בעצם היום הזה

אנו עומדים על סף השנה בעוד עשרה ימים תחל שנה חדשה ומבורכת, ויותר מכל אנו עומדים על סף העולם. שהרי בכ"ה באלול נברא העולם. בעוד חמשה ימים מגיע כ"ה באלול, עולם חדש מגיע לכל אחד ואחד. ואחריו ששה ימי הבריאה ואחריו האדם (אני) נברא. בתוך ששת הימים וודאי לא אוכל להתמקד ולהתרכז בעצם בריאתי, אז מה נותר לי חמשה ימים אלו. להתכונן, עולם חדש דף חלק. מחשבה מצמררת, הכל בידי אם לטוב אם למוטב.
אך מה עושים בחמשה ימים יש לי פער של שנים שלא ניצלתי כראוי, איך הכניס אותו בחמשה ימים? אולי לא אישן לילה ויום, ולא אוכל ולא אשתה, רק תפילה, לימוד, דבקות.. מחשבות נפלאות, אך הגלגלים לא משומנים, השרירים מנוונים, הריאות בקושי מחזיקות מעט אויר, כשאני ממלא אותם נדמה לי שיש לי חור וכל האויר בורח. וכבר אני מתחיל להיות רעב ועייף. רבונו של עולם! אני רק מתחיל לרצות ותיכף קופצים עלי כל חסרונותיי. אז איך אני יכול לעשות משהו?
אולי זה החסרון הגדול שבי, לרצות מה שאני לא יכול להשיג. אני חולם לרוץ ריצת מרתון 42 ק"מ, אבל האוטובוס הגיע לתחנה ואני 30 מטר מאחריה ואם לא ארוץ מיד אפספס את האוטובוס, ותיכף נעשה לי כבדות ברגלים, איך ארוץ 30 מ'? שנים כבר לא הנעתי את הרגלים במהירות של יותר מ2 ק"מ לשעה. אז מה יהיה עם המרתון?

אז מה עושים אני רוצה או סתם "מפנתז"? אני יכול או שנידונתי לכשלון? רבונו של עולם תן עצה!
...שעה של דממה כלום שקט חושך מבט בוהה אבא! אבא! אבא!
הבזק של אור ועוד אחד ניצנוצי מחשבות ידים מושטות, קום עורה! יש ספרים יש חכמים יש שליחים למקום.
אבולעפיה...
שואלים אותי איפה הוא קבור? מתי הוא נפטר? אני משיב ספרו האחרון "אמרי שפר" נכתב בשנת ה51 לחייו וזהו ספרו האחרון.
שואלים מאיפה אתה יודע?
אז בואו נפתח. כך מתחיל הספר
"בעצם היום הזה..."

וככה מתנוצץ לי: מובא בתורה "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".
יומו האחרון של משה הגיע.
רש"י בפרושו אומר - בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו'. במראית אורו של יום לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' לפי שהיו מצריים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין להם. אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו':
רש"י מביא לנו מדרש עתיק שכבר נכתב למעלה מ1000 שנים לפניו. אך המקשים מקשים על רש"י. מדוע אמר בשלשה מקומות הרי יש יותר (חפשו תמצאו הרבה).
וכל הפרושים לא התיישבו על דעתי, ובפרט אלה שחלקו על רש"י ומוסיפים את האמירה של "בעצם היום הזה" שנאמרה לאברהם, שהיה צריך לאמור לפחות ארבע פעמים. מה ראה רש"י? והשם העיר בי ניצוץ שעלה והדליק להבות, וכיוון שאבולעפיה כך מתחיל ספרו האחרון תבערת ליבי העלתה. וקבלתי עצה. וכך סבורני. שלשת מקומות אלו שהעלה רש"י מן המדרש הם היחידים שבו מדובר על שינוי פתאומי באמצע היום. בנוח, שלא האמינו לסיפורו שנראה רחוק אך אם היו רואים אותו מנסה להסתגר בתיבה תיכף היו מונעים בידו. וכן במצרים. וכן משה. וכי מי האמין שמשה הולך למות, אם היו יודעים היו מחזיקים בו בכח ולא נותנים לא ללכת.
רבינו אברהם אבולעפיה קבל צו "בעצם היום הזה". אין לנו קבר שלו, אין לנו זמן פטרתו. רק "בעצם היום הזה".

אני לא קבלתי שום צו אך קבלתי ניצוץ של תקווה. כי בעצם היום הזה אני יושב וכותב את הדברים האלו לך אחי ולך אחותי היקרים. אני כבר עושה משהו חדש לעולם חדש. אולי זה יוליד עוד ועוד. כן זה הדרך. כשהבטן מצומקת, והריאות סתומים, והרגלים כושלות, והמוח יבש, רק "ביס" קטן צעד אחד אם הרבה הרבה שמחה.
כל כך רוצה עוד אבל מתאפק.