פרשת דברים לרבי מנחם מנדל מוויטבסק

השבת למדתי את הפרשה (דברים)  בתוך הספר "פרי הארץ" לרבי מנחם מנדל מוויטבסק שעלה לארץ בשנת 1777 והתגורר בצפת אחר עבר לטבריה עד סוף ימיו ונטמן בבית הקברות הישן בטבריה והעליתי אותה כולה  לכאן מוצאי שבת:

על מאמר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה ודרשו רז"ל (ירושלמי תענית ב, א) חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זו תורה. ולהבין זה פתח ואמר (איכה רבא א, א) שלשה נביאים נבאו בלשון איכה, משה ישעיהו ירמיהו. משה ראה בשלוותן ואמר איכה אשא לבדי. ישעיהו ראה אותן בפחזותן ואמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה. ירמיהו ראה אותן בניוולן ואמר איכה ישבה בדד.

והענין הוא על דרך מוסר ידוע מאמר הזהר (ז"ח רות צ"ח:) על פסוק (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ודרש עיר קטנה היא התורה ואם אמנם (איוב יא, ט) ארוכה מארץ מדה וגדולה היא נקראת קטנה מפני שאנשים בה מעט, והאמת הוא להיות התורה נקראת עיר מפני שהיא כרכא דכולא בה, ובה תחזי, אשר עין לא ראתה לתת עצות בנפשו איך ובמה לזכך גופו ואיבריו, וקדוש יהיה, מקדש אקרי משכן ה'. כי התורה והמצות נקראים אור ונר שלהבת יה כמצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יהוה כי בהכניס פחד י"י בלבו יחודו ואהבתו יתבחן לבו ויצטרף צירוף אחר צירוף, שבכל מקום קדוש משם יתפרדו כל פועלי און ובפרט בעלות הלהב השמימה מפני פחד י"י והדר גאונו כידוע מדרך הטבע שכל פסולת המתכות מאליהם נופלים בהתיכם באש.

הנה כללא דמלתא להיות עיקר ושורש עסק התורה בכדי להתקשר בשכינה וכדי שהתורה תורהו יראת י"י היא אוצרו ועצות בנפשו וזהו (תהלים קיב, ח) נכון לבו בטוח ביהוה ויאמין באמונה שלימה שאחר היגיעה ועסק התורה ימצא מרגוע לנפשו לבוא אל הקודש ומכשיר אותו לחיבת הקודש באהבה וחיבה ויהיה בפיו כדבש למתוק. וכמאמר (תהילים יט, יא) שהתורה מתוקה מדבש, שהרי לכאורה הם שני כתובים דסתרו אהדדי כתוב אחד אומר (משלי ב, ד-ה) אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין וכו' וכתוב אחד (אבות ג, ט) שתהא יראתו קודמת לחכמתו, ויעסוק בתורה כדי שתורהו התקשרות ואהבת ה' והדבק במדותיו וכשיאמין באמונה שלימה שהתורה תופיע עליו נהרה בהילה נרה עלי ראשו אז בהתיחדו עם עסק התורה יבא אל יחוד והתקשרות אמיתי ובקע כשחר אורו על ידי אותו האמונה.

וזהו מאמר הפסוק אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, על דרך משל אדם המחפש אוצרות ומטמונים צריך לחפור חפירות ולהוציא העפר והנה מקבל הוא על עצמו בשמחה כובד נטל החול ומשא העפר והחפירה מחמת אמונתו שימצא המטמון בחפירתו, ואחר שימצא המטמון משער בעצמו גודל ההנאה שיגיע לו בכל חפץ אשר יתאוה לעשות מן המטמון, על דרך זה אמרו רז"ל (ברכות יג ע"א) בתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים שהיא היראה והאמונה כידוע ואח"כ יקבל עליו עול מצות ועול תורה, כי אז צדיק באמונתו יחיה ותועיל לו התורה והמצות לזכך חומרו ולדבק באלהות בהתקשרות ויחוד גמור ולתת עצות בנפשו מכל עניני היצה"ר כי התורה אור ותאיר לו, מה שאין כן אם לא יקדים היראה והאמונה בי"י ובתורה שבוודאי יאיר חשכו, כל התורה ומצות לא יועילו וישאר מגושם כמו שהוא. ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז"ל (מגילה ו ע"ב) יגעתי ומצאתי תאמין פירוש כי אחר היגיעה שימצא צריך אמונה שבוודאי ימצא ובלתי האמונה אינו מועיל היגיעה. וזהו ארז"ל (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה, פירוש שהבטיחו רז"ל שבודאי יבוא לידי לשמה לכן אל יכבד לאדם השלא לשמה שהוא כמשא העפר בחפירת המטמונים שהרי אמת ואמונה שמזה יבא לידי לשמה, אבל באמת כל עיקר השלא לשמה צריך להיות בשביל שימצא אח"כ הלשמה ויאמין שבודאי ימצא אז טוב לו.

והנה ירמיהו הנביא שראה אותן בניוולן וחורבנם שפרקו מעל עצמם עול תורה ומצות ונכרתה ואבדה האמונה מפיהם ורחקו מעל י"י אמר איכה ישבה בדד העיר שהוא כנוי לתורה כנזכר, ופירוש בדד הוא גלמוד כמה דאת אמר במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב יחידי כי הם פירשו מן התורה כל עיקר והם לבדם והתורה לבדה שלא היה להם שום התקשרות, ואמר הנביא הסיבה מה זה ועל מה זה מפני שהיתה למס כמאמר הזהר (ת"ז ת"ו כב) בענין התפלה מי שלא שם לבו על עיקר גלות השכינה כי אם על חסרונו דימה אותו לכלב ואמר דצוחין ככלבין הב הב הב לנו חיי הב לנו מזוני וכו' חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וכן היה שם בחורבן הבית, והנה ארז"ל (שבת סג) על פסוק (איוב ו, יד) למס מרעהו חסד שהוא המגדל כלב רע בתוך ביתו שמונע רעים מביתו שכן בלשון יוני קורין לכלב למס וזהו שמקונן ירמיהו היתה למס.

וישעיהו שראה אותן בפחזותן שהיו מחזיקין עדיין בתורה אבל לא באמת ואמונה כנזכר, לכן אמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה שהיא התורה, עוסק בה ומשתמש בה כמו עם הזונה שהוא לתאותו ואינו לוקחה לשום אישות כראוי ונכון, יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה אף על פי שעדיין אינו טועם כלום ולא ראה מאורות מימיו אבל באמונתו שאחר כך יבא להתקשרות גמור ויחוד אמיתי, וזהו קריה נאמנה שצריכה להיות באמונה. ומשה רבינו עליו השלום שראה אותם בשלותם ואף על פי כן הרגיש שכבר התחילו לחזור ולסוב אחור אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו' כידוע ארז"ל (ספרי דברים יב) שישראל טרחנים וסרבנים הם אם נתחייב אחד בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה וכו', ואם היו באמת דבוקים בי"י אלהים חיים צריכים להיות כל מעשיהם באמונה ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ואדרבה להתרחק כמטחוי קשת בספק ממון חבירו וכמעשה דרב גידל (קידושין נט) שהיה מהפך בארעא וכו' עד שאח"כ לא רצו שניהם ליקח אותה ומתקרי ארעא דרבנן מפני שהיו יראים מספק גזל, וכמו שאמרו רז"ל (גיטין ב:) עד אחד נאמן באיסורין כן מהראוי להיות בדיני ממונות שיהא כל אחד שואל דרך שאלה לחכם אולי הממון של חבירו וירחק ממנה. והנה משה רבינו ע"ה שהיה מקושר בדעת שהוא דעה את י"י בכל מדותיו כי הדעת הוא כללות כל המדות ולא היה יכול לסבול לשום גשם, לכן אמר (דברים א, יג) הבו לכם אנשים פירוש בשבילכם לפי מדריגתכם, אבל אם האדם מתנהג עם התורה באמונה שמן העסק התורה ומצות יבא לדביקות גמור כי התורה הוא תבלין כמארז"ל (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וירחיק עצמו מכל עניני אופני גשם. וזהו מאמר הפסוק יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וכו' פירוש הלבושין והחופה שחופף ומעלים אמיתת העצמית ויהיה יחוד גמור.