דעת עליון

פתחנו את מאמרו של הרב אבולפעיה במשה, שהסתכל במעגלי המציאות. והלכנו סחור סחור. ואנו כעת שבים אל משה. ונשאל מה ראה משה?
כבר הזכרנו שמשה מביט בסנה הבוער ומתפלא מדוע הסנה אינו נאכל באש. אך קודם לזה נגלה אליו המלאך. הנה הציטוט: "וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל: ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג').
כאן מספרת לנו התורה על נבואתו הראשונה של משה שהרי רואה הוא מלאך, ואחר שקרב אל הסנה מתחיל הדיאלוג בינו לבין השם זוהי נבואה.
מנסה לבאר לנו משה שהנבואה באה מן הלב, כשהלב בוער לשם יש באפשרות המלאך לצאת ולהתגלות לנביא. כאן מתחיל משה לעבוד את עבודת הלב.
מתבונן משה בתהליך הבריאה. ביציאת האורות מן האין סוף. מתחיל תהליך הבריאה. מתגלות הספירות שהיו בכח באין סוף אל הפועל בעולמות הרוח. השתלשלות אחר השתלשלות. אך התהליך מלווה בקשיים. כבר ביציאתם נוצרת בעיה איך יהיה סדר ההשתלשלות? רומז על זה המדרש. נפתח במדרש ואחר ננסה להוציא תעלומות לאור:
"רבי שמעון בן עזאי רמי (מקשה), כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן (הקושיה איך קודם נכתב שני המאורות הגדולים ואחר את המאור הקטן), אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעיט את עצמי, אמר לה לך ומשול ביום ובלילה, אמרה לפניו רבונו של עולם שרגא בטיהרא מאי מהני (נר בצהרים מה מועיל), א"ל לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, דידה נמי לא סגי דלא אימני ביה דכתיב והיו לאותות ולמועדים (קובלת הלבנה שהרי האותות והמועדים נקבעים על פי החמה), א"ל לכי ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. לא הות מיתבא דעתה (לא התיישבה דעתה של הלבנה), אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהי כפרה על שמעטתי את הירח: (ילקוט שמעוני בראשית פרק א רמז ח).
חז"ל כדרכם חוץ מן הפשט שהבננו מן הענין, שתלו לנו כאן סוד מופלא. והנה אבוא לבארו:
אומר אבולעפיה חמה ולבנה גימטריה חכמה ובינה (חיי העולם הבא כ"ז. ועוד מקומות). והרי אנו יודעים שמשולה החמה לחכמה, והלבנה לבינה. אך אם ניקח ונכניס לתוך התיאור של חז"ל במקום את השמש והירח את החמה והלבנה יצא לנו סוד גדול - באה הבינה בשאלה לבורא עולם, איך שני מלכים (החכמה והבינה) שישתמשו בכתר? דהיינו "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית א' ט"ז ועיין רש"י שם). שנינו שווים אומרת הבינה לבורא, ולאן (ספירת) הכתר יעביר את אורו הלאה. שהרי זה כמשל החמור שמעמידים מימינו מים ומשמאלו אוכל ושניהם במרחק שווה מצדדיו אומרת חכמת הפילוסופיה החמור ימות ברעב ובצמא, שאין באפשרותו להחליט. לאן ישלח הכתר את אורו?
ענה הבורא לבינה לכי מעטי עצמך! אמר הבורא לבינה יפה אמרת! שהרי חכמה גימטריה גלם (כתיב חסר) החכמה זה אוסף הנתונים, אין לו אפשרות להבין דבר מתוך דבר. אך את הבינה זוהי תפקידך ואת צריכה למעט עצמך בעצמך, זוהי גדולתך. ואז ממילא תעבור ההארה מהכתר לחכמה וממנה לבינה וכן הלאה. שעל מנת לקבל צריך להתמעט להתכופף. נוסיף עוד מאמר מן הגמרא (בבא מציעא נ"ט): "אִתְּתָךָ גּוּצָא - גָּחִין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ" (אשתך נמוכה תתכופף ותלחש לה) מה רוצה הגמרא ללמדנו. אומר רש"י אתתך גוצא -, אשתך קטנה כפוף עצמך ושמע דבריה. וראו הפלא שהרי הגמרא אמרה "תלחש לה", איך בא רש"י והופך הענין ואומר "שמע דבריה". ונמשיך על דרך שהתחלנו מלמדת אותנו הגמרא אשתך נמוכה כלומר הנמיכה עצמה כדי לקבל ממך, מסור לה דבריך בלחש בנעימות, אך גם אתה כפוף עצמך כדי שתוכל אתה לשמוע דבריה. זהו דו שיח בריא שכל אחד חייב להתכופף על מנת לשמוע את השני. כל זה למדנו מן הבינה והחכמה.
ומשה שמתבונן במעשה מופלא זה מגלה שנוסף לעשר הספירות הבאות מן האין סוף, ישנה עוד ספירה מולדת דהיינו ביכולתו של האדם על ידי מעשיו להולידה. היא ספירת הדעת. שהיא האיזון הנפלא בין החכמה לבינה. והיא נולדת מביטול. דהיינו כשהאדם מבטל עצמו לשני, ובפרט לשם, מוליד דעת.
הגיעה משה רבינו לשיא הביטול עד שיכל להגיד "ונחנו מה". שהגיע למדרגת "מה". הקדוש ברוך הוא מעיד עליו: "והאיש משה ענו מכל האדם על פני האדמה". הגיע משה להיות "דעת עליון".