מנצפך צופים אמרום

 

מנצפך צופים אמרום (מסכת שבת, מסכת מגילה, ירושלמי, מדרש רבא, זוהר).

כל אלו המקורות שהבאתי מתייחסים לעניין מנצפ"ך אך לא אחד מהם גילה לנו הסוד באותיות אלו.

אך ברור מדבריהם שכבר בלוחות הברית יש אותיות סופיות שנאמר "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין". שבלוחות האותיות נראות משני עבריהם ואלו שתי האותיות (ם ס) אין להן אחיזה בלוחות כשאר יתר האותיות. מ' רגילה נאחזת בלוח ומכאן שמ"ם סופית (ם) וכמוהן שאר הסופיות התקבלו מהבורא.

לכן הגמרא דנה בעניין וכי איך אפשר שהצופים (יש מפרשים נביאים) הם שהוסיפו את הסופיות? אלא מכריעים בכל המקומות ששכחום כיון שלא היה ספר תורה בידם, ולכן הצופים חידשו את מנצפ"ך.

אך נאמר (פרקי דרבי אלעזר פרק מז) "ר' אליעזר אומר חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה כולם לסוד גאולות: כ"ף כ"ף אברהם אבינו נגאל מאור כשדים שנאמר "לך לך מארצך". מ"ם מ"ם נגאל בו יצחק אבינו מיד פלשתים שנאמר "לך מעמנו". נו"ן נו"ן נגאל בו יעקב אבינו שנאמר "הצילני נא מיד אחי". פ"א פ"א בו נגאלו אבותינו ממצרים שנאמר "פקוד פקדתי". צד"י צד"י בו עתיד הקב"ה לגאול את ישראל משעבוד ארבע מלכיות ולאמר להם צמח צמחתי לכם שנאמר "ואמרת אליו כה אמר יהוה צבאות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח".

אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש שיר השירים), מתורגם- מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךְ. מֵישָׁרִים - אוֹתָן שְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ. וּמִי הֵם? מנצפ"ךָּ. שֶׁאֵין בְּכָל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ מֵישָׁרִים פְּרָט לְאֵלֶּה. וְאֵלּו שֶׁנִּכְפְּלוּ מֵישָׁרִים, אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, מ' בְּם', נ' בְּן', צ' בְּץ', פ' בְּף', כ' בְּךָּ'. אֵלּוּ מֵישָׁרִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, וְזֶה עִם זֶה. שֶׁהֲרֵי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת כְּלוּלוֹת בָּ"ךְ. אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, שֶׁהֵם מֵישָׁרִים, אֲהֵבוּךְ לְהִכָּלֵל עִמְּךְ בְּאוֹתָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. הַמֵּישָׁרִים הַלָּלוּ הֵם אוֹתִיּוֹת טְמִירוֹת גְּנוּזוֹת בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּכְשֶׁנִּגְנַז הָאוֹר הָרִאשׁוֹן, נִגְנְזוּ הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ. וְהָיָה מַכִּיר אוֹתָן אָדָם. אַחַר שֶׁאָדָם חָטָא, נִגְנְזוּ כְּמוֹ מִקֹּדֶם, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְהִכִּירָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו. אַחַר כָּךְ הוֹרִישָׁן לְיִצְחָק, שֶׁכָּתוּב (בראשית כה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. יִצְחָק הוֹרִישָׁן לְיַעֲקֹב, יַעֲקֹב הוֹרִישָׁן לְיוֹסֵף. כֵּיוָן שֶׁמֵּת יוֹסֵף וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ בַּגָּלוּת, נִגְנְזוּ הָאוֹתִיּוֹת, וְהִסְתַּלְּקוּ כְּמוֹ מִקֹּדֶם. עַד שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי וְנִמְסְרָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הִתְגַּלּוּ הָאוֹתִיּוֹת, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מַכִּירִים אוֹתָן עַל בֻּרְיָן, בְּסוֹד הַשֵּׁמוֹת הַחֲקוּקִים, עַד שֶׁחָטְאוּ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, כָּתוּב (שמות לג) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם. וְהָיָה מַכִּיר אוֹתָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְשִׁבְעִים זְקֵנִים, וּבָהֶם נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִתְגַּלָּה הַשִּׁיר הַזֶּה, נֶחְקְקוּ הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, סוֹד בָּ"ךְ, וְהַיְנוּ מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךְ. [וְכָתוּב (תהלים צט) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. (שיר ז) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. כֻּלָּם בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ, אוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים מֵישָׁרִים. וְהָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ הֵם כְּתָרִים גְּנוּזִים בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הַבָּא, וְכֻלָּם נְבִיעָה אַחַר נְבִיעָה תּוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה בַּחֲקִיקַת הַסּוֹדוֹת שֶׁל הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, בַּחֲקִיקַת זָכָר וּנְקֵבָה לְהַסְכִּים יַחַד, שֶׁהֲרֵי אֵין כְּכָל הָאוֹתִיּוֹת הַסְכָּמָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ לִהְיוֹת זֶה עִם זֶה, פְּרָט לְאֵלּוּ. עד כאן מדבריו

והזוהר ממשיך עוד רבות אך לא מצאתי בדבריו טעם שיסבר את אוזניי.

‏וכאן אני מביא דבריי (שהם על דרך הפשט) ללא מקור (הכוונה שהסיבה לסופיות אין לי מקור).

העם היהודי משתמש מאז ומתמיד באותיות לחישוב חשבונות, אך כיון שאות האחרונה ת' חשבונה 400. ואם נכנס לחשבונות גדולים נצטרך להרבה אותיות.

הרומאים תיקנו מספרים רומים אך גם שם היתה בעיה דומה. ואילו לפני כאֶלֶף שנים נתקנו מספרים (על פי ערבים או הודים) מ1 עד 10 ו-0 משמש להגדלת המספר עד אין סוף וכך כל העולם כיום משתמש במשפרים אלו.

עדין ביהדות רבים נוהגים להשתמש באותיות. וכן בא השימוש באותיות הסופיות ך=500 ם=600 ן=700 ף=800 ץ=900 וכך אפשר להשתמש באותיות גם בחשבונות גדולים. ולפני שאסביר אקדים.

האותיות כ' מ' נ'' ע' פ' צ' יש להם קו תחתון שנקרא בסיס. על מנת להוסיף אותיות שחשבונם יאפשר לנו להגיע לכל מספר ללא צורך בהרבה אותיות נצרך להוסיף 5 אותיות שיבוא חשבונם אחר האות ת' הם לא יכולות לבוא מאותיות א-ט כיון שחשבונן הוא ביחידות 1,2,3,4,5,6,7,8,9, לכן נבחרו אותיות מהעשרות שיהפכו למאות  

נבחרו האותיות, כ, נ, פ, צ, כשהם פושטים את רגלם (הבסיס) נקראות אותיות פשוטות (פשטו רגלם) אך צריך עוד אות אחת, אות ע' לא מתאימה כי תפשוט רגלה ישאר הו' השמאלי באויר נשארה מ' גם היא אם תפשוט רגלה תראה ף. ונבחרה מ' בלי שתפשוט רגלה אלא הי' הקטנה שלה תסתום את הבסיס כך ם ותקרא ם סתומה. נקבל כעת טבלה כזאת:

א	ב	ג	ד	ה	ו	ז	ח	ט
י	כ	ל	מ	נ	ס	ע	פ	צ
ק	ר	ש	ת	ך	ם	ן	ף	ץ

 ‏ ‏הטבלה הזאת נקראת: איק, בכר, גלש, דמת, הנך, וסם, זען, חפף, טצץ.

‏‏בקבלה משמשת טבלה זאת ל"תמורות". טור ראשון איק- א=1 י=10 ק =100 ןהאחרון טצץ ט=9 צ=90 ץ=900 ותמורות דומה לגימטריאות ששתי מילים בעלות אותן גימטריא יש ביניהן קשר בשורש (מה שרמז לזה הזוהר). כך במילה מסוימת שיש בה ד' אפשר להחליף אותה בקבוצתה ד,מ,ת, ויהיה להם קשר בשורש. כמובן שמי שרשאי להחליף צריך שיהיה בידו ידיעה מקובלת מדור דור.

וכעת לחשבון: הטור האחרון טצץ מספרו 999 ואם נוסיף לו 1 יהיה אֶלֶף וזה נלמד לפי ספר יצירה שנוכל לסמן את האֶלֶף כ-א=1 (אֶלֶף חוזר לאָלֶף) לדוגמא שתופסת בגימטריא: מספר 1232 האֶלֶף הפך ל-1 232+1=233 למשל המילים "אותיות הקדש"=1232. ובגלגול יוצא 1+232=233. והמילים "כח דן העולם"=233 וכך נוצר ביניהם קשר בשורשם (כך מראה הרב אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא).

ונוסיף כאן משהו יותר מוכר. אנחנו מונים את מנין העולם מיום הולדתו של האדם הראשון דהיינו 5783 לבריאת העולם והלוחות שנה השתמשו בשיטה שהבאנו ה5000 הפך ל-ה (כמו שהאֶלֶף הפך ל-א) ואז נרשם ה5783 כך- ה' תשפ"ג.

פרשת דברים לרבי מנחם מנדל מוויטבסק

השבת למדתי את הפרשה (דברים)  בתוך הספר "פרי הארץ" לרבי מנחם מנדל מוויטבסק שעלה לארץ בשנת 1777 והתגורר בצפת אחר עבר לטבריה עד סוף ימיו ונטמן בבית הקברות הישן בטבריה והעליתי אותה כולה  לכאן מוצאי שבת:

על מאמר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה ודרשו רז"ל (ירושלמי תענית ב, א) חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זו תורה. ולהבין זה פתח ואמר (איכה רבא א, א) שלשה נביאים נבאו בלשון איכה, משה ישעיהו ירמיהו. משה ראה בשלוותן ואמר איכה אשא לבדי. ישעיהו ראה אותן בפחזותן ואמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה. ירמיהו ראה אותן בניוולן ואמר איכה ישבה בדד.

והענין הוא על דרך מוסר ידוע מאמר הזהר (ז"ח רות צ"ח:) על פסוק (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ודרש עיר קטנה היא התורה ואם אמנם (איוב יא, ט) ארוכה מארץ מדה וגדולה היא נקראת קטנה מפני שאנשים בה מעט, והאמת הוא להיות התורה נקראת עיר מפני שהיא כרכא דכולא בה, ובה תחזי, אשר עין לא ראתה לתת עצות בנפשו איך ובמה לזכך גופו ואיבריו, וקדוש יהיה, מקדש אקרי משכן ה'. כי התורה והמצות נקראים אור ונר שלהבת יה כמצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יהוה כי בהכניס פחד י"י בלבו יחודו ואהבתו יתבחן לבו ויצטרף צירוף אחר צירוף, שבכל מקום קדוש משם יתפרדו כל פועלי און ובפרט בעלות הלהב השמימה מפני פחד י"י והדר גאונו כידוע מדרך הטבע שכל פסולת המתכות מאליהם נופלים בהתיכם באש.

הנה כללא דמלתא להיות עיקר ושורש עסק התורה בכדי להתקשר בשכינה וכדי שהתורה תורהו יראת י"י היא אוצרו ועצות בנפשו וזהו (תהלים קיב, ח) נכון לבו בטוח ביהוה ויאמין באמונה שלימה שאחר היגיעה ועסק התורה ימצא מרגוע לנפשו לבוא אל הקודש ומכשיר אותו לחיבת הקודש באהבה וחיבה ויהיה בפיו כדבש למתוק. וכמאמר (תהילים יט, יא) שהתורה מתוקה מדבש, שהרי לכאורה הם שני כתובים דסתרו אהדדי כתוב אחד אומר (משלי ב, ד-ה) אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין וכו' וכתוב אחד (אבות ג, ט) שתהא יראתו קודמת לחכמתו, ויעסוק בתורה כדי שתורהו התקשרות ואהבת ה' והדבק במדותיו וכשיאמין באמונה שלימה שהתורה תופיע עליו נהרה בהילה נרה עלי ראשו אז בהתיחדו עם עסק התורה יבא אל יחוד והתקשרות אמיתי ובקע כשחר אורו על ידי אותו האמונה.

וזהו מאמר הפסוק אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, על דרך משל אדם המחפש אוצרות ומטמונים צריך לחפור חפירות ולהוציא העפר והנה מקבל הוא על עצמו בשמחה כובד נטל החול ומשא העפר והחפירה מחמת אמונתו שימצא המטמון בחפירתו, ואחר שימצא המטמון משער בעצמו גודל ההנאה שיגיע לו בכל חפץ אשר יתאוה לעשות מן המטמון, על דרך זה אמרו רז"ל (ברכות יג ע"א) בתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים שהיא היראה והאמונה כידוע ואח"כ יקבל עליו עול מצות ועול תורה, כי אז צדיק באמונתו יחיה ותועיל לו התורה והמצות לזכך חומרו ולדבק באלהות בהתקשרות ויחוד גמור ולתת עצות בנפשו מכל עניני היצה"ר כי התורה אור ותאיר לו, מה שאין כן אם לא יקדים היראה והאמונה בי"י ובתורה שבוודאי יאיר חשכו, כל התורה ומצות לא יועילו וישאר מגושם כמו שהוא. ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז"ל (מגילה ו ע"ב) יגעתי ומצאתי תאמין פירוש כי אחר היגיעה שימצא צריך אמונה שבוודאי ימצא ובלתי האמונה אינו מועיל היגיעה. וזהו ארז"ל (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה, פירוש שהבטיחו רז"ל שבודאי יבוא לידי לשמה לכן אל יכבד לאדם השלא לשמה שהוא כמשא העפר בחפירת המטמונים שהרי אמת ואמונה שמזה יבא לידי לשמה, אבל באמת כל עיקר השלא לשמה צריך להיות בשביל שימצא אח"כ הלשמה ויאמין שבודאי ימצא אז טוב לו.

והנה ירמיהו הנביא שראה אותן בניוולן וחורבנם שפרקו מעל עצמם עול תורה ומצות ונכרתה ואבדה האמונה מפיהם ורחקו מעל י"י אמר איכה ישבה בדד העיר שהוא כנוי לתורה כנזכר, ופירוש בדד הוא גלמוד כמה דאת אמר במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב יחידי כי הם פירשו מן התורה כל עיקר והם לבדם והתורה לבדה שלא היה להם שום התקשרות, ואמר הנביא הסיבה מה זה ועל מה זה מפני שהיתה למס כמאמר הזהר (ת"ז ת"ו כב) בענין התפלה מי שלא שם לבו על עיקר גלות השכינה כי אם על חסרונו דימה אותו לכלב ואמר דצוחין ככלבין הב הב הב לנו חיי הב לנו מזוני וכו' חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וכן היה שם בחורבן הבית, והנה ארז"ל (שבת סג) על פסוק (איוב ו, יד) למס מרעהו חסד שהוא המגדל כלב רע בתוך ביתו שמונע רעים מביתו שכן בלשון יוני קורין לכלב למס וזהו שמקונן ירמיהו היתה למס.

וישעיהו שראה אותן בפחזותן שהיו מחזיקין עדיין בתורה אבל לא באמת ואמונה כנזכר, לכן אמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה שהיא התורה, עוסק בה ומשתמש בה כמו עם הזונה שהוא לתאותו ואינו לוקחה לשום אישות כראוי ונכון, יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה אף על פי שעדיין אינו טועם כלום ולא ראה מאורות מימיו אבל באמונתו שאחר כך יבא להתקשרות גמור ויחוד אמיתי, וזהו קריה נאמנה שצריכה להיות באמונה. ומשה רבינו עליו השלום שראה אותם בשלותם ואף על פי כן הרגיש שכבר התחילו לחזור ולסוב אחור אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו' כידוע ארז"ל (ספרי דברים יב) שישראל טרחנים וסרבנים הם אם נתחייב אחד בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה וכו', ואם היו באמת דבוקים בי"י אלהים חיים צריכים להיות כל מעשיהם באמונה ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ואדרבה להתרחק כמטחוי קשת בספק ממון חבירו וכמעשה דרב גידל (קידושין נט) שהיה מהפך בארעא וכו' עד שאח"כ לא רצו שניהם ליקח אותה ומתקרי ארעא דרבנן מפני שהיו יראים מספק גזל, וכמו שאמרו רז"ל (גיטין ב:) עד אחד נאמן באיסורין כן מהראוי להיות בדיני ממונות שיהא כל אחד שואל דרך שאלה לחכם אולי הממון של חבירו וירחק ממנה. והנה משה רבינו ע"ה שהיה מקושר בדעת שהוא דעה את י"י בכל מדותיו כי הדעת הוא כללות כל המדות ולא היה יכול לסבול לשום גשם, לכן אמר (דברים א, יג) הבו לכם אנשים פירוש בשבילכם לפי מדריגתכם, אבל אם האדם מתנהג עם התורה באמונה שמן העסק התורה ומצות יבא לדביקות גמור כי התורה הוא תבלין כמארז"ל (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וירחיק עצמו מכל עניני אופני גשם. וזהו מאמר הפסוק יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וכו' פירוש הלבושין והחופה שחופף ומעלים אמיתת העצמית ויהיה יחוד גמור.

יצא מבטן אמו

 

מוצאי שבת 10 ימים לעומר

ספר פרי הארץ - כשבא אל המקוה יכוין שהמקוה הוא שם קנ"א דהיינו אהי"ה במלוי ההי"ן כזה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה גמטריא קנ"א כמנין מקוה ועיקר יכוין שהמקוה שאנו טובלים בו הוא בעצמו שם קנ"א ע"י השתלשלות ויטבול פעם א' ואח"כ יכוין שם קנ"א כנ"ל בשעת שהוא תחת המים ואח"כ יכוין שם אגל"א (עיין זח"ג שז ע"א) שהוא שם הגבורות היוצא מר"ת הפסוק אתה גבור לעולם אדני ויטבול פעם ב' ויכוין שם הנ"ל ואח"כ יכוין שם אל"ד ויכוין שמשם אגל"א נעשה מא' ג' ד' ונעשה שם אל"ד ויטבול פעם ג' ויכוין שם הנ"ל ואח"כ יטבול פעם ד' בשעה שיהא ראשו תחת המים ישלוב השני שמות אהי"ה ואל"ד כזה אל"ף א' ה"ה ל' יו"ד ד' ה"ה ויכוין את הדבר שמתפללים עבורו שהוא בתוך השם הזה הוא נמתק שיעלה אותו כנ"ל ויטבול פעם ה' וישלב את השם אהי"ה פשוט עם השם אל"ד פשוט כזה אאהליד"ה ויכוין להעלות הדבר שמתפלל אל מדריגה עליונה של הבינה ואז נעשה הכל חסד ורחמים גמורים:

ע"כ מצאנו דברי קדשו של הרב מהור"א (הוא רבי אברהם המלאך זי"ע) הנ"ל:

ראוי לציין כל פרשת לך לך בספר פרי הארץ נלקחה מפרשת לך לך מהספר חסד לאברהם (הוא רבי אברהם המלאך זי"ע). ומה שמובא בסוף פרשת לך לך מפרי הארץ הוא מה שהבאתי למעלה, אך הוא לא נמצא אצל ה"חסד לאברהם". מחבר הספר "פרי הארץ" הוא רבי מנחם מנדל מויטעפסק נפטר בראש חודש אייר תקמ"ח. וספרו נלקט מדברי קודשו שאמרם בכל שבת על יד הרב אליעזר זוסמן זלה"ה, ויצא לאור בשנת תקע"ד, עשרים ושש שנים לאחר פטירת הצדיק מויטעפסק, הקבור בבית העלמין הישן בטבריה, בחלקת תלמידי הבעש"ט. הסברה נותנת שלא נמצא מאמר לפרשת לך לך, ואז הכניסו את דברי המלאך לפרשת לך לך.

כעת נבוא לבאר את דבריו של ה"מלאך": מקוה הוא בגימטריא קנ"א אשר הוא אחד המילואים של שם אהי"ה. יש שלשה סוגי מילואים: אלפין ההין ויודין. מילוי אלפין: באותיות אל"ף ויו"ד אין שינוי, השינוי בא רק באות ה'. שלוש אפשרות יש: הא הה הי. וכאן המילוי הוא אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה שנקרא מילוי ההי"ן, והגימטריא שלו היא 151=קנא=מקוה. כשאנחנו מכוונים אנו למעשה עושים יחוד, מייחדים את שם השם אהיה במילואו, במחשבה שהמקוה בעצמו הוא שם קנ"א וטובלים טבילה (ראשונה) וכשאנחנו במים שוב מכוונים בתוך המים את אותה הכוונה. אחר שעולים מתוך המים (רק הראש בחוץ) מכוונים בשם אגל"א שהם ראשי המילים מתוך הפסוק א'תה ג'בור ל'עולם א'דני. וטובלים (טבילה שניה) ובתוך המים מכוונים שוב לשם אגל"א. ועולים מתוך המים (רק הראש בחוץ). ואז מכוונים לשם אל"ד הכוונה ש-א' וג' משם אגל"א הפכו לד' ושוב טובלים (טבילה שלישית) וכן יכוון זה בתוך המים. ושוב עולים. ושוב טובלים (טבילה רביעית)  ובתוך המים יכוון אהיה במילוי אל"ד פשוט כזה: אל"ף א' ה"ה ל' יו"ד ד' ה"ה. ושוב טובלים (טבילה חמישית) וכשהוא בתוך המים ישלב במחשבה אהיה עם אל"ד כך: אאהלידה.

ואסביר מה שצריך להבין למי שמכוון לטבול כך. אני טובל וכשאצא אהיה כתינוק היוצא מרחם אמו זך וטהור. בתוך הרחם נמצא העובר בתוך מי שפיר שהם כדוגמת מי המקוה הנקראים מים חיים בחינת "אלהים חיים". ה-רחם אותיות רמ"ח. בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכשחוזר שליח הציבור על "י"י אלהיכם אמת" עוד שלש תיבות יחד רמ"ח. (אם מתפלל ביחידות מוסיף לפני "שמע" "אל מלך נאמן" וכך יש לו רמ"ח תיבות. ואם חשקה נפשכם בעוד, גשו אל המאמר הטהרה והיטהרות  כאן בבלוג.

התנוחה בתוך המים כתנוחת התינוק ברחם.

 

לסיכום:

1.      קנ"א - כשהראש בחוץ וכשהראש בפנים.

2.      אגל"א - בחוץ ובפנים.

3.      א"לד - בחוץ ובפנים.

4.      אל"ף א' ה"ה ל' יו"ד ד' ה"ה - בתוך המים.

5.      א'א'ה'ל'י'ד'ה' - בתוך המים.

אפשר לרשום את הסיכום על דף קטן (עדיף בלימינציה) להתבונן בו לפני הטבילות.

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

העליתי מאמר מתוך הספר "בת עין" דרוש לשבת הגדול (מאמר מחיה נפש)

הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ו' י"ט). הנה עיקר תכלית המצות היא כדי לצרף בהן את הבריות (בראשית רבא מ"ד א), פירוש כי הגוף הוא דבר גשמי בחינת חושך בלתי אור, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רצה לזכך ולזכות את ישראל שיכנס ויאיר אור השם יתברך בגוף הגשמי, ושיהיה להם אור רוחני באהבה ויראה לה' ומחשבות קדושות, לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות פ"ג משנה ט"ז), כדי שעל ידי תורה ומצות יאיר בהם אור ה', ויבואו לבחינת עלמא דאתכסיא, לבחינת מחשבה קדושה באהבה ויראה בלתי לה' לבדו, כמאמר הכתוב (דברים כ"ט כ"ח) הנסתרות לה' אלהינו וגו' פירוש שהעיקר הוא שיהיה הנסתרות היינו המחשבות קדושות בלתי לה' לבדו.

ובחינת מחשבה כזו נקרא בחינת שבת, בחינת נייחא לה' שנעשה רצונו, וכמו ששמעתי מאבי זללה"ה שאמר בשם ר' ליבר זללה"ה על שבת שלפני הפסח שקורין אותו שבת הגדול, פירוש שב"ת הוא המחשבה, פס"ח הוא הדבור שנקרא פ"ה ס"ח, ובחינת שבת בחינת מחשבה שלפני הפסח הוא הדיבור, כשהוא בבחינת קדושה קורין אותו שבת הגדול, כי הוא העיקר כנ"ל.

גם יש לפרש על זה הדרך, דהנה יש ב' בחינות (של) צדיקים באהבה לה', בחינה א' שאוהב את ה' מחמת רוב שפלותו, שרואה פחיתות עבודתו לה', ואף על פי כן הקב"ה מרחם עליו ועושה לו חסד ורחמים אף על פי שאינו כדאי, כמו שאנו משבחים אותו, ברוך מרחם על הבריות, אף על פי שאינו כדאי, אמנם כל זה הוא אהבתו לה' כאשר רואה חסדי השי"ת שעליו. אמנם יש עוד בחינת צדיקים שאוהבים את ה' מתוך יסורים (היינו כאשר אין להם משאלות לבם עדיין, ואף על פי כן הם אוהבים אותו ית') באהבה אמיתית אעפ"י שעדיין אין להם בחינת גאולה וישועה מיסורים שלהם.

ובחינה זו נקרא שבת שלפני הפסח, פירוש שבת מרמז לבחינת אהבה עילאה פסח מרמז לבחינת גאולה. וזהו שבת שלפני הפסח, פירוש בחינת אהבה לה' שהוא מתוך יסורים, שלפני הפסח בחינת גאולה, קורין לבחינה זו שבת הגדול, בחינת אהבה עילאה הגדולה במעלה מבחינה הראשונה.

ובחינה זו היה במצרים, שהיה שבת שלפני הפסח לפני הגאולה, והיה גדול משאר שבתות, כי שבת אחר אינו מאיר בימי השבוע רק עד יום ג' בשבת כדאיתא בגמרא, ושבת שבמצרים שלפני הפסח היה בעשור לחודש, והאיר בימי השבוע עד יום ד' שהוא ערב פסח, והיה לישראל אהבה לה' ושחטו את הפסח באהבה גדולה לה' כל עדת ישראל על ידי הארת שבת הגדול בחינת אהבה עילאה כנ"ל.

וזהו עיקר תכלית המכוון של כל המצות, שיאירו אור ה' בהגוף בבחינת אהבה ויראה במחשבתו כנ"ל.

אמנם זהו דוקא אחר שנתן לנו השי"ת את תורתו הקדושה בתרי"ג מצות, ומעוררים את לבבינו ומחשבותינו לבחינת אהבה כנ"ל, אבל אבותינו אברהם יצחק ויעקב שעדיין לא קבלו את התורה והמצוות זככו את גופם בשאר עבודות, כדאיתא בספרים שאברהם אבינו עליו השלום עבד לה' בחפירת באר מים חיים עבודת תפילין, ומה שנתקן על ידינו בעולמות עליונים על ידי תפלין שלנו בחינה זו תקן אברהם אבינו ע"ה בחפירת הבאר.

ובאמת חפירת הבאר הוא זרה ממצות ה', שאינה מהם, רק הוא בחי' תאוות עולם הזה, ולכן נקרא עבודה זרה, פירוש שהיא עבודה שאינה ממצות ה' ולכן נקראת זרה.

וזהו שיסד בעל אגדה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. פירוש, שמתחלה קודם מתן תורה היו אבותינו מזככים גופם על ידי עבודות אחרים לה' שנקראו זרים ממצות ה' כנ"ל, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, פירוש שקירב אותנו בקירוב גדול שיהיה הזיכוך על ידי מצות הקדושים ולא על ידי עבודות אחרים וזרים.

וזהו שרמזו רז"ל אין צו אלא עבודה זרה, ואיתא בזוהר הקדוש עבודה זרה ברשותייהו קיימין בתאוון אחרנין וכו'. פירוש, עבודות שהם בבחינת רשות בבחינת תאוות אחרים, תאוות עולם הזה, ואינם בבחי' מצות ה', זהו שנקרא עבודה זרה, ומזהיר הכתוב על בחי' עבודות אלו שגם הם יהיו בבחינת קדושה.

וזהו שאמר הכתוב (הושע י"ג ד') וְאָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי, פירוש שיהיה לך בחינת אור ה' אהבה ויראה אפילו בעסקך בבחינת ארץ מצרים, בבחינת גשמיות, גם שם תראה בחינת אלהות, ותתבונן ממנה גדולת הבורא ברוך הוא. ואימתי יהיה זה, כאשר אלהים זולתי לא תדע, פירוש שתדע שאין שום בחינת חיות אחר בלתי מה' שמלא כל הארץ כבודו ית'.

וזהו שאמר הכתוב הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה וגו'. ר"ל המחטא הוא לשון חסרון, פירוש כשיחסר לכהן בחינת אותה אכילה גשמיות. רק במקום קדוש תאכל, שיאכל אותה בבחינת קדושה, שיתבונן בבחינת קדושה שיש בה חיות אלהית כנ"ל. וזהו שאמרו חז"ל הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, שעל ידי אכילת כהנים שאכלו במקום קדוש היינו בבחינת קדושה כנ"ל, האירו אור ה' בבעלים בבחינת אהבה לה', בבחינת תשובה, ועל ידי זה מתכפרים, שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:

הנחש עץ הדעת והמטה

 

הַנָּחָשׁ עֵץ הַדַּעַת וְהַמַּטֶּה.

 

כבר הבאנו בעבר שני מאמרים על הנחש ראה:

 http://abuelafia.blogspot.com/2019/10/blog-post.html

http://abuelafia.blogspot.com/2018/07/blog-post.html

והפעם אנסה לסגור קצוות:

בראשית רבה פרשה ח: אמר ר"ש בן לקיש שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, הה"ד (משלי ח) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, דכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול.

 

זוהר תרומה קס"א, א: כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי לְמִבְרֵי עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בְּאוּמָנָא, וְאַף עַל גַּב דְּאוּמָנָא עֲבַד פְּלַטְרִין, לָא סָלִיק שְׁמָא אֶלָּא דְּמַלְכָּא, אִלֵּין פְּלַטְרִין דַּעֲבַד מַלְכָּא, וַדַּאי מַלְכָּא בָּנָה פְּלַטְרִין. אוֹרַיְיתָא צווַֹחַת וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, בִּי בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, דְּעַד אִתְבְּרֵי עָלְמָא, אַקְדִּימַת אוֹרַיְיתָא תְּרֵין אַלְפֵי שְׁנִין לְעָלְמָא, וְכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכָּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה, וְעָבִיד לָקֳבְלָהּ אוּמָנוּתָא דְּעָלְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלִּין וְעוֹבָדִין דְּכָל עָלְמִין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינּוּן. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה מִסְתָּכַּל בָּהּ, וּבָרָא עָלְמָא.‏

תרגום: כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הִסְתַּכֵּל בָּאֻמָּן. וְאַף עָל גַּב שֶׁהָאֻמָּן עָשָׂה אֶת הָאַרְמוֹן, לֹא עוֹלֶה אֶלָּא בִשְׁמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ: אֵלּוּ הָאַרְמוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה הַמֶּלֶךְ; וַדַּאי הַמֶּלֶךְ בָּנָה הָאַרְמוֹנוֹת. הַתּוֹרָה צוֹוַחַת: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, בִּי בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם! שֶׁטֶּרֶם נִבְרָא הָעוֹלָם הִקְדִּימַתּוּ הַתּוֹרָה אַלְפַּיִם שָׁנִים לָעוֹלָם, וּכְשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הָיָה מִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְעָשָׂה כְנֶגְדָּהּ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת הֵם בַּתּוֹרָה, וְלָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מִתְבּוֹנֵן בָּהּ וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם.

רמב"ן הקדמה לתורה:  עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות... ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין הזה שהזכרנו היה שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות ונמסר לו על פה קריאתה בשמות.

ועל פי דברי הרמב"ן עץ הדעת יהיה ניתן לקרוא כך "עצה דעת". אומר הרב אבולעפיה ספר חיי העולם הבא: וידוע לכל בעל דעת התורה שהתורה היא באמת לבדה "עץ החיים" כלומר "אותיות הקֹדש" וכך הוא בגימטריא מגולגלת. עד כאן מתוך חיי העולם הבא. נסביר, התאריך העברי משתמש בשטה המגולגלת אך קודם נקדים שברחבי העולם השיטות היו קשות כיון שמספרים גדולים הצריכו אותיות רבות .יותר מאוחר ניתנן סימנים למאה ואלף ויותר בכך קיצרו את גודל המספר מחדשי השיטה העשרונית הם ההודים והערבים הביאו את השיטה לאירופה כשכבשו אותה. זו השיטה העשרונית שהסימן לסיפרה 0 הוא שנתן מענה למספרים הגדולים. נשוב אתה לשיטה העברית המספרים הם הגימטריה של האותיות הנה טבלה:

ועל פי דברי הרמב"ן עץ הדעת יהיה ניתן לקרוא כך "עצה דעת". אומר הרב אבולעפיה ספר חיי העולם הבא: וידוע לכל בעל דעת התורה שהתורה היא באמת לבדה "עץ החיים" כלומר "אותיות הקֹדש" וכך הוא בגימטריא מגולגלת. עד כאן מתוך חיי העולם הבא. נסביר, התאריך העברי משתמש בשטה המגולגלת אך קודם נקדים שברחבי העולם השיטות היו קשות כיון שמספרים גדולים הצריכו אותיות רבות .יותר מאוחר ניתנן סימנים למאה ואלף ויותר בכך קיצרו את גודל המספר מחדשי השיטה העשרונית הם ההודים והערבים הביאו את השיטה לאירופה כשכבשו אותה. זו השיטה העשרונית שהסימן לסיפרה 0 הוא שנתן מענה למספרים הגדולים. נשוב אתה לשיטה העברית המספרים הם הגימטריה של האותיות הנה טבלה:

 

א	ב	ג	ד	ה	ו	ז	ח	ט
1	2	3	4	5	6	7	8	9
י	כ	ל	מ	נ	ס	ע	פ	צ
10	20	30	40	50	60	70	80	90
ק	ר	ש	ת	ך	ם	ן	ף	ץ
100	200	300	400	500	600	700	800	900

 

 

 

 

 

 

 

הטור האחרון הוא טצץ שסכומו 999 אחרי יבוא 1000 והוא יסומן על ידי האות אלף נדגים זאת על ידי התאריך העברי. השנה הנוכחית נרשמת כך ה'תשפג האות ה' מציינת 5000, תשפג=783. דהינו 5783 לבריאת העולם. בגימטריא מגולגלת מוסיפים את האלפים ליתר 783+5=788. כך, "אותיות הקֹדש"=1232, 1+232=233=עץ החיים. למעשה עץ החיים זוהי התורה הכתובה באותיות הקֹדש. כך נמצא הקשר בין עץ החיים לאותיות הקדש שעל מנת לעסוק ולהתעמק בהם צריך לעבור את להט החרב המתהפכת, ואז זוכים חיי העולם הבא כאן.

אנו נשוב לעץ הדעת. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. השמות שקרא האדם הם המהות של כל אחד ואחת אך לו לא היתה בת זוג כיון שהיתה מחוברת בו, וביקש מהבורא שיפריד אותם. אומר הרב אבולעפיה ספר חיי העולם הבא: אדם וחוה, שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית. וכן אדם הראשון כדמיון הצורה, וחוה אשתו הברואה מצלעו כדמיון החומר, שהוא אמר עליה עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, כל יצורי העולם מורכבים מחומר וצורה אנו מקבלים זאת בשכלנו אך אין לנו אפשרות להבין כל אחד בפני עצמו. חומר לא מתקיים בלי צורה וצורה לבדה יש רק בעולמות העליונים ונקראים שכלים נפרדים (מחומר). וכאן מבקש האדם להפריד בינו (הצורה) לבין חוה (החומר).

ישנו ביטוי לחומר הראשוני הנקרא "היולי": המושג "היולי" אפשר למצוא אותו בספרי הקבלה וכן בספרי הפילוסופיה מקור המילה מובאת אצל הפילוסופים היוונים לפני 2000 שנה בכתביהם. גדולי הפילוסופים היונים הגיעו לארצנו ולמדו מחז"ל את החכמה. אך בתקופה זו נאסרה כתיבת התורה שבעל פה וסביר שהמושג "היולי" יצא מבית המדרש היהודי וקיבל את שמו היווני "היולי" המוזכר בספרינו כ"חומר ראשוני". ואנסה לבאר אותו.

 

כל נמצא (דומם צומח חי מדבר) מורכב מחומר וצורה. מה שאנו רואים בַּעַיִן היא צורת הדבר. החומר לא נראה בעין. למשל כוס זכוכית היינו חושבים שהזכוכית היא החומר אך גם הזכוכית עשויה מגרגירי חול וכך הלאה והלאה. עד שניסו המדענים לחפש את החומר (הגרעין) וכשהגיעו לאטום (פירושו מיוונית-לא ניתן לחיתוך) חשבו שהוא החומר, ואז גילו שגם הוא מורכב מחלקיקים בעלי מטען חשמלי חיובי ושלילי אשר מסתובבים במעגלים והחלקים אינם דבוקים אחד בשני למעשה ככל שנוברים וחודרים לא ימצא הגרעין שיקרא "חומר".

 

אז נשאלת השאלה מהו ה"היולי" ננסה להבין אותו באמצעות תהליך החשיבה של המדבר. ואת תהליך החשיבה ננסה להבין מעולם הקבלה שמבאר את השתלשלות העולמות על ידי חתך תיאורטי.

 

ישנן ארבעה עולמות (ישנו עוד עולם שנקרא א"ק אך לא מקומו בביאור) אצילות בריאה יצירה עשיה. הקדוש ברוך הוא אינו נגלה והוא מסתתר ב"אין סוף". שפעו נאצל אל עולם האצילות, על ידי תהליך של אורות וכלים. מכיוון שהכלים לא יכולים להכיל את האורות יש שבירת כלים. מספרת לנו הקבלה על רפ"ח ניצוצות שנפלו בקליפות שבעולם הבריאה, אשר הוא המדרגה שיורדת מהאצילות. עולם הבריאה שם נעשת הבריאה "יש מאין", הכל שם בבחינת "בכח" ולא בפועל, כיון שהוא כבר לא אָיִן אנו קוראים לו יש לעומת האָיִן. אך עדין בכח ולא יצא לפועל, כמו בששת ימי בראשית. אומרת התורה: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אומר רש"י: טרם יהיה בארץ - כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא ואינו לשון קודם ואינו נפעל לומר הטרים (מהמילה טרם) כאשר יאמר הקדים וזה מוכיח ועוד אחר (שמות ט) כי טרם תיראון עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם וכל עשב השדה עדיין לא צמח ובג' שכתוב ותוצא לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו' ולמה כי לא המטיר ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. עד כאן מרש"י. (זאת אומרת הכל היה בכח עד שנברא האדם ואז הכל יוצא לפועל). עכשיו נמשיך מכאן אל המוח והלב שהם כלי המחשבה. כמו שעשינו בחתך העולמות נעשה כעת חתך ב"מחשבה". רפ"ח ניצוצות הגיעו אל המוח (כל ניצוץ נקרא עצה), והמדבר (האדם) העלה בחכתו ניצוץ הוא יקרא "רעיון" המחשבה שבלב תלכוד את הרעיון. שברגע שהמחשבה תפסה בו הוא מקבל לבוש (אותיות).

 

נסתכל שוב בחתך נראה שלשה שלבים הנעשים כהרף עין: ניצוצות רעיון מחשבה. הרעיון הוא יהיה החומר למחשבה, חומר המחשבה הוא אותיות. החיבור שאנו מקבלים "חומר וצורה" אין בכוחנו להבין את שלמות התהליך, זוהי הרכבתו של ה"אומן" (הקדוש ברוך הוא). בעולם הבריאה ישנן שכלים נפרדים נקראים צורות נפרדות. הכוונה במילה נפרדות, נפרדות מחומר, אותו הרעיון נדבק לצורה הנפרדת ויקרא חומר וצורה. על פי צורת ההסבר של ספרי הקבלה אם הוסיף לכאן חומר למחשבה ישברו האורות, אז די לנו בזה.

 

המחשבה שלנו באה מהשכל שלש הספירות הראשונות: כתר חכמה בינה נקראים שכלים. חכמה ובינה הם כלי המחשבה אשר היא הכתר. נעבור למשל הלבנה. ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה לכי ומעטי את עצמך. הנמשלים הם חכמה ובינה בתחילת המשל יש שני מאורות גדולים חכמה ובינה אשר צריכים לקבל את השפע מן ספירת הכתר זוהי הכתר (בכתר אחד ששני המלכים צריכים לקבל ממנו) אך כיון שהם שווים לאן יגיע קודם השפע (משל הפילוסופי על חמור שמעמידים מצדו האחד מים ומצדו השני חציר מה יקרא לחמור - ימות בצמא וברעב) וכן לכאורה מפתיע אותה הקב"ה ואומר לה לכי ומעטי עצמך אומר הגמרא (בבא מציאה נט) א"ל רב פפא לאביי והא אמרי אינשי איתתך גוצא גחין ותלחוש לה. אומר רש"י אתתך גוצא - אשתך קטנה כפוף עצמך ושמע דבריה. הפלא ופלא רש"י ברח מן הפשט, הגמרא אמרה תלחש לה ורש"י מגלה לנו הסוד - שמע קולה. זה משל חכמה והבינה החכמה זהו מרכז מדע כל האינפורמציה שרכשנו נמצאת בה, בינה היא המחכמת על ידי הבנתה. זהו הפרס שנתן לה הקב"ה ראשית השפע יעבור מן המחשבה (הכתר) אל החכמה. ומשם אל הבינה. האִינְטֶרְאַקְצִיָּה (בין החכמה לבינה) החכמה מעבירה אל הבינה מידע והבינה מעבדת את המידע ומשיבה לחכמה יחד הם מולידים דעת.

ספר אוצרות חיים - שער הנקודים: כי האדם התחתון ע"י מעשיו גורם זווג עליון ויורדין טיפין עילאין (למטה) שהם בחינת מוחין דז"א והם בחינת החסדים והגבורות אשר הם עיקר הטיפה כנודע כי אין יוצא מן היסוד דבינה רק חסדים וגבורות כי מן חכמה ובינה דז"א אין יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולים בהם ומוציאים הארתם לחוץ. עד כאן.

ביאור: האדם התחתון הוא האדם בעולמנו. בקיימו מצוות פרו ורבו, על ידי זיווגו עם אשתו (לאלו קורא מעשיו), והוא גורם באותו זמן ממש שנעשה זיווג עליון. וכפי שאומר למעלה "כי מן חכמה ובינה דזעיר אנפין אין יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולים בהם ומוציאים הארתם לחוץ". זעיר אנפין הוא כינוי לקדוש ברוך הוא, ומזיווג של החכמה ובינה נולדת הדעת אותה ה"דעת עליון" יורדת אל האדם התחתון רק בהארה בעלמה דרך החסד שמידתו להשפיע וזה נקרא טיפי מוחין, או בנסתרו הארת הדעת של הקדוש ברוך היא, שיורדת בשעת הזיווג ומשתלשלת עד כליות הזכר אשר הם נקראות כליות יועצות, על שם שיורדים ממקום ה"עצה", היא "מקום" התעלומות, ומשם יורד אל המחשבה, ומשם אל הכליות, ומשם ממשיך דרכו אל מקום היווצרות הזרע (האשכים). ועם הזרע טיפי המוחין האלו עוברים מן הזכר אל הנקבה. וביצירה העובר כבר יש בו טיפין אלו, אשר יקראו נפש. הנפש נגלת מרגע יציאת העובר מן הרחם. הוא יונק כיון שהנפש מפעילה את כח הצמיחה, הוא זז באמצעות כח החיוני. אך הנשמה נגלת יותר מאוחר. 

אומר האריז"ל ב"שער הגילגולים" בתחילת הקדמה ב': בסדר כניסת הנר"ן (נפש רוח נשמה) באדם, בתחלת גלגוליהם בפעם הראשונה החדשה, כמו שיתבאר בע"ה. הנה בעת שנולד גוף האדם ויוצא לאויר העולם, נכנסת בו הנפש שלו, ואם יוכשרו מעשיו, יזכה ויכנס בו הרוח בתשלום שנת השלש עשרה שאז נקרא איש גמור כנודע. ואם יוכשרו עוד מעשיו מאז ואילך, נכנסת בו הנשמה בתשלום שנת העשרים, כנזכר בסבא דמשפטים. עד כאן דבריו. 

כמנהג הספרים הקדושים ובפרט בספרי הקבלה התיאורים לרוב הם משל ולא פשט, שהרי לכתחילה נאסרה כתיבת התורה שבעל פה אך עם הזמן הותרה לכתיבה ברמזים ומשלים ודרושים. אחרי שהסברתי שפעולות הנפש כבר מתגלות בעובר ברגע צאתו מן הרחם כן פעולות הרוח מְלַוִּים את כוחות הנפש או נקרא להם - מובילים את הכוחות לידי פעולותם. עדיין יש מכוחות הרוח שעצורים בו, אך לא נכנסים לפעולה. התינוק קם על רגליו לאחר שנה ויותר, הנפש נצרכת לעורר את כוחות הרוח באמצעות האינסטינקטים שקיימים בנו. בעלי החיים קמים על רגליהם ביום יציאתם מן הרחם. פעולות הנפש שלהם פחותות אין בהם נשמה ולכן אין להם מחשבה ודיבור. האדם מגיע עם כלי הנקרא שכל, כשהוא ריק מתוכן. חושיו קולטים את העולם, והשכל מתמלא תוכן, אשר מעורר את פעולות הנפש בכלליותה. הנשימה פועלת בו מרגע צאתו אך יקח לו זמן עד שיוכל לשאוף אויר בכח מן הפה. הרוח לומדת בעיקר מרצונות הנפש איך להפעיל את כוחותיה. ידוע המשפט "קטן אין בו דעת". דעת היא תוצאה של השכלה השכל הוא המשכיל, עד שיוצא מגדר קטן שאינו מוליד. צריכה הרוח ללמוד איך להפעיל את הכחות והליחות המפוזרים בגוף. כשיצא מגדר קטן זאת אומרת שקיבל כבר משהוא מהדעת יכול לקבץ את כל הכלים על מנת להוליד. ועוד אחזור על המשפט הזה כאן בהמשך "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר". הידיעה אשר היא דעת זהו חיבור. ובכך עורר קצת מן הנשמה לפועל וכשימשיך להשכיל וירכוש דעת יוכל להפעיל את הנשמה להבין בחכמה.

עוד קטע מהאריז"ל ליקוטי תורה פרשת בראשית: ודע שסוד המוחין הם סוד טיפי המוח דאבא ואמא בעת ההולדה כנודע והם ב' טיפות חכמה בינה נמשכין מן מוח עצמן של חכמה ובינה דאבא ואמא אך ב' טיפין דחסד וגבורה אינן נמשכין רק מו' קצוות דאבא ואמא מן החסד וגבורה המתפשטים בו' קצוות דאבא ואמא ולא מן הדעת עצמו דאבא ואמא, ומן הראוי היה שכיון שכך הוא שכאשר ימשכו אלו המוחין בזעיר אנפין יהיה כך כי חכמה ובינה יהיו בראשו אך החסד וגבורה יתפשטו בגופו בו' קצוות ולא יהיה בו בחינת דעת מקובץ מחסד וגבורה בראשו כיון שלא נמשכו להם אלא מו' קצוות דאבא.

קטע זה מליקוטי תורה דומה ושונה מהקטע הקודם שבא מאוצרות חיים. ואבאר: אנשי החכמה הגדירו את העולמות כשלשה: 1.עולם השפל 2.עולם הגלגלים 3.ועולם המלאכים. בשונה לאנשי הקבלה שהגדירו חמשה עולמות. 1.א"ק 2.אצילות 3.בריאה 4.יצירה 5.עשיה. שלשת העולמות (1,2,3) של אנשי החכמה מתאימים לשלשת העולם של אנשי הקבלה (3,4,5) על ידי החכמה אפשר להשיג את עולם העשיה והיצירה והבריאה, אך השניים הנותרים (אצילות, א"ק) מקבלים בקבלה.

למעשה על ידי התבוננות בשכל מה שנקרא בפי חז"ל צפיה במרכבה, או כניסה לפרדס, אפשר להשיג את שלשת העולמות (כרגע לא נעסוק בזאת) ישנה דרך שמביא אותה הרב חיים ויטאל בשערי קדושה: וְאָמְנָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לְכָךְ צָרִיךְ לְהַפְשִׁיט נִשְׁמָתוֹ מִכָּל וְכָל וּלְהַפְרִידָהּ מִכָּל עִנְיְנֵי הַחֹמֶר וְאָז תּוּכַל לְהִדָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ הָרוּחָנִי: וְהִנֵּה אֵין עִנְיַן הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַזֶּה, שֶׁתִּמְצָא כָּתוּב בְּכָל הַסְּפָרִים בְּעִנְיְנֵי הַנְּבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הִתְפַּשְּׁטוּת מַמָּשִׁי שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מִגּוּפוֹ מַמָּשׁ כְּעִנְיַן הַשֵּׁנָה, שֶׁאִם כֵּן אֵין זוֹ נְבוּאָה אֶלָּא חֲלוֹם כְּכָל הַחֲלוֹמוֹת, אָמְנָם הַשְׁרָאַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל הָאָדָם הוּא בִּהְיוֹת הַנְּשָׁמָה בְּגוּפוֹ בְּהָקִיץ וְלֹא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ. אֲבָל עִנְיַן הַהִתְפַּשְּׁטוּת הוּא, כִּי יָסִיר כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו לְגַמְרֵי, וְהַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה שֶׁבּוֹ שֶׁהוּא כֹּחַ נִמְשָׁךְ מֵהַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה הַיְּסוֹדִית שֶׁבּוֹ יַפְסִיקֵהוּ מִלְּדַמּוֹת וְלַחֲשֹׁב וּלְהַרְהֵר בְּשׁוּם עִנְיַן מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וּכְאִלּוּ יָצְאָה נָפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ, וְאָז יַהֲפֹךְ כֹּחַ הַמְּדַמֶּה מַחְשְׁבוֹתָיו לְדַמּוֹת וּלְצַיֵּר כְּאִלּוּ עוֹלֶה בְּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים בְּשָׁרְשֵׁי נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר לוֹ שָׁם, מִזֶּה לַזֶּה, עַד שֶׁהִגִּיעַ צִיּוּר דִּמְיוֹנוֹ בַּמָּקוֹר שֶׁלּוֹ הָעֶלְיוֹן וְיֵחָקְקוּ צִיּוּרֵי כָּל הָאוֹרוֹת בְּמַחְשַׁבְתּוֹ כְּאִלּוּ מְצֻיָּר וְרוֹאֶה אוֹתָם כְּפִי דֶּרֶךְ כֹּחוֹ הַמְּדַמֶּה לְצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָם כַּנּוֹדָע בְּחָכְמַת הַטֶּבַע. וְאָז יַחְשֹׁב וִיכַוֵּן לְקַבֵּל אוֹר מִן הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת מֵאוֹתָהּ הַנְּקוּדָה אֲשֶׁר שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ נֶאֱחֶזֶת שָׁם. וִיכַוֵּן לְהַעֲלוֹת גַּם אֶת הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת זוֹ לַזּוֹ עַד הָאֵין סוֹף וְיַמְשִׁיךְ לָהֶם הֶאָרָה מִשָּׁם עַד לְמַטָּה דֶּרֶךְ יְרִידָה עַד סוֹפָן, וְכַאֲשֶׁר יֵרֵד הָאוֹר עַל יָדוֹ אֲלֵיהֶם הֵם שְׂמֵחִים בַּזֶּה וּמְאִירִין מֵאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁהִמְשִׁיךְ אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ הַנֶּאֱחֶזֶת בָּהֶם כְּפִי הַחֵלֶק הָרָאוּי לָה. וִיכַוֵּן לְהוֹרִיד דֶּרֶךְ יְרִידָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הָאוֹר וְהַשֶּׁפַע הַהוּא אֶל נָפְשׁוֹ הַשִּׂכְלִית שֶׁבְּגוּפוֹ, וּמִשָּׁם תַּגִּיעַ עַד נֶפֶשׁ הַחַיָּה וְכֹחַ הַמְּדַמֶּה שֶׁבּוֹ, וְשָׁם יִצְטַיְּרוּ הָעִנְיָנִים הָהֵם צִיּוּר גַּשְׁמִי בְּכֹחוֹ הַמְּדַמֶּה, וְאָז יְבִינֵם כְּאִלּוּ רוֹאֶה אוֹתָן בָּעַיִן מַמָּשׁ:

וכעת אני חוזר לשני המאמרים שבאו מהאריז"ל, ונצרך אני להביא עוד הקדמה קצרה:

ספר עץ חיים - שער א ענף ב: וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש. וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית ממש.  עד כאן.

ישנם שני צמצומים הראשון הצמצום לנקודה. השני הצמצום לצדדים. אלו שני העולמות הראשונים מהחמישה הצמצום לנקודה הוא א"ק (אדם קדמון) והצמצום השני הוא עולם הבריאה ובין הצמצום הראשו

 עולם הבריאה שהוא עולם השכלים נקרא יש מאין אך עדין היש שם הוא בכח. בו נמצאים ספר יצירה פרק א' משנה א- בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר ספור:

 

שלשים ושתים הנתיבות הם עשר ספירות וכ"ב אותיות. בהמשך אומר ספר יצירה עשר ולא אחד עשרה. (כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) היינו חושבים שגם הדעת נספרת אך דעת לא נספרת. יגידו לנו המקובלים דעת היא ספירה מוּלדת. החיבור בין החכמה ובינה מוליד דעת באדם אך היא לא השתלשלה לבריאה. (אנו כבר קרובים לעץ הדעת).

 

המאמר הראשון מאוצרות חיים מקביל לצמצום הראשון. למעשה הדעת היא מן הבורא ונשארה בהסתרה ורק הארה בעלמה נדבקת באדם ומקומה בעולם הבריאה שלו הנקראים רפ"ח ניצוצות וכן נקרא "עצה". ומי שתופס ניצוץ הנקרא "ראיון" בעולם היצירה ומה שעובר למחשבה נקרא עולם העשיה.

במאמר השני אותה הארה בעלמה מתפשטת לששת הספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד כמו אומר לנו ספר היצירה: ברר שלש אותיות מן הפשוטות וקבען בשמו הגדול יה"ו וחתם בהם שש קצוות. חמש חתם רום ופנה למעלה וחתמו ביה"ו. שש חתם תחת ופנה למטה וחתמו ביו"ה. שבע חתם מזרח ופנה לפניו וחתמו בהו"י. שמנה חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהי"ו. תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בוי"ה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה"י:

עכשיו אנו שָׁבִים לחומר והצורה: כבר אמרנו שהחומר הראשוני ההיולי (בתורה הוא נקרא "תהו") הוא הטיפי מוחין אשר התגלגלו לראיון ובסוף יגיע ההריון. וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה ומיד מתגלה הנחש!! מה שמדבק בין החומר לצורה הופך להיות נחש (אם ניקח שני קרשים ועל ידי דבק חזק נדביקם זה לזה ישארו דבוקים שנים רבות, מה שמחזיק אותם זה הדבק. אך אם נפרק אותם בכח נמצא שאריות דבק מת. החומר הראשוני הוא מדבק כמו טיפת הזרע כל זמן שהיו דבוקים יחד (החומר והצורה) הוא (החומר הראשוני) טהור ומקיים החיבור, אך ברגע שנפריד את החומר מן הצורה אותו המדבק הפך טמא וברגע כמימרא יהפוך לאין ואפס, או שנקרא לו מאבות הטומאה. וכיון שבא מן החומר פונה אל החומר (חוה) ומנסה לשדל אותה להדבק לצורה (אדם) ובהסכמתה יונק משהו ממנה ומזריע בה טומאת מות (אפשר להבין זאת מפרי עם קליפה ניקח לדוגמא את התפוז העוקץ היוצא מן הענף מתחבר לפרי אשר מקבל את מזונו מן העוקץ והפרי צריך להזין את הקליפה ששומרת עליו וברגע שננתק את הפרי מן העוקץ תמשיך הקליפה למצוץ את הפרי עד שתכלה אותו.

ולחדד הענין, הנחש יוצא מעץ הדעת הוא ה"עצה" הוא החומר הראשוני הוא "היולי" הוא המדבק, עד כאן הוא טהור וקדוש (הוא הארת הדעת של האין סוף ברוך הוא, הוא ערום מכל. אך ברגע התגלותו מקבל קליפה אשר היא כולו. ובזמן שנושרת קליפתו (מידי כמה חודשים) צורח כיון שחש שבא קיצו ואז שוב מקבל קליפה.

לסיכום נשאר לקשור את המטה של משה לכאן: עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה. אבות פרק ה', משנה ו'.  

 

כל אלו הם רוחניים והמטה זכה בו משה. משה זכה לדעת עליון (על בלעם נאמר "ויודע דעת עליון" – השתא דעת בהמתו לא הוה ידע – דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה - ברכות ז/א).

 

בבא בתרא "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". כוונת הדברים היא שארבעת האנשים הללו נסתלקו מן העולם רק בגלל הגזרה הקדומה שניתנה לאנושות לאחר חטא אדם וחווה בעצת הנחש. וכפי שמבאר רש"י שם: "לא היו ראויין למות, אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש". העצה המדוברת כאן היא כמובן עצתו של הנחש לחווה לאכול מעץ הדעת – עצה שבעקבותיה אכלה חווה ונתנה גם לאישהּ, ובעקבות כך נאמר לו: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

 

אמרנו שהדעת היא העצה. עצה בארמית נקרא "עטא" ונשאר לי לברר איך הע' מתחלף במ' עטא הפך למטע ומטע למטה. ואולי על פי העצה נגרם מִתה ומתה התחלפה למטה.