יום רביעי, 29 בספטמבר 2021

 יצאנו מחג הסוכות ונכנסנו לחג שמיני עצרת, יצאנו מן הסוכה ונכנסנו הביתה, יצאנו מדירה ארעי ונכנסנו לדירת קבע, יצאנו מצילא דמהמנותא ונכנס לדירת גג בטון. (צילא דמהמנותא - כך נקראת הסוכה - צל האמונה. הסוכה היא זכר לענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר הם פלסו להם את הדרך הם חיפו עליהם מלמעלה ומהצדדים הם שמרו על בגדיהם שלא יתבלו. האמונה בבורא עולם היתה חזקה בליבם שאפשר היה לחוש אותה). והסוכה היא צל לדבר שהרי היציאה לדירת ארעי ללא גג מעל הראש אפשר לסכך בכל דבר הגודל מן הארץ אפילו פסולת הענבים והזיתים. הקירות הם דפנות ארעיות של דיקט אפשר אפילו לקשור חוטים כל שלשה טפחים.

והנה חזרנו בשמחה לבית הקבע לחג שמיני עצרת ובתוכו שמחת תורה סיימנו את חומש דברים ומתחילים שוב מבראשית.

התעוררו בי כמה שאלות בסוכות אנו מברכים בתפילה "את יום חג הסוכות הזה" ובשמיני עצרת אנו מברכים "את יום שמיני עצרת החג הזה". תמהתי מדוע בסוכות באה המילה "חג" לפני סוכות ואילו בשמיני עצרת באה המילה "חג" אחר שמיני עצרת. וכשנכנסתי לברר גיליתי שיש כאן עוד כמה שאלות והנה אני בא לדון בהם. השאלה האם שמיני עצרת הוא המשך לחג הסוכות או מכיוון שהוא רגל בפני עצמו כפי שהורונו חכמינו ואז הוא לא ממשיך את חג הסוכות. מה קורה אם בתפילת שמיני עצרת אומרים בטעות את "חג הסוכות" במקום "שמיני עצרת החג הזה". נחלקו הפוסקים יש הטוענים שכיון שהוא חג בפני עצמו ואם המתפלל טעה ועקר רגליו צריך לחזור על התפילה ויש שלא טוענים כך.

בסוכות בכל שבעת הימים אנו מברכים בזמן אכילת סעודת קבע ליישב בסוכה, בין ביום ובין בלילה. ארבעת המינים אנו נוטלים רק בשעות היום. אך אכילה ושינה ולימוד הכל נעשה בסוכה בין ביום ובין בלילה. ומהיכן למדנו זאת. הרי התורה אומרת: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג מ"ב). שבעת ימים כתיב ומהיכן לומדים שגם בלילה? חז"ל למדו זאת בגזירה שווה. בשבעת ימי המילואים (אלו הימים שישבו אהרן ובניו באהל מועד והכינו עצמם להיכנס למשכן על מנת לעבוד את השם במעשה הקורנות, ואילו משה מקים ומפרק בשבעה ימים אלו את המשכן ומקריב קורבנות). נאמר בתורה: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח' ל"ה). ומכאן גזרו חז"ל גזירה שווה, מה בשבעת ימי המילואים נכתב "תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" אף כאן בסוכות שכתוב "תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" הכוונה יומם ולילה. וזוהי מלאכה קלה לקביעת גזירה שווה, שהרי שני פסוקים קודם בימי המילואים כתיב: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא חל"ג). שהרי לכאורה נראה פסוק אחד מיותר (אך וודאי שלא כי הוא משמש לגזירה שווה). לא סתם בחרו חז"ל ללמוד מכאן שהרי אחר השבעת ימים מגיע ראש חודש ניסן ואז הוקם המשכן, התורה מציינת את המאורע "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טא'). מכאן נלמד, כמו ששבעת ימי המילואים היו הכנה ליום השמיני שהוא הקמת המשכן והתכנסות אהרן ובניו אל המשכן לעבוד את השם כפי שהתכוננו כל שבעת הימים, כן שבעת ימי חג הסוכות הם הכנה להתכנסות אל בית הקבע לעבוד את השם. האמונה שנצברה בשבעת ימי החג, ההתעסקות בכל הימים האלו סביב מצוות הסוכה, התפילות החגיגיות, ההלל בכל יום, הזמנת האושפיזין אברהם יצחק יעקב משה ואהרן יוסף ודוד אל הסוכה, הישיבה בסוכה, השינה בסוכה, האכילה בסוכה מילאו את מצברי האמונה לכל השנה. כעת נבוא לעבוד את הקדוש ברוך הוא בדירה הקבע. אם חשבנו שהבית שאנו דרים בו הוא שלנו שרכשנו אותו בדמים מרובים, כעת אנו מבינים שזהו בית השם שאנו ראויים לגור בו מוגנים על ידי הקדוש ברוך הוא וכשנבוא לקיים מצוות נעשה זאת בשמחה ששאבנו משמחת התורה. מיעטנו בדיבורי חול בסוכה כפי שהורונו, כך נמעט גם כעת בדיבורי חול. השמחה בכל הידיעות האלו תתן לנו כח כל השנה. הריקודים שרקדנו בשמחת תורה תיקח את רגלנו למקומות טובים, שהרי שמיני עצרת הוא "רגל" בפני עצמו.

יום ראשון, 21 ביוני 2020

ויקח קרח


(אבות פרק ה) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(במדבר פרק טז) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר אומר רש"י - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. הגמרא בירושלמי סנהדרין אומרת, קורח אפיקורס היה. דהיינו כפר בשם ובתורתו.
אני כבר אומר בתחילה, שבסופו של דבר הגיע לאותן המסקנות אך אפתח בשאלות תמימות. הרי קֹרח היה עשיר מופלג, אמרו עליו חז"ל חכם גדול היה קֹרח. ומה תוסיף לו הכהונה. שהרי הכהנים היו עניים ואכלו מבשר הקורבנות קבלו מתנות כהונה וחלו במחלות מעיים מהבשר, ומזה שהלכו יחפים במקדש
שבט לוי התחלקו לכהנים וללויים. אהרן ובניו נבחרו לכהנים והיתר ללויים, מהיא שורש החלוקה. חסד ודין, גדולה וגבורה. הכהן שהיה מקריב את הקרבנות היה צריך להיות כולו חסד. שהרי הקורבן כפרה על בעליו, והשם היה צריך לסלוח לבעליו בהקריבו את קורבנו. הקרבת הקורבן תלויה במחשבת הכהן, ועל כן היה הכהן הראשון שצריך לכוון שהקורבן יכפר לבעליו. על כן חייב הכהן להיות איש חסד. הלויים שתפקידיהם רבים, במדבר הצטרכו לטפל בכל העברת המשכן הפירוק הנשיאה ההרכבה. עבודה שהצריכה דייקנות מרובה. הכל על פי מדת הדין. ובמקדש עבדו בשמירה במדת הגבורה, ושוררו וניגנו שזו עבודה של דייקנות על פי מדת הדין.
אך עוד לפני שנולדו השבטים לפני שקם שבט לוי הקריבו קורבנות ומי שהקריב הוא הבכור.
אך העניין הוא קדום יותר. אומרים חז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, המקרא היא התורה, ואיננו יכולים לדרוש את המקרא ולבטל את הפשט. אך עם הפשט אפשר לדרוש ולרמוז ואף להתעמק בסודות המקרא. ונאמר אדם וחוה משל לחומר וצורה. עד בריאת האדם כל העולם היה מוכן בכח וכאשר אדם פוקח את עיניו העולם עובר מכח לפועל.
העולם נברא מאין ליש החומר הראשוני נקרא היולי. רעיון הבריאה הוא זה שמשתלשל מהאין. אנחנו מכנים את ההשתלשלות ספירות ותופסים את הספירות כאור שאפשר לדבר עליו כשכלים ומידות
רעיון הבריאה מוביל את הספירות, בספירת הכתר הרעיון מתגלם במחשבה. סוף מעשה במחשבה תחילה. בסופו מן המחשבה נאצל החומר הראשוני והאין הפך ליש. החומר והצורה שנמשלו לאדם וחוה, אדם הוא נמשל לצורה וחוה לחומר. ומכאן נאמר שהנקבה נבראה לפני הזכר. בתוך השתלשלות הספירות נמשלים החומר והצורה לבינה ולחכמה. ומכאן בא כוחה של הבינה לבוא בטרוניא לפני הבורא, "מדוע שני מלכים משתמשים בכתר אחד". שהרי הכתר הוא המחשבה והמחשבה משתלשלת לבינה, ומכאן ראתה הבינה את עליוניותה (בכורתה). אך אומר לה הבורא בך מתעוררים הדינים ובעלת הדין צריכה להיות כפופה לחסד "לכי ומעטי את עצמך!". ראה הקדוש ברוך הוא בתחילת המחשבה שלא יכול העולם להתקיים במידת הדין הקדים מדת הרחמים ושיתף לו את מדת דין
ואז חוה במידת הדין קלקלה. ובאים קין והבל לברר למי הבכורה. וכאן קם קין מידת הדין על הבל להורגו. יעקב מדת הרחמים גובר בעורמה על אחיו וזוכה בבכורה אך גם בתולדותיו מתגלה פגם. ראובן הבכור פגם ויהודה מקבל את ההנהגה ויוסף את הברכות.
ואז במצרים הוא כור ההיתוך לעם ישראל צומח מתוך שבט לוי בבית עמרם אהרן איש החסד שמקבל את הכהונה. ואחיו הצעיר משה מקבל את ההנהגהוהלויים הם אחיו של עמרם
וקורח שנמנה על הלויים לא קבל את פסק הבורא, למרות שמידת הגבורה שלטה בו עמד בדין וניסה להוכיח את משה שצודק הוא. כל השאלות שמביאים ממנו אינם שאלות אלה הם ההכרעות שמראה קורח שמגיע לו הכהונה. הוא חוט התכלת, הוא המזוזה, הוא מוכיח בדין את צדקתו. ואומרים חז"ל להעתיד לבוא תהיה ההלכה כפיו.
אך קורח חולק על משה ועל השמים ועל התורה כולה. אז השם גומל לו כמעשיו קורח הוא הדין שורשו בבינה הוא קורץ מחומר לכן יבוא החומר אשר אינו בשמים אלא בארץ, היא האדמה אשר פוצה את פיה. ובולעה אותו ואת כל עדתו.

יום חמישי, 28 בנובמבר 2019

נפש האדם


נפש האדם היא נפש אחת בעלת צורה אחת מיוחדת בעצמותה ויחידה באמיתת מהותה. ונסדרה בסדר משולש. ומשכנה, (1) בראש הכבד (2) בתוך הלב (3) בסוף המוח. וכך הייתה כולה בכבד בראשו ובתוכו ובסופו. והייתה כולה בלב בתוכו ובסופו ובראשו. והייתה במוח בסופו ובראשו ובתוכו. וזו היא חכמת סדר הצירוף האלוהי להשיג ממנו מהות האדם בחיובים ובשלילות ובמשלים דקים ובחידות אשר מורות חוקים ומשפטים צדיקים וסתרים עמוקים. עד כאן, מתוך ספר "אמרי שפר" לרבי אברהם אבולעפיה. 


הנפש היא רוחנית. המילה רוחנית היא תרגום מהשפה הערבית (עברית-רוחניות, ערבית-רוּחַנְיָה). בעברית המושגים שאינם גשמיים נקראים אור. אך כיון שהאור מצביע על מושג של דבר הנראה לעין, והאור שבנו הוא כח בגוף בלתי נראה ובלתי מורגש. בחר מי שבחר לקרוא לאותו האור רוחניות. (נפנים ונמשיך).

כעת כשאנחנו מבינים מהי רוחניות נוכל להמשיך. ונתחיל לבאר את המילים מתוך "אמרי שפר". נפש - מהי נפש? נפש היא מילה בעברית המופיע בתורה כבר בפרק הראשון "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם". אנחנו כבר יודעים שהנפש היא כח, ומהתורה אנו לומדים "נפש חיה", זהו כח החיות. לא הכח לחיות אלא הכח המפעיל את החיות.

אני קופץ קצת קדימה ועוד אשוב אח"כ אל מה שדילגתי. משכנה של הנפש בשלשה אברים בגוף: מח לב כבד. (ומה שמחבר ביניהם הוא מחזור הדם). אותה הנפש-אותו האור נקרא בכל מרכז (בגוף) בשם אחר, במח הוא נקרא "נשמה", בלב נקרא "רוח", ובכבד נקרא "נפש". (ושוב להפבים וממשיכים).

התורה אומר פעם אחת "הדם הוא בנפש" ופעם נוספת "הדם הוא הנפש" כמובן ההבדל גדול אם הדם הוא הנפש או הדם הוא בנפש. מביא רבינו בחיי (כך שמו) ששניהם מעורבים יחד כמו היין המזוג במים שהיין במים והמים ביין כל אחד בחברו. ובמילים שלי הדם הזורם לכל האברים נלווה אליו כח החיות כלומר הוראות הפעלה והנחיה לכל אבר. (ומי שמבין במחשבים הדבר דומה לזיכרון רם שהפלא בו שלא ניתן לזהות את מיקומו במחשב).

אני כבר בא להודיע שלא נעסוק כאן בחלוקה של שלשת המרכזים ומה תפקיד כל אחד שאין במשנהו, שעל כן קבלו שמות שונים. שאם נכנס לזה נפול לתהומות אפלים שעדין לא הזמן והמקום לעסוק בזה.

אני חוזר לשורה הראשונה. נפש האדם-אנו עוסקים כאן בנפש האדם ולא בנפש החיה ולא הנפש הצומח. למרות שהם יותר פשוטות ופחות מורכבות נעסוק בנפש האדם. והיא אחת - דהיינו אותם שלשת ה"חלקים" שמניתי: נפש רוח נשמה. שלשתם הם נפש אחת לא ניתנת לחלוקה וכשהיא פועלת דרך אחד המרכזים (מוח לב כבד) מה שגורם לשינוי בפעולתה הוא בעקבות הדם השונה במרכזים האלו. ועל כן קיבלה הנפש שמות שונים. אך היא אחת. דהיינו בעלת צורה אחת.

נצטרך כעת להבין את המילה צורה (דרך אגב צורה=אש בגימטריא) אנו מכירים את המילה צורה מהמושגים "חומר וצורה", שכל גוף מורכב מחומר וצורה. אנו רגילים להשתמש במילה צורה כפי שהיא הולבשה בפיסיקה שהצורה היא התחום שתופס העצם במרחב. אך כאן אנו מדברים רק על צורה (ללא חומר) או נקרא לה צורת הנפש, וזה יצביע בעיקר אל התכונות של הנפש. מה שנאמר נפש אחת בעלת צורה אחת הכוונה ששלשת המושגים "נפש רוח נשמה" הם אור אחד מה שאנו קוראים לא נפש ושלשתם בעלי תכונות זהות דהיינו צורה אחת.

כעת אסכם את מה שהבאתי עד כה וארחיב במקום שקיצרתי. נפש האדם היא אור בעלת כוחות או בלשון העמים מדובר באנרגיה האוצרת בתוכה כח - היא הנפש. אני בא להרחיב את מה שקיצרתי, נפש האדם כלול בא נפש הצומח ונפש החי. נפש הצומח היא/הוא הכח לגדול ולהתפשט. נפש החי היא/הוא הכח להתנועע. נפש האדם היא/הוא כח הדיבור (המחשבה). כל זה נפש אחת כמו שאמרתי למעלה "בעלת צורה אחת".

הדם היוצא מהלב הוא חם ואקטיבי אשר בהתמזגו עם הנפש ניכר בו כח החיות. והוא היורד אל הכבד על מנת לסלק ממנו רעלים, אלו עשו אותו אקטיבי ונמרץ. הדם העולה מן הכבד נקי ומסונן בהתמזגו עם הנפש ניכר בו פעולת הצמיחה שהרי הוא בחינת התחדשות. הדם היורד מן המוח הוא איטי ושקול וניכר שם כח המחשבה המביאה את הדיבור. (טוב לקחת הפסקה).

כעת אמשיך להבאיר מהמובא ב"אמרי שפר", אותה הנפש בעלת צורה אחת "מיוחדת בעצמותה" שתי מילים אלו "מיוחדת בעצמותה" לכאורה כל אחת מובנת בפני עצמה אך יחד יש כאן סודות נפלאים. ואם באנו עד כאן רק להסביר שתי מילים אלו דיינו. המילה מיוחדת מצביעה על כמה כיוונים, "איחודית", "אחודה", (או "אחוזה") "יחודית", "מאוחדת", "יחד", "אחד", כל המילים שהבאתי רומזות אל מה שמובא כאן במילה מיוחדת. "בעצמותה" כאן הכל מתנקז למילה אחת "עצם" אשר כאן הוא מצביע, אל ועל מקור הנפש. וההסבר שנפש האדם היא אחוזה במקורה. אתן משל שיסביר את הדבר. נדליק בסלון אור, האור מתפשט גם לכיוון החדרים אך בעוצמה נמוכה אם נכנס לחדר הסמוך לסלון וננסה לשמור את אותו האור שחדר לחדר, דהינו נסגור את דלת החדר. מה שיקרה החדר הפך חשוך לחלוטין כיון שהאור קשור ואחוז במקורו ואם נעשה חיץ האור מצד השני של החיץ נעלם. כן הדוגמה עם קרני השמש החודרים אל הבית אם נחצוץ את הקרנים (נסגור את התריס) לא יישאר טיפת אור מקרני השמש בחדר. כך הנפש היורדת אל הגוף ממחצב הנפשות אך היא נשארת קשורה ואחודה במקור וזו הכוונה "מיוחדת בעצמותה". 
לא תם ולא נשלם וכבוד י"י נסתר נעלם.



יום ראשון, 27 באוקטובר 2019

והנחש היה ערום מכל חית השדה

כבכל שנה מגיע הנחש בפרשה הראשונה של חומש בראשית. והשאלה מנקרת וחוזרת במוחי כל שנה, מאין בא הנחש?

רוב המפרשים ככולם לא העלו בפירושם תשובה מספקת לשאלתי. וחפרתי וחפרתי עד שהגעתי למים עמוקים אשר הובילו אותי לים החכמה. ואם שגיתי ברואה או העליתי ממצולות דברים מכבשונו של עולם יסלח ויכפר לי הבורא כי הכל להגדיל שמו ית' עשיתי.
אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד (משנה חגיגה פרק ב' משנה א'). אלו הם הסודות שראוי להצניע. (חיי העולם הבא)-וגם ראוי למשכיל לשמור לעצמו במסירת הקבלה האלוהית שימסרם מעט מעט כדי שלא יתבלבל השומע בהם כי סתרי עריות וסתרי בראשית וסתרי מרכבה שהם חכמת האלוהות הם עניינים עליונים מאד (דברי הרב אברהם אבולעפיה). וסודות אלו נמצאים בפרשת בראשית. פרק ראשון עוסק במעשה בראשית הם מעשים הפועלים על פי הטבע. הטבע גימטריא אלהים. אלו כולם מסופרים כמעשה האלהים . בראשית ברא אלהים כו'. פרק ב' וג' עוסקים במעשה מרכבה ובסתרי עריות. סתרי עריות כפי שאומר הרב אבולעפיה-ואמנם סתרי עריות הם ענייניים תוריים, והפילוסופים לא השיגום כלל באשר הם, וגם לא קראום בשם זה. אבל התורה האמיתית המשלמת כל חסר הודיענו דבר זה. ואעפ"י שגם הם דברים כוללים ראשית ומרכבה, הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה, מסוד אדם וחוה, שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית. וכן אדם הראשון כדמיון הצורה, וחוה אשתו הברואה מצלעו כדמיון החומר, שהוא אמר עליה "עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת... וסתרי עריות הם ביאת נחש על חוה שהוא הנואף והוא המטיל בה זוהמא.
סתרי מרכבה וסתרי עריות עוסקים בתולדות העולמות לפני הולדת אדם הראשון היינו קודם התגלות העולם הזה.
כפי שציינו פרק ראשון עוסק בששת ימי בראשית שכולם מתנהלים על פי דין, על פי טבע המושתת על פי אלהים. מפרק ד' והלאה העולם מתקיים ברחמים על פי יהו"ה פרק ב' וג' משלב את הדין והרחמים יהו"ה אלהי"ם. והסוד יהו"ה אלהי"ם הם מעשה מרכבה ונכללים בהם גם סתרי עריות שני שמות הקדושים הללו כשחוברים יחד הם הרכבה, בשפת הקבלה ייחוד. בדרך הרמז מצביעים שני שמות אלו יחד על הקדוש ברוך. הוא אומר רבי יצחק דמן עכו יהו"ה אלהים הוא הקב"ה. גם יש לך לדעת עוד כי יהו"ה הוא הכופה ואלהי"ם הוא הפועל, יהו"ה כופה את אלהי"ם לפעול ואלהי"ם פועל.
סדר פרשיות אלו שלא כסדרן, שקודם מביאה התורה המעשים שקורים בבריאת העולם הזה, ואחר באים רעיונות ומחשבות הבורא בטרם התגלות העולם הזה. כפי שרומזים חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה.
וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ (פרק ב' פסוק י"ט) היצורים עשויים חומר וצורה. במחשבת הבורא החומר הוא אדמה, והצורה היא נפש חיה. למרות שאנו מקבלים ומאמינים שהכל מחובר מחומר וצורה אין לנו שום הבנה איך הם בנפרד. אך התורה פותחת לנו צוער כפתח הקוף במחט, ואפשר להבין שכל מה שעלה במחשבת הבורא בידו הבחירה.
(כל זה מחזיר אותי לשאלה הראשונה שעלתה בי על מעשה הנחש, שהרי האדם הוא בעל בחירה וזו מעלתו על כל בעלי החיים, ואם זאת בעל הבחירה צפוי לגמול או לעונש שאם בחר בטוב יגמל וכן להיפך. אך בעלי החיים אין בידם בחירה ועל כן אין להם גמול או עונש. ושאלתי איך נענש הנחש?)
נחזור למקומנו, במחשבת הבורא האדם נוצר מן האדמה (חומר) ומקבל חיותו מהנפש (צורה) אך אותו אדם במחשבת הבורא מפעיל את בחירתו ומבקש מיוצרו שיפריד אותו דהיינו החומר מן הצורה כפי שהראנו מהרב אבולעפיה מסוד אדם וחוה, שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה והוא האדם יחבר אותם בעצמו. שהרי כשהוא היה מחובר חומר וצורה זכר ונקבה. היה צריך הוא להוליד בעצמו. כפי שקורה לרוב עצי הפירות. עץ התפוח מגדל את פירותיו, ומגרעיני הפירות צומחים עוד עצים, וכל עץ בעצמו מגדל את פירותיו. אך למשל עץ הדקל שיש זכרים ונקבות בנפרד, על מנת שיצמחו בו פירות צריך לשתול ליד הנקבות זכר ואז יבואו הדבורים ויפרו את פרחי הנקבות מפרחי הזכרים וכך יגדלו פירות. ובחר האדם להתקיים בדרך זו. וכאן מגיע הנחש.
ברגע ההפרדה הצורה עומדת במקומה ובחומר ישנו חומר מדבק אשר הוא מחבר אליו את הצורה אך כשהחומר המדבק נחשף (נחשף – נחש פ) הוא מהר יתייבש ויאבד את תכונתו כיון שהוא הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה חַיַּת על שם הַחַיּוּת נֶפֶשׁ חַיָּה לנפש חמש שמות נפש רוח נשמה חיה יחידה (הנפש נותנת הוראות לאיברים, הרוח אחרית על התנועה, הנשמה על השכל, החיה על החיות, היחידה על היחוד המיוחד לכל נפש מה שאין בחברתה). וזהו הערום שבו שאין לא בגד שיגן עליו.
ואז ברגע החשיפה מבין הנחש שאת אורך חייו הקצרים, ועל מנת שיתקיים חייב להתחבר לצורה שאז יהיה לא לבוש ויחם לא מכל הכיוונים. ומכאן מובן עונשו שהרי במחשבת הבורא יש לו בחירה, וכיון שהדרך היחידה שלו להינצל הוא לפתות את הצורה להתחבר לחומר. שהרי גם היא ללא הצורה קיומה קצר (ולא כעת הזמן להעמיק בזה). 
אומר הרב אבולעפיה-והנה נאמר במדרש כיון שנבראת אשה נברא שט"ן עמהם ונאמר עוד שס"א אשר הוא השט"ן הוא הרוכב על הנחש והוא המשיא את האשה ושיעורו בשיעור גלם שהוא גמל נושא משא כבד והוא דבר מפתה הכח השכלי האנושי טרם צאתו לפועל ומונעו מהשגת האמת עד שיהיה האדם נמשך אחרי ההבל ויהבל וישוב לתוהו ובוהו שהוא החושך וההבל כי בהבל בא ובחשך שמו יכסה.
עכשיו מובן מה רומז לנו המדרש כיון שנבראת אשה דהינו החומר. משם יוצא הנחש. נחש בלשון ארמי חויא. בערבית נקרא חַ'יֶה. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. (השפה הערבית מורכבת מאותם האותיות של העברית. בלשון הערבי הרי"ש מקדים את הבי"ת המילה מתחילה ב-ער, מה שרומז על ערום זו שפה ערומה המגלה מערומיה לעומת העברית הצנועה).

יום שבת, 27 ביולי 2019

סוד הייחוד לרבי חמאי גאון


הקב"ה נקרא בשם הגדול הגיבור והנורא הקדוש והטהור והנערץ ארארית"א ופרושו א'חד ר'אש א'חדותו ר'אש י'יחודו ת'מורתו א'חד:
שמות המרכבה העליונה הנקראת שכינה הן הן האותיות האלו המוש"א (נ"א תמוש"א), וארבעים ושתים אותיות חתומות בתחילת האויר, אבגית"ץ הא', הוא רמז לאחדותו, על מה שנאמר עליו אחד יחיד ומיוחד, הב', הוא רמז למציאות מפעליו, על מה שנאמר עליו יחיד ומיוחד אחד, הג', הוא רמז לכוחותיו ממש, שהם כמו לבוש לכבודו, וזהו דכתיב י"י אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת, היו"ד, הוא רמז לעשר ספירות בלימה, שהן כל אחת ואחת עיקר בפני עצמה, והחכמה נשרשת בהן והיא מתגברת ונעלת על כולן, הת', היא רמז למעלה הנקראת תשובה, שהיא אמצעות ומתאחדת ויושבת בראש, ויונקת כח כולן וכולן יונקות ממנה, הץ', היא רמז לכסא הנגה, שהיא נהרית מעצמה ומנהרת לכל פעולותיו של הקב"ה, וזהו לובש צדקה כשרין:
והאותיות האלו של שם בן מ"ב הם פורחות למעלה למעלה עד עיקר המרכבה, והם עמודי אור שמתאחדים בצחצוח גדול זה בזה, והקב"ה מתאחד בהם ומתעלה ומתעלם מהם עד אין סוף לרוממותו והעלמותו:
ועתה יש לנו לדעת ייחודו של מקום, ועשר ספירות, וזכרו, ושמו, והכסא, והמרכבה, והאופן, והגלגל, והשרף, וגם הפרגוד:
ויש להודיע בראשונה מעלת השרפים לעלות ממעלה למעלה, כדכתיב כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', בידוע הוא, כי שרף הוא כח היוצא מכח הבורא, והוא כח מצחצח כעין אדום, ונעשה מלאך עומד על הייחוד ושמו ענפיא"ל, ורמז לדבר וענפיה ארזי אל, ונקרא כן בעבור שמתחלק כוחו לז' ענפים ונוגה אלו השבעה ענפים כמראה הבזק, והם עומדים לפני מקום האחדות כאש אוכלה, כדי שלא יהיה כח לד' מחנות שכינה להסתכל במהותם ובשמותם, והם ז' מלאכים הנקראים שרפים, זולת ב' שרפים העומדים אחד לימין הכסא ואחד לשמאל, ועל אלה נאמר שבעה אלה עיני י"י וגו', ולא נקראו עינים כי אם על גווניהם שדומים לאש אוכלה, כדכתיב כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא וגו', והם מתצחצחים בצחצוח זוהר גדול, ועמדים לפני הקב"ה למעלה בצל כבודו, ועליהם נאמר כמו כן שרפים עומדים ממעל לו:
ואלה שמותם, אורפניא"ל, תגרא"ל, דנדיא"ל, פלמיא"ל, אסימו"ן, פסכא"ל, בוא"ל. הראשון, ר"ל אורפניא"ל, שיוצא ובא לפני הקב"ה באור צח ומצוחצח עד אין חקר ומדה. השני, ר"ל שמתגרה על השכינה עצמה ומתהפך בה לפנים ואחור ונכנס בכח האחדות, והוא לבן ככסף כדכתיב כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, זה כח האחדות הנכנס ביניהם. השלישי, ר"ל שהוא מבין כל הדינים שהם סוף למעשה העליונים ותחילה ליצורי התחתונים, כמו מטטרו"ן שר הפנים. הרביעי, ר"ל מפליא פלא פלאי פלאות בין האויר והאחדות, ונקרא שמו פ"ל מפני שהוא נותן קול ובאותו קול מתאחדים בו כמה פלאות, זהו שכתוב ירעם א"ל בקולו נפלאות. החמישי, ר"ל שהוא ממונה על כל סם וסם שיש בעולם. הששי, ר"ל שהוא ממשיך כל הדברים שהם בין עולם החיים ובין עולם השכל. השביעי, ר"ל שהוא ממונה על כל הנשמות להעמידן במקום השכל:
אלה הם השרפים, וכך הם ממש ונקראו כן מפני שהם למעלה מן האויר לפני י" בורא כל העולם ית' וית', ועל זה נקרא זה הכח ענפיא"ל, מפני ז' ענפים האלה המתאצלים ממנו, וזהו פרוש השרף:
גלגל הם כל הדברים המתגלגלים מזהרי החשמ"ל, כמו שאמרו רבותינו ע"ה כי הוא שע"ח מיני מאורות, והפחות שבכולם כזיו גלגל החמה, והם נותנים כח בגלגל להתנועע בהגבלתה, ומתצחצחים כולם, ונגררים כמו חניית השרפים, שהם חניית דגלי מעלה, והם נקראים כתר עליון כמו סוד הספירה הנקראת כתר עליון:
ועוד גלגל נקרא על ענין גלגלי המרכבה שהם אופני השכינה וצידי החותם העליון חתימת קדש והמקודש והנקדש והמתקדש בתוך מקדש העליון, והוא זה ונקרא אהי"ה אשר אהי"ה, ואלמלא זה החותם שהוא נתון בין השמים ובין הארץ היה כל העולם נשרף בשעה שמקלקלים בני אדם מעשיהם:
פרגוד זהו אור הנוגה הפרוש על כל הכבוד כמו בגד או שלמה, ומחשיך עיני כל בריה כדי שלא יסתכלו בדמות שכינה, ועל כן נקרא פרגוד. ויש בו ג' כוחות, כח מופלא, וכח נסתר, וכח חידוש, ומתהפך פנים ואחור:
אופן נקרא כן, מפני שהוא חוזר ובחזרתו הוא מתגלגל ובעיגולו מתפשט, ובהתפשטו מגיע למעלה מן החשמ"ל הולך בחזרה ובעיגול, וזהו שאמר האופנים הם הגלגלים, ויש הפרש גדול ביניהם, אלא שהאופן נוטה לצד אחד:
מרכבה הוא כח אחד שמתחלק לחלקים הרבה, והוא מקום מזומן לרכוב, והמרכב והרוכב למעלה, וחוזר לעמוד באמצע ולכל צד, והוא מתפשט, ככתוב הנה י"י רוכב על עב קל, ולא נאמר אלא על המרכבה:
כסא נקרא כן, מפני שמתכסין בה כל הכחות, והיא יושבת ודוממת, ועליו נאמר קול דממה דקה:
זכר שמו נקרא כן, מפני שהוא כח שכבודו של מקום שוכן באמצעותו ושוכן בתוכו, וזה כח השכינה המקבל כל הדברים, ונכנסין בתוכו בלי דמיון ויוצאין מתוכו בגולם ובצורה ובדמיון, והוא תואר דמות כמו מטבע או חותם או ככלי המתקן צורה, כי לא יתכן להיות דבר אלהי מבלי השכינה, ואם תשתבש בענין זה הבן יש אם למקרא ואם למסורת:
מדת הפנים, שני כחות המחופפים הזרועות, ר"ל שהם הכנה לכל הכחות המתגלגלים מכתר העליון כמו שאמרנו, ואלו הב' כחות הם הנקראים חן וחסד, שהם חקיקה וחציבה שהם פנים של רחמים:
אחור היא מדה הנקראת עצם החכמה ושפע הבינה, תכלית השגת החקר, והוא כח מתאצל בעצמו מן השכינה עצמה, שמתפשט בכח מוטבע לצייר צורה ולהבדיל כח מכח:
ולמעלה מכולם יש זה הכח שהוא ממשות השכינה בהתאחדותה בשם יתברך, ונקרא הכל כאחד כתר עליון, והטעם לשון כתר הוא לשון המתנה כמו כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ, והוא הצד העליון המתרבה בכח ריבוי, וזהו כח הרצון המתעלה ומוצא כל הנמצאים, והוא כמו ברוב עם הדרת מלך:
ועוד יורה לשון כתר שכל מי שהוא חוקר בידיעה הזאת ומשיג ממנה שום דבר, ומסתיר ומעלים סודו, מעלֶה עליו הכתוב כאילו עשה עטרת חשובה להקב"ה, ועליו נאמר אשגבהו כי ידע שמי:
ועוד כתר כפי חשבונו עולה תר"כ, שהם תר"כ דיבורים שדבר הקב"ה בשעה שנראה וגלה כח האויר הקדמון, וכולן הן שמות ידועים, וכולם נעשו עמודי אור שהם יקרי הוד בין כל בריה, ונקראים שרשי החכמה, והם אש אוכלה, כדי שלא יסתכלו במקום הכבוד, ועל זה אמרו בספר השיעור, מלאכים אוחזים בעמודי אור, ועוד אמרו כמו כן שש מאות ועשרים הם ראש מילולו:
והכח האחרון שבעשר הוא כח הנקרא אמונה, ועיקר האמונה הזאת היא סבת השמש והירח והמשכת כל הכחות המשתמשים בלילה, וזהו שאנו אומרים אמת ואמונה בלילה, ואנו אומרים בבוקר טוב יצר כבוד לשמו, ועוד נאמר אמונה אומן, והם כחות הרוחניות שהם עתידים להתגלות בעין השכל, מקצתן בזה האצילות שהוא הזמנת השכל הנקרא עדן גן אלקים, והוא לשון עידון הכבוד והוא למעלה מעלה מכל הכחות, ונקרא אומן וכתר טוב עולה על גביהן, ובשעה שנמשך זה האור מן החכמה הקדומה נמשכו עמו כל הכחות הרוחניות העתידים להתגלות ומתנוצצים ומתצלצלין ורצין ומתאחדים באין סוף, וזהו מקום האחדות כמו שאמרו הכל היה מאחד:
זהו ממשות קצת מהותו של כח המתעלם עד לאין סוף, ועיקר שמו המעולה והמתעלם, ועיקר המציאות וההויה, וכיצד הוא העילוי והרוממות, וזהו מה שאמר הכתוב א"ל אלהי הרוחות לכל בשר, לא אמר זה הפסוק אלא לכוון על העניינים האלו, והכל בהתאחדות השם הנכבד בזכרו הקדוש והטהור, והכל שב לאחד תמונה נפרדת, וכל יצור כאחד השוואת התמונות, וכל דיבור כאחד דמות בלי השואה, וכל שם כאחד קדושה משולשת, וכל חק כאחד מקום למקדש, וכל מקום כאחד השר הממונה למטה, ויסוד הכל רצון האחד, רצון האחד זהו כבודו של מלך אשר שם לו דרך אחד, זו המידה להשוות ייחודו בכל אחד ואחד, זהו השיעור, ואם ישתנה אחד מהם זהו מתכונת הדבר, הכל הולך אל מקום אחד זהו קול דממה דקה:
ויש לנו להודיע בכל אלה העניינים בענין מבואר ומובן, הכל היה מאחד. דע כי קודם שהוציא הבורא יתברך רצונו לפועל לא היה כי אם הוא בלבד, וכשעלה במחשבתו הטהורה לפועל המציא שני מקורות מאור ומחשך, האחד נובע אורה והאחד נובע חושך, ושני המקורות האלה היו מכחו הגדול, והם הנקראים רום מעלה וחכמה, ובין שני המקורות האלה היה האויר הקדמון הדבוק בכח העילה, והיה המקור האחד מתצחצח בנביעו והאחד מתחשך בנביעו, ועליו נאמר מגלה עמוקות מיני חושך, והאויר הקדמון היה מתרבה ומתפשט בליחלוח, ומהליחלוח המתרבה מאלה שני המקורות נברא דמיון מעלה הנקראת בינה, והוא כמו גולם בלי צורה, והיא הנקראת תשובה, ומשם יצאה המעלה אשר היא תפארת לעושיה, ובשעת שנמצאת מעלת התפארת ממעלת התשובה נתרבה ממעלת הבינה ונחלקה לארבע חלקים, ואלו הן האויר הקדמון והשנים המקורות והבינה שהאחד נובע אור עד אין תכלית והאחד נובע חושך, ונעשו כל אלה הד' אור אחד זך וטהור צח ומצוחצח עד לאין חקר ומדה, שאין הפה יכולה לדבר. והמעלה הנקראת תפארת שוכנת באמצעות האויר כביכול כוולד בבטן המלאה:
ומה שכתוב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, יש לנו לבאר כל הענין, כי כל הדברים נוטים למשל וחידה חוץ מדברי צורה שאינם נוטים למשל וחידה, וזו היא צורה ודמות. דע כי ממראה מתניו ולמטה יש לו אור גדול תמונה מצחצחת, ויש לו טבור מעין אויר, ויש לו עדיה של אמה עדין המעדן והמענג ומבאר כל הדברים ומגדילן, ועוד יש לו נצח והוד הנקראים כמו שוקים ורגלים לאדם. והנני אומר לך ומזרזך, כשתחשוב באלו העניינים תקח זה הדרך, דע כי הטבור הוא האויר וארכו י"ג אמות, ועליו נאמרים י"ג מדות, והאמה של עדיה הוא צדיקו של עולם, ויש בו כ' אמה, ועליו נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, שוקיו נצח והוד יש בהם אלפיים אמה בכל אחד ואחד, ורגליו יש בהם ד' אלפים אמה בכל אחד ואחד, וזה שכתוב בספר יצירה ב' אבנים בונות ב' בתים, וכל הכתוב בס' יחזקאל ממראה מתניו ולמעלה יש לו כדמות אדם, והכל אורה וצחצח וזהר ויקוד והוד, ואני אומר לך כי זרועותיו הם כפולות, ארכן עולה י"ח אלף עולמות, רחבן כפלי כפליים, אבל ידיו כמדת השיעור עצמו כלומר רל"ו רבבות אלפים פרסאות, וטפח וזרת שלו מסוף העולם עד סופו, שנאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן:
והמעלה הזאת הנקראת תפארת אדם היא עומדת למעלה למעלה באויר באמצע, והכח שלו הוא להגדיל ולהקטין, והחיות מתאחד בו ומתעלה עליו, והאויר הקדמון הנאצל בכח עילת העילות יתעלה נעשו סובב, ונעשה כסא הכבוד מצחצחת וצווחת ואומרת אדירירו"ן י"ה צבאו"ת תתכבד, כי יש עלי מלך מפואר וכו':
ועל מעלת התפארת הנקרא כבוד יושב על הכסא חתם הבורא יתברך י"ב שמותיו הקדושים והטהורים, ג' לימין כנגד מדת החסד, וג' לשמאל כנגד מדת הגבורה, וג' למזרח כנגד מדת התפארת, וג' למערב כנגד מדת המלכות:
ודע כי אין התפלה מכוונת לבעלה כי אם לכוון ענין זה בגוף האדם, ואין התפלה כי אם תפל לה, וזהו כנגד המדה המפוארה הנקראת כבוד, ועל זה המדה האציל השי"ת המדה הנקרא זכר ואין זה בלא זה, ועל זה נאמר הכל היה מאחד:
ועיקר שמו של הקב"ה הוא ענין הספירות שהיא מעמדת הכל בלי ספק, והוא הגבלת מעשה, וכשהכח מתרבה בכח ריבוי בהגבלתו נקרא לו שם ידוע על עיקר ידיעתו, כמו ד' יסודות או תכונות האחדות, ושם ר"ל ציון להכיר אותו הכח עצמו, כמו פלוני, ומשים עליו כינוי כדי להשיג הכרתו ומהותו, וזהו ענין שם. ועוד תמצא כי כל שמותיו של הקב"ה מורים על אחדותו, וגם אחדותו אינו מתפרד, וגם אינו מתחבר, וגם אינו מתנועע כי אם באותיות כח הזכר, וד' אותיות פרחו לפניו בכח הגבלתו, ועומדות רשומות תחת הגבלת הזכר, והוא מתעלה עם הכל, ועיקר המציאות היה עם הזכר והזכר הוא מתעלה עם הכל:
הנה לך רמז כל הדברים, כי הקב"ה נקרא א"ל חוץ מכחותיו, ר"ל א"ל חזק, אבל בכחותיו הוא יחיד ומיוחד, המעמיד הכל, הגומר, והמתחיל, והמופת ועיקר המציאות מהאויר הקדמון המתרבה בכח עילת העילות בין ב' המקורות שזכרנו, וכן הזכר הנקרא יסוד עולם נמצא משם, וזה וזה שוים ברוך כבוד י"י ממקומו, והוא מתאחד עם כל הכחות ומגדילם עד שנקראו כולם כאחד עצי אחד, ועיקר הוויתו אינו כי אם בזכר עצמו, ולאיזה מקום שהוא עומד הוא עומד, והוויתו הוא באמצעות האויר לעולם למעלה, ומשפיע חיות לכל כחותיו הנאצלים מפליאות אחדות האויר, והוא לעולם באויר, ואם הוא מתעלה השכינה עמו הוא מעולה מהשכינה מעלה ומטה, ומשפיע לה כח, היא לו והוא לה, וההויה למעלה מהכל:
ודע כי מעלת התפארת אינו נוטה מאמצעות עילויו אפילו כחוט השערה, וכמו כן השכינה עמו, ויש בהם ועליהם ובתוכם כח ריבוי, והחיות מתפשט מפניו ומשפיע לכל הכחות הנאצלים מהם, וזה שכתוב י"י אחד ושמו אחד, וזה וזה שוין, וזה וזה שוין, והכל אחד יתברך ויתעלה שמו וזכרו והדרו:
ישיבתו כביכול הוא כשהוא מתאחד בי"ד דברים שהם לבוש השכינה, ואלו הם, חכמה קדומה, ואור מופלא, ואור מתנוצץ, וחשמ"ל, וערפל, וכסא הנגה, ואור מזהיר, ואופן הגדולה, ואור מזוקק, וכרוב, וגלגלי המרכבה, וחדרי הגדולה, ואור צח, ואויר הסובב, אלו הם י"ד דברים שמתאחד בהם בלבוש השכינה, וזה מקום ישיבתו. ונקראים י"ד דברים אלו היכל הקודש הפנימי, שהוא בי"ת האמ"ת, וכמה הוא מקום מקודש ונכבד, וכשהוא מתעלה מכל אלו הדברים עילויו הוא שמתאחד בשכינה, ע"כ בלילה הוא התשובה וביום התפלה, ר"ל בלילה מתאחד בכל אלו י"ד כחות וע"כ אנו אומרים אמת ואמונה בלילה, וביום מתעלה מהם ומתרומם וזהו טוב יצר כבוד לשמו:
ועוד תמצא כי עיקר שם המפורש אינו כי ג' אותיות בלבד, והן יה"ה וחשבון ל"ב, כיצד יו"ד כ', וה"א ה"א י"ב, הה לך ל"ב, וא"כ למה אנו כותבין את השם כ"ו הוא רמז לו' קצוות של מעלה ולו' קצוות של מטה, וכדי ליחד להקב"ה בכל כחותיו אנו מסדרין השם בארבעה אותיות כאשר אביא במקומו:



יום שבת, 15 בדצמבר 2018

יהודה רבץ כאריה – ויגש אליו יהודה

המאמר נכתב במוצאי שבת כמה מהרעיונות לקחתי מ"דגל מחנה אפרים על התורה" וכן מהרב אבולעפיה.

מי שבא לו גדלות ויתפארות ידבק לשורשו, ואז יתפרדו כל פועלי און. נגש יהודה אל יוסף בהתפארות ותיכף תיקן עצמו ופונה אל יוסף ברכּוּת, "בי" לשון בקשה, "אדוני" שאתה מלך. אך יהודה שממנו יוצאת שושלת בית דוד דבורם משתמע לשתי לשונות. יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, 'עבדך' הוא עצמו יהודה, אך עבדך הוא יוסף. 'אדוני' היא השכינה המבקשת מיהודה לתקן את מדת התפארת כדי שתתוקן המדה בה. אך גם אדוני שפונה ליוסף בדבור-המלכות והגדולת שלך תלויה בי וממני הגיעה לך שאני בחינת מלכות.

ההתבוננות בספירות היא המביאה את האדם לתיקון המדות, אשר בתיקונם מביא עצמו להיות מקבל שפע אלהי. שבע הספירות התחתונות: גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, נקראות מידות: חסד, דין, רחמים, אמונה, הודיה, ברית, צדק. תיקונן נעשה מלמטה למעלה, מן הצדיק אל החסד. הצדיק הוא הנקרא כך כשעושה מצוה או מעשה טוב. תיקון הברית הוא על ידי מחשבות טובות. ההוד-תנה הודך על השמים - להכין את הלב-להודות על האמת. נצח-בו מנגנון מדרגת האמונה-להיות שמח בחלקו. רחמים-המכריע את המעשים-להכריע אל האמת ברחמים מדת יעקב. דין-הפחד להתגבר כארי על מנת להגיע אל היראה, (יראה=אריה) מדת יצחק חסד-איזהו חסיד המתחסד עם קונו, תפלה על חסרונותיו ויכוון שהם חסרונות השכינה, לעשות נחת רוח לבוראו מדת אברהם עד כאן המידות.

וכשאלה מתוקנות עולה הגדולה (החסד) מעלה אל השלש ספירות העליונות הנקראות מוחין (ומשם יורד השפע). בינה- לקנות בינה- התבוננות. חכמה- התבודדות יסלק מעליו כל הבלי העולם הזה, ויעסוק בדד עם הבורא. מחשבה- כתר עליון, יש מאין, יסלק מעליו כל מחשבות וכשיסתלק המדמה ימשך אחרי רשימו מהעליונים. ואז ירד השפע כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. הרי היה צריך להגיד "הנה אוזניכם שומעים כי פי המדבר אליכם". האחים היו בחשכה רוחנית לפני שהתגלה אליהם יוסף, הצער שרה אליהם, כשהגיעו למצרים יותר ממה שדאגו למזון חיפשו את יוסף מבית לבית. ועתה שהתגלה אליהם יוסף חזרה השמחה ללבם ועמה רוח קודשם. וכפי שקרה במעמד סיני שנאמר וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. וכי אפשר לראות את הקולות. אך כיון שכל העם עמדו במדרגת הנבואה, שאז בירור הנבואה נעשה במראה הנבואה, שהם בעיני השכל. אז הנבואה בבחינת תמונה. ואז רואים את הקולות. כך כאן כאשר יצאו האחים מן החשכה ראו כי פי יוסף הוא המדבר אליהם.

ויעקב שלא היה עמהם איך יודיע לו יוסף שהוא חי. יודע יוסף שעיקר החיות בא מן התורה ובפרט שעוסקים בסודות התורה, שלח לו יוסף עגלות על פי פרעה. וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. אמרו לא בניו אלו העגלות אשר שלח לך יוסף. אומר ה"שפתי חכמים"  "ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל (לז, יד) בפסוק וישלחהו מעמק חברון, ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, ז) בפסוק, וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם, ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש "וירא את העגלות" לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא" (שיוסף חי).

וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. מדוע הזכיר ארץ מצרים וארץ כנען, (ויקרא י"ח ג') כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אומר רש"י - מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל" (עד כאן מרש"י). ויוסף הביא את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים. מהו השבר אשר הם שוברים, דהיינו את מדת החסד, ומכאן בא להם התאוות ועושים מעשה בהמה ועוד. ויוסף הוא מעלה את מדת החסד לשורשה מביא אותה ביתה פרעה. 'פרעה' כמספר 'ספירה'  שמעלה הקלקול לשורשו אל הספירה כמו שאמרנו קודם, חסד-איזהו חסיד המתחסד עם קונו.

ומכאן ראוי להזכיר שמה שדברנו בתקון המידות עד לקבלת השפע האלוהי צריך להיות מלמטה למעלה, ואז לאחד כולם יחד. אך יש ואדם מרגיש עצמו התעלות רוחנית עד שמרגיש עצמו נמצא 'מואר', והנה בתפלתו באה לו מחשבה זרה ואינו יודע למה ומדוע ונופל על כל המדרגות. המידות הם הכלים, וכשהם במיטבם בקלות האורות שיורדים מהמוחין מתקבלים ברכּוּת, אך כשיורד שפע מן המוחין והמידות לא במיטבן הנסיון קשה. ואז באה המחשבה זרה ולא יודעים איך להתמודד איתה.

 אומר הרב אברהם אבולעפיה בספרו "חיי העולם הבא" -כי המנוסה לעולם לא ינוסה אם לא יבקש דרכי צדיק, ובבקשו דרכי צדיק דין הוא לנסותם מכל צד אם הוא ראוי להצדיקו אם לאו, ועל זה נאמר מה שרמזו חכמינו ז"ל - המעיין בתפילתו מזכירין לו עוונותיו. והוא אצלנו סוד גדול לפי טעם העניין למה זה ועל מה זה (עד כאן דבריו).

ודחילו ורחימו אנסה לבאר את הסוד. הנסיון הבא על האדם מצד השם, בא כשהאדם מבקש דרכי צדיק. הפירוש שהשם הרואה את הכל מתחילתו ועד סופו אך לא ניגש כעת לנסות את האדם ממבט זה, אלא מתייחס אל מחשבת האדם שהוציאה לפועל. זאת אומרת כפי שהאדם מרגיש עצמו כעת. כפי שהוא מרגיש בהתעלות ובאורות ועל זה בא הנסיון שאם יעמוד בו הרי יזכה לרכוש את אותה המדרגה.

המעיין בתפילתו היינו שמרגיש כי תפלתו עלתה להיכל התפילות ובודאי תתקבל בברכה, והוא כמאזין ומעיין לשמוע שנענתה תפילתו. ואז בא הנסיון מזכירין לו עוונותיו. וכעת יכול המתפלל לקנות עולמו. שזהו קונו עולמו בשעה אחת. למעשה כפי שהוא מרגיש בהתעלות אומר לו השם הנה כעת אתה יכול להעלות ולתקן העוונות שלך. ואם הכן האדם הגיע להתעלות כשמידותיו במיטב יעלה גם העוונות וירכוש עולמו. אך אם עדיין לא רכש את הטוב שבמידות עלול ליפול מכל המדדרגות. כאן בא הסוד... והשם ירחם עלי וידונני לזכות, שאם ידע האדם שכל נסיון שבא עליו הוא לטובתו כדי שירכוש המדרגה שהוא עומד בא יעלה את המחשבה זרה, לדוגמא חסד לא מתוקן מוביל לתאות ניאוף ויעלה המחשבה הזרה כעת ויתקן אותה בשורשה. ודי ברמיזה הגדולה כהר. והשם ירחם.  

יום שני, 30 ביולי 2018

סתרי עריות


אומר הרב אבולעפיה, "סתרי עריות הם ביאת נחש על חוה". וכבר בפיסקה הקודמת מתייחס הוא לסתרי עריות ואומר: "סתרי עריות הם ענייניים תוריים, והפילוסופים לא השיגום כלל באשר הם וגם לא קראום בשם זה, אבל התורה האמיתית המשלמת כל חסר הודיעתנו דבר זה ואעפ"י שגם הם דברים כוללים ראשית ומרכבה, הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה מסוד אדם וחוה שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית".

המשנה במסכת חגיגה מונה לנו שלשה מיני סודות ולמי ראוי למוסרם: (מסכת חגיגה פרק ב משנה א) אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. מסביר רבי עועדיה מברטנורה: אין דורשין להם סתרי עריות, כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבא בקרא בהדיא ואתיא מדרשא. שמא בזמן שמדבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם, ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדרש בו איסור, ויבואו להקל בעריות ע"י שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן יותר משאר איסורים שבתורה.
מה הם אותם העריות נאמר בתורה" אִישׁ אִיש אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". עריות מלשון ערוה. קרוביו של הגבר וקרובי אשתו נאסר עליו לקיים עמם יחסי מין. ומי אלו העריות? אמו, אשת האב החורגת, אחות – אף מהורה אחד משותף ואף מחוץ לנישואים, נכדותיו, אחות האב והאם אשת אחי אביך,אשת הבן, אשת האח, בת אשתו, נכדות אשתו, אחות אשתו – כל זמן שאשתו חיה. ישנם עוד עריות שלא רשומות בתורה במפורש אך חז"ל למדו אותם על פי כללי התורה כגון הדוגמה שמביא הרב מברטנורה בתו מאנוסתו.
וכפי שאמר הרב, הפילוסופים לא השיגום כלל כיוון שעל פניו לא נראה בהם חכמות, אלא דינים פשוטים, ורק בקבלה נלמדים הסודות שבהם, ולא השיגום הפילוסופים.
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים אומר הרד"ק: כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, וכל זה נכון למבין. ואנחנו לא נבאר הנה המשל שלא נגלה הנסתר כמו שהזהירו רז"ל עליו כמו שכתבנו, אבל נכתוב הרמיזות כמו שרמזו הם והמבין יבין... ואני הקטן שבעם, בא כאן להכנס ולחפור לעומק 2000 אמה ואנסה לגלות טפח.
הרב אבולעפיה בא ללמדנו את סתרי העריות ופותח הלימוד כך, "סתרי עריות הם ביאת נחש על חוה, והוא המטיל בה זוהמא". וכעת ניגש הרב להסביר ולבסס את דבריו.
נקדים להבאיר את מה שאמר הרב "הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה מסוד אדם וחוה שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה", מדוע צריך היה הרב לידע אותנו, שאדם וחוה הם כדמיון החומר והצורה.
נתבונן בפסוקי התורה: (יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. הקדוש ברוך הוא מביא אל האדם מכל החיות זכר ונקבה על מנת שיתן להם האדם שמות (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ הנקבה היתה לאדם לעזר, שעל פיה ידע לתת לה שם ולבעלה. וכיון שלא היתה לו בת זוג לא ידע האדם מה שמו. (יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. (הפלא שהפסוק הזה מקדים את שני הפסוק אך לא כאן המקום לבאורו).
וכאן נכנס הענין שאדם וחוה משולים לחומר וצורה (אדם לצורה וחוה לחומר). כל מה שירד לעולם הזה מורכב מחומר וצורה. למעשה האדם מבקש מהבורא שיפריד אותו או שיוציא ממנו את החומר. מכיון שהוא נועד לברוא, רצונו לחבר בעצמו את החומר והצורה. (כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: (כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: הפירוד נעשה, וכעת יודע האדם שמה שהיא אשה ומכאן שהוא האיש. (כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ: והתורה משאירה בידינו סימני דרך חיים, ההפרדות מההורים היא זכר להפרדות מן החומר ואחר ודבק באשתו היא החיבור. ובינתיים נשארו הם ערומים, החומר לעצמו והצורה לעצמה. יִתְבּשָׁשׁוּ על צד ההסתרה מבואר התבוששו מלשון בושה. אך רמזה כבר התורה: וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת - בשֵׁשׁ מלשון מאחר, דהיינו לא איחרו חומר והצורה להתחבר.
א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וברגע שהם נפרדו מגיע הנחש. הוא תוצאה של ההיפרדות. החומר והצורה יכולים להתקיים כשהם יחד. הצורה כפי שהיא נמצאת בעולמות העליונים, יש בה קיום, אך החומר לעצמו לא יכול להתקיים. וכשהוא נפרד מהצורה אז מתגלה בו הנחש - הוא החומר המדבק אשר יניקתו מהצורה ובלעדיה הוא יתיבש ויתכלה במהרה.
וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ שם נמצא החומר המדבק אך צריך זהירות וחכמה רבה וממילא עד שלא עמדו ישראל על הר סיני היו כולם בזוהמתן ורק התורה היא הסבה להפסקת הזוהמא. שהתורה היא עץ החיים. ועל כן צווה האדם לאכול מעץ החיים. ומכאן זיל וגמור...