פן תקדש המלאה

אני הולך סחור סחור ורק מקווה שאמצא את הדרך ליעד ואדע ליישם את המטרה שהצבתי. שאם לא, יתגשם בי הפתגם: הניתוח הצליח והחולה מת, כדוגמת החולה שהושכב על מיטת הניתוחים, כי נתברר שהעורקים סתומים. ניסרו את הצלעות פתחו את החזה עשו לו מעקפים הדם זרם כמו שצריך וסגרו הכל. למחרת החולה מת רחמנא לצלן. סיבת חוליו האחרונה לא היו הסתימות, היה לו גידול במוח שהרג אותו. וככה עלול להתרחש לנו כאן בהתקדמות. אז באם החולה ימות דהיינו לא נצליח בסופו של דבר להבין את תפקידו המלא של המוח וחלוקת התפקידים בין המוח ללב (אני עדיין תקווה שנצליח), אז בבטחה נזכה שבדרך נבאר רעיונות והגיגים שעלו אצל רבים ולא תמיד הגיעו לפתרונם. כמשל הגשם היורד שלרוב התרגלו שגשמים הם ברכה מכיוון שמשקים את השדות הפירות גדלים ויש תבואה ואוכל, וכן מתמלאים מי התהום, ואחר יהיה מים לשתות. אך לדאבוננו יש גם גשמים שלאחד מועילים ולשני קללה. סופת גשמים לפעמים סוחפת שדות זרועים ומשחיתה את כל היבול. ביום אחרון של חג הסוכות מתחילים להזכיר גשמים בתפילה, אבל עדין לא מבקשים על הגשם. מדוע וכי הגשם לא ברכה? אלא מפני העם שעלו בחג לבית המקדש חוזרים לבתיהם ועדיין הם בדרך, ואם ירדו הגשמים עליהם אינו סימן ברכה.
מהיכן יורדים הגשמים? האויר החם מחמם את המים בים בעקבות ההתחממות עולים אדי מים. אדים אלו קלים מן האויר לכן עולים עד שמגיעים לשכבה יותר קרה ומתעבים (ומזה שם הענן עב) ואט אט הופכים לעננים. ועולים עוד אדים ועד שהענן לא יכול להכיל יותר אדים, ובעודף משקלו מתפוצץ ומפרק את המטען החשמלי שצבר, זה הברק. בהתפרקות נוצר פיצוץ וזה הרעם. והשמחה גדולה הגשם יורד.
לא באתי לחדש כאן איך יורד גשם, רצוני לומר שאותה התופעה מתרחשת אצלנו בפנים. המחשבות רצות הרעיונות גוברים הלב הבוער פולט אדים. אדים אלו עולים למוח שם מתעבים. אלו העננים שמצייר הלב ושטים במוח. והמחשבות ממשיכות לרוץ עולים עוד אדים עד שאין מקום יותר לקולטן ואז מתפרק הענן ומפרק איתו את המתח החשמלי (זהו יושר המוח הנקרא שכל ישר) והשפע יורד מטה (כבר גילינו נקודה במוח). כשאנו בover אור מה שנקרא ריבוי אור השפע היורד יכול לסחוף שדה צעיר זרוע. וכמו כן יורד בלי הבחנה היכן צריך יותר והיכן פחות.

אני חוזר ומנסה לאחר השיטפון להחזיר את הסדר על כנו אנסה להביא את סדר הדברים בקיצור מהתחלה ועד הלום שגם לי וגם לקורא ישמר הרצף.
תמיד זה קורה לי כשאני בתוך תורת אבולעפיה המחשבות עולות החידודים מתחדדים. סיימתי את המאמר "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", במילים "הוא לימוד צירוף האותיות". וזה תיכף לקח אותי ללב שהוא "מכונת הצירופים". ומשם נסחפתי לצינטור הלב וכך הגעתי עד הרצון להבין את יחסי הגומלין בין המוח ללב. וכן ראיתי שעד שנגיע למטרה צריך להקדים ולזרוע מאוצר התבואה, שכשנגיע ליעד נהיה מצוידים במזון רב ומגוון.
כך הגעתי לדבר בנושא הרגיש הנקרא חומר וצורה. ועדין טרם הסתיים ביאורו של החומר וביאורה של הצורה. נצטרך עוד להתבונן בצורה ולקחת תאי חומר ולגלות שם את היצרים, את המזיקים, ולהבדיל לגלות שם את הבורא.
כשאני מסתכל על כל דבר מה שאני רואה זה הצורה. לא ניתן לראות חומר, החומר הוא הגרעין. הוא חבוי עמוק בפנים וככל שנחדור פנימה נגלה שמה שקבלנו הוא צורה יותר פנימית שבתוכה חבוי החומר. במילים אחרות החומר נמצא בתוך מה שנקרא תא. התא עוד מתחלק לחלקים רבים ובתוכו נמצא את גרעין התא, ובתוכו נמצא את הגרעינון, שם נמצא החומר. וביחד כל התאים בסופו של דבר יוצרים לנו צורה, וזאת מה שרואה העין. כבר רמזתי זאת ביצירת אדם וחוה ואוסיף מעט ואברח למקומי (בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת - ספר יצירה). החומר והצורה שנברא ראשונה ועל פי בחירתו הוצא החומר מתוכו על ידי הבורא, ואז הצורה והחומר מתחברים בעצמם (אכילת מעץ הדעת). ושוב אצל קין והבל, קין הוא החומר מפריד מעליו את הבל הצורה ("ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו"). וכמו שכבר אמרנו מכיוון שנוצר החומר, הנחש נברא עמו, הוא השטן הוא היצר הרע הוא הוירוס. ונצא מכאן בינתיים ונשוב אל הלב.

מרגישים כבד - הצעה לשיפור - אנחנו לא על הירח (מי בכלל היה שם) לא צריך את חליפות החלל לא צריך בלוני חמצן. אמנם אנחנו מדלגים בצעדים גדולים אך יש אויר, אפשר להפסיק בין הפיסקאות לא צריך לבלוע הכל בבת אחת (למי שכבד). בשר לועסים טוב ולאט, ולבעלי כיבה רגישה לתת לו להתעכל טוב. מה שאתם קוראים ב10 דקות אני מכין ב10 שעות. חמין טוב מתבשל לילה ויום. ומי שאוכל מנת יתר מרגיש את הבטן.
נתקדם עוד קצת, במסגרת שיפור הסדר חזרתי אל סוף המאמר הקודם טהרה קדושה טומאה ומה שביניהם. לטהרה אני קורא תיקון המידות. חשוב להקדים שבנושאים אלו כמו בנושא לב מוח העניינים נקשרים אחד בשני עם קשיי הפרדה והתרה. ולפעמים אני עוצר ומתאר מצב של אלפית השנייה, ותיכף המצב משתנה והשומע רואה את שני המצבים יחד וקשה עליו ההפרדה. ובהמשך נאחוז בזה שוב וננסה לדייק.
הטהרה באופן כללי היא התנתקות מן החומר, הנעשת בדרכים רבות. יציאה אל הטבע היא טהרה, מיעוט האכילה היא טהרה, יציאת המותרות מן הגוף היא טהרה. כל מה שגורם לחידוד החושים הוא בגדר טהרה. הטהרה היא בלב. הוא המרגיש. כל החושים קשורים להרגשות והם מגיעים ללב. וזה מה שאנו מבקשים בתפילה "וטהר ליבנו לעבדך באמת". וכמו שאומר דוד המלך בתהילים "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". הלב הוא הצייר הוא מצייר המידות. ההיפך מן הטהרה היא הטומאה שבמילא פועלת הפוך. דהיינו הדבקות לחומר, אכילה גסה, מאכלים לא מתאימים (יגיע בהמשך), נגיעה במת (יגיע בהמשך) ועוד עניינים רבים שנוסיף בפעמים הבאות. לעומתם הקדושה אין לה הופכיות היא קשורה למוח ובפרט לנשמה דהיינו אפשר להוסיף תיקון לנשמה, אך אי אפשר לגרוע ממנה (רחמנות של הבורא עלינו). הקדושה באה מהדבקות בבורא. אומרים חז"ל "מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש" ולמדים זאת מהפסוק (ויקרא יא) "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך הוא יתברך אש. והיא אפשר להתדבק באש. אלא הכוונה להידבק ברצונו, שהוא התורה והמצוות. כפי שאנו אומרים בכל ברכה "ברוך אתה השם אשר קדשנו במצוותיו" איך אנו מתקדשים? במצוותיו. לכן גם גויים יכולים להתקדש, גם הם מצווים ממנו. וכל מצווה שמקיימים נדבקים בו. וישראל שמלאים מצוות כרמון (דורשים שיש ברימון 613 גרעינים כמספר המצוות) עולה קדושתן על כולם.
נשאלתי בתמיהה איך אני מדמה את הקדושה לשריפת החומר עד שנבוא לתכלית העניין הנה הסבר קצר כתוב בתורה "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" מן המילה "תקדש" לומדים על קדושה אומר רש"י פן תקדש - כתרגומו תסתאב כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור נופל בו לשון קדש כמו אל תגע בי כי קדשתיך: עד כאן רש"יהמושג "תסתאב" מופיע בבהמה. שהבכור הוא קודש להשם. בזמן בית המקדש היו מקריבים אותו קרבן. אך כשאין בית מקדש אין מקריבים קרבנות, והיא אפשר להקריב את הבכור. אך גם אי אפשר לשחוט אותו לאכילה כי חלה בו קדושה. ואומרים על הבכור שירעה בשדה עד שיסתאב דהיינו עד שיעלה בו מום. ובמום זה אינו ראוי להיות קרבן ואז מותר באכילה. יוצא שיסתאב פירושו שהבכור כלה מן העולם כאילו נשרף. כן בכרם כלאי הכרם דהיינו התבואה משגדלה בכרם משולה לשרופה צריך לעקור אותה. המושג של קדושה משול על שריפה.
הפסקה.