תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו

לפי שהתקיעות מעוררות הרחמים ומעלות זיכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים נהגו לעשות הכנה רבה ומעיינים בפירוש וכוונת התקיעות או בשאר ספרים קדושים המדברים מענין היום.
הברכה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר: מברכים על השמיעה ולא על התקיעה בשונה מכל ברכות כגון מגילה שגם היא מצוות שמיעה ומברכים "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה"
התקיעה היא קול ישר ופשוט, ולכתחילה ראוי להיזהר שיהיה הקול ישר מתחילתו ועד סופו, אולם גם כשהקול עולה ויורד כיון שהקול בהמשך אחד הוא ללא הפסק הרי זה נחשב לתקיעה:
התרועה היא קולות קטנטנים תכופים זה לזה. יש שעושים קולות אלו מופסקין ויש שעושים אותם מחוברים זה לזה, וכל מקום כמנהגו:
השברים הם שלשה קולות יותר עבים מקולות התרועה. יש שעושים קולות אלו פשוטים וישרים כתקיעות קצרות, ויש שעושים אותם בקול עולה ויורד הנשבר בתחילתו או בסופו וגם בזה כל מקום כמנהגו:
התקיעה צריכה להיות בהמשך אחד, ואסור להפסיק בה הפסק אפילו בפחות מכדי נשימה. אורך התקיעה צריך להיות בהתאם לאורך של הקולות שלפניהם או אחריהם באה תקיעה זו, ולכן התקיעה לפני או אחרי השברים תרועה צריכה להיות ארוכה לפחות כשיעור השברים תרועה שהוא לערך כשיעור עשרים קולות קצרים, והתקיעה שלגבי השברים או התרועה לפחות כשיעור ט' קולות קצרים. גם אם מאריכים בשברים או בתרועה אין התקיעה צריכה להיות ארוכה אלא כשיעור ההלכתי של הקולות הנ"ל ולא כאורך הקולות במציאות:
התרועה היא לא פחות מתשעה קולות קטנטנים, ויכול להרבות בה בקולות קטנטנים ובלבד שלא יפסיק באמצע בנשימה או בהפסק של שיעור כדי נשימה, ואם הפסיק לא יצא, בין בתוך תשעת הקולות ובין אחר כך:
השברים מורכבים משלשה קולות הנקראים יבבות, וכל קול מהם הוא כשיעור משלשה ועד פחות מששה קולות קצרצרים של התרועה. לכתחילה אין לעשות בשברים יותר משלשה קולות, אמנם אם עשה יותר יצא, בתנאי שלא הפסיק ביניהם בנשימה או בשיעור כדי נשימה, ואם הפסיק, בין בתוך שלשת הקולות ובין אחר כך, לא יצא:
צריכים להיזהר מאד לשמוע את כל הקול מראשיתו ועד סופו, גם אם התקיעה ארוכה מאד צריך לשמוע עד הסוף.

תוקעין בקרן של בהמה. בהמה אין לה דעת כי אם כח המדמה שהוא בחינת שינה, שאז רק כח המדמה ער בחינת חסרון הדעת בחינת הזמן שהוא בחינת בהמה. שהבהמות נבראו קודם לאדם בששת ימי המעשה, והאדם נברא בסוף שהוא רחוק יותר מהזמן וקרוב אל השבת שהיא למעלה מן הזמן. כי עיקר בריאת האדם שיקשר תחתונים בעליונים שיעלה בחינת הזמן ללמעלה מן הזמן. כי עיקר הזמן הוא בחינת בהמיות בחינת העדר דעת בחינת שינה ולכן תוקעים בקרן בהמה שהוא בחינת העדר דעת. ומשם נשמע הקול שהוא קול יעקב למעלה מן הזמן. וקרני הבהמה הם מותרות המח שלה, שממותרות המוח שלה יוצאים קרניים ממש. ומשה שהגיע לדעת שלימה קרן עור פניו שמדעת האדם נעשה קרן רוחני שהוא למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן. וזה שרואים פני התוקע שנעשים אדומים כאש זה בחינת "קרן עור פניו" שבתקיעת השופר ממתיק הגבורות והדינים. שהקול הוא קול יעקב היוצא מן השופר ברחמים ולכן יש לנו שלשה סוגי תקיעות: האחד "תקיעה" קול ארוך ופשוט בחינת חסד למעלה מן הזמן שהוא קול ארוך ופשוט בחינת אברהם. השני "שברים" הוא בחינת יצחק בחינת דינים שמתחלק הקול ונשבר לחלקים בחינה של כבד פה. שנאמר בתורה "בצר לך ומצאוך כל הדברים" שהדינים שורים תוקעים מן הצר שנמצאים בצער. וכן מכריזים לפני התקיעה "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". שהדינין שורים תוקעים מן הצר זה יצחק, והקול יוצא מן המרחב קולו של יעקב. והשלישי "תרועה" היא בחינת יעקב שממזג את החסד והדין שמחבר את הזמן עם למעלה מן הזמן. תרועה הם קולות חלוקים אך קצרים מאד שמחברים את הזמן ומקצרים את ההפרש מן החסד לדין. ולסיום תוקעים שוב תקיעה ארוכה תקיעה פשוטה שחוזרים ועולים למעלה מן הזמן בחינה של דוד בחינת מלכות בחינת משיח שעל ידו תתגלה מלכות השם על ידי צמיחת קרן משיחו. (מעובד ע"פ לקוטי הלכות)
שכשברא השם ית' את האדם הראשון בראו בעל דעה כדי להכיר את בוראו, והכניסו בגן עדן ליישר דעתו ושכלו, שהאויר הזך והנקי וההגון והמראות הנאות והריח הטוב והערב עוזרים הרבה ליישר השכל ולהשיג בדברים השכליים והרוחניים. וכשהכניסו ציוהו שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע מפני שהיה בטבע אותו העץ שהאוכל ממנו יעמיק במחשבה האלוהית עומק גדול שלא יוכל לעלות ממנה, ויתערבב שכלו ויתערבבו לו הדברים. וכמו שאנו רואים בקצת המאכלות שיש מהם מוסיפים שמחה ויש שמוסיפים ומילדים יגון ואנחה ופתיחת לב, כך היה בסגולת אותו העץ.
וכשאכל ממנו מיד העמיק במחשבה בידיעת האלוהות והשיג השגה יתירה ולא היה יכול לצאת ממנה ונתבלבלה דעתו עד שקצץ בנטיעות ודבר סרה על ה' אלוהיו.
וכשראה הקב"ה זה, גרשו מגן עדן, והשכין מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. כי בתחילה היה עיקר השכינה גלויה בתחתונים ואחר שנתקלקל אדם הראשון נתעלם מעין הכל. כדי שלא ישיגהו רעיון ומחשבה.
וביד כל אדם נחתם כל המעשה אשר יעשה כל השנה כולה, ויהיה הכל שמור וכמוס עם בית דין העליון וחתום באוצרותיו, ולא יגמר הדין עד ראש השנה כשם שנגמר דין האב הראשון. וביום ראש השנה מדת הדין של מעלה מכנסת כל פסקי דינין לפני ולפנים, והוא יתברך גומר הדין וחותם בטבעת המלך בין זכות בין חובה הכל כמו שכתבו בית דין העליון, ואת הרשום בכתב אמת. ואין רשות לבריה להיכנס לפנים להליץ וללמד זכות ויושר על האדם כי הכל סגור ועין לא תשורנו ונעלם מעיני כל חי, שכבר קבלו בית דין העליון העדים והטענות והכניסו הכל לפני ולפנים. והוא יתברך יגמור הדין כפי הטענות והעדים ונותן הגמר דין ביד בית דין העליון, והוא ישפוט תבל בצדק וידין לאומים במישרים כפי מה שגמר הדין דיין אמת:
וכשרצה השם ית' ובחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לעם סגולה, ונתן להם את תורתו וקבלוה עליהם בשמחה כמו שכתוב "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", וכיון שהם עשו לפנים משורת הדין שהקדימו נעשה לנשמע, גם הוא ית' ברחמיו וחסדיו רצה להודיעם היאך יכנסו עמו ליום הדין לפנים משורת הדין, וציוום לתקוע בשופר, וקול השופר הולך ומבקע עבי שחקים ששם סביבותיו, ותפלתם נכנסת לפניו ויסתלק הבית דין של מעלה ויניח לישראל להיכנס עם אביהם שבשמים. כמו שכתוב "עלה אלהים בתרועה", ועלה לשון סילוק שבלשון ארמית סליק פירושו עלה.
וכשיסתלק הדיין בתרועה אז השם המיוחד מתיחד עם ישראל בניו בקול השופר, ואז כל המקטרגין והמשטינים והשוטנים אין להם רשות להשטין ולקטרג, וזהו "כדי לערבב השטן", שכשהשטן רואה שאין הדיין יושב בבית דין הוא מתערבב והולך לו. כי קול השופר למטה הוא סוד הזכרת מידותיו של מקום ית'. תקיעה רמז למדת רחמים, תרועה רמז למדת הדין, כאמרו (תהלים שם) עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר:ואנו תוקעים תקיעה קודם כדי להשפיע מדת הרחמים במדת הדין, וחוזרין ותוקעים תקיעה אחרת אחר התרועה להשפיע אלינו מדת רחמיו. וזהו שאמר יום תרועה יהיה לכם, שיהיה היום לתרועה לנו, כלומר השפעת הרחמים במדת הדין כדי שתשפיע לנו מדת הדין משפע הרחמים שקיבלה. וכל זה ההתעוררות מתעורר בתקיעתנו בשופר:
איך מתעורר הקול העליון: דע כי הוא ית' המציא מציאות הוויתו מלמעלה למטה לעורר הקול ההוא למעלה עד אפס מקום, וכשההתעוררות רוצה לעלות מסוד מציאותו עולה, כי הוא יורד ועולה כעין רוח האדם המוציא ההבל, מוציא ומכניס, וזהו הקיום בהיותו יוצא ושב, ובהיותו שב נותן ההתעוררות להיותו יוצא, ואין רוח ההבל יוצא עד שיהא שב, כך הוא ית'. אין סוד התעוררות המציאות יוצא עד שיהא עולה מלמטה לשוב למקום תולדתו ואז התעוררות מעלה יוצא כמתחילה:והתבונן בסוד הזה הנפלא ותדע ותשכיל כי בתקענו תקיעה ותרועה ותקיעה שלש פעמים אז מתעוררת ההשגחה האלהית השכלית בשלשה עולמות, ויהיה השם ית' צופה ומביט עד סוף כל העולמות בלי שום מחיצה ואמצעי. (מעובד ע"פ תורת המנחה לר' יעקב סקילי)