הילולת הצדיק

מחר יום שלישי י"ח תשרי שהוא גם יום שלישי של חול המועד הוא יום פטירתו של רבי נחמן בן פייגא ושמחה מברסלב זה לו 199 שנים מאז הסתלקותו לגנזי מרומים ונקשור דברינו למאמרים הקודמים של הרב אבולעפיה מענייני הנבואה ונביא מתורה כ"א בליקוטי מוהר"ן המדבר מרוח הקודש ונקשרת לענייני הסוכה. (אינני מביא את כל התורה רק חלק קטן ממנה והמעיין יגש לתורה והתענג על השם וצדיקיו)

ספר ליקוטי מוהר"ן תורה כ"א - פִּרְקָא רְבִיעָאָה דְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא: עַתִּיק טְמִיר וּסְתִים וְכוּ':
"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת" וְכוּ' פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ:
[א] כְּתִיב (תְּהִלִּים קל"ט): "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי". כִּי יֵשׁ שֵׂכֶל שֶׁאָדָם מַשִֹּיג אוֹתוֹ עַל - יְדֵי הַקְדָּמוֹת רַבּוֹת, וְהַשֵֹּכֶל הַזֶּה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם 'אָחוֹר'; וְיֵשׁ שֵׂכֶל שֶׁבָּא לְאָדָם בְּלֹא שׁוּם הַקְדָּמָה, אֶלָּא עַל - יְדֵי שֶׁפַע אֱלֹקִי, וְזֶה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם 'קֶדֶם', בְּשֵׁם פָּנִים. וְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב נוֹלָד מֵחֲמַת תְּנוּעַת הַשֵֹּכֶל, כִּי טֶבַע הַתְּנוּעוֹת שֶׁמּוֹלִיד חֹם, וּלְפִי מְהִירוּת תְּנוּעוֹת הַשֵֹּכֶל, כֵּן מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב. נִמְצָא עַל - יְדֵי שֶׁפַע אֱלֹקִי, שֶׁהַשֵֹּכֶל נִשְׁפָּע לָאָדָם בִּמְהִירוּת, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם הַקְדָּמָה, עַל - יְדֵי זֹאת הַמְּהִירוּת שַׁלְהֶבֶת הַלֵּב עוֹלָה תָּמִיד מֵאֵלֶיהָ:

מלמד רבי נחמן שישנן שתי דרכים להשיג שכל שהרי השכל מקיף לנו הוא לא בתוכנו ועל מנת להשיגו ישנן שתי דרכים האחת בדרך הלימוד והיגיעה שנלך ממדרגה למדרגה אלו ההקדמות ובלשון המקובלים נקראת דרך זו "בטישה" שהרי ממוחנו ועד השכל קיים מרחק וככל שנחדור עמוק במוחנו כך נצמצם המרחק דרך זו נקראת רצוא ושוב שאי אפשר להישאר במקום השיא וצריך לחזור לאחור ואז שוב עולים עד נקודת השיא במוח ושוב חוזרים וכל פעם מתקדמים יותר כמשל האבן שנעזוב מגובה מסוים תפגע בקרקע בכוח מסוים ותעמיק קצת בקרקע כשנשליך שוב את האבן תפגע הפעם בקרקע ביתר כוח מכיוון שהמרחק גדל במשהו כן מהירות הפגיעה תגדל המשהו וכן עוצמת הפגיעה תגדל המשהו וכן הקרקע תעמיק במשהו וכך נחזור שוב ושוב כן בפעולת המוח על ידי ההקדמות הרבות נתקדם אט אט אל השכל ועל כן מכונה השכל הזה בשם "אחור" על שכל פעם חוזרים לאחור ומתקדמים שוב.
אך יש שכל שמשיגים אותו בבחינת קדם זוהי דרך האמונה כמו שנראה בהמשך התורה.

[ב] אֲבָל לְהַגִּיעַ לִבְחִינַת שֶׁפַע אֱלֹקִי הַנַּ"ל, אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לָזֶה, אֶלָּא שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת פִּיו וְחָטְמוֹ וְעֵינָיו וְאָזְנָיו, וְהֵן הֵן מְאִירִין לוֹ שֶׁפַע אֱלֹקִי הַנַּ"ל. הַיְנוּ, שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִלְּהוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו, וְיִהְיֶה לוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֹטֶם, בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָהוּ י"א): "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'", וְיִהְיֶה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, הַתָּלוּי בְּאֻדְנִין, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כ"ב): "שְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים", וְיַעֲצִים עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרַע, כִּי הֵן הֵן הַמְעוֹרְרִין אֶת שֶׁפַע אֱלֹקִי הַנַּ"ל לָבוֹא, כִּי הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהָעֵינַיִם וְהָאָזְנַיִם תְּלוּיִים בַּמֹּחַ, וְהֵן מְעוֹרְרִין אֶת הַמֹּחַ שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת קֶדֶם, בִּבְחִינַת פָּנִים:
וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי"ט): "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" זֶה בְּחִינַת מֹחַ הַנֶּאֱמַר אֵצֶל פֶּה; וְזֶה (שָׁם קי"א):
"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" זֶה בְּחִינַת מֹחַ הַנֶּאֱמַר אֵצֶל חֹטֶם; וְזֶה בְּחִינַת (מִשְׁלֵי ט): "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" זֶה בְּחִינַת מֹחַ הַנֶּאֱמָר אֵצֶל אֻדְנִין, בִּבְחִינַת "שְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים"; וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג):
"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" זֶה בְּחִינַת מֹחַ הַנֶּאֱמַר אֵצֶל עַיְנִין. וְהֵן הֵן שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, כִּי פֶּה וּתְרֵין נֻקְבָּא חֹטְמָא וּתְרֵין עַיְנִין וּתְרֵין אֻדְנִין הֵם בְּחִינַת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, 'וּמְנַרְתָּא דָּא רֵישָׁא', הַיְנוּ הַמֹּחַ, וּפְנֵי הַמְּנוֹרָה הַיְנוּ שֶׁפַע אֱלֹקִי הַנַּ"ל:
אנו רואים שדרך זו אינה קשורה ללימוד אלא על ידי שיקדש עיניו במותר יסיר אוזניו משמוע רע יזהר בדיבורו וכל זה על ידי חוטמו שזהו יראת השם היא האמונה שמאמין שבורא עולם רואה אותו בכל רגע ורגע ובכך לא יתור אחר עיניו ולבבו יזהר מלהוציא דבר שקר ולשון הרע מפיו ישמע לדברי חכמים ואז ישיג שכל עדיין לא הסביר לנו רבינו איך ישיג השכל

[ג] וְשֶׁפַע אֱלֹקִי הַזֹּאת הוּא בְּחִינַת סֻכָּה, כִּי סֻכָּה הוּא בְּחִינַת שֶׁסָּכָה בְּרוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, כִּי רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ הוּא שֶׁפַע אֱלֹקִי. וְסֻכָּה הַזֹּאת הִיא בָּא עַל - יְדֵי שִׁבְעָה עֲנָנִים, הַיְנוּ בְּחִינַת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁעַל - יָדָם הָאָדָם מַשִֹּיג פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הַיְנוּ סֻכָּה, הַיְנוּ שֶׁפַע אֱלֹקִי. וְרוּחַ - הַקֹּדֶשׁ נִקְרָא עַל שֵׁם הַחָכְמָה, שֶׁהִיא רוּחַ חָכְמָה הַבָּא מִקֹּדֶשׁ כַּיָּדוּעַ:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְסַכְּכִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה וּבְדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" מָה אֵד הוּא דָבָר שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ אֶלָּא מִן הָאָרֶץ וְכוּ'. וְאֵד הֵן הֵן אֵלּוּ הָעֲנָנִים הַנַּ"ל, וְהֵן בְּחִינַת קֹדֶשׁ, וּגְדֵלִין מִן הָאָרֶץ, כִּי צָרִיךְ הַמְקַבֵּל הַזֶּה לִהְיוֹת חָכָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא 'יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין', בִּבְחִינַת (שְׁמוֹת ל"א): "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה":
עכשיו מקשר לנו רבינו את השכל שהוא השפע האלקי לסוכה שהסוכה באה זכר לשבעת ענני הכבוד ושבעת ענני הכבוד בחינת של שבעת קני המנורה שהם שבעת הפתחים בראש שמשם משיגים את הקדושה.

[ד] וְסֻכָּה הַנַּ"ל, הַיְנוּ רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ הַנַּ"ל, שֶׁפַע אֱלֹקִי הַנַּ"ל, הוּא בְּחִינַת מַקִּיפִין, שֶׁהַשֵֹּכֶל הַזֶּה הוּא גָּדוֹל עַד לִמְאֹד, עַד שֶׁאֵין הַמֹּחַ יָכוֹל לְסָבְלוֹ וְאֵין נִכְנָס בַּמֹּחַ, אֶלָּא הוּא מַקִּיף אֶת הָרֹאשׁ. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים כַּמָּה חָכְמוֹת עֲמֻקּוֹת, שֶׁאֵין יְכֹלֶת בַּמֹּחַ הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין עַל בֻּרְיוֹ, כְּמוֹ כַּמָּה וְכַמָּה מְבוּכוֹת שֶׁאָנוּ נְבוֹכִים בָּהֶם, כְּמוֹ הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, שֶׁאֵין מֹחַ שֶׁל אֱנוֹשִׁי יָכוֹל לְהָבִין אֶת הַיְדִיעָה הַזֹּאת, וְהַשֵֹּכֶל הַזֶּה הוּא בְּחִינַת מַקִּיף, שֶׁאֵין נִכְנָס בִּפְנִימִיּוּת הַמֹּחַ כִּי אִם מַקִּיף אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, וְהַשֵֹּכֶל הַפְּנִימִי מְקַבֵּל חִיּוּתוֹ מֵהַמַּקִּיף הַזֶּה:
וְדַע, שֶׁזֶּה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, כָּל - זְמַן שֶׁהַשֵֹּכֶל אֵין כָּל כָּךְ גָּדוֹל לְהָבִין הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אֲזַי כֹּחַ הַבְּחִירָה עַל מְקוֹמוֹ, כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לִבְחֹר הַחַיִּים אוֹ הִפּוּכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁיִּכְנֹס הַמַּקִּיף הַזֶּה לִפְנִים, וְאָז יִתְגַּדֵּל הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְיִתְגַּלֶּה לָאֱנוֹשִׁי הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה, כִּי אָז עַל - יְדֵי גִדּוּלוֹ שֶׁל הַשֵֹּכֶל יֵצֵא מִגֶּדֶר הָאֱנוֹשִׁי וְיַעֲלֶה לְגֶדֶר מַלְאָךְ, וְאָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה; וְזֶה זֶה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, זֶה שֶׁאֵין יוֹדֵעַ הַשֵֹּכֶל שֶׁל הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת י"ז), שֶׁלֶּעָתִיד צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם 'עַל רָאשֵׁיהֶם' הֻצְרַךְ לוֹמַר, כִּי לֶעָתִיד יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה. וְזֶה: צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים, שֶׁהַיְשִׁיבָה הוּא מוֹרֶה עַל הֶעְדֵּר הַבְּחִירָה, כְּמוֹ: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (תְּהִלִּים ב), שֶׁהוּא מוֹרֶה עַל הֶעְדֵּר הַהִשְׁתַּנּוּת, כִּי הַתְּנוּעָה מוֹרֶה עַל הִשְׁתַּנּוּת מֵרָצוֹן אֶל רָצוֹן, וְהַיְשִׁיבָה מוֹרֶה עַל הֶעְדֵּר הִשְׁתַּנּוּת, הַיְנוּ בִּטּוּל הַבְּחִירָה. וְזֶה מֵחֲמַת וְעַטְרוֹתֵיהֶם, הַיְנוּ הַמַּקִּיפִים, כְּמוֹ (שְׁמוּאֵל - א' כ"ג): "שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד", בְּרָאשֵׁיהֶם, וְלֹא עַל רָאשֵׁיהֶם; הַיְנוּ הַמַּקִּיפִים יִכָּנְסוּ בְּתוֹךְ הַמֹּחִין לִפְנִים, וְאָז יִכָּנְסוּ כָּל הַשִֹּכְלִיּוֹת שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהָבִין אוֹתָם יִכָּנְסוּ לִפְנִים בְּתוֹךְ הַמֹּחִין, וְיֵדַע וְיַשִֹּיג אוֹתָם, וְאָז יֵצֵא מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי וְיַעֲלֶה לְגֶדֶר מַלְאָךְ, וְיִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה:
וכשהאדם זוכה על ידי גודל אמונתו לקדש את עצמו זוכה שהמקיפים הללו של השכל חודרים פנימה לתוכו השפע הזה הוא בחינת רוח הקודש וככל שיקדש עצמו כך יזכה לשפע.
הפלא הגדול איך מקשר רבי נחמן עבודות נעלות אלו למעשה כה פשוט מצידנו דהיינו הישיבה בסוכה מסוגלת להעניק לאדם שפע אלוקי לקרב את הנפש לאור הדעת העליון.
ואנו רואים מן התורה שהבאנו ומן המשכה איך על ידי הסוכה שנקראת על שם הסכך שמסכך עלינו שהוא זכר לענני הכבוד, אך הסכך אינו עומד מעצמו הסוכה לא תהיה כשרה אם לא נעמיד קודם לסכך את המחיצות אלו הדפנות לכתחילה ארבע אך יוצאים ידי חובה גם בשתים וקצת ומחיצות אלו הם ההתקדשות שדברנו בה וצריך בכל יום להעמיד מחיצות וכל זה נעשה בסוכות בישיבתנו בסוכה,
אשרינו שזיכנו השם במצוות נפלאות כאלו שבישיבה בסוכה נבנה בנין הדעת והשכל שלנו.

חומר וצורה

הכנסתי עצמי למקומות אפלים שעדיין המדע המפותח של ימינו מתחבט ומתלבט בבעיות המוח והלב. וכל שכן החקר הרוחני של אלו האברים שאליהם נלווים הרוח והנשמה. אך אם הגענו הלום נאזור אומץ ולא נרתע ננסה אט אט וכמו שהתחלתי העזר דרך פסוקי המקרא ודברי חז"ל וכך המשיך. ואולי נאיר קצת במקומות האפלים והשם יעזרנו ויוליכנו בדרך הישר.

גמרתי את המאמר הקודם בשאלה מה תפקידה של הנשמה?

השבת עלו בי מחשבות רבות, השם האיר את עיניי בשתי מילים "קדושה" "וטהרה". ואז קשרתי את שתי מילים אלו לשאלתי ומשם כבר רבו המחשבות העצות והתובנות ואנסה להכניס קצת אור. כבר תקופה ארוכה אני מנסה לחקור בנושא קדושה טהרה וטומאה מנסה לברר מה ההבדלים ביניהם ואיך פועל כל אחד מהם. ועכשיו אבוא לקשר את הטהרה והקדושה כנגד הלב והמוח.

נתחיל בהבנה דרך סיפורי בראשית. ולפני שאכנס לתורה הביא מדבריו של רבנו בחיי המתייחס להבנת המקרא ואלו דבריו: "וביאור המאמר, כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות אין בנו כח להשיג העניינים השכליים רק בציורי העניינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה הייתה כוונת התורה לכתוב המלות והעניינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתיישב הענין על לבו בתחילה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות, ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כי אם על צד ההקרבה והמליצה, והמשכילים מבקשי ה' יתברך יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה, ועל זה אמר הכתוב (משלי כח' ה') "ומבקשי ה' יבינו כל", ואילו לא היה סיפור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון רק בדברים שכליים ועניינים שכליים לא היו מבינים ההמון לא המלות ולא העניינים, ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כוחו וחכמתו ומדרגתו, יועיל לסכל שיתיישב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה, ועם זה יהיו הכל שווים בדעת מציאות הבורא יתברך, וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו הוא ובהמותיו ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא לכל אחד נתן דבר הראוי לו, כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון, ותרמוז העניינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר". עד כאן רבנו בחיי.

לאחר הקדמה מאלפת זאת אנסה לברר איך מתארת לנו התורה את יצירת החומר דהיינו היכן ואיך לאחר כל השתלשלות העולמות הרוחניים מגיעים אנו אל החומר בדיון הקצר הזה לא אבוא אל תכלית הבירור ואנסה רק לעורר.

פותחת התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" מסביר רבנו בחיי- "את השמים ואת הארץ. מלת "את" בכל מקום לרבות, ועל דרך הפשט באו שני "אתין" הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה. אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ. וזה שאמר "הארץ היתה תהו ובהו" ביאר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו. ופירוש תהו ובהו חומר וצורה, כלומר שהלביש לאות חומר צורה. וזהו "את כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה" (ישעיה סו' ב'), ואמר "את כל אלה" כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה, ואחר כך ויהיו כל אלה בצורתם עתה. ולפי זה החומר נברא תחילה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות, ובבריאה זו שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ".עד כאן רבנו בחיי.

נוסיף עוד מעט עניינים נוספים בעניין החומר והצורה וננסה קצת להרחיב מגילוייו של רבינו בחיי שגדולה הסתרתו על גילויו. רומז כאן רבנו בחיי שתחילת ענייני החומר מתחיל לאחר עולם הבריאה דהיינו - השתלשל האור מן האין סוף אל עולם האצילות. וכאן לא דברנו בו. ומשם עבר אל עולם הבריאה זהו "בראשית ברא" ומכאן האור יורד אל עולם היצירה ואחריו אל עולם העשיה ובסופו מתחיל העולם הגשמי. החומר מתחיל בבריאה וביצירה מקבל הצורה, והדברים עמוקים.. ודורש הוא את המילה "ואת" וקוראה "אות" ולאות הלביש חומר וצורה. ועכשיו נביא מדברי הרב אבולעפיה בענין החומר וצורה:

מתוך חיי העולם הבא-ואמנם סתרי עריות הם ענייניים תוריים, והפילוסופים לא השיגום כלל באשר הם, וגם לא קראום בשם זה. אבל התורה האמיתית המשלמת כל חסר הודיענו דבר זה. ואעפ"י שגם הם דברים כוללים ראשית ומרכבה, הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה, מסוד אדם וחוה, שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית. וכן אדם הראשון כדמיון הצורה, וחוה אשתו הברואה מצלעו כדמיון החומר.

מתוך ספר גט השמות-עתה בני אחר שבארנו צורת העולם המורגש נבאר בדרך קצרה מן המושכל כאשר ידענו. כי אריסטוטלוס אמר שהוא מאמין כי השפע השופע מהשם יתברך אשר הוא סיבת הכל והוא שופע על שכל אחד נפרד לבד ראשון שהוא עלול אצל השם יתברך. ואמר כי הוא המניע את הגלגל המקיף ונשפעים ממנו גם כן ח' שכלים נפרדים, כל אחד מהם מניע גלגל אחד עד ח' גלגלים הנזכרים, עד גלגל הלבנה. ויש שכל אחד גם כן מניע כל מה שתחת גלגל הירח לפי דעת הפילוסופים, שקראוהו השכל הפועל. והוא הנקרא בלשון רז"ל "אישים", וכן פירש הרב "המורה" ז"ל. ואמר שהם המלאכים המאירים המדברים עם הנביאים, לפיכך נקראים "אישים". ויש לנו בכל זה סודות עמוקים ונפלאים מדרך הקבלה, ונזכיר מהם קצת ברמז כאשר תשיג ידינו... ואומר כי כל ההרכבות כולם נמצאו באדם, ומפני שהוא בתכלית ההרכבה נברא אחרון. וידוע שהוא נברא לתועלת נפשי שהוא תכלית הכוונה, ונמצא הגוף עמו לעזר ולשמש, כאשר נמצא האשה עם בעלה לעזר. כמו הכתוב "אעשה לו עזר כנגדו", ופירשו רז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם בו. והנה הגוף הוא מורכב מד' יסודות תחילה, וקבל חומר וצורה בהיותו זרע, ונשתנה הגוף מעט מעט מהוויתו הראשונה, וקבל צורת הצמיחה. ואח"כ קבל צורת החיוני, ואח"כ צורה מדברת, ואח"כ צורת השכל. ונשתנה תמיד עת אחר עת עד שיצא מן הכח אל הפועל השלם, שהוא הדביקות בעליונים. שנמצאו רמ"ח איברי הגוף בטבעם לצורך הצורות באלו, כדי להוציא בהם כל דבר שהוא בכח אל הפועל. והיה הדבר ידוע, שכל מעשה האדם אחר דרכי השם יתברך הם באים מכח השכל הדבק בעצם הנפש, וכל הנמצאים אחר דרכי זולתו רצוני לומר זולת השם יתברך, הם באים מכח הטבע הנברא שהוא המטעה אותו, והוא יצר הרע והוא השטן והוא המלאך המות והוא הנחש הקדמוני. וכבר ידעת מה שארז"ל "כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה" (מדרש בראשית רבא יז' ו').

גם אבולעפיה לומד את דברי התורה ורומזם לסתרי סתרים וממשיל את האדם לצורה, ואת החומר לחוה. ואז בסופו מביא את המדרש המצמרר "כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה". אך לאחר שהבננו שהאשה היא משל לחומר והשטן שהוא היצר הרע גם הוא בחומר, זאת אומרת אדם הראשון שנברא לכתחילה זכר ונקבה מחובר. ובבחירתו עשה לו השם עזר כנגדו. דהיינו הייתה אפשרות שהצורה תתקיים בעצמה והיא בחרה להוציא את החומר מתוכה. ומכיוון שנפרד החומר חייב היה להיברא איתו השטן הוא היצר הרע ובהמשך ננסה להאיר בנושא.

לאחר הקדמה זו נשוב לנושא הקדושה והטהרה כעת הגדיר הגדות קצרות כדי שאוכל לסיים כאן ואתן לקורא לעכל ולהבין ולהתכונן. שלא נקיים "תפסת מרובה לא תפסת" או כנאמר "מרוב דובים לא רואים את היער".

טהרה-התנתקות מהחומר. קדושה-שריפת החומר. טומאה-התחברות לחומר. ומכן נמשיך בפעם הבאה.