוכבן של ישראל. וכפי אלה הדרכים הנרמזים פה נתן לי איש אחד משל כתוב בזו הדרך והנני כותבו בשמו.

ספור דודי שנים עשר שבטים - - - - בי"ב מזל ועם אבות שלשה
בניגונין קחה יין ביין - - - - ודין צרוף יקר אבן לראשה

וספרתי דבריו ומצאתי שהוסיף על ענין דברי שבטי ישרון עם אברהם יצחק יעקב שהם כ"ב אותיות. והראשונים שהיו חמשים עלו כלם ע"ב אותיות כמו שנזכר בתורה על האבנים שהן "על שמות בני ישראל". וכיוון בו גם כן זה החרזן המתנבא אל מה שכיון אליו הראשון בעצמו, כי דרך אחת לשניהם בזה. הנה כבר גליתי לך ענין זו הדרך השלישית ואם תבקש להתנבא תצטרך ללכת בה ובכל מה שנמשך אחריה שזכרנו. ואחר שהעירותיך על אלו הדרכים השלשה הכוללים דעות הצדיקים והחסידים והנביאים אומר כי יש דברים רבים שנקשרים ונמשכים לפי הפשט שאין כח בשכלו של אדם לקשרם בהמשכה ההיא בדברו בם לפי הנסתר. כי הנסתרות הן כלליות בהכרח והפשטים הם פרטים וזה מפני שהפשטים כלם בנוים על הרגשות כמו הפרטים שההרגשים משיגים אותם. ואמנם הנסתרים כולם בנוים על העניינים השכלים הכלליים, ויתחייב מזה שיהיו בפשטים חלקים רבים שלא יסבלו היותם קשורים עם המשכת הנסתרים על דרך המחקר רק על דרך הקבלה. אין שם אות ולא נקודה שאין לה מקום גדול מופלג כמו שאמרנו בענין קוצותיו תלתלים שאפילו בקוצו של יוד יש בו תלי תלים של הלכות. וכן אמרו על המגדל הפורח באויר שנאמרו עליו שלש מאות הלכות, והוא צוארו של הלמד העולה למעלה מכל האותיות. וידוע שיש בו שלש מאות אלף רבבות הלכות ויותר מהם כמה כפלי כפלים. ואם כן כל מה שנדבר בו לפי סתרי המחקר לא יהיה אלא כדמות מי שפותר חלומות אחר שהתבאר שהדרך ההיא היא דרך פתרון המשלים והחידות. כי כן הפשטים והפירושים והמדרשות וההגדות כלן משלים וחידות לפי דעת הפילוסופים השלמים החסידים. וזה שהפילוסוף יעיין בפשטים ויכיר שהם דברים נאמרים לטפשים ומופתו על זה הוא היות בתוך הפשט עניינים נודעים בתחלת מחשבה שאין כונת המחבר להודיע פשוטם, כענין אדם ונחש וחוה שאם ילקחו שלשת הפרטים האלה כפשוטם ראוי לשחוק מהם בתחלת מחשבה לפי טבע האנושות. והתורה לא כונה אל דברי שחוק אבל כונה אל חכמות נעלמות לגלותם לנו כדי להשלים חסרוננו עם ידיעתם. וכבר רמזו חכמים על זה באמרם שהיה הקב"ה שוחק על גמל ורוכבו, וזה הדבור מורה על שלמות חכמת חכמינו הפילוסופים החסידים ז"ל. והוא כי החכם בראותו שהפשט אין דעתו סובלתו יעיין בפנימיותו וכבר הוא יודע שכל דבור ודבור אפשר להוציאו מפשוטו. ואע"פ שיהיה המדבר פתי שלא כוון בו אלא לפשוטו כי מה הפרש בין החכם והסכל אם לא הדבר כן כי החכם דעתו כוללת עצמו וכוללת עוד דעות כל הפתאים שבעולם וכוללת גם כן דעות קצת החכמים והם אותם שחכמתם למטה מחכמתו. גם כשימצא חכם גדול ממנו הנה תהיה דעת זה הנזכר נכללת תחת דעת זה השני אשר התחכם יותר מזה הראשון. וכל שכן אם כן שראוי להוציא דברי חכם או דברי נביא מפשוטם אם אין הדעת סובלתם. והנה אמרו חכמינו במדרש משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. ואיך יקרא חכם שום אדם בעולם ממי שיחשוב שזה הענין הוא כפשוטו ושהנחש הנזכר בתורה בא על חוה והנה התורה לא זכרה אותו. והחכמים שזכרוהו הביאוהו מסוד מאמר חוה שאמרה "הנחש השאני ואוכל". ויהיה ענין האכילה בכל אותו המשל של עץ הדעת ענין המשגל, כאמרו "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל' כ'). וכן ענין הדעת הוא מענין "וידע אדם עוד את אשתו", "והאדם ידע את חוה אשתו", "ולא יסף עוד לדעתה", "בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית), "האדע בין טוב לרע" (שמואל ב' יט' לו'), ורבים כהם לא יספרו מרוב. והדין נותן שנדבר תחלה באלה העניינים על דרך המחקר ואחר כן נדבר בם על דרך הקבלה כמו שיעדנו למעלה. ובאמת כי אי אפשר לדבר באחד משני הדרכים האלה כדי שיתבונן המשכיל בהם ויבין מהם כוונתינו אלא אחר שנציע הצעה אחת כללית שכל דברינו יהיה בנויים עליה והיא זו.

דע אתה האיש החוקר החכמה או הדורך דרך הקבלה כי החכמים כולם אשר היו מחכמי ישראל הקדמונים ז"ל קוראים חכמת הטבע מעשה בראשית. ובזה אין קושיא בינם ובין הפילוסופים מחכמי האומות. ואמנם הספק אשר נפל ביניהם הוא בקריאת מעשה מרכבה, והוא שהפילוסוף קורא מעשה מרכבה כל מה שכוללת אותו חכמת האלהות על דרך המעשים הגלגליים ומנהיגיהם ממה שאחר הטבע. והמקובל קורא מעשה בראשית ומעשה מרכבה מה שיקראהו הפילוסוף בעצמו כן מצד התחלות המציאות הטבעיים ומה שאחר הטבע גם כן, אבל מוסיף המקובל בזה שקורא מעשה מרכבה דרכי השמות והרכבתם וכל מה שנמשך אחריהם. והוא מה שלא נגלה לפילוסופי האומות ולא שמעוהו, בתחלת מחשבה יכחישוהו. כי יקרה לנביא שהוא בעל זה הדרך ברצותו לאמתה לחסיד, מה שיקרה לחסיד שהוא בעל דרך המחקר עם הצדיק בעל דרך הפשט ברצותו לאמת לו דרך הנסתר, כי יכחישהו בתחלת המחשבה. ואם כן כשתשמע ממני סוד מן הסודות על דרך המחקר, עיין בו לפי אמיתת המציאות. ואם תשמע ממני סתר מן הסתרים על דרך הקבלה עיין בו לפי אמיתת דרכי צירוף האותיות והשמות והנמשך אחריהם מכלל הדיבור. ודע כי הפילוסוף יעיין ביצור ובציור, והמקובל יעיין בדבר הכולל ספר וספר וסיפור וגם ביצור עצמו עם הציור כמו שהגיד לנו בעל ספר יצירה ע"ה שאמר הכל נכלל תחת שם אחד. כאמרו נמצא כל הדיבור וכל היצור יוצא בשם אחד. ואחר שהצעתי לך זו ההצעה הקטנה בכמותה הגדולה באיכותה לפי כוונתנו בזה החבור אשוב ליעודי הראשון. והוא שאדבר בסתרי שתי הפרשיות הראשונות הכוללים מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכלל ענין האדם הפרטי והכללי וחלקי מינו על דרך המחקר, והשתכל בו מאד.

אתה האיש הפילוסוף החסיד האוהב החכמה לשמה, ראה והתבונן בדרכי השם הנאמרים בתכלית החכמה, איך הורנו בראשית דבריו שאדם חייב בחיוב אלוהי לפי אנושותו לדעת ענין מעשה בראשית שהוא חכמת הטבע. מפני שמזו הידיעה יעלה אל הידיעות האחרות המחויבות לאדם עוד בחיוב גדול מזה עד שיגיע ממדרגה אל מדרגה אל השגת השכל הפועל לפי דעת כל פילוסוף גם לפי דעת כל נביא. ואע"פ שמה שהורונו היה בדמות מספר בנין בית אחד, שגם כל העולם דומה לבית אחד וגם גוף האדם דומה לבית אחד או לעיר אחת. כמו שנאמר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (קהלת ט' יד'). שהוא משל לגופו של אדם. והנה אצל האדם העולם כולו משל לעצמו, ואמנם אצל העולם האדם לו משל. ונאמר עתה כי הבית הוא בנוי מחמרים מתחלפים והוא כולו בעל צורה אחת. ובעליו בונה אותו כשהוא בנאי וחכם ועשיר בתכלית מה שאפשר להיות מן הטוב והיופי והנוי. וחשוב כי אחר שבנהו ויישר בעיניו בנינו, החל לספר ספור בנין הבית לאחד הנכבדים מאוהביו, והגיד לו הכל
קצתו על דרך כלל וקצתו על דרך פרט. ואהובו זה מפני הכירו מעלת בעל הבית ורוב חכמתו שראה בבנין ביתו, שמח מאד גם הוא להגיד בפרסום גדול מה שראה בו עם כל מה שספר לו בעליו הבנאי. וזה מפני שיכירו השומעים גם כן מעלת זה הבנאי החכם ויאהבוהו. ולפיכך נאמר על זה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". וגלה לנו במלת ביתי שהמשיל כל העולם לבית אחד כמו שהמשלנו אנחנו בו. כי מימיו אנו שותים ומדבריו אנו מביאים ראיות שראוי לסמוך עליהם. ואמנם ההגדה בבנין הבית בחמריו ובצורתו ותכונתו ותאריו ותבניתו ותמונתו הוא ענין ידוע מבנין הבית שבנה שלמה ומדברי יחזקאל ומדברי עזרא. ועל כן אין צרך להגיד הנה לפי מה שאנו בו ענין בנין הבית. גם מבנין המשכן יובנו נפלאות בדרך זו. וכמו שהמשלנו בבנין הבית וענין סיפור בנינו ויפיו וטובו לאהוב, כן ראוי להאמין שעשה השם עם משה בבנין העולם שהורנו השם ממנו כל מה שיכול משה לקבל השגתו ולדעתו. ומשה הוא המפרסם לאוהביו מה שראה בבנין העולם ומה שהודיעו השם ממנו. וזהו הענין שהביאו לכתוב כל מה שכתב בענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה בתחלת דבריו. וזה גם כן מפני היות הבאים אחריו אישים הווים ונפסדים ומינם קיים. ומין הספרים גם כן קיים ואישיו הוים ונפסדים כשהספרים אלהיים. וספר התורה עודנו קיים במינו וקיומו גם כן יהיה נצחי לפי אמונתנו בלא ספק לפי הקבלה, גם לפי החכמה אין דרך להכחיש נצחותו. שאע"פ שהאומות משתנות והלשונות מתחלפות וגם הכתיבות מתחדשות, עולם כמנהגו נוהג. ודבר שמשלים שלשת מיני השלמים ממין האדם כמו שזכרנו אי אפשר להשתנות. ואם יחשב בו שנוי אינו אלא לפי שנוי שלשת המינים הנזכרים. והנוצרים האומרים שמשיחם אמר להם עם תלמידיו שספר התורה אמיתי הוא ושראוי לכבדו שדבריו דברי אלהים חיים הם אלא שקצת מצות יש בו שאינם בפשוטם. זה היה מפני סבות ידועות והמשכיל יבינם בקלות כי היו תחבולות להמשיך לב הפתאים אל התרה מאשר נאסרו בחבליו קשר אמיץ אלוהי. כדי שיקל לשומעים שאינם יודעים מהות יצר הרע לקבל דעתו במה שירצוהו לאמתו להם. ואמנם יראה מדבריו אלה שבקש לנטות אל דרך חכמי המחקר ולא נתקיימו דבריו אל זו הנטיה אצל חכמי המחקר האמתיים, מפני שלקח המקצת והניח המקצת ולא הורה שהדרך הראשונה כולה המונית. ואעפ"כ ראוי לשמרה עם ההמון שהם הצדיקים שבעם כמו שזכרתי תמיד שראוי לשמור שלשת הדרכים ששלשתם אמת. אבל להם שלש מדרגות מתחלפות וכל אחת משלמת מה שראוי לה לפי מהותה להשלים שומריה ויודעיה. ואין ספק שיש מהנצרים קצת חכמים שיודעים זה הסוד ודברו עמי בסוד וגלו לי שזו היא דעתם בלא ספק. ואז דנתים אני גם כן מכלל חסידי אומות העולם. ואין לחוש על דברי הפתאים בשום אומה שלא נתנה תורה אלא לבעלי הדעת. והנה העדות מהנערים הקטנים אצלינו שכל עוד שאינם בני דעת אינם בני מצוה ואע"פ שראוי לחנכם במצות על דרך המשכת ההרגל הטוב אל דרך השלמות. ואם כן ההגדה והספור בבנין העולם טרם הגדת עניני אישי המין וטרם סיפור שליחות זה הסופר השלם שכתב דברי הספר, היה ראוי מצד הנבואה ומצד החכמה ומצד הצדק כדי שישלימו דברי הסופר המספר בנין זה הבית הגדול שלשת המינים הנזכרים שהם הצדיקים והחכמים והנביאים. ואחר שהדבר כן מה יוכל שום מקשה או מתעקש לדבר בענין שלמות התורה או בנצחותה, כי השנוי יתחייב מחסרון או מתוספת. ומפני היות התורה בתכלית השלמות מכל צד ואין בה לא תוספת ולא גרעון בשום פנים נאמר בה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ונאמר בה גם כן "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ובא בקבלה אפילו אם יאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין, כלומר הם לא יאמרו לך אלא האמת. אבל אתה שמא תדינם בפתיותך להפך מן הדין, והדין נותן שתסמוך על דעתם, לא על דעתך. כי הם הדיינים ואתה הנידון ואין ראוי להפך הכוונה האלוהית להשיב הדיין נידון והנידון דיין, כי היה מתחייב מזה חרבן עולם. ועל זה נאמר כי השם נתן מחכמתו ליריאיו שהחכמים מנהיגים הפתאים. וכן דרך כל המציאות לפי כל הדעות שהשכלים הנפרדים מכל חומר הם מנהיגים הגלגלים שדעתם למטה מדעת מנהיגיהם, וכך דין התורה בכל דבר.
השבח לאל הסתיימה ההקדמה

יום שני, 19 באוקטובר 2009

הקדמה למפתח החכמות חלק שני

המשך-והנה הודיענו השם שאלה הדברים המאירים פעלם הוא למשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. לא שנבראו להיותם נעבדים ולא אמצעיים בעבודת השם אצל עמו, אבל שאר כל העמים אשר מציאותם תחת כל השמים הם יעבדום לפי פתיותם. והשם עשה כל זה, אבל לא בכונת כך מפני שבראם בעלי כחות מאירים ומושלים על הזמנים שהאומות נמשכים אחריהם. אבל אנחנו מעלתנו למעלה מן השמים ומכל צבאם בהיותנו עובדים השם כרצונו. ובחמישי נבראו בעלי חיים הימיים והאוירים להודיענו קדימתם אשר קדמו לנו בזמן הבריאה ובטבע המציאות. וכן בששי הגיד לנו שקדמו שאר בעלי חיים לאדם בבריאה כדי שלא יתגאה על הבריות כמו שאמ' יתוש קדמך בבריאת העולם. וכבר נאמרו בענינים אלו לפי פשוטם ולפי פירושם ולפי הדרש והאגדה דברים מעולים מספיקים לפי הכוונה. והנה פירוש רבינו שלמה ע"ה (רש"י) מופלג ופשט ר' אברהם בן עזרא ע"ה ופרושי התורה של הרב משה בר' נחמן ז"ל ולקח טוב של רבינו סעדיה ז"ל ורבים כהם בבראשית רבה ותנחומא והדומים להם מן המדרשות והאגדות.

ואמנם בריאת אדם הגיד לנו השם שנוי בריאתו מכל הנבראים, והוא שהוא לבדו נברא בצלם אלהים ובדמותו. שאין במציאות מי שהוא מסופק אם יש לו חלק לעולם אם לא כי אם האדם. והוא בעל אפשרות בזה אבל שאר הנמצאים ממי שמציאותם למעלה מן האדם חלקם מחוייב ולא יוסיף ולא יגרע חלקם מאשר הם עליו. ומי שמציאותם למטה ממעלת האדם חלקם נמנע ואין לו מציאות בשום פנים. ואם כן נשאר האדם תלוי אפשרי אמצעי בין מי שחלקו מחויב ובין מי שחלקו נמנע. ולפיכך נתנה לו תורה מושכת אותו אם ישמרנה ישוב אל החלק המחויב ואם לא ישמרנה ישאר עם הנמנע. ונאמר שעם ברית האדם הזה נשלם הפעל האלהי בכל בריותיו והושם זה האדם הפרטי שהוא שורש כל המין רודה בטבעו. מפני היותו בעל צלם ודמות בכל מה שלמטה ממנו מכל אשר נברא עמו בעולמו. ובשביעי הגיד לנו תכלית מיוחדת והיא השביתה מהפעל, כי הפועל אחר השלימו כל מלאכתו נח ומעיין במלאכתו ושמח בה אם נעשית שלמה לפי כוונתו. וראוי להיות אותו היום שהוא יום התכלית יום מבורך ומקודש, וכל שכן שראוי להיותו זכרון לכל הפעל. וכן היה יום שבת זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קדש ומפני שגם יציאת מצרים היא יציאה מפעל העבדות אל המנוחה אנו משתפין בקדוש זכר ליציאת מצרים. וכל שכן בהיות שני העניינים האלה ראשי האמונה שכולנו חייבים להאמינם בלי שום ספק. כי משניהם יתבאר ענין ההבדל שבינינו ובין שאר אומות העולם.

ואחר שנכללה הבריאה בדברים מועטים חזרה התורה להגיד לנו כל ענין האנושות והדבקות אשר בינינו ובין נותן התורה דבר אחר דבר, והוצרכה להגיד לנו תכליתנו כמו שהגידתנו ראשיתנו וזכרה ענין אדם וחוה ובריאת זו מצלע זה ומקום היצירה שהוא מקום המזון ושמו גן נטוע בעדן מקדם ובתוכו עץ החיים ועץ הדעת, ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונהר בעל ארבעה ראשים והגידה ההתרה שהותר אדם לאכל מכל עץ הגן ולבלתי אכול מעץ הדעת והוא עבר על מצות קונו ואכל על ידי אשתו שאכלה על פי הנחש ונתחייב מיתה על זה ונתקללה האדמה בעבור זה האדם, ונתקללו גם כן הנחש וחוה הם וזרעם אחריהם ונגרשו כלם מן הגן "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" והורה השם בזה אמתת הגמול והעונש לפי פשטי התורה על דרך המחשבה ההמונית, והוסיפה לחזק זה הדעת על ידי קין והבל וכל ידי הבאים אחריהם מן הקרובים בזמנם והגידה שנולד בן שלישי לאדם והוא בדמותו כצלמו וקראוהו אביו ואמו שת ואמרה אמו "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" ואחריו נולד אנוש ואמרו עליו שהיה עובד עבודה זרה אע"פ שאביו היה שלם כי אין מונע שיצא צדיק מרשע או רשע מצדיק אחר שרשות כל אדם נתונה להיות צדיק או רשע. ואחר זה זכר לנו כמה ימי שני חיי כל אחד ואחד מעשרה ראשי דורות אשר היו מאדם ועד נח שהם אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למח ונח היה עשירי לאדם והוליד שלשה בנים שם חם ויפת וזכר עוד ענין שתוף בני האלהים עם בנות האדם ותולדותיהם כי "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם" שהם בני הנפילים והחל להודיענו שהשם רואה מעשה בני אדם. וכשעיין בם אחר התרבותם ראה "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" ומיד נאמר "וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" ושם דעתו למחותם מן האדמה. וכן כתיב "ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" כלומר אמחנו משרשו שהאדמה היא שממנה נוצר כמו שנאמר "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה" נאמר הנה אשר בראתי להעיד על מה שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כלומר שהכונה בבריאתו היתה בעבור היותו בעל צלם והם אינם שומרים הכונה אם כן דין הוא למחותם. כי מפני הצלם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" וכל שאר הנבראים בעולמו שהם בעלי חיים והם בהמה ורמש ועוף נבראו בעדו על כן לקו עמ.ו ואמר על כלם יחד "כי נחמתי כי עשיתים" ושתפו במחוי בעלי חיים עמם להורות שאם אדם אינו שומר הכונה שבעדה נברא הוא שוה לבהמה והוא נאבד כמוה. וכן כתיב "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט' כא') ולפיכך נח שהיה צדיק תמים נאמר עליו לבדו "ונח מצא חן בעיני יהוה". "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה" (איוב לד' כא').

הנה כל מה שבא מן הבריאה כולה ומן האדם שהוא תכליתה וחותמה, נכתב להודיע בו חכמת השם לאדם והשתוף שביניהם. והשמירה וההשגחה הבאות מהשם עליו בבחינת הדין אם ישמור מצותיו אם לא כדי לגמלו ולהענישו בדין הישר. וזהו הכלל אשר כללה אותו פרשת בראשית, והודיעתנו לפי מה שנראה מפשטי דבריה ענין כל הבריאה שמכללה האדם. ושאחד מיוחד היה, ראשון לכל מינו וגם הוא חטא לקונו. והוא בחטאו מת ונולדו לו שלשה בנים, האחד מהם שהוא הבכור הרג את אחיו מפני קנאת היות השם מקבל אחיו ומתרצה בו, ולא קבל מנחתו ולא נתרצה בו. ואע"פ כן נמחל חטא הרצח בקצת קללה שנתקלל. והורה לנו השם בזה שאין הכונה במציאות אחד משניהם וכשנולד השלישי שלם נמשכה הבריאה האנושית. ואע"פ שחטאו קצתם לא נתן הדין לדון הכלל בעבור הקצת. וכשחטאו כולם בלתי אחד שמן הראשון ועדיו עשרה דורות גזרת חכמת משפטיו למחות כל המין עם מה שנמשך אחר בריאתן לצרכו ולתועלתו ולהשאיר האחד אשר נצדק מכל המין להיותו עוד ראשון לכל המין הראשון. ונמשך ענין השארות הנמשכים אחריו בעבורו והם בניו ואשתו ונשי בניו אתו ואישי מיני בעלי חיים לשמור מינם מכלל מי שנצל מן המבול כפי מה שכללה אותו פרשת נח גם כן עד צאת נח עם כל מי שאתו מן התיבה.

וסוד הקרבן הנכלל דרך מנחה מבני אדם, ודרך עולה מנח, אלא שהמנחות אחת היתה מפרי האדמה ואחת מבכורות צאן בעליהן ומחלביהן. והראשונה בלתי רצויה והשנית רצויה, כי שני המביאים אחד היה רועה צאן ואחד עובד אדמה. ובעל העולה היה מתהלך את האלהים, וכשבנה מזבח ליי' ולקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח נרצה לו מעשהו. ונאמר עליו "וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסיף לקלל עוד את האדמה" וגו'. בוא וראה כמה גדול כח העולה שמשיב חרון אף השם לבלתי השמיד הבריות. וענין שפיכות דמים נתן הטעם באמרו "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", למה מפני כי "בצלם אלהים עשה את האדם". וענין הקשת שהיא לאות ברית על המבול דרך שבועה נאמר עליה טעמה באמרו "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם" וגו'. וענין גלוי עריות הורה שסבתו היין ותחלת פעולתו מגלה עריות ומגבורתו קללה מתחדשת להם ולזרעו, והשומרים ענינו מתברכים. וענין תולדת בני נח וארצותם ולשונותם רצה בם להודיענו ענין היות האומות נבדלות זו מזו בדרכים רבות. וסבת זה מקום שכונתם בחלקי הארץ המיושבת גם בריחוק האנשים אלה מאלה ישתנו הלשונות ריחוק רב, ובקרבתם יתקרבו קירוב רב עד שיתדמו וימשכו בזאת הצורה תמיד. והנה אם כן בהיות כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים התחייב הקרבה והקיבוץ בין הנפרדים כמנהג עם אחד ושפה אחת ודעת אחת. ובהשתנות הדעות התחייב משנויים שנוי המנהגים ונפוץ הקרובים ופרידתם ויתרחקו זה מזה תכלית הרוחק. ויתבלבלו הלשונות ויתפזרו האומות כמו שקרה לנו בענין הגלות הזה. וענין זכרון ראשי הדורות משם ועד אברהם שהם עשרה דורות והם: שם וארפכשד שלח עבר רעו פלג שרוג נחור תרח ואברם שהוא אברהם העשירי. ונשלמו עדין מאדם עשרים דורות עשרה עשרה להודיע כמה ארך אפים לפניו יתברך ויתעלה שמו של הקב"ה שאמר עליו הנביא "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב' יט'). זהו מה שכללו אותו שתי הפרשיות הראשונות של התורה שהיא בראשית עם נח והושמו להקדמות כלליות אל מה שהיה עתיד השם להגיד לנו מעניני האבות ומזרעם אחריהם עד לידת משה ועד יום מותו ע"ה.

הנה הארכתי בענין שתי הפרשיות האלה בפשטיהם לפי כונת חיבורי זה שלא חובר לדבר בו בפשטי התורה כי אם לפי הכללים שזכרנו. ומה שבא מהם גם כן לפי הכלל היתה כונתי בו לקחת מכללו פרט אחד על דרך הנסתר, ואפילו אם יתחייב הפרט ההוא מן הכללים הרבים די לי בו לפי כונתי. ואחר שכללתי שתי הפרשיות האלו לפי פשוטם שקבצתים מפני רוב הקרבה שבין עניני שתיהן אחל לדבר בדרכי נסתריהם על שתי דרכים דרך הפילוסופיאה ודרך הקבלה, ולפעמים אחברם ולפעמים אפרידם. אמנם אזכיר בכל אחד ברוב המקומות מאי זה מין הוא. ולא יתכן היות פרטי הנסתר כפרטי הפשטים כי יזדמן שיש תחת פשט אחד פרטי חכמות גדולות רבות כלליות ופרטיות, ויזדמן שיש תחת פשטים רבים כללים ופרטים חכמה אחת פרטית. וכיוצא בזה יתחבר למחבר לקצר ולהאריך לפי מה שימשכהו אליו הענין המכון בדבר. ואומר אחר זה כי תחלת מה שראוי להודיע בענין הבריאה על דרך המחקר הוא שאין דעת בעל שכל יכולה להביא מופת (מופת פירושו הוכחה) על קדמות העולם ולא על חדושו. כי זו הידיעה נמנעת מן האדם בטבע והיא מעמד שכל. והנטיה לאחת משתי הדיעות מפני שמיעת ראיות חזקות מטות הדעת אל אחת מהם היא נטית שוא וכזב ורמאות המחשבה מפני חולשתה. ומה שהוא כן דין הוא לקבל בו מה שבא ממנו לנו בקבלה מפי מי שהתבאר בשהוא קבל גם כן ענין הבריאה מפי השם כמו שקבלנוהו אנחנו מפיו לפי דבריו. ואין שם מי שיכחיש דבריו משלשת מיני השלמים שהם הצדיקים והחסידים והנביאים, ואין לחוש על זו זולתם. ואמנם מה שנקבל ממנו גם כן על דרך המחקר הוא מה שאמרו שהוא לפי מה שיובן לנו מתוך דבריו כשנחקור בם החכמה. והוא כי מענין אמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כשהורה על היות לעולם כולו התחלה אחת שממנה נבראו הדברים הנקראים שמים וארץ. ונבין ענין שמים וארץ שמורים על העליונים ועל התחתונים. ונבין אמרו ברא אלהים לפי המחקר כאלו אמר ברא הסבה הראשונה לכל נברא מאלה הנבראים הנזכרים בכללם.

ואמנם לפי דרך הקבלה נאמר שכבר קיבל שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה וכך קבלנו גם אנחנו מפיו. ונאמר שאחר שהוא כן וכל אחד ואחד ממנו (ממנו הכוונה מאתנו)נברא בעבור שישלים עצמו. ולא ישלים עצמו מצד היות העולם קדמון ולא מצד היותו חדש אבל ישלים עצמו אחר הבראו חסר מצד היותו הולך בדרך הצדיקים שהם שומרי התורה מיראה או מצד היותו הולך בדרך החסידים שהם שומרי התורה מאהבה או מצד היותו הולך בדרך הנביאים שהם שומרי התורה מיראה ומאהבה והם בתכלית השלמות. ודרך השלמת עצמו של הצדיק הוא לקבל מפי השלמים כל דרך מורה ענין השלמתו אחר שיתבאר לו שזה אשר ממנו מקבל הוא צדיק או חסיד או נביא. ואמנם החסיד בעל המחקר יבקש החכמה בבריאה, והדין נותן שלא ישגיח אם היא קדמונית או מחודשת. כי די לנו במה שיראה מחכמת השם בה יהיה זה מהיום או מאתמול או מימים שאין להם חקר. כי אנחנו כל איש ואיש ממנו בעל חקר ואיך נשיג דבר שאין לא חקר על תכליתו ואמתתו לפי דעת מאמיני הקדמות. ואמנם הנביא לא יבקש מכל התורה כולה אלא מה שמספיק לו להביאו לידי הנבואה. כי מה לו אם העולם קדמון או חדש וקדמותו לא תוסיף לו מעלה ולא תגרע מעלתו מצדה וחידושו גם כן לא יוסיף לו מעלה ולא יפחית מדרגתו. שאשר היה כבר היה, ונודע אשר הוא אדם וכבר נקרא שמו אדם. ואם כן מה שישלימהו הוא ענין השמות. והנני מביא לך משל על דרך הנביאים ויהיה זה לסימן ביד כל שלם שהוא מזרע בני ישראל שהם בעלי לשון הקדש אשר לה לבדה הכבוד והתפארת מכל לשונות הגוים והיא הכל ולה הכל ובה הכל. והמשל הוא זה, חשוב כי איש מאנשי רוח הקדש בעלי הרעיון הממציאים החרוזים הנשקלים שלח לך חידה אחת והיא זו שביקש ממך לבאר לו פירושה,

ויש"א משל"ו ויאמ"ר הביננ"י ופר"ש ל"י שנ"י עש"ר בנ"י אד"ם נפשו"ת ה"ן וכזול"ל אסרונ"י בגי"ד וד"ם.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

מפתחות החכמה - הקדמה

במוצאי השבת הבאתי את הפתיחה לספר "מפתחות החכמה" של הרב אבולעפיה. וכעת נתחיל בהקדמה הארוכה. ואחלק אותה לשלושה חלקים מפאת אורכה, כך שעוד השבוע אוכל להכניס גם את הביאור לפרשת בראשית. כל הדיבורים כאן הם ממש מעין עולם הבא. אפשר להעתיק הכל לword ואז להדפיס ואפשר ללכת עם זה לכל מקום. ולהתקדם מעט מעט.

הקדמה-דעו אתם אחי ורעי אלופי ומיודעי המעיינים בדברי אלה כי אמתתה של התורה היא על דרך שבה אדם יכול לקבל שפע הנבואה. ונתינתה לנו מהר סיני היתה על זאת הכונה המעולה אשר אי אפשר להיות שם שום כונה אחר זאת, בשום פנים בעולם. והראיה על זה היא היותה מגדלת לנו הנביא על כל אישי מין האדם ומגדת שהשלמים שבמין האנושי אשר הם בתכלית השלמות הם הנביאים. ולמטה מהם במדרגות האנושיות לפי המעלות השלמים בחסידות הנקראים בלשוננו חסידים ולמטה מהם הצדיקים. ומן הנביאים הוא הכלל הכולל אישים שהיו צדיקים ונתעלו עוד ושבו חסידים, ונתעלו עוד ושבו נביאים. ושלשת המדרגות האלו ממין האדם הם הראוים שיאמן בם שהם לבדם בני העולם הבא בשלשת מדרגות מתחלפות גם כן. ואמנם זולתם אין שם דרך להאמין שיש להם חלק לעולם הבא כראוי. ודין הנערים שמתו קטנים ולא חטאו עדין כי לא הגיעו לזמן היותם בני מצוה הוא שלא יגמלו ולא יענשו עם האמינונו שהגמול האחרון הוא חיי עד חשקיים והענש חיים בלתי מושגים בחשק הציור. והצדיקים הנזכרים הם הנמשכים אחר החסידים ומבקשים להתדמות להם בחסידות. והחסידים הם הנמשכים אחר הנביאים ורודפים דרכם ורוצים להדמות אליהם בנבואה. והנביאים הם הנמשכים אחר דרכי השם וחושקים בשכלם להדמות אליו, וחוקרים פעולותיו ודרכיו ומדותיו ושמותיו. וזהו אשר מביאם לקבל שפע ממנו והוא הדיבור הנאמר ברוח הקדש אלהית משותפת עם רוח הקדש אנושית.

ואמנם שם צדיק מורה על מי שנותן לכל דבר חקו כמו שיעשו קצת עמי הארץ שיתנהגו על פי החכמים אע"פ שהם לא למדו חכמה. ושם חסיד מורה על מי שהוא צדיק ולמד חכמה ונתחכם עד שיודע אמתת המציאות. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, והם אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ" (ישעיה ס' כא') ארץ חיים היא. ואם כן החסיד הוא צדיק וחכם ועל היותו קרוב לנביאים נאמר "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהלים פט' כ'), ונאמר באבות האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, מפני שבאותה המסכתא יש דברים מעוררים לב הצדיק ומורים לו הדרך אשר ילך בה ביושר. ואמנם שם נביא באמת מורה על מי שקבל הדבור האלוהי בין רב בין למעט ועל דרך האמת כי זה הדבור בא מרוח הקדש לנביא, אינו בא אלא על ידי הדבור האנושי תחלה. ועוד אמרו בתורה "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" וגלו סודו באמרם בקול בקולו של משה. ויתחייב ממה שאמרתיו בזה הענין שהצדיק בלכתו תמיד עם החסיד כדי שיקבל מפיו חכמות וילך בדרכיו ברוב חשק אמיץ שישוב חסיד בהכרח אם לא ימנעוהו מונעים חיצונים או פנימיים. וכן יתחייב שיקרה לחסיד עם הנביא עד שישוב נביא, וכן יתחייב שיקרה לנביא עם השפע האלהי עד שישוב דבק בו ויחיה ביום מותו. ואחר שהדבר כן נצרכה התורה להדריכנו בשלשת דרכי אלו המדרגות, המדרגה הראשונה בפשטי התורה המשלימים הצדיקים, ונמשכו אחריהם פשטי המשלים והחידות ופשטי המדרשות וההגדות והדומים להם מכל מה שיובן כפשוטן ממה שאין תכלית הכוונה עליו. שכבר אמרנו שאין תכלית כוונת נתינת התורה והמצוה והחקים והמשפטים בעבור שיהיו בני אדם צדיקים בלתי יודעים שום חכמה אבל עושים מעשי העבודות בלבד. אבל יש שם כונה שניה והיא שכיוון השם עוד, אחר ויהיו בני אדם צדיקים שילמדו עד שיהיו חכמים ובשמרם דרכי הצדק והחכמה יהיו חסידים. ועוד יש שם כונה שלישית והיא שכיוון השם עוד אחר שיהיו בני אדם חסידים שיתנבאו, כי זו היא תכלית ההשגה האנושית בעולם הזה ואליה כוון השם תחלה בבריאת האדם בזו הצורה. והעד אמרו בבריאתו, "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". ועל כן אמר משה, "הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה". ועוד אמר, "ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני", כמו שאמר "ואדעך בשם". וכן נאמר עוד, "אם יהיה נביאכם יהוה במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". סוף הדברים כולם כי זו הדרך שהיא התכלית האחרונה לאדם ושהיא הכונה הראשונה לשם בהמציאו אותנו, היא מושגת בידיעת צירוף האותיות והשמות שהורכבו מן האותיות והפסוקים שהרכבו מן התבות שקראנום בכלל שמות, והפרשיות שהורכבו מן הפסוקים והספרים שהורכבו מן הפרשיות בכללם. כי הידיעה בכללים ואע"פ שנכללה מן הפרטים היא הידיעה המעולה. וזו הידיעה צריך הצדיק ללקחה בתורה כפשוטה כדי להשלים בה צדקותו. אבל אם יבקש להתחסד ראוי ללקחה על הדרך הנסתרת הפילוסופית. ואמנם אם יבקש עוד להתנבאות חייב ללקחה על דרך השמות והיא הדרך הנסתרת המקובלת על פי השכל האלוהי.
ואחר שגליתי לכם סוד זאת ההקדמה המופלאה אם תרצו להגיע אל היותכם צדיקים לבד די לכם בלכתכם בדרכי התורה על צורת פשטיה. ואם תרצו להגיע אל היותכם חסידים לבד די לכם בדעתכם סתרי התורה על דרך חכמי המחקר עם היותם צדיקים גם כן. ואמנם אם תרצו להגיע עם מעלת התורה אל היותכם נביאים די לכם בלכתכם בה בדרכי הנביאים שדרכיהם לצרף כל התורה כולה וללקחה על דרך שמות הקדש מראשה ועד סופה. כמו שבאה לנו הקבלה האמתית עליה שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה מן ב' של בראשית עד למ"ד של לעיני כל ישראל. עם היותכם שלימים בשני הדרכים הראשונים הנזכרים.
ואחר השלימי ההקדמה אחל לדבר במה שכללתי לפי הפשט בכלל, שהיא דרך הצדיקים. ואחר כן אדבר בו עוד לפי החכמה הפילוסופית בכלל שהיא דרך החסידים. ואחרי כן אדבר בו לפי הקבלה שהיא דרך כל הנביאים ע"ה.

ואמנם אומר בענין פשטי הספר הראשון המשלים הצדיקים, הכוונה בו במה שבא מהגדת ענין בריאת העולם כולו היא מפני שהצדיקים הם חלק קטן מאד ממין האדם. וכל צדיק וצדיק מבני האדם כבר היה תחלה בלתי צדיק. וברצותו להיות צדיק צריך שיבדל בענייניו מענייני ההמון שמהם היה. כלומר שיבדל מחברת הפתאים וממנהיגיהם, וימשך אחר הצדיקים שכבר נבדלו גם כן מהם והרגילו עצמם זמן רב ללכת בדרך טובה ישרה ונכונה. ואם הפתאים הם אביו ואמו ושכניו וקרוביו ורוב קהלו או כולם, הדין נותן שיפרד מהם לגמרי ואפילו אם יתרחק מארצו. ואם יחשוב בלבו שבכל מקום שילך בו ימצא כמוהם יעמוד במקומו ויתבודד מהם או יתרחק מהם הרחקה יתרה עד שיראה להם כי הוא זר אצלם, עם היותו עושה עמם טובה או נותן להם דברים טובים כדי שלא ירגישו בריחוקו ובזרותו מהם. ויורם דרך אהבה ויוכיחם תמיד להטיב דרכיהם. ואם יאמר אומר ואיך יצדק הוא מהם והרי אין בקהלו צדיק אין דרך להצדיק עצמו כי זה טבע בני אדם הוא שיורו הדרך הטובה זה לזה. ואם אין שם מורה צדק, נמצא שאין שם צדיק. כמו שאם אין שם מורה חסד אין שם חסיד. ואם אין שם מורה נבואה אין שם נביא. ואם אין שם שפע אלוהי נסתלקה שכינה מביניהם לגמרי ואין חלק אלוה לאחד מהם. שהרי הם כולם בהמות ואע"פ שתאריהם ודמות פניהם פני אדם נבדל מינם ממין החמורים כהבדל מין הקופים ממין הדובים שאלה חיות רעות ואלה חיות רעות יותר מהם. ואם כן הכרח הוא שהרוצה להצדיק עצמו יבקש לו מורה ומלמד דרך צדק ואז יתכן שיצדק, זו טענת הטוען והיא באמת טענת אמת. אלא שצריך להודיע פה ביאור אחד והוא שעם היות טבע האדם שאינו לומד עד שילמדוהו, יש בין בני האדם אנשים זכי הטבע מצד מזגם הטוב, ויש ביניהם אחרים עבי המזג ומדין הזכים שיתחילו להתעורר מעצמם. וכשיורום מעט דרך ויפתחו להם שער קטן יכנסו הם מעצמם במקומות עמוקים ויוציאו ספיקותם לאור בקלות כל איש מהם כפי גזרת טבע מזגיו בזכות זה יותר מזה. ומדין עבי המזג להיות זה להפך והוא טעם היות להם רב ומורה ומלמד תמיד ופותח להם שערים רבים. הם כעבים עומדים ואינם יכולים להכנס בשערים שנפתחו להם כל שכן שלא יפתחו אחרים מעצמם. ואלה גם כן אחד פחות מחברו וכל אחד מהם כפי עובי חמרו במזגיו בתחלת יצירתו וכל מה שנגזר לכל אחד ואחד מבני אדם אלה בתחלת היצירה לפי ענין המזג, אין עליו דין אחר דינו הנגזר. ואם יש קצת תקון או קלקול מאחד מאלה הוא בקרבת המזג לא להפכו ולא להמירו מטוב לרע ומרע לטוב. וזה הקירוב עדין עם תחבולות רבות והנהגות ידועות.

ואחר שהדבר כן כבר יתכן שיתעורר איש או אישים מן הקהל מעצמו ויתנועע לבקש דרך הצדק. וזה יקרה לצדיק בבקשת החסידות שיתעורר מעצמו אליה וכן יקרה לחסיד בבקשת הנבואה שיתעורר מעצמו אליה. ואם לא היה זה כן כיון שפסקה נבואה מעמנו לא היה אפשר שתחזור לעולם. ודעת החושבים שהשם מעורר ומניע לזה ולזה אל אחד מאלה השלשה דרכים היא דעת אמתית על דרך אמרם בא ליטהר מסייעין אותו. לא על דרך גזרה אלוהית או הכרח חס ושלום, כי אין שם אלא הערה לראויים לבד בכל אלה. ולפיכך ניתנה התורה מפני היותה מורה שלשת הדרכים הנזכרים שהם דרך הצדק ודרך החסד ודרך הנבואה לכל תחלה ובכלל. וממנה יתעוררו שלשה מיני בני אדם הנרמזים כל איש ואיש מהם כפי כחו וכפי ענינו. והוצרכה התורה תחלה להשלים לבות הצדיקים בשלשה דרכים ראשונים הנתלים על הפשט ועל דומיו שהם הפשט בעצמו ראשון, ושני לו פירושו שגם דברי הפירוש כפשוטם, ושלישי לו הדרש והאגדה כשיובנו כפשוטם גם כן. וזה מפני שבעל הפשט לא גלה להמון שיש בדבריו נסתר ולא המפרש בעצמו שפירש דבריו ולא בעלי האגדה והדרש. וראוי לכלול אלו השלשה דרכים בשם הראשון אחר שהכל פשט. ואמנם יש שם דרך רביעי שהמדברים בה הוציאו את רוב התורה מפשטיה ולא העלימו עצמם מזה והם הדורכים דרך הפילוסופיאה, ואמרו שכל התורה כולה משלים וחידות. ועל דרך האמת יש שם דרך מקובלת מעולה מן השתים האלו הנזכרות שהן ארבע גם היא נחלקת לשלשה חלקים. החלק האחד הוא דרך הקבלה הראשונה ההולכת על צורת עניני ספר יצירה. והשני הוא דרך השבת האותיות אל חמרם הראשון עד שיצטרכו אל הנותן צורות חדשות. והשלישי מעולה מכולם והוא שביעי לכל הדרכים הנזכרים והוא שראוי לכל ההולכים בדרך זו לחדש לה עולם לשון והבנה. ואמנם שלשת הדרכים הראשונים משלימים לצדיקים ולהם מספיקים. והרביעית משלמת כל החסידים בין מן הגוים בין מן היהודים. ושלשת האחרונים משלימים את הנביאים מן העוברים וההוים והבאים. ואלה הם השבעה דרכים כבר דברתי בם ב"אוצר עדן גנוז" ובפירוש ספר יצירה ועוד אדבר בם פה בעזרת ה' בספר המפתחות זה בקצת מקומות ממנו.

ואשוב עתה לומר כי מה שהתחלתי לדבר בזה הספר הראשון הנקרא מפתחות החכמות בענין כוונת התורה כפשוטה בהיותה מגדת לנו ענין בריאת העולם כלו בתחלת דבריה. מפני היות הצדיק חלק ממין האדם והאדם במינו חלק מן העולם כלו, היה זה מכוון בענין חכמה מופלאה מצד האדון הנותן לנו תורה. וזה מפני שאם לא ינתנו לאדם בתחלת קבלותיו אמונות מביאות אותו תחת כנפי השכינה ולא יסופרו לו עניינים שבם יכיר ממשלת קונו עליו ודיניו ומשפטיו עמו והשגחתו בו לגמלו ולהענישו אחר שהכל שלו והכל ברשותו, ולא תובא עדות ממה שעשה כן לפלוני ופלוני עבדיו ויראיו ואהביו שגמלם על מעשיהם גמול טוב הראוי לגמלם לפי מחשבת צדיקי המון העם בכלל, והעניש מורדיו לעוברי רצונו על מעשיהם הרעים לפני מותם, ושמר החסד לטובים לזמן מרובה וגמל בניהם ובני בניהם עד כמה דורות, ועשה ההפך למרחיקיו ולמכעיסיו, לא היה אפשר בשום פנים לבלי זאת התחבולה האלוהית המופלאה אשר היא חכמה שאין להרהר אחריה לפי טבע מציאות האדם לקבל שום אמונה לא הכרחית ולא אמיתית. והאמונות הם סבות מחזקות המעשים. ועל כן ראוי להקדימן לפני כל דבר, וזאת היתה הכונה בהגדת מעשה בראשית מפי השם ומפי משה על דרך הפשט, בהיות הימים המתגלגלים הקיימים במינם לפי המחשבות. והיה מן הדין שיבא הסיפור בם שיש שם יום אחד שממנו היתה התחלת הימים השבעה שהם שבעת ימי בראשית. והיה מן הדין להורות שכל יום ויום נברא בו דבר מחודש. ומפני היות האור דבר מעולה למרגישים ומועיל לעין כל חי יותר מן שאר התועלות המפורסמות לבעלי העינים והוא דבר כללי, התחייב על זה להיותו נברא ראשון מאין, עם היותו מקרה נשוא על זולתו בהכרח. כי מי שאינו חכם אין לו דרך לצייר ההבדל שבין המקרה והעצם. ולא עוד אלא שכל אדם יחשב שמציאות החשך צריך אל נושא במציאות האור בעצמו. והחכם לבדו יוכל לדעת הבדלם הגדול ואינו קשה כדעת ההמון שיהיה אור מאיר לכל הארץ בלי גוף השמש. וכן חשך בלתי היותו ענינו מניעת האור מצד גוף הארץ. גם לא ידע ההמוני שהעולם כדורי אבל יחשבהו לחצי כדור או לשטוח לפי מה שהרגיש בעיניו ממנו. גם יחשב עוד שהארץ תחתית השמים כקרקע הבית והשמים כגג הבית. סוף דבר כי לא ישגיח בעולם איך הוא תבניתו אבל יקבל כל מה שיאמר לו שהוא בצורת כך ממה שלא יכחישהו הרגשיו בתחלת מחשבה. ולפיכך לא יקשה עליו ענין יום אחד ולא ענין האור והחשך שהם היום והלילה הנבראים בו ראשונים.

והנה אם כן אחר הברא השמים פשוטים בלי אור ובלי כוכבים ובלי שמש וירח ואחר הברא הארץ עם ההרים וכל הדומם ועם המים והאור והאש פשוטים מצמח וחי ומדבר, דין הוא לומר שהאור והחשך התחדשו אחריהם ואינם מהם כלל. ובעבור שהיתה התורה עתידה להפחיד ההמון העתידים לקבלה בענין ענש "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" בשביל עבודת-עבודה זרה. והפך מזה בגמול "יפתח יהוה לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך לך את כל מעשה ידך". אשר כולם יעודים גשמיים חכמו נותניה האלוהי והאנושי להודיע לעם שביום השני נתחדש פעל במים שאין סבתו אחד מן המאורות, שהרי עדין לא היו בעולם. אם כן ענין המטר תלוי ביד השם לא ביד זולתו, ומעשי בני אדם יחייבו מעוטו ורבוייו וברכתו וקללתו המתחייבת ממנו. ועל כן נזכר הרקיע המבדיל בין המים העליונים והתחתונים. ובשלישי נעשה בו גם כן פעל המקוה כדי שתראה היבשה כי זה הכרחי בספור מפני ראותינו היבשה והים דבקים זה בזה. ואחר זה צריך עוד להודיע שגם הצמחים אין צמיחתם תלויה במאורות שהרי חיוב זה להאמן מצד המטר שהוא מורגש שהצמח צריך אליו להצמיחו, כמו שנקשר עם ענין "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו". ועם היות אלה אמונות הכרחיות והן גם כן אמיתיות בצורה מן הצורות כמו שנגלה לכם במקומו בעזרת ה'. וברביעי נבראו בו המאורות והכוכבים רצה להודיע בזה שהענינים העליונים הנראים בעין הם ברואים כמונו. ואע"פ שקדמו לנו בבריאה והם יפים ונאים ומאירים אין צרך לעבדם שגם הם עבדים כמונו. כמו שרמז זה באמרו "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' ואתכם לקח יהוה ויוציא אתכם מכור" וגו'.

יום שבת, 17 באוקטובר 2009

מפתחות החכמה - מבוא

השבת החלה פרשת בראשית. וביושבי כעת מוצאי שבת קודש מול המחשב עלתה בי המחשבה להביא מתוך כתבי הרב אבולעפיה שערך פירושים על התורה אשר כולם נקראים מפתחות.

ואביא היום את המבוא על המפתחות כפי שמביא לנו הרב.

מתוך מפתחות החכמה לרב אברהם אבולעפיה- "מבוא למפתחות"


בשם יי' אלהי הרוחות אכתוב סתרי תורה על ידי מפתחות

"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהֹוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשלו בם" (הושע יד' י').
"מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְהֹוָה יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר" (תהלים כה' יב').
"אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע" (יהושע כב' כב').
כי הדבר הזה אשר אני עושה לשלוח יד עם קצור שכלי לבי, לדבר בסתרי התורה. אין זה מרוע לב, ולא לגלות ע' פנים בתורה כמו שיחשבו בני אדם אשר אינם שלימים בשום שלמות מן השלמויות האמתיות. ואינו גם כן מפני היותי חכם בעיני או מקובל יותר שלם ממי שקדמני מן החכמים המקובלים, שלא גלו מה שאני מגלה בסתרי התורה. ואינו גם כן מפני חשבי שאם לא יתגלה זה על ידי לא היה מתגלה על ידי זולתי ממי שהוא יותר שלם ממני. אבל הביאוני לזה שתי סבות. האחת סבה אלוהית והשנית סבה אנושית. ואמנם הסבה האלהית היא קרבת עת קץ כלומר קרבת זמן גאולת עם יי' וימי צאתם מאפלה לאורה. והסבה האנושית היא חסרון מציאות חכמי חכמת הקבלה היום. וכשנתגלו שתי הסבות האלה הנזכרות לקצת חברינו מחכמי אי סקליה אשר מהם שרידתם במסיני והם: ר' סעדיה ב"ר יצחק גלמאסי ור' אברהם ב"ר שלום קומטי ור' נתן ב"ר סעדיה חראר ילה"א (יזכו לימות המשיח אמן). ומהם שרידתם בפלרם והם ר' אחיטוב הרופא ב"ר יצחק הרופא ור' דוד הרופא אחיו ור' שלמה החזן ב"ר יכין ור' שלמה הרופא ב"ר דוד ישש"ק. והסכימה דעת שבעת הכחות האלה יחד לחדש להם ולדומים להם ספר מאיר האפלות אשר התמידו בם ימי חכמי הגלות והוא שראו בלבם שהאור אשר יאיר להם היום על פי חכמת קבלת סתרי התורה הוא האור הנזכר בשבעת ימי בראשית. והוא שנאמר עליו שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא מפני שראה שאין הרשעים ראויים להשתמש בו. והוא שהיה אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו ואלה החכמים הנזכרים יחצ"ו (יחזקם צורם וגואלם). בראותם מה שראו בכח שפע האור ההוא עם היותו אצלם מעט, בקשו ממני מפתחות לפתוח בם שעריו עד שוב המעט אצלם הרבה. ופצרו בי מאד וגזרו עלי בגזרת האהבה אשר ביני לבינם לבלתי השב פניהם ריקם מבקשתם המופלאה הזאת.

ואני הצעיר מתלמידי חכמת סתרי התורה בשמעי מפיהם זאת השאלה העמקה הכתרה עלי מאד מצדדים רבים אין צרך לזכרם כמעט שרציתי להשיב פניהם. ואמנם כאשר ראיתי שהתחדש חדוש ענין בעולם והוא שחשבו קצת מאנשי חכמי התלמוד המתדמים למי שקדמם מחכמי התוספות המתפארים בקבלה לבטל התלמוד הנקרא תורה שבעל פה על דרך האמת לא כפי הדמיונות ממי שראוי וממי שאינו ראוי. אז עבר עלי רוח קנאה וקנאתי ליי' אלהי ישראל יושב הכרובים אלהי ואלהי אבותי והעירתני קנאתי לבא בדרך השלמת נפש חפץ אוהבי הנזכרים בענין החבור כדי לגלות בו עדות מחשבת רודפי השוא ולהעיר בו חשק אוהבי האמת עד שוב חשקם אור בהיר דבק באור המאיר לב החושקים שבעדו חשקו. במה שבקשו להשיגו בשכלם ולהסיר כל מונע אורם הנצחי מהם עד שלא ישאר להם שום מונע מצד הספקות. וכשיוסרו אלה המונעים שהם יותר קשים משאר המונעים כולם יהיה כל מונע מחייב לבעליו מות נצחי זולת זה אשר כבר הוסר, שבעדו (הכוונה-שבגללו) היה פתחון פה לכל חוטא בדרך זו לומר, ומה אעשה כי איני יודע איזו היא דרך עץ החיים ואיני מכיר להט החרב ואיני משיג ענין הכרובים אשר שכנו מאז מקדם לגן עדן לשמור את דרך עץ החיים. ואיך אשלך ידי ואוכל מפריו וכבר אכלתי מעץ הדעת המחייב מות לאוכליו.

וזהו אשר הביאני להודיע אמיתת אלה העניינים ומהותם למשכילים האלה הנזכרים תחלה. ואחריהם, בעדם יזכו כל רואיהם הרוצים לחיות החיים אשר אין מות בם משותף, אשר אינם דומים לחיינו אלה המשותפים עם המות. אשר טרם היותם נמצאים עם חמרנו היינו חמר מת והוא שחת זרע אנושית, ובהתגדלו חברו אליו החיים מעת לעת והם חיי אמו בעודו בבטנה. ובצאתו לאויר העולם שב חמרנו זה בעל חיים כחיי השור והחמור ונתלו חייו באויר הבא לו מחוץ באפיו וגם במזונו, מפני שהוא אשר נוכח שאר גופו זה המוסרח. ועל כן בחסרון מזון או בחסרון אויר ימות כשיעבור מעליו שעור כח כל אחד מהם, האויר שעה קטנה והמזון קצת ימים. ואם כן חיי העולם הזה אינם כלום ולא נברא אדם כדי להגיע אליהם לבד. ואמנם החיים אשר בעבורם נברא האדם אינם לו שלמים עד צאתו שלם מן העולם הזה ובואו לעולם הבא שלם. וכמו שהעובר לא יקרא חי שלם בעודו בבטן אמו עד צאתו משם שלם בעל הכחות שבהם נתלו חיי האויר הזה, כן האדם מה שנפרד ממנו לקבל החיים הנצחיים לא יקרא חי שלם עד שיקבלם וישאר מה שהיה אתו בלתי ראוי לקבל אותם החיים בעולם אשר מחלקו נתהוה. וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והנה נדמה הגוף אז כשלייה לולד, שאע"פ שבה נתגדל הנה השליכה בצאתו לאויר העולם ונדמה גוף האדם לגוף העולם הגופני, שהוא מה שכוללים שמים וארץ וכל צבאם. ואמנם כמו שאין חיי הילד שוים בעת היותו חי בבטן אמו עם עת היותו חי בעולם הזה, כן אין חיי נפש האדם שוים בעולם הזה עם חייו בעולם הבא. ואמנם כמו שהולד עם התפרנסו בבטן אמו והתגדל אבריו ושם מקבל כחות שישמרוהו וינהיגוהו בעת צאתו לעולם הזה, כן הנפש בהיותה בעולם הזה מקבלת עניינים ומדות שהם שומרות מציאותה וחייה בעת צאתה מן העולם הזה ולכתה לעולם הבא. וכמו שהולד הוא עם היותו בבטן אמו חי בכח חיי העולם הזה ואפשר שיצא לעולם הזה חי ואפשר שיצא מת, כן הנפש יאמר עליה שהיא חיה בכח חיי העולם הבא ואפשר שתצא מן העולם הזה חיה ואפשר שתצא מתה. ואמנם מיתתה היא בצאתה מן העולם הזה בלתי צורת חכמה וצדק, כלומר שלא היה בעל זאת הנפש לא צדיק ולא חכם אבל היה רשע וסכל. ואם כן סבת חיותה לפי דרך זו גם כן היותה היא צדקת וחכמה ובעבור שיתקיימו שני העניינים האלה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, נתנה בו תחלה דעה שכלית בטבע. ובעבור שתתגדל בנו הדעת הטבעית הזאת נתנה לנו תורה מורה הדרכים האלה תחלה לפי פשטיה ומחזקת דעותינו באמתיות בקבלות טובות תוריות כוללות כל המונינו.

ועוד גלה לנו השם ית' על פי תורתו הקדושה עניינים דקים מן הראשונים ואחריהם יותר דקים מהם ועוד יותר דקים מן הדקים עד שנגיע בדקדוקינו האחרון שנאהב מה שהיינו שונאים אותו ונשנא מה שהיינו אוהבים אותו. וידוע כי האוהב מה שראוי לו לשנאו דין הוא להיותו שנוי (הכוונה-שנוא), והשונא מה שראוי לו לאהבו דין הוא להיותו גם כן שנוי. כי בשניהם הפך כוונת המכוון אל האהבה ואל השנאה אשר כוון לשנוא השנוי ולאהוב האהוב, וכל העושה כדין בשניהם דין הוא להיותו אהוב. וכבר נודע שהאדם לא היה אפשר שימצא כי אם בעולם האדם. ואחר שהאדם אדם מורכב מצורה אלהית רוחנית ומחמר טבעיי עפריי, והיה אחר שלא היה, ועוד שלא יהיה אחר היותו, וישוב כל דבר ממנו אל מה שמשם היה לפי טבעו. וראה השם שזו ההויה והתשובה אל בלתי הויה באחרונה תהיה לבטלה באישים, שתף עם הרכבת זה האדם דבר שלישי והוא השכל. ולא היה ראוי שזה השכל יתלה שיתופו עם החמר האנושי אבל עם צורתו מפני מעלתה, והוא לה כדמות רב מנהיג ומציל אותה מיד הכחות המתחיבות מן החמר. ועל כן היה מן הדין שזה השכל המנהיג הנפש יהיה משלים הנפש בכל ענייניה. ופעם יקראנה אמי ופעם יקראנה אחותי ופעם יקראנה בתי ופעם יקראנה כלתי. וכן גם היא, הדין נותן לה היותה קוראה אותו פעם אחת אבי ופעם אחת אחי ואחרת בני ואחרת אישי, כלומר דודי שהוא כמו חשוקי, כמו כלה שענייניה חשוקה. ואם כן הדוד והכלה עניינם כמו החשוק והחשוקה והמשותף בין שניהם הוא עניין החשק. ואז אפשר לומר שהשכל חושק את הנפש החושקת אותו ויקרא השכל חשוק מהנפש, ותקרא הנפש חשוקה מהשכל ויהיה החשק דבר חוץ משניהם והם נושאיו. והוא עניין המעלה השכלית ועניין המעלה הנפשית כלומר שהנפש אוהבת את השכל מפני שהוא משפיע עליה מאורו וזיוו וזהרו, עד שהיא מקבלת ממנו תענוג גדול בראותה על פיו כל הנמצאים. ואין בכולם דומה לו ולא שוה לו ולא נערך אליו כי כל יופי למטה מיופיו, וכל מעלה למטה ממעלתו וכל תענוג למטה מתענוגו. ואם כן ראוי להיותו נאהב לבדו למעלה מכל הנאהבים אצלה מצד עצמו. וכן השכל רואה ומביט בכל הבריות ואינו רואה בריה מכל בריותיו יותר יפה ויותר ראויה למעלה ולתענוג מנפש האדם השלמה המכרת מעלתו ויפיו וענינו. כי היא הצורה המעולה מכל הצורות המתחדשות המחוברות לחומר הזה השפל. ואלה הם דרכי האהבה והחבה והחשק שבין השכל והנפש.

ואחר שהענין כן עם היות כל משכיל מחויב להסתיר מה שנגלה לו מכללי סתרי התורה וכל שכן מפרטיהם מעין המון חכמינו וכל שכן משאר עמי הארץ. הנה הוא גם כן מחויב לגלות מה שנגלה לו מזה לראויים מהם כלומר למי שהיה מהם ונפרד מהם לקבל האמת לכבודה לבד, כלומר מפני היותה אמת. כי זו היא דרך השלמים שבחכמים ובנביאים להשפיע מטובם לטובים הרוצים להתדמות אליהם, ולמנוע הטוב ממי שאינו ראוי לו בשום פנים שבעולם. ולפיכך אי אפשר לי ולזולתי מכל מי שעלה בידו דבר מזה הענין העליון לגלות דרכו מבוארת לכל, אבל יש שם תחבולה לעשות עם המשכיל במסירת מפתחות לפתוח בם השערים הנעולים לבלתי בא בם מי שאינו ראוי כי עם היות המפתחות בידו, ואין יודע השערים אי זה הם, או יודע השערים ואינו יודע לפתחם עם המפתחות שבידו, הנה לא יוכל לבא במה שמנענוהו מבא בו. ועל כן בהראותנו המפתחות לכל, עדין הנסתר בהסתרתו עומד ובהראותנו עניין השערים ודרכי פתיחתם למי שהמפתחות בידו יהיה על דרך רמז נגלה מבואר למשכיל המקובל השלם ונעלם מזולתו. ואחר שעלה במחשב לבי הדבר המופלג הזה לעשותו כן עם הנזכרים לכבוד השם ית' ולכבוד תורתו הקדושה ולכבוד החכמים המשכילים הנזכרים מבקשי סתרי התורה. לאמת להם המסופק בם עד שיעלה בידם מה שעלה בידינו, ואם הוא כטפה קטנה מן הים הגדול גוזר דין מחשבתי זאת להיותי כולל סתרי התורה תחלה תחת עניינים כללים ואחלק הכללים לחמשה חלקים כפי כללי כל ספר וספר מחמשה חומשי תורה. ואקרא כל חלק כללי מהם מפתח, ואייחס לו שם כולל כל כלליו ואכתוב כל כלל וכלל בראש ספרו. ויתחייב מזה שאקבץ תחלה הכללים האלה לפי פשוטם בספר הזה הראשון ואחרי כן אדבר בפרטיהם. ואמנם יהיה ענין דברי בפרטיהם על אחת מהדרכים הנקראים נסתרים או על יותר מהם. והנה אקרא שם הספר הראשון מפתח החכמות ושם הספר השני מפתח השמות ושם הספר השלישי מפתח הקרבנות ושם הרביעי מפתח הספירות ושם החמישי מפתח התוכחות. ואין ראוי לשום משכיל להאשימני על מה שאעשה אבל ידינני לכף זכות בו. והשם יודע שאני נסמך על עזרו בכווני בכל זה לכבודו והוא ברחמיו יעזרני בו בכל מה שאומר בזה.