המשך-והנה הודיענו השם שאלה הדברים המאירים פעלם הוא למשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. לא שנבראו להיותם נעבדים ולא אמצעיים בעבודת השם אצל עמו, אבל שאר כל העמים אשר מציאותם תחת כל השמים הם יעבדום לפי פתיותם. והשם עשה כל זה, אבל לא בכונת כך מפני שבראם בעלי כחות מאירים ומושלים על הזמנים שהאומות נמשכים אחריהם. אבל אנחנו מעלתנו למעלה מן השמים ומכל צבאם בהיותנו עובדים השם כרצונו. ובחמישי נבראו בעלי חיים הימיים והאוירים להודיענו קדימתם אשר קדמו לנו בזמן הבריאה ובטבע המציאות. וכן בששי הגיד לנו שקדמו שאר בעלי חיים לאדם בבריאה כדי שלא יתגאה על הבריות כמו שאמ' יתוש קדמך בבריאת העולם. וכבר נאמרו בענינים אלו לפי פשוטם ולפי פירושם ולפי הדרש והאגדה דברים מעולים מספיקים לפי הכוונה. והנה פירוש רבינו שלמה ע"ה (רש"י) מופלג ופשט ר' אברהם בן עזרא ע"ה ופרושי התורה של הרב משה בר' נחמן ז"ל ולקח טוב של רבינו סעדיה ז"ל ורבים כהם בבראשית רבה ותנחומא והדומים להם מן המדרשות והאגדות.
ואמנם בריאת אדם הגיד לנו השם שנוי בריאתו מכל הנבראים, והוא שהוא לבדו נברא בצלם אלהים ובדמותו. שאין במציאות מי שהוא מסופק אם יש לו חלק לעולם אם לא כי אם האדם. והוא בעל אפשרות בזה אבל שאר הנמצאים ממי שמציאותם למעלה מן האדם חלקם מחוייב ולא יוסיף ולא יגרע חלקם מאשר הם עליו. ומי שמציאותם למטה ממעלת האדם חלקם נמנע ואין לו מציאות בשום פנים. ואם כן נשאר האדם תלוי אפשרי אמצעי בין מי שחלקו מחויב ובין מי שחלקו נמנע. ולפיכך נתנה לו תורה מושכת אותו אם ישמרנה ישוב אל החלק המחויב ואם לא ישמרנה ישאר עם הנמנע. ונאמר שעם ברית האדם הזה נשלם הפעל האלהי בכל בריותיו והושם זה האדם הפרטי שהוא שורש כל המין רודה בטבעו. מפני היותו בעל צלם ודמות בכל מה שלמטה ממנו מכל אשר נברא עמו בעולמו. ובשביעי הגיד לנו תכלית מיוחדת והיא השביתה מהפעל, כי הפועל אחר השלימו כל מלאכתו נח ומעיין במלאכתו ושמח בה אם נעשית שלמה לפי כוונתו. וראוי להיות אותו היום שהוא יום התכלית יום מבורך ומקודש, וכל שכן שראוי להיותו זכרון לכל הפעל. וכן היה יום שבת זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קדש ומפני שגם יציאת מצרים היא יציאה מפעל העבדות אל המנוחה אנו משתפין בקדוש זכר ליציאת מצרים. וכל שכן בהיות שני העניינים האלה ראשי האמונה שכולנו חייבים להאמינם בלי שום ספק. כי משניהם יתבאר ענין ההבדל שבינינו ובין שאר אומות העולם.
ואחר שנכללה הבריאה בדברים מועטים חזרה התורה להגיד לנו כל ענין האנושות והדבקות אשר בינינו ובין נותן התורה דבר אחר דבר, והוצרכה להגיד לנו תכליתנו כמו שהגידתנו ראשיתנו וזכרה ענין אדם וחוה ובריאת זו מצלע זה ומקום היצירה שהוא מקום המזון ושמו גן נטוע בעדן מקדם ובתוכו עץ החיים ועץ הדעת, ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונהר בעל ארבעה ראשים והגידה ההתרה שהותר אדם לאכל מכל עץ הגן ולבלתי אכול מעץ הדעת והוא עבר על מצות קונו ואכל על ידי אשתו שאכלה על פי הנחש ונתחייב מיתה על זה ונתקללה האדמה בעבור זה האדם, ונתקללו גם כן הנחש וחוה הם וזרעם אחריהם ונגרשו כלם מן הגן "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" והורה השם בזה אמתת הגמול והעונש לפי פשטי התורה על דרך המחשבה ההמונית, והוסיפה לחזק זה הדעת על ידי קין והבל וכל ידי הבאים אחריהם מן הקרובים בזמנם והגידה שנולד בן שלישי לאדם והוא בדמותו כצלמו וקראוהו אביו ואמו שת ואמרה אמו "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" ואחריו נולד אנוש ואמרו עליו שהיה עובד עבודה זרה אע"פ שאביו היה שלם כי אין מונע שיצא צדיק מרשע או רשע מצדיק אחר שרשות כל אדם נתונה להיות צדיק או רשע. ואחר זה זכר לנו כמה ימי שני חיי כל אחד ואחד מעשרה ראשי דורות אשר היו מאדם ועד נח שהם אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למח ונח היה עשירי לאדם והוליד שלשה בנים שם חם ויפת וזכר עוד ענין שתוף בני האלהים עם בנות האדם ותולדותיהם כי "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם" שהם בני הנפילים והחל להודיענו שהשם רואה מעשה בני אדם. וכשעיין בם אחר התרבותם ראה "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" ומיד נאמר "וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" ושם דעתו למחותם מן האדמה. וכן כתיב "ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" כלומר אמחנו משרשו שהאדמה היא שממנה נוצר כמו שנאמר "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה" נאמר הנה אשר בראתי להעיד על מה שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כלומר שהכונה בבריאתו היתה בעבור היותו בעל צלם והם אינם שומרים הכונה אם כן דין הוא למחותם. כי מפני הצלם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" וכל שאר הנבראים בעולמו שהם בעלי חיים והם בהמה ורמש ועוף נבראו בעדו על כן לקו עמ.ו ואמר על כלם יחד "כי נחמתי כי עשיתים" ושתפו במחוי בעלי חיים עמם להורות שאם אדם אינו שומר הכונה שבעדה נברא הוא שוה לבהמה והוא נאבד כמוה. וכן כתיב "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט' כא') ולפיכך נח שהיה צדיק תמים נאמר עליו לבדו "ונח מצא חן בעיני יהוה". "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה" (איוב לד' כא').
הנה כל מה שבא מן הבריאה כולה ומן האדם שהוא תכליתה וחותמה, נכתב להודיע בו חכמת השם לאדם והשתוף שביניהם. והשמירה וההשגחה הבאות מהשם עליו בבחינת הדין אם ישמור מצותיו אם לא כדי לגמלו ולהענישו בדין הישר. וזהו הכלל אשר כללה אותו פרשת בראשית, והודיעתנו לפי מה שנראה מפשטי דבריה ענין כל הבריאה שמכללה האדם. ושאחד מיוחד היה, ראשון לכל מינו וגם הוא חטא לקונו. והוא בחטאו מת ונולדו לו שלשה בנים, האחד מהם שהוא הבכור הרג את אחיו מפני קנאת היות השם מקבל אחיו ומתרצה בו, ולא קבל מנחתו ולא נתרצה בו. ואע"פ כן נמחל חטא הרצח בקצת קללה שנתקלל. והורה לנו השם בזה שאין הכונה במציאות אחד משניהם וכשנולד השלישי שלם נמשכה הבריאה האנושית. ואע"פ שחטאו קצתם לא נתן הדין לדון הכלל בעבור הקצת. וכשחטאו כולם בלתי אחד שמן הראשון ועדיו עשרה דורות גזרת חכמת משפטיו למחות כל המין עם מה שנמשך אחר בריאתן לצרכו ולתועלתו ולהשאיר האחד אשר נצדק מכל המין להיותו עוד ראשון לכל המין הראשון. ונמשך ענין השארות הנמשכים אחריו בעבורו והם בניו ואשתו ונשי בניו אתו ואישי מיני בעלי חיים לשמור מינם מכלל מי שנצל מן המבול כפי מה שכללה אותו פרשת נח גם כן עד צאת נח עם כל מי שאתו מן התיבה.
וסוד הקרבן הנכלל דרך מנחה מבני אדם, ודרך עולה מנח, אלא שהמנחות אחת היתה מפרי האדמה ואחת מבכורות צאן בעליהן ומחלביהן. והראשונה בלתי רצויה והשנית רצויה, כי שני המביאים אחד היה רועה צאן ואחד עובד אדמה. ובעל העולה היה מתהלך את האלהים, וכשבנה מזבח ליי' ולקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח נרצה לו מעשהו. ונאמר עליו "וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסיף לקלל עוד את האדמה" וגו'. בוא וראה כמה גדול כח העולה שמשיב חרון אף השם לבלתי השמיד הבריות. וענין שפיכות דמים נתן הטעם באמרו "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", למה מפני כי "בצלם אלהים עשה את האדם". וענין הקשת שהיא לאות ברית על המבול דרך שבועה נאמר עליה טעמה באמרו "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם" וגו'. וענין גלוי עריות הורה שסבתו היין ותחלת פעולתו מגלה עריות ומגבורתו קללה מתחדשת להם ולזרעו, והשומרים ענינו מתברכים. וענין תולדת בני נח וארצותם ולשונותם רצה בם להודיענו ענין היות האומות נבדלות זו מזו בדרכים רבות. וסבת זה מקום שכונתם בחלקי הארץ המיושבת גם בריחוק האנשים אלה מאלה ישתנו הלשונות ריחוק רב, ובקרבתם יתקרבו קירוב רב עד שיתדמו וימשכו בזאת הצורה תמיד. והנה אם כן בהיות כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים התחייב הקרבה והקיבוץ בין הנפרדים כמנהג עם אחד ושפה אחת ודעת אחת. ובהשתנות הדעות התחייב משנויים שנוי המנהגים ונפוץ הקרובים ופרידתם ויתרחקו זה מזה תכלית הרוחק. ויתבלבלו הלשונות ויתפזרו האומות כמו שקרה לנו בענין הגלות הזה. וענין זכרון ראשי הדורות משם ועד אברהם שהם עשרה דורות והם: שם וארפכשד שלח עבר רעו פלג שרוג נחור תרח ואברם שהוא אברהם העשירי. ונשלמו עדין מאדם עשרים דורות עשרה עשרה להודיע כמה ארך אפים לפניו יתברך ויתעלה שמו של הקב"ה שאמר עליו הנביא "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב' יט'). זהו מה שכללו אותו שתי הפרשיות הראשונות של התורה שהיא בראשית עם נח והושמו להקדמות כלליות אל מה שהיה עתיד השם להגיד לנו מעניני האבות ומזרעם אחריהם עד לידת משה ועד יום מותו ע"ה.
הנה הארכתי בענין שתי הפרשיות האלה בפשטיהם לפי כונת חיבורי זה שלא חובר לדבר בו בפשטי התורה כי אם לפי הכללים שזכרנו. ומה שבא מהם גם כן לפי הכלל היתה כונתי בו לקחת מכללו פרט אחד על דרך הנסתר, ואפילו אם יתחייב הפרט ההוא מן הכללים הרבים די לי בו לפי כונתי. ואחר שכללתי שתי הפרשיות האלו לפי פשוטם שקבצתים מפני רוב הקרבה שבין עניני שתיהן אחל לדבר בדרכי נסתריהם על שתי דרכים דרך הפילוסופיאה ודרך הקבלה, ולפעמים אחברם ולפעמים אפרידם. אמנם אזכיר בכל אחד ברוב המקומות מאי זה מין הוא. ולא יתכן היות פרטי הנסתר כפרטי הפשטים כי יזדמן שיש תחת פשט אחד פרטי חכמות גדולות רבות כלליות ופרטיות, ויזדמן שיש תחת פשטים רבים כללים ופרטים חכמה אחת פרטית. וכיוצא בזה יתחבר למחבר לקצר ולהאריך לפי מה שימשכהו אליו הענין המכון בדבר. ואומר אחר זה כי תחלת מה שראוי להודיע בענין הבריאה על דרך המחקר הוא שאין דעת בעל שכל יכולה להביא מופת (מופת פירושו הוכחה) על קדמות העולם ולא על חדושו. כי זו הידיעה נמנעת מן האדם בטבע והיא מעמד שכל. והנטיה לאחת משתי הדיעות מפני שמיעת ראיות חזקות מטות הדעת אל אחת מהם היא נטית שוא וכזב ורמאות המחשבה מפני חולשתה. ומה שהוא כן דין הוא לקבל בו מה שבא ממנו לנו בקבלה מפי מי שהתבאר בשהוא קבל גם כן ענין הבריאה מפי השם כמו שקבלנוהו אנחנו מפיו לפי דבריו. ואין שם מי שיכחיש דבריו משלשת מיני השלמים שהם הצדיקים והחסידים והנביאים, ואין לחוש על זו זולתם. ואמנם מה שנקבל ממנו גם כן על דרך המחקר הוא מה שאמרו שהוא לפי מה שיובן לנו מתוך דבריו כשנחקור בם החכמה. והוא כי מענין אמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כשהורה על היות לעולם כולו התחלה אחת שממנה נבראו הדברים הנקראים שמים וארץ. ונבין ענין שמים וארץ שמורים על העליונים ועל התחתונים. ונבין אמרו ברא אלהים לפי המחקר כאלו אמר ברא הסבה הראשונה לכל נברא מאלה הנבראים הנזכרים בכללם.
ואמנם לפי דרך הקבלה נאמר שכבר קיבל שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה וכך קבלנו גם אנחנו מפיו. ונאמר שאחר שהוא כן וכל אחד ואחד ממנו (ממנו הכוונה מאתנו)נברא בעבור שישלים עצמו. ולא ישלים עצמו מצד היות העולם קדמון ולא מצד היותו חדש אבל ישלים עצמו אחר הבראו חסר מצד היותו הולך בדרך הצדיקים שהם שומרי התורה מיראה או מצד היותו הולך בדרך החסידים שהם שומרי התורה מאהבה או מצד היותו הולך בדרך הנביאים שהם שומרי התורה מיראה ומאהבה והם בתכלית השלמות. ודרך השלמת עצמו של הצדיק הוא לקבל מפי השלמים כל דרך מורה ענין השלמתו אחר שיתבאר לו שזה אשר ממנו מקבל הוא צדיק או חסיד או נביא. ואמנם החסיד בעל המחקר יבקש החכמה בבריאה, והדין נותן שלא ישגיח אם היא קדמונית או מחודשת. כי די לנו במה שיראה מחכמת השם בה יהיה זה מהיום או מאתמול או מימים שאין להם חקר. כי אנחנו כל איש ואיש ממנו בעל חקר ואיך נשיג דבר שאין לא חקר על תכליתו ואמתתו לפי דעת מאמיני הקדמות. ואמנם הנביא לא יבקש מכל התורה כולה אלא מה שמספיק לו להביאו לידי הנבואה. כי מה לו אם העולם קדמון או חדש וקדמותו לא תוסיף לו מעלה ולא תגרע מעלתו מצדה וחידושו גם כן לא יוסיף לו מעלה ולא יפחית מדרגתו. שאשר היה כבר היה, ונודע אשר הוא אדם וכבר נקרא שמו אדם. ואם כן מה שישלימהו הוא ענין השמות. והנני מביא לך משל על דרך הנביאים ויהיה זה לסימן ביד כל שלם שהוא מזרע בני ישראל שהם בעלי לשון הקדש אשר לה לבדה הכבוד והתפארת מכל לשונות הגוים והיא הכל ולה הכל ובה הכל. והמשל הוא זה, חשוב כי איש מאנשי רוח הקדש בעלי הרעיון הממציאים החרוזים הנשקלים שלח לך חידה אחת והיא זו שביקש ממך לבאר לו פירושה,
ויש"א משל"ו ויאמ"ר הביננ"י ופר"ש ל"י שנ"י עש"ר בנ"י אד"ם נפשו"ת ה"ן וכזול"ל אסרונ"י בגי"ד וד"ם.
ואמנם בריאת אדם הגיד לנו השם שנוי בריאתו מכל הנבראים, והוא שהוא לבדו נברא בצלם אלהים ובדמותו. שאין במציאות מי שהוא מסופק אם יש לו חלק לעולם אם לא כי אם האדם. והוא בעל אפשרות בזה אבל שאר הנמצאים ממי שמציאותם למעלה מן האדם חלקם מחוייב ולא יוסיף ולא יגרע חלקם מאשר הם עליו. ומי שמציאותם למטה ממעלת האדם חלקם נמנע ואין לו מציאות בשום פנים. ואם כן נשאר האדם תלוי אפשרי אמצעי בין מי שחלקו מחויב ובין מי שחלקו נמנע. ולפיכך נתנה לו תורה מושכת אותו אם ישמרנה ישוב אל החלק המחויב ואם לא ישמרנה ישאר עם הנמנע. ונאמר שעם ברית האדם הזה נשלם הפעל האלהי בכל בריותיו והושם זה האדם הפרטי שהוא שורש כל המין רודה בטבעו. מפני היותו בעל צלם ודמות בכל מה שלמטה ממנו מכל אשר נברא עמו בעולמו. ובשביעי הגיד לנו תכלית מיוחדת והיא השביתה מהפעל, כי הפועל אחר השלימו כל מלאכתו נח ומעיין במלאכתו ושמח בה אם נעשית שלמה לפי כוונתו. וראוי להיות אותו היום שהוא יום התכלית יום מבורך ומקודש, וכל שכן שראוי להיותו זכרון לכל הפעל. וכן היה יום שבת זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קדש ומפני שגם יציאת מצרים היא יציאה מפעל העבדות אל המנוחה אנו משתפין בקדוש זכר ליציאת מצרים. וכל שכן בהיות שני העניינים האלה ראשי האמונה שכולנו חייבים להאמינם בלי שום ספק. כי משניהם יתבאר ענין ההבדל שבינינו ובין שאר אומות העולם.
ואחר שנכללה הבריאה בדברים מועטים חזרה התורה להגיד לנו כל ענין האנושות והדבקות אשר בינינו ובין נותן התורה דבר אחר דבר, והוצרכה להגיד לנו תכליתנו כמו שהגידתנו ראשיתנו וזכרה ענין אדם וחוה ובריאת זו מצלע זה ומקום היצירה שהוא מקום המזון ושמו גן נטוע בעדן מקדם ובתוכו עץ החיים ועץ הדעת, ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונהר בעל ארבעה ראשים והגידה ההתרה שהותר אדם לאכל מכל עץ הגן ולבלתי אכול מעץ הדעת והוא עבר על מצות קונו ואכל על ידי אשתו שאכלה על פי הנחש ונתחייב מיתה על זה ונתקללה האדמה בעבור זה האדם, ונתקללו גם כן הנחש וחוה הם וזרעם אחריהם ונגרשו כלם מן הגן "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" והורה השם בזה אמתת הגמול והעונש לפי פשטי התורה על דרך המחשבה ההמונית, והוסיפה לחזק זה הדעת על ידי קין והבל וכל ידי הבאים אחריהם מן הקרובים בזמנם והגידה שנולד בן שלישי לאדם והוא בדמותו כצלמו וקראוהו אביו ואמו שת ואמרה אמו "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" ואחריו נולד אנוש ואמרו עליו שהיה עובד עבודה זרה אע"פ שאביו היה שלם כי אין מונע שיצא צדיק מרשע או רשע מצדיק אחר שרשות כל אדם נתונה להיות צדיק או רשע. ואחר זה זכר לנו כמה ימי שני חיי כל אחד ואחד מעשרה ראשי דורות אשר היו מאדם ועד נח שהם אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למח ונח היה עשירי לאדם והוליד שלשה בנים שם חם ויפת וזכר עוד ענין שתוף בני האלהים עם בנות האדם ותולדותיהם כי "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם" שהם בני הנפילים והחל להודיענו שהשם רואה מעשה בני אדם. וכשעיין בם אחר התרבותם ראה "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" ומיד נאמר "וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" ושם דעתו למחותם מן האדמה. וכן כתיב "ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" כלומר אמחנו משרשו שהאדמה היא שממנה נוצר כמו שנאמר "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה" נאמר הנה אשר בראתי להעיד על מה שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כלומר שהכונה בבריאתו היתה בעבור היותו בעל צלם והם אינם שומרים הכונה אם כן דין הוא למחותם. כי מפני הצלם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" וכל שאר הנבראים בעולמו שהם בעלי חיים והם בהמה ורמש ועוף נבראו בעדו על כן לקו עמ.ו ואמר על כלם יחד "כי נחמתי כי עשיתים" ושתפו במחוי בעלי חיים עמם להורות שאם אדם אינו שומר הכונה שבעדה נברא הוא שוה לבהמה והוא נאבד כמוה. וכן כתיב "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט' כא') ולפיכך נח שהיה צדיק תמים נאמר עליו לבדו "ונח מצא חן בעיני יהוה". "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה" (איוב לד' כא').
הנה כל מה שבא מן הבריאה כולה ומן האדם שהוא תכליתה וחותמה, נכתב להודיע בו חכמת השם לאדם והשתוף שביניהם. והשמירה וההשגחה הבאות מהשם עליו בבחינת הדין אם ישמור מצותיו אם לא כדי לגמלו ולהענישו בדין הישר. וזהו הכלל אשר כללה אותו פרשת בראשית, והודיעתנו לפי מה שנראה מפשטי דבריה ענין כל הבריאה שמכללה האדם. ושאחד מיוחד היה, ראשון לכל מינו וגם הוא חטא לקונו. והוא בחטאו מת ונולדו לו שלשה בנים, האחד מהם שהוא הבכור הרג את אחיו מפני קנאת היות השם מקבל אחיו ומתרצה בו, ולא קבל מנחתו ולא נתרצה בו. ואע"פ כן נמחל חטא הרצח בקצת קללה שנתקלל. והורה לנו השם בזה שאין הכונה במציאות אחד משניהם וכשנולד השלישי שלם נמשכה הבריאה האנושית. ואע"פ שחטאו קצתם לא נתן הדין לדון הכלל בעבור הקצת. וכשחטאו כולם בלתי אחד שמן הראשון ועדיו עשרה דורות גזרת חכמת משפטיו למחות כל המין עם מה שנמשך אחר בריאתן לצרכו ולתועלתו ולהשאיר האחד אשר נצדק מכל המין להיותו עוד ראשון לכל המין הראשון. ונמשך ענין השארות הנמשכים אחריו בעבורו והם בניו ואשתו ונשי בניו אתו ואישי מיני בעלי חיים לשמור מינם מכלל מי שנצל מן המבול כפי מה שכללה אותו פרשת נח גם כן עד צאת נח עם כל מי שאתו מן התיבה.
וסוד הקרבן הנכלל דרך מנחה מבני אדם, ודרך עולה מנח, אלא שהמנחות אחת היתה מפרי האדמה ואחת מבכורות צאן בעליהן ומחלביהן. והראשונה בלתי רצויה והשנית רצויה, כי שני המביאים אחד היה רועה צאן ואחד עובד אדמה. ובעל העולה היה מתהלך את האלהים, וכשבנה מזבח ליי' ולקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח נרצה לו מעשהו. ונאמר עליו "וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסיף לקלל עוד את האדמה" וגו'. בוא וראה כמה גדול כח העולה שמשיב חרון אף השם לבלתי השמיד הבריות. וענין שפיכות דמים נתן הטעם באמרו "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", למה מפני כי "בצלם אלהים עשה את האדם". וענין הקשת שהיא לאות ברית על המבול דרך שבועה נאמר עליה טעמה באמרו "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם" וגו'. וענין גלוי עריות הורה שסבתו היין ותחלת פעולתו מגלה עריות ומגבורתו קללה מתחדשת להם ולזרעו, והשומרים ענינו מתברכים. וענין תולדת בני נח וארצותם ולשונותם רצה בם להודיענו ענין היות האומות נבדלות זו מזו בדרכים רבות. וסבת זה מקום שכונתם בחלקי הארץ המיושבת גם בריחוק האנשים אלה מאלה ישתנו הלשונות ריחוק רב, ובקרבתם יתקרבו קירוב רב עד שיתדמו וימשכו בזאת הצורה תמיד. והנה אם כן בהיות כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים התחייב הקרבה והקיבוץ בין הנפרדים כמנהג עם אחד ושפה אחת ודעת אחת. ובהשתנות הדעות התחייב משנויים שנוי המנהגים ונפוץ הקרובים ופרידתם ויתרחקו זה מזה תכלית הרוחק. ויתבלבלו הלשונות ויתפזרו האומות כמו שקרה לנו בענין הגלות הזה. וענין זכרון ראשי הדורות משם ועד אברהם שהם עשרה דורות והם: שם וארפכשד שלח עבר רעו פלג שרוג נחור תרח ואברם שהוא אברהם העשירי. ונשלמו עדין מאדם עשרים דורות עשרה עשרה להודיע כמה ארך אפים לפניו יתברך ויתעלה שמו של הקב"ה שאמר עליו הנביא "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב' יט'). זהו מה שכללו אותו שתי הפרשיות הראשונות של התורה שהיא בראשית עם נח והושמו להקדמות כלליות אל מה שהיה עתיד השם להגיד לנו מעניני האבות ומזרעם אחריהם עד לידת משה ועד יום מותו ע"ה.
הנה הארכתי בענין שתי הפרשיות האלה בפשטיהם לפי כונת חיבורי זה שלא חובר לדבר בו בפשטי התורה כי אם לפי הכללים שזכרנו. ומה שבא מהם גם כן לפי הכלל היתה כונתי בו לקחת מכללו פרט אחד על דרך הנסתר, ואפילו אם יתחייב הפרט ההוא מן הכללים הרבים די לי בו לפי כונתי. ואחר שכללתי שתי הפרשיות האלו לפי פשוטם שקבצתים מפני רוב הקרבה שבין עניני שתיהן אחל לדבר בדרכי נסתריהם על שתי דרכים דרך הפילוסופיאה ודרך הקבלה, ולפעמים אחברם ולפעמים אפרידם. אמנם אזכיר בכל אחד ברוב המקומות מאי זה מין הוא. ולא יתכן היות פרטי הנסתר כפרטי הפשטים כי יזדמן שיש תחת פשט אחד פרטי חכמות גדולות רבות כלליות ופרטיות, ויזדמן שיש תחת פשטים רבים כללים ופרטים חכמה אחת פרטית. וכיוצא בזה יתחבר למחבר לקצר ולהאריך לפי מה שימשכהו אליו הענין המכון בדבר. ואומר אחר זה כי תחלת מה שראוי להודיע בענין הבריאה על דרך המחקר הוא שאין דעת בעל שכל יכולה להביא מופת (מופת פירושו הוכחה) על קדמות העולם ולא על חדושו. כי זו הידיעה נמנעת מן האדם בטבע והיא מעמד שכל. והנטיה לאחת משתי הדיעות מפני שמיעת ראיות חזקות מטות הדעת אל אחת מהם היא נטית שוא וכזב ורמאות המחשבה מפני חולשתה. ומה שהוא כן דין הוא לקבל בו מה שבא ממנו לנו בקבלה מפי מי שהתבאר בשהוא קבל גם כן ענין הבריאה מפי השם כמו שקבלנוהו אנחנו מפיו לפי דבריו. ואין שם מי שיכחיש דבריו משלשת מיני השלמים שהם הצדיקים והחסידים והנביאים, ואין לחוש על זו זולתם. ואמנם מה שנקבל ממנו גם כן על דרך המחקר הוא מה שאמרו שהוא לפי מה שיובן לנו מתוך דבריו כשנחקור בם החכמה. והוא כי מענין אמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כשהורה על היות לעולם כולו התחלה אחת שממנה נבראו הדברים הנקראים שמים וארץ. ונבין ענין שמים וארץ שמורים על העליונים ועל התחתונים. ונבין אמרו ברא אלהים לפי המחקר כאלו אמר ברא הסבה הראשונה לכל נברא מאלה הנבראים הנזכרים בכללם.
ואמנם לפי דרך הקבלה נאמר שכבר קיבל שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה וכך קבלנו גם אנחנו מפיו. ונאמר שאחר שהוא כן וכל אחד ואחד ממנו (ממנו הכוונה מאתנו)נברא בעבור שישלים עצמו. ולא ישלים עצמו מצד היות העולם קדמון ולא מצד היותו חדש אבל ישלים עצמו אחר הבראו חסר מצד היותו הולך בדרך הצדיקים שהם שומרי התורה מיראה או מצד היותו הולך בדרך החסידים שהם שומרי התורה מאהבה או מצד היותו הולך בדרך הנביאים שהם שומרי התורה מיראה ומאהבה והם בתכלית השלמות. ודרך השלמת עצמו של הצדיק הוא לקבל מפי השלמים כל דרך מורה ענין השלמתו אחר שיתבאר לו שזה אשר ממנו מקבל הוא צדיק או חסיד או נביא. ואמנם החסיד בעל המחקר יבקש החכמה בבריאה, והדין נותן שלא ישגיח אם היא קדמונית או מחודשת. כי די לנו במה שיראה מחכמת השם בה יהיה זה מהיום או מאתמול או מימים שאין להם חקר. כי אנחנו כל איש ואיש ממנו בעל חקר ואיך נשיג דבר שאין לא חקר על תכליתו ואמתתו לפי דעת מאמיני הקדמות. ואמנם הנביא לא יבקש מכל התורה כולה אלא מה שמספיק לו להביאו לידי הנבואה. כי מה לו אם העולם קדמון או חדש וקדמותו לא תוסיף לו מעלה ולא תגרע מעלתו מצדה וחידושו גם כן לא יוסיף לו מעלה ולא יפחית מדרגתו. שאשר היה כבר היה, ונודע אשר הוא אדם וכבר נקרא שמו אדם. ואם כן מה שישלימהו הוא ענין השמות. והנני מביא לך משל על דרך הנביאים ויהיה זה לסימן ביד כל שלם שהוא מזרע בני ישראל שהם בעלי לשון הקדש אשר לה לבדה הכבוד והתפארת מכל לשונות הגוים והיא הכל ולה הכל ובה הכל. והמשל הוא זה, חשוב כי איש מאנשי רוח הקדש בעלי הרעיון הממציאים החרוזים הנשקלים שלח לך חידה אחת והיא זו שביקש ממך לבאר לו פירושה,
ויש"א משל"ו ויאמ"ר הביננ"י ופר"ש ל"י שנ"י עש"ר בנ"י אד"ם נפשו"ת ה"ן וכזול"ל אסרונ"י בגי"ד וד"ם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה