יום שני, 30 בנובמבר 2009

ויעקב הלך לדרכו

וישלח יעקב מלאכים-ראינו שיעקב מחובר למלאכים בכל אשר יפנה, יורד הוא לחרן ובדרך רואה הוא במראה הנבואה מלאכים עולים ויורדים ובחזרתו מחרן פוגש הוא מלאכים בדרך ואחר שולח מלאכים לעשו ועוד נאבק הוא עם המלאך ומנצח אותו.

ומאידך כבר עמדנו על התמיהה איך "לוקח" יעקב לעשו את הבכורה ואת הברכה. ונוסיף כאן תמיהה נוספת כשפוגש יעקב את רחל מבשר לה "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה" (בראשית כ"ט י"ב). ונשאלת השאלה איך הוא אחי אביה שהרי לבן אח אימו, וכדי לתרץ את השאלה מביא רש"י את דברי המדרש, "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות" (רש"י שם).

אנו רואים במהלכו של יעקב סביבו מתנהל מאבק ממושך של קנוניות ורמאויות ובכל זאת סובב הוא מלאכים בכל דרכו.

לפני כך וכך שנים חשבתי על חילוף האחיות שיעקב בא לישא את רחל ואביה מחליף ונותן לו את לאה ואומרים המפרשים שיעקב ורחל עשו ביניהם סימנים שחשש יעקב מפני רמאות לבן ואף על פי כן מסרה רחל את הסימנים ללאה וכך לא הרגיש בא יעקב ותמהתי איך לא הרגיש יעקב בחילוף ואז עלה בליבי הרעיון שיתכן שרחל ולאה זהות היינו תאומות וכך הייתי דורש את העניין ונשאלתי תמיד מאיפה לי המקור ואז שעדיין לא היה חיפושים קלים בעזרת המחשב יגעתי ומצאתי שמביא סדר הדורות החשבון המופלא שהכן רחל ולאה תאומות ולאה היא הבכורה וכעת מובן מדוע הוצרך לסימנים בכל אופן רואים אנו שוב את הרמאות אין של לבן ואין במסירת הסימנים.

ואחר איך לבן מהתל ביעקב ומחליף משכורתו פעם אחר פעם ויעקב בורח ממנו בגניבה "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (בראשית ל"א כ"א) ורחל גונבת לאביה את התרפים ולבן רודף אחריהם להורגם אך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומזהירו לבל יגע בהם לרעה ואז מקימיים ביניהם יעקב ולבן ברית ומקימים מצבה לעדות וכל אחד מתחייב לא לעבור לצדו של השני. שגם זה מהלך תמוה ביותר. ועוד בהמשך דרכו ישנם רמאויות וקנוניות של בני יעקב ונבוא כעת לנכנס בעובי הקורה.

אומרים לנו חז"ל "האבות הן הן המרכבה" מספרים לנו חז"ל ששלושת האבות הם שתיקנו לנו את התפילות אברהם תיקן תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבקר" יצחק תיקן את תפילת המנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ויעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע במקום וילן שם". גם כאן יש עניינים רבים ולימודים מאלפים אך כעת אנו רוצים לקחת דרכנו לבאר את ריבוי המלאכים שבאים סביב יעקב ונעזוב פלאות אלו למועד מועדים.
גם ידוע לנו שאברהם קנה את מדת החסד הנקראת גם גדולה ויצחק את מדת הדין הנקראת גם גבורה ויעקב את מדת התפארת הנקראת גם רחמים, ומשפט, ואמת. ויעקב נקרא בחיר האבות וננסה להבין מה גדולתו של יעקב שנקרא בחיר האבות.
כבר רואים אנו שעיקר עיסוקם של האבות היה התפילה אך נעמוד על ההבדל שבתפילתם.

ונבוא ונקדים במשל לצבא הצר על העיר ויורה ומפגיז ימים רבים ובתוך העיר הרג וחרבה כבר כמעט ולא נשאר מגן וחיל ולפתע קם ראש הצבא והוגה רעיון הוא מודיע במערכות הרמקולים בקול רב שנשמע גם לאויב וכך מכריז "לאחר ימים רבים של התקפת האויב עומדים אנחנו איתנים לא הצליח האויב להרוג חייל אחד מחיילנו והעיר עומדת במלוא עוזה ובקרוב אנו יוצאים להתקפת נגד כנגד האויב" ותיכף לאחר זאת משמיעים את המנון צבא העיר וכולם מריעים. שומע הצבא המתקיף את הכרוז ופניהם נפלו תיכף גומלת בהם ההחלטה לנוס מן המקום.
משל זה הוא המשל למלחמתנו ביצר הרע.
ונמשיל אותו לסוחר דגול שרכש מפעל ענק ולא היה בידו פרוטה אחת ואת כל כספו השיג בהלוואת קצוצות ריבית וכשהחלו הנושים לצוץ מכל עבר הבטיח להם הבטחות שברגע ישלם להם שכרם שהרי לו מפעלים בכל העולם וכולם שקטו על רוגזם וחיכו בשמחה לקבל שכרם.
זה דרכו של היצר הרע שהרי המלחמה כנגדו מכל עבר ואין בידו מאומה להתגונן רק "רמאויות".
כבר גילו זאת האבות והחלו מלחמתם כנגדו בא אברהם וניסה לכבוש אותו בחסד ועמד בכל הנסיונות אך לא הצליח להתיש אותו כבש אברהם את מדת החסד עמד בנסיונותיו אך היצר נשאר בתוקפו בא יצחק ונלחם בו בגבורה הושיט צוארו לשחיטה הראה לו שאין לו שום פחד ממנו נבהל היצר עד שהפך למים בו עברו אברהם ויצחק את הדרך להר המוריה עמד יצחק בגבורה אך לא יכל לו ואז בא יעקב חדר לתוך ביתו של היצר ונלחם בו בדרכו ובכליו נכנס אליו כבר בלידתו לאותה השליה ונאבק בו כבר בבטן אורב לו בכל פינה תופס אותו עייף וקונה ממנו את הבכורה אמו שאהבתו עוזרת לו לקחת את הברכה שהרי היא אחות לבן הרמאי יודעת היא את דרכו ואומר לו "עלי קללתך בני" נלחם הוא ברמאי הלבני ויכול לו בכל איך עשה זאת יעקב הבין יעקב שמה שהחסירו אבותיו זאת מידת ההכרעה שאם לא יכריע אותו בכל צעד יבוא הוא וירמוס אותו זוהי מדת התפארת היא המכריע בין הדין לחסד היא האמת והיא ודאי הרחמים זהו המשפט.
משפט שלמה שאמר לשתי הנשים הביאו את הילד ונחצהו ואמרה האם תנו לה הילד ואל תחצוהו והרמאית אמרה חצו את הילד שהרי בסיפור הזה בא שלמה החכם מכל אדם שמלך על העולם כולו בחכמתו ובכח ההכרעה ומלמד אותנו מהו משפט מהי מדת התפארת היא המכריעה בין החסד לדין היא לא הממוצאת ביניהן אלא מכריעה תפקיד הגבר בבית להיות המכריע אם אינו מכריע לא תשמע לו האשה לא ישמעו לו ילדיו כולם צריכים מכריע בבית מלך שלא מכריע אינו מלך
גם היצר חשש מכל, ממדה זו שהרי אין כוחו אלא הרמאות וכשיש כנגדו מתפלל שיודע להכריע בתפילתו שיודע לעמוד על שלו לו יכול לו היצר
יעקב יורד לחרן ושם במקום מתפלל ומתנה אם הקדוש ברוך הוא אתה תעשה את שלך ואני את שלי כך אומר לו יעקב וכך הוא נוהג עם לבן בכל הדרך וכך הוא נוהג באחיו עשו כמובן שלא יכל יעקב לשחוט את היצר זוהי עבודתו של הקדוש ברוך הוא אך הצליח יעקב שנכנע לו היצר והגיעו הם להסכם את לא תעבור לחלקי ואני לא אעבור לחלקך
כך זכה יעקב בהכרעותיו שכל מעשיו בארו מלאכים אין ספור ששמשו אותו בכל דרכיו "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב' ב').
זה מה שלימדנו יעקב כלי זיננו היא התפילה יש בכוחה להכניע את היצר עד שלו יוכל לנו באם נידע להשתמש כראוי בחרב המשפט לקלוע בחוט השערה לעמוד על ההכרעה בעוז וגבורה מובטח לנו מיעקב אבינו חיי העולם הבא.

ויעקב הלך לדרכו


וישלח יעקב מלאכים-ראינו שיעקב מחובר למלאכים בכל אשר יפנה. יורד הוא לחרן ובדרך רואה הוא במראה הנבואה מלאכים עולים ויורדים. ובחזרתו מחרן פוגש הוא מלאכים בדרך ואחר שולח מלאכים לעשו, ועוד נאבק הוא עם המלאך ומנצח אותו.

ומאידך כבר עמדנו על התמיהה איך "לוקח" יעקב לעשו את הבכורה ואת הברכה. ונוסיף כאן תמיהה נוספת כשפוגש יעקב את רחל מבשר לה "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה" (בראשית כ"ט י"ב). ונשאלת השאלה איך הוא אחי אביה שהרי לבן אח אימו, וכדי לתרץ את השאלה מביא רש"י את דברי המדרש, "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות" (רש"י שם).
אנו רואים במהלכו של יעקב סביבו מתנהל מאבק ממושך של קנוניות ורמאויות ובכל זאת סובב הוא מלאכים בכל דרכו.

לפני כך וכך שנים חשבתי על חילוף האחיות שיעקב בא לישא את רחל ואביה מחליף ונותן לו את לאה ואומרים המפרשים שיעקב ורחל עשו ביניהם סימנים שחשש יעקב מפני רמאות לבן. ואף על פי כן מסרה רחל את הסימנים ללאה. וכך לא הרגיש בה יעקב. ותמהתי איך לא הרגיש יעקב בחילוף. ואז עלה בליבי הרעיון שיתכן שרחל ולאה זהות היינו תאומות. וכך הייתי דורש את העניין. ונשאלתי תמיד מאיפה לי המקור. ואז שעדיין לא היה חיפושים קלים בעזרת המחשב יגעתי ומצאתי. שמביא סדר הדורות את החשבון המופלא שהכן רחל ולאה תאומות ולאה היא הבכורה. וכעת מובן מדוע הוצרך לסימנים. בכל אופן רואים אנו שוב את הרמאות הן של לבן והן במסירת הסימנים.

ואחר, איך לבן מהתל ביעקב ומחליף משכורתו פעם אחר פעם. ויעקב בורח ממנו בגניבה, "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (בראשית ל"א כ"א). ורחל גונבת לאביה את התרפים ולבן רודף אחריהם להורגם. אך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומזהירו לבל יגע בהם לרעה. ואז מקימיים ביניהם יעקב ולבן ברית ומקימים מצבה לעדות, וכל אחד מתחייב לא לעבור לצדו של השני. שגם זה מהלך תמוה ביותר. ועוד בהמשך דרכו ישנם רמאויות וקנוניות של בני יעקב. ונבוא כעת ונכנס בעובי הקורה.

אומרים לנו חז"ל "האבות הן הן המרכבה". מספרים לנו חז"ל ששלושת האבות הם שתיקנו לנו את התפילות. אברהם תיקן תפילת שחרית שנאמר, "וישכם אברהם בבקר". יצחק תיקן את תפילת המנחה שנאמר, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". ויעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר, "ויפגע במקום וילן שם". גם כאן יש עניינים רבים ולימודים מאלפים, אך כעת אנו רוצים לקחת דרכנו לבאר את ריבוי המלאכים שבאים סביב יעקב. ונעזוב פלאות אלו למועד מועדים.
גם ידוע לנו שאברהם קנה את מדת החסד הנקראת גם גדולה. ויצחק את מדת הדין הנקראת גם גבורה. ויעקב את מדת התפארת הנקראת גם רחמים, ומשפט, ואמת. ויעקב נקרא בחיר האבות. וננסה להבין מה גדולתו של יעקב שנקרא בחיר האבות.

כבר רואים אנו שעיקר עיסוקם של האבות היה התפילה. אך נעמוד על ההבדל שבתפילתם.

ונבוא ונקדים במשל לצבא הצר על העיר ויורה ומפגיז ימים רבים ובתוך העיר הרג וחרבה, כבר כמעט ולא נשאר מגן וחיל. ולפתע קם ראש הצבא והוגה רעיון הוא מודיע במערכות הרמקולים בקול רב שנשמע גם לאויב וכך מכריז "לאחר ימים רבים של התקפת האויב עומדים אנחנו איתנים. לא הצליח האויב להרוג חייל אחד מחיילנו והעיר עומדת במלוא עוזה, ובקרוב אנו יוצאים להתקפת נגד כנגד האויב" ותיכף לאחר זאת משמיעים את המנון צבא העיר, וכולם מריעים. שומע הצבא המתקיף את הכרוז ופניהם נפלו. תיכף גומלת בהם ההחלטה לנוס מן המקום.

משל זה הוא המשל למלחמתנו ביצר הרע.
ונמשיל אותו לסוחר דגול שרכש מפעל ענק ולא היה בידו פרוטה אחת ואת כל כספו השיג בהלוואת קצוצות ריבית. וכשהחלו הנושים לצוץ מכל עבר הבטיח להם הבטחות, שברגע, ישלם להם שכרם שהרי יש לו מפעלים בכל העולם. וכולם שקטו על רוגזם וחיכו בשמחה לקבל שכרם.
זה דרכו של היצר הרע שהרי המלחמה כנגדו מכל עבר, ואין בידו מאומה להתגונן רק "רמאויות".
כבר גילו זאת האבות והחלו מלחמתם כנגדו. בא אברהם וניסה לכבוש אותו בחסד ועמד בכל הנסיונות אך לא הצליח להתיש אותו. כבש אברהם את מדת החסד עמד בנסיונותיו אך היצר נשאר בתוקפו. בא יצחק ונלחם בו בגבורה הושיט צוארו לשחיטה הראה לו שאין לו שום פחד ממנו. נבהל היצר עד שהפך למים בו עברו אברהם ויצחק את הדרך להר המוריה. עמד יצחק בגבורה אך לא יכל לו. ואז בא יעקב, חדר לתוך ביתו של היצר ונלחם בו בדרכו ובכליו. נכנס אליו כבר בלידתו לאותה השליה ונאבק בו כבר בבטן. אורב לו יעקב בכל פינה, תופס אותו עייף וקונה ממנו את הבכורה. אמו שאהבתו עוזרת לו לקחת את הברכה, שהרי היא אחות לבן הרמאי יודעת היא את דרכו. ואומרת לו "עלי קללתך בני". נלחם הוא ברמאי הלבני ויכול לו בכל. איך עשה זאת יעקב? הבין יעקב שמה שהחסירו אבותיו זאת מידת ההכרעה. שאם לא יכריע אותו בכל צעד יבוא הוא וירמוס אותו. זוהי מדת התפארת. היא המכריע בין הדין לחסד היא האמת והיא ודאי הרחמים זהו המשפט.

משפט שלמה - שאמר לשתי הנשים הביאו את הילד ונחצהו. ואמרה האם תנו לה את הילד ואל תחצוהו. והרמאית אמרה חצו את הילד. שהרי בסיפור הזה בא שלמה החכם מכל אדם, שמלך על העולם כולו בחכמתו ובכח ההכרעה, ומלמד אותנו מהו משפט. מהי מדת התפארת? היא המכריעה בין החסד לדין, היא לא הממוצאת ביניהן אלא מכריעה. תפקיד הגבר בבית להיות המכריע. אם אינו מכריע לא תשמע לו האשה, לא ישמעו לו ילדיו. כולם צריכים מכריע בבית. מלך שלא מכריע אינו מלך.
גם היצר חשש מכל, ממדה זו שהרי אין כוחו אלא הרמאות. וכשיש כנגדו מתפלל שיודע להכריע בתפילתו שיודע לעמוד על שלו, לא יכול לו היצר.

יעקב יורד לחרן ושם במקום מתפלל ומתנה אם הקדוש ברוך הוא, אתה תעשה את שלך ואני את שלי. כך אומר לו יעקב. וכך הוא נוהג אם לבן בכל הדרך. וכך הוא נוהג באחיו עשו. כמובן שלא יכל יעקב לשחוט את היצר, זוהי עבודתו של הקדוש ברוך הוא. אך הצליח יעקב שנכנע לו היצר והגיעו הם להסכם, אתה לא תעבור לחלקי ואני לא אעבור לחלקך.
כך זכה יעקב בהכרעותיו שכל מעשיו בראו מלאכים אין ספור ששמשו אותו בכל דרכיו. "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב' ב').זה מה שלימדנו יעקב. כלי זיינו היא התפילה. יש בכוחה להכניע את היצר עד שלא יוכל לנו. באם נידע להשתמש כראוי בחרב המשפט לקלוע בחוט השערה לעמוד על ההכרעה בעוז וגבורה מובטח לנו מיעקב אבינו חיי העולם הבא.

יום חמישי, 26 בנובמבר 2009

מלאכי אלהים עולים ויורדים בו

הנה המשך דבריו של הרב אבולעפיה לפרשת "ויצא יעקב".
הנה כבר התבארה דעתי לך בענין הסולם מתוך השאלה והתשובה. ודע כי אמר השם ית' ליעקב בחלומו זה "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וגו'. ואחריו בא מיד "וייקץ יעקב משנתו" וגו'. ונאמר "ויירא ויאמר מה נורא" וגו'. כל זה היה רמז לענין גלות ישראל ולגאולה בסוף כמו שאמ' "והשיבותיך אל האדמה הזאת". שכן אמרנו שנאמר בסוף התורה "ושב יהוה אלהיך את וגו'. והביאך יהוה אלהיך אל הארץ" וגו'. ואחר שהעירותיך על זה לפי הקבלה אשר אין החכמה מקשה עליה, בזה גם כן חל עליך להבין עניני כל הפרשה בין בענין הצאן בין בענין תולדת הבנים וארבע נשים. והמעיין בכללים שקיבצנום לפי הפשט בפרשה זו יוכל להכיר כל דבר על בוריו בקלות. ואולם צריך שתתעורר על היות הבנים כמספר המזלות ולהן אחות אחת ושמה דינה. והמדות הן י"ג אבל אחת מהן מדת הדין וי"ב מהם מדות רחמים. והצאן שם להמון העם ורועם הוא הרב המנהיגם. ושם לבן ואדום אדום ולבן דמות חמה ולבנה וצורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד. והשמים נקראים כסאו של הקב"ה שנאמר "השמים כסאי". והתרפים הם אלהי לבן שנאמר "למה גנבת את אלהי". ושם אלהים שם לכחות והוא משותף ממנו לעבודה אלוהית אמתית וממנו לע"ז וגם ממנו למלאכים ולמנהיגים ממין האדם. והגל והמצבה שהם בניני אבנים הם עדים על הכחות המושלים הגוברים לפי המדות האלוהיות. ותרגום גל, יגר ותרגום עד, שהדותא. שתף יג"ר עם ע"ד ותמצא גיד רע וסודו ממזר הזרעה זה הרע זה הוא הרע רמז לרעה ערלה. שתף עוד ג"ל עם שהדות"א ותמצא תאוה דשגל וסודו תאות המשגל כי בה קשר לבן כחו של יעקב. והעד אמרו לו "אם תענה את בנתי ואם תקח" וגו'. ועל כן ייחס המשפט לאלהים באמרו "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בנינו" וגו'. ועל כן אמר "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" שהיא מדת הדין. והנה יום הדין לעד עד יום הכפורים שהוא אסור בתשמיש המטה שגם הוא אחד מחמשה ענויים ואין שם יום אסור כזה לכלל ישראל זולתו בכל ימות השנה מן התורה והוא יום הגורלות. כפרים כפורים גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. ועל כן אמר "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה". וגלה הסוד באמרו "ויקרא שם המקום ההוא מחנים" שסודו מאזנים המושלים כפלים והוא מזל תשרי שסודם ראשית לבדם. והנה החל בפרשה מענין מלאכי אלהים ובם סיימה

סולם יעקב

הבאתי את מחצית דברי הרב על פרשת ויצא מתוך ספרו "מפתח החכמות"


סדר ויצא יעקב (חלק א') ומה שנכתב בפרשת ויצא מענין הסולם כבר נאמרו בו דברים רבים בפירושים ובמדרשות ובמורה ובמלמד. וכבר זכרנו גם אנחנו בענין הדומה לו שהוא ענין ונהר יוצא מעדן מה שלא יהיה נעלם מן החכמים. ואמנם נוסיף הנה קצת דבר ונאמר בכלל שהתורה התמימה שהיא מחכימת פתי עם היותה עדות נאמנה בינינו ובין השם יתעלה, לא נתנה כי אם להוציא כח שכלו של אדם לפועל. וכל מי שיצא שכלו מן הכח אל הפועל הוא שראוי לומר עליו שבעבורו נתנה התורה. ואחר שהוא כן איך היה אפשר שתינתן התורה כי אם על ידי מי שהעיד על עצמו אשר לא קם נביא עוד בישראל כמוהו. שאם היה קם כמוהו לפניו או בזמנו או אחריו היה שם הרהור גדול ללבבות וחשד מופלא. ואם יאמר אומר כמו שכבר נאמר לי מפי גוי אחד חכם על דרך שאלה. האבות וכל מי שקדם למשה לפני מתן תורה נשלמו בשלמות שכונה התורה אליו בעת שנתנה ומאז ועד עתה ומעתה ועד עולם, או לא נשלם אחד מהם? זאת היתה שאלת הגוי והבנתי מדבריו שרצונו לומר לי, שאם נשלם אחד מהם בלתי תורה אם כן מה צורך אליה, ואם לא נשלם אחד מהם מה צורך לספר עניני אנשים בלתי שלמים כדי להשלים בסיפורם כל מי שאינו שלם. ואם לא בא סיפורם כדי להשלים החסרים הנה הספור כולו לבטלה.

ושמע תשובתי אשר השבתי לו אשר ראוי להשיב לכל שואל זה כמוהו, על דרך "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כו' ה'). מפני שהיתה שאלתו בדברי תורה והיה בעיני בשאלתו זאת בדמות אפיקורוס, וכבר ציונו רבותינו ללמוד במהירות מה שנשיב לאפיקורוס גוי. ולא עוד אלא ששאלתו היתה בפני יהודים וגוים רבים, והיו בהם חכמים כי בדרך ויכוח היינו מדברים שנינו לבדינו ושאר העם היו שומעים על תנאי שלא יענה מהם שום אדם לעזרני ולא לעזרו. ואען ואומר לו, אחי! דע לך שלפי האמת הראשונים הנזכרים בתורה לשלמים וקצת מהם עימהם שלא נזכרה שלמותם היו שלמים בלא ספק בלתי זאת התורה שבידינו היום לפי פשטיה. אמנם שלמותם היתה לפי נסתריה אשר נודעו על דרך המחקר וראוי להאמין עם כל זה שהשלמויות בבני אדם אינם שוות, אבל הם מדרגות בהם כל איש ואיש מהם כפי מה שהוא. ואז הבאתי לו ראיה מענין הסולם שנאמר בו "ויחלם והנה סלם מצב ארצה" וגו' "והנה יהוה נצב עליו ויאמר" וגו'. ושאלתיו אם זה החלום חלום של נבואה אם לא. ויאמר כן. ואומר לו אם מה שבא בו הוא כפשוטו שיש סולם ממש כסולמות הנמצאים אתנו, יהיה מזהב או מכסף או מנחשת או מאחד משאר מיני מתכות או מעצים או מאבנים וכיוצא בם. ורגליו בארץ אבל מראשו ועד רגליו מהלך חמש מאות שנה ועליו השם ניצב ומשם מדבר עם העולים והיורדים בו. או אין דבר משל מכל זה כפשוטו אבל הכל משל. ואמר לי שלפי דעתם הוא וכל חכמי הגוים מאמינים כי הכל משל. ואשאלהו עוד ואומר לו, ואחר שהוא משל למה הוא משל ומה הכונה בו. ויען ויאמר לי בעל כרחו שהוא משל שכוון בו השם להודיענו בענינו בדברים מעטים אמיתת המציאות כולו, והכונה בו להשלים חסרוננו. וכאשר שמתיו בתוך הרשת אשר פרשתי לו ותפשתיו בלשונו עניתי לו עוד כי זו היא דרך הנבואה שבמעט דברים היא משלמת החסרים. ואם כן עם היות הראשונים שלמים היתה שלמותם שלמות אחר שלמות. כי השלמות היא בטבעו של אדם והוא שישיג השכל הפועל עם היותו רודף החכמה וחושק בה חשק חזק ואמיץ. וההשגה היא מדרגות גם כן בהכרח מפני טבע האנושות וחסרונו בתחילת הויתו מהשלמות. וזהו ענין הסולם שהוא משל להשגת השם בלא ספק מתוך ידיעת אמיתת המציאות. והמעיינים בו קראה אותם התורה מלאכי אלהים. ומפני היות להם מדרגות בהשגות, זכרה בם עליה וירידה, להורות שיש מהם קרובים מאד לפי האנושות מן האלהות. ויש שהם רחוקים מאד והם עוד במדרגה התחתונה ואעפ"כ מלאכי אלהים הם. מאחר שנמנו מכלל אנשי הסלם שבו עולים ויורדים בני אדם הנקראים מלאכי אלהים. והעד "ויהי"ו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב' לו' טז') ורבים כהם. ואמנם שאר האדם אשר לא נמנו מכלל העולים והיורדים בסלם אינם מלאכי אלהים. ולפיכך עם היות כל אחד מן הראשונים שלם היה השם מחדש לכל אחד מהם דרך שלמות בקלות. ואמנם ענין התורה שכולל סיפורים ומצות הוא להורות דרך השלמות יותר בקלות. וזה יורה על מעלת התורה ועל מעלת המקבלה מהשם ועל מעלת האומה המיוחדת להיות סגלה לשם מכל העמים, המקבלת זאת התורה השלמה. וסיפוריה באו בה בתחילה להודיע יחס האומה הזאת ולהורות מעלת אבותינו עם השם. שהרי כשנגלה השם ליעקב בענין הסלם לא אמר לו אני יי' אלהי השמים ואלהי הארץ ולא כיוצא בו. אבל אמר לו "אני יהוה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק". ואחר כך אמר לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". ומצוותיה באו בה להבדיל זו האומה בחוקים ומשפטים ידועים לה ונעלמים מכל האומות שהן מביאות אותה להבדל ולהקדש מכל עם בעבודת השם. והיא הדרך שידעה אברהם אבינו על פה לא בכתב. כעדות הכתוב האומר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו'. ובבוא משה נכתבו הענינים ההם כדי שימצאו בכתב כמו שהיו על פה. ואם כן לא היה בהם שום דבר לבטלה והשם יתעלה רצה שתתפרסם מעלת זאת האומה הקדושה לעיני כל העמים, והתנה עמה כי כמו שהוא יתעלה מעלה אותנו במצוותיו ובתלמוד תורתו לעיני העמים כן ישפילנה לעיניהם ויפזרנה ביניהם בארבע כנפות הארץ, אם לא ישמרו תורתו ומצוותיו וחוקיו ומשפטיו. והיתה למשל ולשנינה כי כן הדין נותן שתהיה שפלותה נגדית למעלתה, כשעברו על מצוותיה קרה להם מה שהפחידם בו ונענשו מאתו מדה כנגד מדה. אלא שהוא בעצמו אמר להם "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וגו'. ואמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר" וגו'. והנה אמר שבסוף ישיבם למעלתם באומרו בסוף התורה אחר הברכה והקללה "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה" וגו'. "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו" וגו'. "ושב יהוה אלהים את שבותך ורחמך" וגו'. "אם יהיה נדחה בקצה השמים משם יקבצך" וגו'. "והביאך יהוה אלהיך אל הארץ" וגו'. וכל הנדבק לאותו הייעוד הטוב להם והפכו לאויביהם באומרו "ונתן יהוה אלהיך אל כל האלות האלה על אויביך" וגו'. "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה" וגו'. ואם כן איך היה אפשר זה התנאי המופלג אשר התנה השם עם אומה אחת מיוחדת מכל האומות ונבדלת מהן תכלית ההבדל מבלעדי שטר ידוע לכל האומה והוא ספר התורה הנקרא בשם עדות. וזה לא היה אפשר בזמן האבות וכל שכן לפניהם שעדין לא היתה שם אומה מיוחדת לשם, אבל יחידים מכל אומה שהיו מתחכמים ונשלמים ונושעים. וכשנבדלה האומה ורבתה והיתה לגוי גדול שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף שהיו יוצאי מצרים במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים. אז היה ראוי לחדש לזאת האומה מצות וחוקים ומשפטים צדיקים כדי להשלימה בכללה עד שלא יחסר ממנה קטון וגדול שלא ישלם כפי מה שהוא, עד שימנו כולם יחד כקטון כגדול מאנשי הסלם הנרמז. זאת היתה תשובתי על שאלת הגוי הנזכר. וכיון ששמע דברי אמר לי יישר כחך כי עניתני כשורה, ויש לי ימים רבים ששאלתי זאת השאלה בעצמה לחכמי ישראל שהיה להם שם גדול בחכמת התורה ובתלמודה ואחד מהם לא יישב דעתי בתשובתו כמוך. ומאותו יום והלאה נדר על עצמו לקבל ממני שום דבר מסתרי התורה והתאהב עמי. וקבעתי בלבו חץ חשק ידיעת השם עד שהודה ואמר משה אמת ותורתו אמת. ואין צורך לגלות מענין הגוי יותר מזה.

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

גלגל האותיות


לפעמים גם אני נקשרות ידי בעסקי החולין שאין בכוח אצבעותי להקיש על מקלדת הפלא, המוציאה מאמרים. ובדרך כלל כשידי כבולות גם מוחי מרוקן. כך עבר לי שבוע שעבר כולו. ובמוצאי שבת שרק רציתי לכתוב בעניין גלגל האותיות, מה שאני מנסה כעת, מצאתי עצמי נכנס לדיון האחים יעקב ועשו. ועכשיו אני מנסה שנית ונראה מה יעלה ביומני.

נושא צירוף האותיות הוא נושא רגיש וקשה. הדיבור בו מעקם ליבות ללמדנים רבים החושבים רעות בנושא. אינני רוצה לעורר פולמוס בנושא, אנסה להביא כמה ציטוטים מהרב אבולעפיה בחשיבות הנושא, ואנסה לבאר משכלי בנושא. בטוחני שהמתנגדים לא תנוח ולא תזוח דעתם. אך אני כותב עבור אותם שטרם שוחדו בדעות כוזבות בנושא, ולאותם שחיפוש הנצחיות גובר על הכל, ואמת היא מילה בסלע בעבורם.

הפחד הזרוע בליבות החכמים החפצים בהסתרת "קבלת השמות" או "הקבלה הנבואית" אינו פחד שמא חס ושלום יבואו הסודות לידים לא נכונות ויעשה שימוש קלוקל ומסוכן. הפחד הגדול הוא מן פשוטי העם בעלי האמונה הדלה שמא עניינים אלו יחלישו את דעתם ויבעטו.

וכבר ראינו שהרב חיים ויטאל שהושפע רבות מן הרב אבולעפיה פונה בהקדמתו ל"עץ חיים" לאותם הלמדנים ומזמין אותם להיכנס לעולם הסוד ואף לא חוסך בדברי מוסר אליהם כמו שעושה זאת הרב אבולעפיה ביתר שאת ויתר עוז.

אז גם אני מאזובי הקיר פונה לאותם המבינים ואומר מי שאמר לשמן שידלוק והוא זה שאמר למים שידלוקו, הוא זה שמדליק בי את אש התבערה להידבק בנצח הנצחים אור האורות בורא כל המעשים ומחיה כל חי, הוא רבם של כל רבותיי ובדרכם אלך. כפי שממשיל רבי נחמן בטוב טעם ואומר "מי שטעם מן היין ההונגרי אותו כבר לא יוכלו להטעות"

התבוננו, כי כל מידע מאוחסן בגלגלים. העולמות כולם בתוך גלגלים. כל השכלים נמצאים בגלגלים.
שפתינו נקרא "לשון הקודש". זו אינה שפה חיצונית מן השפה ולחוץ, זה שפה פנימית כמו הלשון. כל מילה בלשון הקודש מביעה את מהות הכוונה. כל אות בלשון הקודש מחושבנת ובנויה לתלפיות.
יש אפשרות בדרך הגימטריאות של האותיות להתוודע למהות. יש אפשרות בצורת האותיות להבין סודות נשגבים. כל היקום נברא באותיות של לשון הקודש.

כשניקח את המלה גלגל נראה שמספרו 66. יש לנו 22 אותיות מא' ועד ת'.
השם ע"ב אשר יכול על ידי צירופיו להביא את העוסק בו אל מדרגת הנבואה מורכב משלשה פסוקים, המתפזרים בסדר ישר הפוך וישר. כל פסוק בא לרמוז על אותיות הקודש דהיינו 22 אותיות ופיזורם ישר הפוך ישר, שלש פעמים 22 נקבל גלגל. זהו סוד גלגול האותיות.

כתיבת המילים בשלשת הדתות יוצאות מן הסוד הזה הדת הנוצרים כותבת באותיות לטיניות הכתיבה נעשת משמאל לימין. הדת המוסלמית כותבת באותיות ערביות מימין לשמאל. הדת היהודית הכותבת באותיות אשוריות כותבת מימין לשמאל. אנו מוצאים כאן את שיטת הישר הפוך ישר.

אם נתבונן יותר לעומק נגלה פלאות. שהדת היהודית קובעת את זמני השנה על פי שני גורמים הירח שסיבובו 29.5 יום הוא זה שקובע את החודש, דהיינו סיבוב שלו עד שחוזר לאותה הנקודה נקרא חודש. וכדי לאזן את הימים החודש שלנו פעם 30 יום ופעם 29 יום. כעבור 12 חודשים יש לנו 355 יום (חודש נוסף מקבל עוד חצי יום מכיוון שהסיבוב הוא קצת יותר מ29.5 יום) ואז לאחר 355 יום הוא בגימטריא שנ"ה עדין לא עשתה החמה את כל סיבובה ונדרשים לה עוד 10 ימים כדי שנקבע שהסתיימה שנה.ולכן מוסיפם כל שנתיים או שלש חודש מעובר על מנת להתאזן בשנים. יוצא שקביעת המועדים שלנו מתבססת, לחודשים על הירח. ולשנים, על השמש. הלבנה משולה לספירת המלכות שעליה נאמר שאין לה מעצמה אור, אלא מה שמקבלת את אורה מן השמש והיא דרך האמונה. ואילו החמה משולה לספירת תפארת שהיא השכל היא המשפיעה.

בחרו הנוצרים בדרך השכל בלבד וקבעו את זמנם שרירותי על פי החמה בלבד. לקחו המוסלמים את הלבנה המשולה לאמונה וקבעו זמנם על פי הלבנה בלבד.

כן הענין בכתב. כתיבת הנוצרים שהיא מן השמאל לימין היא בדרך השכל, שרואה הכותב את מה שכבר כתב ומתקדם בנייר הריק. הלכו המוסלמים על פי האמונה וכותבים מן הימין אל השמאל לא רואה הכותב כלום מה שכתב. מוסתר הכתב מאחרי ידו ולפניו דף ריק.

דתינו גם כאן חיברה את האמונה והשכל שהרי את האותיות אנו כותבים משמאל לימין ואז אנו רואים את האות הכתובה אך אנו מתקדמים לצד ימין וכאן אין אנו רואים את הכתב.

להבנת הנושא אסביר בדרך כתיבת ספר תורה. שאם כתבתי אות ב וכעת אני נגש לכתוב את האות ד איני רואה היכן הסתיים הקצה השמאלי העליון של ה-ב ובמושכי בקולמוס מן הימין לשמאל יש חשש שאדביק את האות ד לאות ב ואז יהיה פסול בכתיבה. חייב אני לשער ולדעת בדרך האמונה היכן לעצור.

הרבתי בדיבור ומרוב מילים אולי נעלמה הכוונה.
אז אומר שרציתי להדגיש את הגלגל הבנוי על אותיות הא'ב'. גלגל זה הנקרא גם גלגל השכל הוא המפעיל את השכל הפועל הוא המחבר בין הרוח הפנימית בנו לחלק האלוהי שלנו ממעל. הדיבוק בא בדרך הדיבור. הדיבור הוא באותיות. והרי האותיות מפעילות את כל העולמות.

לאחר הקדמה קצרצרה זו הביא כמה דובשניות מהרב אבולעפיה ובעזרת הבורא נתקדם קמעה קמעה.

"וצריך להודיעך ג"כ באיזה דרך תמצא אמיתות העניין כולו כאשר הוא ותכיר ממנו התכלית האחרון שבעבורו נבראת והדרך העליונה מהדרכים כולם היא דרך הצירוף להגיע למדרגת הנביאים ואם אתה מכלל אוהבי החכמה התוריית באמת צריך אתה להשתדל עד שתכיר ממנו אמיתות מציאות האדם ומהותו". (מתוך חיי העולם הבא)

"תחלת הקבלה האלוהית שהם שלש. והן אותיות הנכתבות כגון אמ"ש בג"ד כפר"ת ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק, שהן כ"ב אותיות התורה. שבהן נברא כל היצור וכל הדיבור, והן כולם מלאכי עולם. הרי אלו בפרטן ובכללן הם ההתחלה הראשונה:
וההתחלה השנייה הנקראת גלגלה התורה ושמה אצלנו צירוף האותיות שמתוך הצירוף נמצא כל הדיבור מצורף וכל היצור מצורף:
וההתחלה השלישית נקראת רו"ח הקוד"ש והיא המניעה הגלגל הזה התוריי ופעולתה נמצאת בנקודות, המניעות האותיות. כמאמר החכמים "דמיא נקודתא באותיותיה כנשמתא דחיי בגופא דאינשי". פירוש דומות הנקודות באותיותיה כנשמת רוח חיים בגוף האדם, כלומר שהאות ו' לא יתכן לה טעם בלי נקודה. והנה א"כ ג' ההתחלות הללו שמם אותיות וצירופים ונקודות, ונוטריקון אצ"ן מצורף צא"ן. בסוד משה רועה צאן. ואז אדם רועה צאן בהיותו שלם כהאבות. והצירוף מגלגל האותיות והניקוד מגלגל הצירוף ורוח האדם אשר אלהים נתנה מגלגל הניקוד עד שיציירו ויאירו בנפש הציור הראוי לכל משכיל מקובל"(מתוך חיי העולם הבא):

"דע כי בספר יצירה לא מצאנו כי אם דרך אחת מבוארת והיא הצירוף. ואע"פ שנאמר שם חקקן וחצבן שקלן המירן צרפן, ואמנם אמרו חקקן הורה על התחלת הכתיבה בחקיקה, כי כן שם הסופר בלשוננו מחוקק. והוא עניין תיקון החומר להכינו לקבל צורה. ואמנם אמרו חצבן הורה על נתינת צורה בחומר, אבל שקלן והמירן הם מה שספרנו. ואולם צרפן הוא אשר באר שם עניינו לבד, וזה מפני שהוא ראשית כולן. וכל מי שקבל הצורה הראשונה הזאת שהיא צורת הצירוף קל עליו לקבל השאר כולן. ומי שלא יקבל זאת ולא שת לבו גם לזאת לא יקבל דבר מן האחרות, כי כולן תלויות בזאת" (מתוך אור השכל).

יום שבת, 21 בנובמבר 2009

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה

אנסה להיכנס בפרשה סבוכה ומוקשת. כל המפרשים מקשים ומנסים להתיר. והתירוצים קשים. ובכל זאת אנסה גם אני. ואתחיל מן השאלה המתעוררת אצלנו ומקשה על ליבנו.
איך יכול יעקב איש תם לקחת מן אחיו עשו את הבכורה ואת הברכה?הדו שיח בין יצחק לעשו מזעזע את ליבי וכך הוא מתנהל:
(אומר יצחק לעשו) "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. (עונה לו עשו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". (בראשית כ"ז ל"ה)באם היה רק עשו מאשים את יעקב ניחא שהרי עשו רמאי אך אביו יצחק הוא זה
שאומר בא אחיך במרמה וקשה מאד ואנסה להיחלץ מן הסבך.
מספרת לנו התורה על מאבק האחים עוד בבטן אמם שיעקב כל רצונו הוא להדבק בבורא שנכסף הוא כבר בבטן ללמוד בבית מדרשם של שם ועבר את כל סודות התורה. ואילו אחיו עשו נמשך אחרי עבודה זרה.
ותיכף בגדילתם מספרת לנו התורה על יעקב איש תם יושב אוהלים. תם היינו מושלם. יושב באוהלי התורה, אוהלם של שם ועבר. ואילו עשו איש יודע ציד איש שדה. איש שדה - שאינו עובד בשדה שאם כן היה נקרא איש אדמה אלא בטל בשדה וצד חיות, ואולי גם בני אדם. ציד בפיו - שהיה מרמה וצד ברמאותו את הבריות שהיה נראה כמתחסד ששואל איך מעשרים את המלח ואת התבן שלכאורה הם פטורים מן המעשרות אך יש בהם צד לחיוב ומכאן נראה כלמדן.
ואז כשבא מן השדה ומוצא את יעקב שהכין נזיד עדשים. כיון שמת סבם אברהם אבינו ובנו יצחק כעת אבל, והאבל ראוי להכין לו מאכל שלא יבשל הוא בעצמו. ומאכל האבלים הוא אוכל עגול כגלגל המסמל את מחזור החיים המתגלגל כגלגל החוזר בעולם. ואז דורש עשב מיעקב שייתן לו מן ה"אדום האדום הזה".
מביא רבנו בחיי את המדרש המסביר מאין חוזר עשו: (רבינו בחיי) "וכן דרשו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"ב) חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, 1. בא על נערה המאורסה, 2. והרג את הנפש, 3. וכפר בתחיית המתים, 4. וכפר בעיקר, 5. ושט את הבכורה. 1. בא על נערה המאורסה כתיב הכא-(כאן) ויבוא עשו מן השדה. וכתיב התם-(שם) (דברים כ"ב כ"ז) כי בשדה מצאה. 2. הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיה ד' ל"א) כי עיפה נפשי להורגים. 3. כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז' ט') כלה ענן וילך. 4. כפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות ט"ו ב') זה אלי ואנוהו. 5. שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה". (מראה לנו המדרש על פי המילים כאן בפרשה ולומד גזרה שווה למקומו אחרים המדברים מאותו עניין של העבירה המיוחסת):

ואז עונה לו יעקב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". נראה לרוב המפרשים שיעקב התכוון לשלם לו עבור המכירה וכאן רק רצה לקבל ממנו הסכמה.
עונה לו עשו "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". שהרי הוא בשדה מסתובב בין חיות טרף ועלול בכל יום למות ואינו צריך את הבכורה.
והעניין הבכורה עצמו קשה מה הייתה הבכורה לגביהם? שבזמנם עדיין לא היו כוהנים ומי שהקריב קורבן הוא הבכור. אך עדיין קשה שאם בא אדם אל הכהן וקונה ממנו את כהונתו, היכול הוא להקריב קורבן? ודאי שלא. ומה יועיל כאן מכירת הבכורה שהרי הקרבת הקורבן היא נשארת אצל הבכור. כאן חלק מהמתרצים רוצים להגיד שיעקב רק רצה לעכב אותו מתפקידו.
וכדי לחזק את העניין אנו רואים שבבניו של יעקב נעה הבכורה כמה פעמים. ראובן הבכור מפסיד את הבכורה בגלל מכירת יוסף, ואז הבכורה עוברת ליהודה שהוא הרביעי. שני הקודמים לפניו הם שמעון ולוי ומדלגים אליהם בגלל ההרג שעשו בשכם. ולאחר שיורדים כולם למצרים נראה שהבכורה עברה ליוסף. כך שאנו רואים שיש עניין כזה של העברת הבכורה למרות שהעניין עם כל תירוציו לא חלק. אך יש מקום להחלפת הבכורה.

אנו שווים לעניינינו. נעשת בין יעקב לעשו מכירת גמורה של הבכורה על דעת שני הצדדים.
וכשמגיע העת ויצחק שאינו יודע מההסכם ביניהם ומרגיש כי הולך הוא למות קורא לבנו בכורו על מנת להאציל עליו מברכתו. קורא הוא לבנו עשו.
למעשה הברכה מגיעה ליעקב, ומימלא עשו היה צריך להודיע לאביו על זאת. אך כמובן שהוא לא עשה זאת. ורבקה ששומעת מובילה את יעקב אל הברכה.
ובא יעקב אל אביו לקבל את הברכה. כאן יש דו שיח קשה. בין יעקב לאביו יצחק שכהו עינו מראות. וכך אומר לו יעקב:
"וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי" עונה יעקב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו": "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי": כך בדו שיח קשה זה באים המפרשים ומנסים לעדן את תשובות יעקב. שכשעונה יעקב "אנכי עשו בכורך" מוסיפים שיעקב התכוון לומר אנכי "במקום" עשו בכורך. וכשאומר יצחק "אתה זה בני עשו" עונה יעקב אני ושוב הכוונה אני "במקומו".
למעשה יעקב מקבל את הברכה הראויה לו. אך קשה עלינו הדו שיח הזה שנראה יעקב כרמאי, וכמו שאומר אביו לעשו "בא אחיך במרמה".ואנסה לתת טעם ואולי אצליח להמתיק את המרירות.
כשאנו רואים אדם חריף בחכמה מנתח ומאבחן עניין בשכל ובפיקחות ומיישב הדברים בצורה ברורה ומבוארת אנו מתפעלים מן חכמתו. אך מאידך יש גאוני עולם ובחכמתם הביאו אסונות נוראים. אופנהיימר אבי פצצת האטום כבר בגיל 25 מונה כפרופסור. בוני מגדל בבל היו גאוני עולם. ולא נרבה בפירסומם של אלו, ומאלו היה גם עשו, שהצליח בחכמתו אף להטעות את אביו שאהבו.
ומאידך יש לנו חכמה נוספת היא חכמת התורה. היינו להכיר בדרך המובילה לנצחיות. זה יעקב המכונה תם שהיה חכם וחכמתו הייתה תמיד לדרך הנצחיות. ואילו לעומתו דרך חריפות השכל ללא תורה זו טיפשות שמובילה לסיכון ולאבדון.
עשו פעל בשכל ובחריפות וברגע הנפילה לא יכול הוא להודות ולתלות כישלונו ברמאות אחיו, הוא לא בא לטעון על רמאות שאז יראה הוא כטיפש.
ואילו יעקב פועל בערמה הוא אינו עושה שום מהלך לא כשר או לא חוקי הוא קנה את הבכורה בכסף מלא וראוי הוא לברכה.
המילה "מרמה" מופיע פעמים במקרא. כאן אצלנו, ובמעשה שמעון ולוי בשכם.
שהרי שכם בן חמור אנס את אחותם דינה, והם במרמה נקמו בו והרגוהו. האם זאת מרמה?
וכאן לקח יעקב את הברכה המגיע לו בדין. האם זאת מרמה?
ורש"י על המקום מפרש במרמה-בחכמה. וכן חז"ל מתייחסים רבות לנושא ומבארים כך שלקח בחכמה והיא חכמת התורה. שעל פי התורה היה יעקב ראוי לקבל את הברכה. ואשרינו שזכינו שאם לא היה כך. מה היה?

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

ויצא יצחק לשוח בשדה

כעת הלילה שבין יום ראשון ליום שני ערב ראש חודש כסלו, חזרתי עכשיו ממערת המכפלה. גודל המקום מרשים, אך מאידך לא מצאתי התחברות עם האבות. אני מבקר הרבה בקברי צדיקים, יש תהליך ארוך עד שמתחברים לעניין. כמו בשתיית יין. בשבילי יין לקידוש יין פטישים ויין משובח ביותר זה היינו אך. צריך ללמוד את השתייה. כך גם בקברי צדיקים. הראשון שרץ לקברי צדיקים היה כלב בן יפונה שנשלח ע"י משה עם המרגלים לתור את הארץ. וכלב בן יפונה רץ לחברון לקברי האבות להתפלל, ומשם נמשכת המסורת אלפי שנים.
האריז"ל השאיר בידינו אוצר ענק של לימוד בעניין השתטחות על קברי צדיקים. אך נראה שעל מנת לקיים את לימודו צריך להגיע אל הקברים כבר צדיק. כל נושא הייחודים מצריך לימוד רב ומורים מאמנים. לאחריו בא הבעש"ט והפשיט את העניין כדי שכל אחד יוכל להשיג מטעם גן עדן זה הנקרא קברי צדיקים.
רבי נחמן אוסיף פשיטות רבה ולימדנו שמקום קבורת הצדיק זה בחינת "ארץ ישראל".

הזמן הטוב ביותר לפקוד את קבר הצדיק הוא ערב ראש חודש. כ"ט לחודש, מהלילה שבין כ"ח לכ"ט ועד למחרת עד השקיעה.
הזמן הנוסף הטוב הוא ערב שבת דהיינו בלילה שבין חמישי לשישי ועד למחרתו עדיף לא קרוב לשקיעה שכבר שבת באה.

צאו לשטח, בקבוצה עדיף. בחרו קבר שקט, שבו שם כמה שעות, טוב מאד ללמוד מתורת הצדיק במקום. נחמד ורצוי לאכול ולברך, אפשר לעשות חפלה שלמה ניפנופים. לא למלאת את הבטן זה מקשה את האווירה. העיקר, זה לנסות להרגיש את המקום, להקשיב לעוצמה. זה לא עובד בפעם אחת. אפילו שמרגישים מייד את האנרגיות, עדיין קשה לקבל את מתיקות גן עדן של המקום.
אז אם אתם הולכים למערת המכפלה הסתכלו בציור, סימנתי חץ. זה בקיר החיצוני הימני יש שם חור קטן הגיעו לשם השעינו את הראש על הקיר תנו לעוצמה לכבוש אתכם. למי שכבר קבל תחושות חדות מקודם והגיע לכאן הוא לא ירצה ללכת "זה המקום".התפילה בקברי צדיקים היא אל הקדוש ברוך הוא ובזכות הצדיק השוכן שם. יש סכנה בפניה ישירה אל הצדיק זה יוצר לרוב דמיון שווא וצריך לזה בקיאות רבה.
עדיף לרוב לקרוא תפילות כתובות סדורות ישנם תפילות לרוב.
עדיף לא לקפוץ מקבר לקבר. אחד או שנים לכל פעם ולו יותר.
למי שרוצה פרטים נוספים או להצטרף לנסיעה אפשר לפנות אלי דרך התגובות או באימייל.

ועדיין פרשת שרה מלווה אותנו עד יום שלישי. ושם אנו קוראים על יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". ומכאן לומדים חז"ל שתיקן יצחק את תפילת מנחה. לשוח לשון תפילה. ולהיכן יצא? יצא לשדה, הוא השדה אשר קנה אברהם מבני חת הוא מקום מערת המכפלה. אשרינו שזכינו לשוח בשדה.

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

חיי שרה

מוצאי שבת פרשת חיי שרה. אני מביא כעת את דברי הרב אבולעפיה על פרשת חיי שרה מתוך "מפתח החכמות"

וכבר אמרתי לך מה שאיני צריך לבאר לך כל מה שיובן ממה שכתבתיו בכללי הפשט. אבל אורה לך דרך אחד ועליו אבנה כל שבפרשה. ועל כן אומר כי מה שבא בענין קבורת האבות במקום מיוחד והיות יעקב משביע את יוסף לקברו בקבורת אבותיו ויוסף משביע את אחיו להעלות את עצמותיו מארץ מצרים לארץ כנען, כל זה וכיוצא בו ממה שיורה על מעלת הארץ ועל רוב אהבתם אותה בחייהם ובמותם הוא לפי החכמה כמו שתשמע. דע כי חכמי המחקר יכחשו תחיית המתים להיותה כפי המחשבה ההמונית אבל יודו בה להיותה כפי המחשבה השכלית. וההמון יחשבוה לגופים שיחיו אחר מותם. וקוראים חכמי המחקר האברים כולם רשעים מפני שמצדם האדם בהמה בצורת אדם, כמו שהקוף חיה בגזרת קוף. ונשתנת לפי הטבע צורת האדם מצורת הקוף כהשתנות צורת הפרד מצורת החמור, שהם שני מינים קרובים להדמות זה לזה ואע"פ שהאחד מהם ממזר ונברא מכלאים. וכבר נאמר בסוד זה של תחיית המתים גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחיית המתים לצדיקים בלבד. ועוד נאמר שם צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים. והנה הצדיקים אצלם כל הכחות השכליות וחייהם, הם בם בהימצאם בפעל ומיתתם היא בעודם בכח. כי שם מיתה, כשם העדר לפי עניינו. והרשעים עם היות להם מציאות שזה הוא ענין היותם חיים, הנה הם מתים וכאילו נעדרו. כי מה הבדל אצל כל משכיל בין מי שיעדר היום ובין מי שיעדר מחר או אחר כמה אלפים שנים, אחר שתכליתו הוא מחויב להעדר. ואם כן אין מציאותו באורך חייו כי אם דמיון גמור וסכלות גמורה. ולפיכך אמר שלמה בספר המחקר שלו שהוא קהלת "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו". כלומר כל מי שנותן אל לבו שהוא מת בכח קרוב אפילו בעצירת נשימתו כרגע, הוא החי שלא ימות ממנו מה שהוא מחויב החיים ואע"פ שמשהוא מחויב המות חי כבר הוא מת. ואין ראוי לעיין בדברים כי אם בסופם כאומרו "באשר הוא סוף כל האדם". ואם כן הגוף עם כלל אבריו נקראים רשעים ואפילו בחייהם קרואים מתים. והנפש עם כל כלל כחותיה נקראים צדיקים ואפילו במיתתם קרואים חיים. והנה אצל החכמים מלת גשמים משותפת למטר ולגופים, ולפיכך אמרו גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים. ואמנם אברי הצדיקים עם היותם רשעים שעניינו מחטיאי הכוונה מאחר שהמשיכום נפשותיהם אל הדרך הטובה בטובה בחייהם ולא החטיאו כוונת השם בנשמות הנבראות בצלם אלהים ובדמותו, דין הוא לקברם ולגנזם כתשמישי קדושה שנגנזים, ואין ראוי לזרקן כתשמישי מצוה שנזרקים. וזהו מה שנרמז בסוד שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע. ואחר שהדין נותן שיקברו, דין הוא ליחד לצדיקים כולם מקום אחד לקברם בו. וכל שכן לראשי העולם לרמוז בזה שנשמתן מיוחדת במעלה אחת ודבקה בשם לפי מהותה, והחיים ירוצו לדבק ולחבר הנפשות אל נפשותיהם תחילה ובמותם ירוצו לחבר הגופים אל גופיהם, להודיע כי יש להם חלק עימהם אחר אשר דרכו בדרכיהם ועשו כמעשיהם והיתדמו כפי יכולתם להם. וראוי להיות המקום ההוא מקום טוב ואפילו אם יקנהו הקונה בדבר גדול. והמעיד על דברינו הוא ענין השמות והוא שמקום הקבורה הוא קרית ארבע היא חברון בארץ כנען ומקום בני חת. ואם המוכר השדה והמערה אשר בו שהיא מערת המכפלה, עפרן בן צחר שנגזר מן עפר, והנה צחר הפוך רצח וזה מקובל. וכבר נאמר לאברהם "במבחר קברינו קבר את מתך", והוא בחר הטוב. והנה חברון מעיד על החבור והדבוק שזכרנו. וזאת היא כוונת קברי אבותן להיות יחד לפי מחשבת החוקרים. ואין המקובלים מכחישים זה אבל הקבלה מוספת אפשרות תחיית המתים בגופים על דרך הפלא ומחיבת האמונה בה מפני אפשרות תוספת ההתחכמות לפי הזמנים. וזה גם כן הוא מן הדברים הנחשבים לחכמי הקבלה לא מן המושכלים שנתאמתו על דרך הקבלה. ועל כן נקרא אנחנו זאת האמונה וכל הדומות לה אמונה מחשבית. וכל מה שהתבאר מן האמונות המחשביות במופת מושכל או במופת מקובל תוריי על דרך הנעלמת או על הדרך המוכרחת קוראים אותה האמונה השכלית או אלוהית. והשכלית היא לבעלי המחקר והאלוהית היא לבעלי השמות. ובעלי הקבלה גם הם מודים בשהתשועה האמתית והתחייה האחרונה היא לנשמתן של צדיקים בלבד. ואם במה שהוא היום בידינו אנחנו לועגים ומואסים אותו והוא נבזה ונקל בעינינו איך נרצה בו אחר היותנו נפרדים ממנו. היש לך אדם שישב כמה שנים בבית הסהר בתוך האשפה וחילה פני השם להינצל משם ולצאת מאפלה לאורה, ויצא וניצל, שירצה עוד לשוב לשם. ואם תאמר זה אמת לפי רצונו, אבל כמו ששמוהו בבטן אמו והוא בית הסהר והוא מקום האשפה ונכנס בו דרך הערווה ונתגדל בדם הנדות ובשתן ובדברים בלתי ראויים להזכירם ועמד שם תשעה חדשים. וכל זה מפני שיצא משם שלם וימצא בעולם הזה חי, כן ישימוהו עוד בגופו בעצמו מפני שישכיל ויושלם במה שחסר ממנו שלא נשלם בו בתחילה בחייו הקודמים. נאמר לך אנחנו שזה אינו נמנע אצלנו מצד היות יכולת השם עצומה על זה, שהרי ברייתנו הראשונה חכמה רבה ויכולת עצומה כמעט יתרה מזאת הנחשבת. ואמנם אין הדעת סובלת שיש צורך בבריאת האדם לכל אלה העולמות, שאחר שאין תכלית לחכמה אם יושלם בעולם הזה כדי שיזכה לחיי העולם הבא. אין צורך ליותר מזה כי די לו לקיום מציאותו כפי השגתו וחכמתו. ואם נחשוב שהוא מחויב יתחייב ממנו שימצא האדם בעולמות אין להם קץ ויצא מזה ויבא בזה. ועל כך אמרנו שאלה הם מחשבות דמיונות ושמנו תחיית המתים מחויבת האמונה ההכרחית ונמנעת אצל הטבע המושכל ואפשרית לפי הפלא. ואין צורך להאריך בזה יותר מזה שדי לשלמים בשלמותם. ואמנם מה שנזכר עוד בפרשת חיי שרה מברכת אברהם עד סוף ענין זווגי יצחק ורבקה, הכוונה בם לפי המחקר שהשלם דינו שיבקש לו שלם ממינו ומקרוביו. ואעפ"כ ישמר לבלתי גור בין קרוביו הנמצאים בדרך לא טוב ויפריד מהם מה שאפשר להפריד, והוא המועיל לו גם כן לתולדה. וכן דרך השכל עם האברים שמשתמש בם בטוביהם וזולתם הוא נפרד מהם רחוק בתכלית הרוחק. ואמנם היות אברהם עוד מוסיף לקחת אשה ולהוליד בנים הוא לפי המחקר חכמה מיוחדת שהוסיף על חכמתו מחכמת האומות. והוא סוד חכמת הקטרת המכפר לפי החכמה לא לפי הקבלה. שלא נתגלה סוד הקטורת לפי הקבלה עד משה ואהרן. שהרי בעדו מתו נדב ואביהו, כמו שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת" וגו'. "ותצא אש מלפני יהוה ותאכל אותם" וגו'. ואין קטורת בלי אש. ולפי הקבלה נדב ואביהוא נבאו ביו"ד ה"א ואמנם נאבדו באהו"י. "איש מחתתו" הן חמש אותיות והם עשר"ה שמות הקדש אשר בם חתימות אש אשר חתימתו אש. והעד, שתוף א"ש עם קטר"ת שסודם ראשי"ת הטיפ"ה א"ש ק"ר ט"ת יתר"ת א' י' קשרתי תתיר. ואלה נפלאות מקובלות צריכין שמירה רבה בידיעת אמיתתם פן יקריב אש זרה. ונאמר "רוחכ"ם אש תאכל"ם" (ישעיה לג' יא') ולא יקריבם בלתי צווי פן ישרף המקריב באש. וכן כתיב בענין קרח "ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמשים ומאתים איש" וגו'. ושם נאמר "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר" וגו'. ועוד נאמר שם "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת" וגו'. ושם נאמר "ויעמד בין המתים ובין החיים" וגו'. וכבר רמזו חכמים זה באומרם למה נקרא שמה קטורה מפני שהיתה מקטרת לע"ז. ואמרו שהיא הגר בעצמה והנה קטורה בגימטריא שוטה. כי אותה החכמה היא חכמת שטותן של גוים והיא משמות של טומאה. ועל כן נאמר "ולבני הפלגשים אשר לאברהם" וגו'. ובא בקבלה פילגשם כתוב שחלק להם שמות של טמאה. אבל על יצחק נאמר "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" שמסר לו שמות של קדושה וטהרה. ועל האחרים נאמר "וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו" וגו'. והשאר הם בני קטורה כי לא נתיחסו אליו, רק יצחק הוא בנו והם בני הפלגשים. גם ישמעאל הוא בן אברהם שמת בתשובה שנאמר "ויגוע וימת ויאסף אל עמיו" וכו'. וכך נאמר באברהם "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו". ונאמר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". והנה הברכה ליצחק שנאמר "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו". ואמנם ברכת ישמעאל היא פריה ורביה לא כריתת ברית כמו שנאמר על יצחק "ואת בריתי אקים את יצחק".

יום שלישי, 10 בנובמבר 2009

חידוד הזכרון



חלמתי חלום:
שערביי המדברות ממלאים חופנם בחול מדברי בשעות אחר הצהרים אז הרוח נושבת. מגביהים את ידם ומרפים מן החול והחול מתפזר ועף עם הרוח. ואז אותו החול בעזרת הרוח משמיע להם עתידות. ואז נזכרתי באגדה הנפלא על עוף החול. יש אחד כזה בעולם והוא חי 1000 שנים ואז ביום האחרון לחייו עולה לכיוון השמש נשרף נופל מרוט כנפיים כגוזל. ומזה קם לתחייה מחדש ושוב חוזר חלילה. ומעוף החול הדהד באוזני הפסוק "עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפיים יגיד דבר" את זה סיפר לנו שלמה המלך, זה שהיה לו נשר שאיתו היה טס לכל מקום. ועוד הדהד באוזני "קול" חול" ותוך כדי כל זה הגיע קול לאוזני "יש יהודי שקרא את המאמר שכתבתי על שרה "זממה שדה" והתלהב מאד מן המאמר וחשב לדרוש אותו ואז ניסה כמה פעמים לקרוא על מנת לזכור את המאמר ולא עלה בזיכרונו להכיל את כל הפרטים והיה מצטער מאוד". כך סיפר לי הקול. והתעוררתי.

ועלה בדעתי לנסות ולהסביר מניסיוני איך להשתמש בכלים שנתן לנו הבורא על מנת לזכור.
המוח מחלק את הנתונים שמקבל מן הלב, כמו שכבר הסברתי בעבר. שהלב הוא בעל ההרגשות וכל פעולות החושים עוברים דרכו. והוא המעביר למוח את הנתונים בשפתו הבלתי מובנת לנו, ואז המוח מעבד את הנתונים ומחזיר לנו בשפה המובנת לנו. המוח מחלק באופן גס את הנתונים לשניים. יש נתונים אנליטים ויש נתונים הוליסטים. אני משתמש בביטויים לועזים ויכול להיות שהם לא לגמרי מדויקים אבל בהם מורגלים רוב העולם. בשפה יותר פשוטה - ישנם נתונים הגיוניים שנאחזים דבר מתוך דבר זה נקרא "אנליטי". ויש נתונים שהם אוסף פרטים אקראיים שצירופם נקרא הוליסטי. נראה לי שהוליסטי בא מן הנקודה.

לענייננו בכל אחד קיימים בו שני כלים אלו ולכל אחד יש צד יותר פעיל וצד פחות פעיל. ובלשון לעז יש צד דומיננטי יותר מן השני (או אקטיבי ופסיבי). על מנת לשפר את הזיכרון אנו ניקח את הצד הפעיל יותר שלנו וניתן לו את הנתונים כפי שנצרך לו, ואז סביר להניח שזה ייחרט בזיכרוננו ביתר קלות. (למי שצד אחד מאד פעיל ואילו השני מאד
רדום עליו לעבוד על פיתוח הצד השני אך זה לא קשור כרגע לזיכרון).

איך נדע מהו הצד הפעיל אצלנו? ישנה בדיקה פשוטה התבוננו בכף רגלכם, מיהי האצבע הכי בולטת. אם הבוהן היא הבולטת, או זו שלידה היא הכי בולטת. אם זו שלידה היא הבולטת אפילו במשהו סימן שהצד החזק שלכם הוא האנליטי. ואם הבוהן היא הבולטת וממנה והלאה יורד בהדרגה סימן שהצד החזק שלכם הוא ההוליסטי.

עכשיו נשאר לנצל את הצד החזק למען חידוד הזיכרון. (אין יתרון לאף צד על השני ואין חסרון לאף צד על השני, שניהם הם מתנת השם ואפשר בכל אחד מהצדדים להגיע לאותם הישגים).

אם הצד החזק שלכם הוא האנליטי, כשאתם רוצים לזכור מאמר ארוך ראשית אחרי הקריאה, (תמיד צריך לקרוא יותר מפעם אחת) בנו לכם שלד, כמו בבניית בניין. יש סדר לבניה. לא מתחילים לבנות בניין מן הגג.

השלד יכלול את הגיבורים, וגיבורי המשנה. וכך לפי החשיבות את כל הגיבורים שהפשוט מתחבר לעליונו בדרך ההיגיון. לדוגמא בן מתחבר לאב, אשה לבעלה, חייל למפקדו, עבד לאדונו. כך יש לנו שלד גיבורים.

היעד - הוא המסר שרוצה למסור בעל המאמר, שכל הדרך שהביא מובילה אל המסר. ותחברו אליו את הפרטים שהובילו את המסר לא דווקא על דרך המאמר, אלא מעניין לעניין. לדוגמא במאמר "זממה שדה" המסר הוא להראות איך "קנתה שרה" את מקום קבורתה, שזו היא מערת המכפלה. ואז הנתונים בסדר לאחור, היא היתה צריכה לדעת על קיום המערה, שלה נלוה הסיפור איך גילה אברהם את המערה, שלו נילוה הסיפור שבאו אליו המלאכים, וכך שרץ להביא את הבקר גילה את המערה, ותיכף שזכרנו הבקר נזכור שבהיפוך אותיות זהו רמז לקבר, "הבקר", הקבר". יצאנו משרה ועברנו לאברהם ואם סיימנו עם אברהם אנו חוזרים לשרה. איך ידעה על מקום הקבר? אברהם היה צריך לספר לה, ולמה? כי השם אומר לו "כל מה שאומרת לך שרה שמע בקולה" ואומר רש"י שהייתה גדולה ממנו בנביאות. ואז מזה נזכור שודאי ידעה את יום מותה. ומתי היה יום מותה? ביום השלישי לצאת אברהם ויצחק לעקידה. שהיא יודעת שהם הולכים לשם עבר, ואז העקידה מובילה אותנו לניסיון, ואז אנו מגיעים לאותו מדרש שמספר לנו את השיחה בין יצחק לישמעאל. ואומר יצחק אילו היה הקדוש ברוך הוא מצוה על אבא לשחוט את בנו הייתי מושיט צווארי. וכך דבר מוביל לדבר. ואז לאחר כמה פעמים של שיחזור הזיכרון יוכל לחזור בדרך זו על הפרטים.

הדרך השנייה היא ההוליסטית זו דרך של איסוף פרטים אקראי. המילה אקראי באה להגיד שאין חיוב שנמצא סדר תמידי של האיסוף. אך כמובן שאנו באים כעת ללמוד איך לאסוף את הפרטים בסדר שנוכל לשמור אותו בקלות. יש דיונים בהלכה לגבי קדימות בברכת הפירות, דהיינו שמונחים לפניו פירות שונים שגם ברכותיהם שונות, איך ועל מה לברך תחילה? ובאיזה סדר? גם כאן שתי השיטות האלו נותנות את הטון. השיטה הראש ונה היא האנליטית, דהיינו מה קודם על פי ההיגיון. אך ממשיכה ההלכה ועוברת לשיטה השנייה דהיינו לקבוע את סדר הברכות לפי חביבות הפרי על מברכו. כאן אנו רואים ששני אנשים כל אחד יכול לבחור סדר שונה שהולך לפי ראות עיניו. כך נלמד איך עובדים עם המחשבה ההוליסטית, דהיינו נאסוף פרטים מן המאמר לפי הרושם החזותי שהם עושים עלינו. ראשית זו מערת המכפלה, של היום, ושל אז, וגם כשהייתה נחבאת. התיאורים הדרמתיים בסיפור קודמים, איך מתבוננת שרה למרחוק בעקידה, איך רץ אברהם אחרי הבקר ולפתע מגלה את קבר אדם וחוה. וכך הלאה. ולא המשיך כי נראה לי שהעניין מובן. נאסוף פרטים ופרטי משנה וכך נרכיב סיפור שלם כפזל, כפי שעושה המחשב שאנו שולחים לו פרטים רבים והוא עושה מזה יצירה שלימה.

אז ידידי ששלחת אלי את בעל הכנפיים מקווה שעזרתי לך.
כל הלימוד כאן הוא פרי מחשבתי ואין לי עליו סימוכין ממורה קודם. כך שמי שמרגיש לא שלם בהגשמתו ילך על פי הרגשתו והשם יהיה בעזרו.

יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

זממה שדה

כל שנה כשמגיעה פרשת חיי שרה אני נזכר בחידוש נחמד שעלה לי לפני כמה וכמה שנים, וחשבתי אולי הפעם העלהו בכתב למען לא ישכח.


אברהם קובר את שרה בחברון במערת המכפלה שקנה בכסף מלא מעפרון החיתי.
שאלתי עצמי מדוע הסכים חברון למכור לו חלקת קבר באחוזתו, שהרי עוד יותר תמוה שבתחילה הסכים לתת לו חלקה בחינם. ומי זה שיסכים להפוך חלק מאחוזתו לבית קברות, כי ודאי שכשימות אברהם יבואו לקבור אותו ליד אשתו ואחריו יבואו בניו.
לא חשוד עלי עפרון כשאיש מסחר טיפש. ובכלל מי שמכיר את אחינו הכנענים ואת מסחרם מיד תתעורר בליבו התמיהה לגבי מעשה עפרון.
ראשית אברהם תושב באר שבע, ולא חברון ושנית הוא לא בן עמם.
ומי הם בני חת שאתם בא אברהם במשא ומתן? "וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת" (בראשית י, טו) וכנען הוא בנו של חם, וחם אחיו של שם, שממנו אנו באים. ושם חם ויפת הם בני נח.

ונקדים ונספר את המאורעות עד לקבורה.
אברהם נוטה אהלו בבאר שבע (בראשית כא לג) "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם: וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים": מספר לנו סדר הדורות: "ויהי יצחק בן ל"ז שנים וישמעאל אחיו הולך ובא עמו באהל ויתפאר לאמור בן י"ג שנים הייתי כאשר דבר אלי אבי למול אותי ולא עברתי על דברו, ויען יצחק למה תתפאר על מעט בשר מבשרך, חי ה' אלהי אבי אם יאמר ה' לאבי קח את יצחק והעלהו לעולה לא מנעתי נפשי ואעשה הדבר בשמחה. וייטב הדבר בעיני ה' ויאמר לנסות את אברהם בדבר הזה".

ואחר ממשיך סדר הדורות ומספר "ויבא השטן לפני הקב"ה ויקטרג לאמור הראית את אברהם בתחילה לא היו לו בנים, ויעבדך ויבנה מזבחות והקריב לפניך קרבנות. וכאשר נולד לו יצחק ויעזוב אותך ויעש משתה לכל יושבי הארץ ואת ה' שכח ולא הקריב לפניך קרבן, גם זה ל"ז שנים מיום שנולד לא בנה מזבח, ויאמר ה' אל השטן חי אני אם אמרתי לו הקרב את בנך לא ימנעהו ממני, ויען השטן את ה' דבר נא אל אברהם כדבר הזה אם לא יעבור ויסיר את דבריך היום".
עכשיו נשאר לאברהם לבשר את הבשורה המרה לשרה. ואיך יעשה זאת? שהרי הוא בנה יחידה. מספר סדר הדורות "ויאמר אברהם בלבו איך אעשה להפריד את בני משרה אמו להעלותו לפני ה' ויבא האהל וישב לפני שרה וידבר אליה בנינו יצחק גדל ולא למד עבודת ה' אלך לי ואביאהו לשם, ועבר בנו. שם ילמד דרכי ה' ולדעת כאשר יתפלל לפני ה'. ותאמר שרה טוב דברת ואולם אל תרחק את בני מעלי ולא ישב שם ימים רבים כי נפשי קשורה בנפשו מאד". וכך יוצא אברהם השקם בבוקר שלא תתעורר שרה ותחזור בה. אברהם מקבל את ציווי השם לעקוד את יצחק בנו אברהם יוצא אם בנו יצחק ונלווים אליהם ישמעאל ואליעזר. יוצא אברהם למלאות ציווי השם לעלות את יצחק בנו קורבן עולה לה', בהר המוריה הוא מקום בית המקדש לעתיד.

שרה מחכה. והיכן היה בית מדרשם של שם ועבר? יש היום דעה שבית מדרשם היה בצפת. אך אני בא לסתור את הדעה הזאת. כיוון שרבקה שהייתה גרה בבאר שבע בזמן הריונה כשהייתה עוברת ליד בית עבודה זרה היה מפרכס לצאת עשו. וכשהייתה עוברת ליד בית מדרשם של שם ועבר היה מפרכס לצאת יעקב. מכאן שבית מדרשם היה בבאר שבע. ושרה שיודעת שלוקח יום אחד להגיעה לבית המדרש ויום שני לחזור, ומגיע יום השלישי בבוקר ואברהם טרם שב. מבינה שרה שדברים בגו. כאן מתחילה שרה לעבודה על פי רוח קודשה. שהרי הייתה בעלת רוח הקודש גדולה משל אברהם, כפי שאומר השם לאברהם. "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". יודעת שרה שהיום זה יומה האחרון.

יודעת שרה שמקום קבורתה הוא מערת המכפלה. שהרי ביום שבאו המלאכים לבקר את אברהם רץ אברהם אחרי הבקר, והגיע עד פתח מערת המכפלה. כך גילה אברהם את מקום קבורתם של אדם בחוה, ושמר הדבר בסוד. כמובן שסיפר את הגילוי לאשתו. וכך ידעה על מקום הקבר. והסימן מן הפסוק שנאמר "אל הבקר רץ אברהם" אל תגיד "הבקר" אלא "הקבר" (הקבר אותיות הבקר).

וכך יוצאת שרה מביתה אל חברון לפגוש את תלמי וששי הענקים שיראו לה היכן נמצא בנה. ואלו הענקים הם ענקי הרוח, אדם וחוה. מגיע שרה לפתח המערכה ומתייחדת עם הענקים.

נזכור ששרה צריכה להשיב היום את נשמתה, והרי כדי שתשיב את נשמתה בעצמה צריכה היא אל ריגוש גדול. בזמן ההתיחדות שואלת את אדם וחוה היכן בנה. מראים לה את המחזה - עומד אברהם מעל בנם והמאכלת בידו מברך על השחיטה ובא לשחוט את בנם. כאן נעצר בקריאה המלאך מן השמים "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה".
על זה אומר רש"י "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". והרי הביאור תמוה ביותר שהרי אם רואה שבנה לא נשחט היה לה להישאר חיה בשמחתה. אלא חיפשה שרה את הריגוש הזה וברגע שראתה את המחזה, ושיא הריגוש שבא אברהם כבר לשחוט, והנה בנה נשאר חי. עכשיו יכולה היא למסור נשמתה לבורא, ונופלת מתה בפתח המערה המוסתרת מעין כל.

כאן אנו מגיעים להלכה הידועה שמת מצוה קונה את מקומו, דהיינו מת שנמצא ואין לא קרובים קנה מקום מתתו וקוברים אותו במקומו. כך מוצא עפרון את שרה באחוזתו ויודע הוא שקנתה שרה את מקומה.

אז מגיע אברהם מן העקידה. ראשית חוזר הוא עם בנו ומכניסו לבית המדרש של שם ועבר. ואז יוצא חברונה. כפי שמספרת התורה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". אומר רש"י "ויבא אברהם - מבאר שבע לספוד לשרה ולבכתה".
ומכאן הסיפור ברור כשמש אברהם מגיע למקום מיתת אשתו ולאחר ההספד והבכי ניגש לבני המקום ומבקש את רשותם לקבור את שרה, שולחים אותו בני המקום לבעל האחוזה הוא עפרון, עפרון שמבין שאין לו כאן כלי מיקוח נותן את המקום לאברהם, ואברהם תיכף כדי שלא תהיה חרטה ולמען יהיה לו קניין גמור על המקום מציע ומשלם סכום מכובד וקונה את המקום קניין גמור.

ולסיכום היכן נרמז לנו על כל המעשה ששרה קנתה את מקומה? שלמה המלך ברוח קודשו האדיר מספר לנו זאת בספרו משלי, בפרק ל"א הידוע, "אשת חיל מי ימצא". ואומר שלמה "זממה שדה ותקחהו", ואומרים חז"ל פסוק זה נאמר על שרה. אומר בעל ה"שפת אמת" על התורה כך: "במדרש תנחומא מובא, על שרה [נאמר] זממה שדה, ותקחהו [נאמר] על מערת המכפלה. לומר שכל ימי חייה היתה כל מגמתה להכין לעצמה מקום בקבר. כדאיתא על זאת יתפלל כו' לעת מצוא זו מיתה וקבורה. עד שהוציאה מכח אל הפועל ומצאה זה המקום המובחר מכל המקומות".

חשבתי על סיפור קצר וקליט וקבלתם שוב ארוך, ואבקש מן השם שיפזר ממתקים בדרך למען שיהיה קליט

יום שישי, 6 בנובמבר 2009

"וירא אליו" המשך

אנו שבים להמשך פרשת השבוע "וירא" מתוך מפתחות החכמה לרב אבולעפיה. אך חייב אני להוסיף מהתרגשות גדולה שאחזתני הבוקר. אתמול בלילה לא יכולתי שלא להוסיף לבלוג את הסיפור בעניין חברי. וזה קרה לאחר שקודם לכן התייעצתי אם אחד המגיבים האנונימים והרגשתי את הסתיגותו, ואף על פי אמרתי לו, שמשהו או מישהו דוחף אותי לפרסם ואיני יכול לעמוד בזה.
הבוקר אני מתחיל לקרוא את החלק השני של הפרשה על מנת שאם יש דבר המצריך ביאור אוכל למלאות את החסר, ותוך כדי הקריאה אני רואה שהרב גם קרא את "מכתב החבר" ועונה לי על הרהורי ליבי כולי נרגש מההשגחה ותהנו כולכם.
חלק שני על פי הסוד של פרשת "וירא"
ואמנם הניסיון תחתיו נפלאות השם (ניסיון עקידת יצחק). ונאמר כי ענינו מורה שהנביא לא יוכל לעולם עם עת הנבואה החזקה להשיג מחשבת השם וכל שכן בעת היקיצה. וזה מפני שמחשבת האדם מורכבת מכמה אלפים מחשבות ונולדה גם כן מהעניינים המורגשים. והשם יתעלה אין לו מחשבה נוספת על עצמו ואין לו תואר נוסף על מהותו ואין שום נמצא זולתו יודע מהותו ואמתתו. ואמנם השגחתו באדם והנהגתו את פרטיו ואת כלליו ואת אישיו ואת מינו, הן בהכרח לפי מציאות האנושות לא לפי אמיתת האלהות. ויתחייב מן האנושות עניין מחשבי אנושי הפכי באמתתו כאומרך, שהאדם דינו הוא שיחשוב שלא ימות לעולם, גם כן הוא שיחשוב שימות לשעתו. כי הוא יודע שעם עצירת נשימתו רגע קטן כמימריה (זמן מועט מאוד שמומשל על אותו הרגע שהקדוש ברוך הוא כועס כביכול) ימות מיד. והנה הוא יודע שהיותו חושב שיחיה לעולם באלה החיים הזמניים הוא מחשב מחשבות שוא. ואין טענה מן התשעה שהם חיים בגן עדן (יש מדרש על תשעה שזכו להכנס בחייהם לגן עדן - ילקוט שמעוני בראשית - פרק ה - רמז מ"ב תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן (1)חנוך (2)ומשיח (3)ואליהו (4)ואליעזר עבד אברהם (5)ועבד מלך הכושי (6)וחירם מלך צור (7)ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא (8)וסרח בת אשר (9)ובתיה בת פרעה) כי הם אינם אתנו. ואם הוא אמת גם כן אינו לפי הטבע ואפשר היותו על דרך פלא או משל. ועם כל זה האדם מחויב לחשוב זה או לחשוב שיחיה שנים רבות עד שיזקין זקנה רבה יתירה. וזה שאם לא יחשוב זה לא יעשה מעשה מן המעשים הצריכים לו להעמיד בם חייו ולא יתקיים. והמחשבה השנית גם כן הפכית, האדם מחויב לחשבה מפני שיירא מאלהיו תמיד כל ימי חייו עת אחר עת לפי ההמונות. ואיך תתקבצנה שתי המחשבות ההפכיות האלו בנושא אחד שהוא הלב. ואמנם יש לומר שעם היותן הפכיות ולהן נושא אחד אין להן מציאות בעת אחת, כי המחשבה תלויה בזמן האדם, בחשבו דבר ירוץ לבו לציירו ומרוצתו היא בדלוגין ובקפוצין. ופעם יצייר ציור אחד מעולה ומיד ידלג ממנו אל זולתו. ויתכן שיהיה בין ציור לציור תכלית הרוחק בענין ובמעלה או יהיה ביניהם קירוב רב או נטייה אל תכלית הרוחק או נטייה אל תכלית הקירוב. או יחשוב פעם אחת ויצייר בה ציור אחד ופעם אחרת מיד לא יחשב ולא יצייר שום דבר, כי תנוח מחשבתו. וכבר יקרה זה בשינה בענין הדמיון כי יש עת שישן ויחלום ויראה עניינים. ויש עת שישן ולא יחלום ולא יראה שום דבר, כי ינוח הדמיון במנוחות ההרגשות בעצמו בשינה. והנה לפי זה הענין האנושי הנזכר יתחייב שהאדם יחשוב שאין לו ידיעה בידיעת השם איך היא בנמצאים כמו שזה אמת שאין זולתו יודע ידיעתו. וראוי גם כן שיחשוב שהשם יודע כל דבר ואין דבר נעלם ממנו מכל מה שבמציאות שהרי הכל נמצא מאתו. וצריכה להיות זאת המחשבה נמשכת קיימת בלב בלי שנוי. ועוד צריך שיחשוב שידיעת השם בעניינים האישיים לא תוציא טבע האפשר ממקומו ולא תכריחנו להיות מחויב או נמנע, עם היותנו יודעים ידיעה גמורה שאין ידיעת השם תלויה באפשרות אבל הכל מחויב או נמנע אצלו לפי אמיתת מהותו. כלומר המחויב הוא אצלו מחויב המציאות כי הוא המציאו כן, ואשר לא המציאו הוא ראוי לדעת כי הוא נמנע המציאה (הכוונה- המציאות). וזה יפול על הדברים הקיימים אשר לא ישתנו לעולם ממציאותם, ועל הדברים הקיימים בהימנע מציאותם. והם קצת עניינים מחשביים אשר אין להם היום מציאות ולא היה ולא יהיה להם לעולם מציאות בפועל, כי אם במחשבות הטובות. ולפיכך ענין הניסיון וכל הדומה לו בתורה ממה שיורה שהאפשרות התלויה באדם אם תצא לפועל או לא כגון היות זה צדיק או רשע. וכל איש ואיש ממנו (הכוונה-מאיתנו) ככה אין צורך בם שיטריח אדם מחשבתו אם התברר אחד משני האפשריים לשם או לאו. אבל הדין האנושי הוא שידע שאין דבר נעלם ממנו ועם כל זה מנסה "ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק" (תהלים ז' י'). לא כדי שידע מה שלא היה יודעו, אבל כדי שידע האדם בעצמו מה שלא היה יודעו בברור. כי אם במחשבה ועדין לא יצא לפעל. וכבר יקרה זה לכל אדם בעניינים רבים שיחשוב שיוכל על דבר אחד, וכשיבוא להוציאו לפעל לא יוכל עליו כלל. וראה כי פעמים רבות יזדמן שיעמדו עשרה בני אדם או יותר מהם על פתיחת שער אחד על דרך משל והנה המסגר נתקלקלו שביליו. והמפתח ביד אחד מהם והוא הראשון שיבקש לפתוח שערי הבית, והנהו חושב שיפתח מיד. וגלגל המפתח במנעול פעם ופעמים ושלש, וכל אחד מן הרואים זה שאינו יכול לפתוח יחשוב שזה אינו יודע לפתוח. ויבקש כל אחד מהם לנסות עצמו אם יוכל לפתוח אם לאו. ובזאת הבחינה ירצה כל אחד ואחד להיותו קודם לחברו בה עד שיתקוטטו לעתים מי יקדים למי. ויבוא שני ויבחן ולא יוכל לפתוח וכן שלישי וכן כולם. כי לא יסבול לב אחד מהם להיותו בלתי בוחן כחו בפתיחה. ואפשר שיפתח אחד מהם ואפשר שלא יפתח אחד מכלם, כי קלקול המנעול הוא קלקול חזק משונה שנוי רב. והנה כל מחשבותם היו לבטלה בפועל ההוא ונשארו עם הכח ולא יצאה אחת מהן לפועל. וזהו מה שרצתה התורה לגלות לנו. כי מחשבת האיש השלם אינה שלמה בעוד היותה בכח ואינה בפועל. והשם הודיענו בענין הניסיון שלמות מחשבות אברהם ויצחק בעבודת השם ואפילו במסירת הנפש והגוף בשמחה לכבודו בפועל גמור עם התאמתות הנבואה. ואע"פ שלא נתקיים מה שרצו לקיימו אחר שלא היתה המניעה מהפועל מצד אחד מהם, אבל היתה מצד המנסה המבקש הפועל בבחינה. וכן מה שבא במשנה תורה למען ענת"ך ולמען נסת"ך לדעת את אשר בלבבך וגו'. הנה זה שנאמר בו לדעת, פירש בו הרב ב"מורה" שעניינו להודיע זה לזולתו. ואני אומר כי זה הוא לדעת שידע המנוסה בעצמו ענין מחשבתו בפועל, וזאת תקרא ידיעה גמורה. כי המחשבה אינה ידיעה כי אם בכח. ואמנם עם הפועל תתגלה אמיתת המחשבה. והנה יקרה זה תמיד בין בני אדם בהרבה ניסיונות, מהם באדם בינו לבין עצמו ומהם בינו לבין זולתו. וזה כי האדם יחשב שחברו היה משים בעדו (הכוונה-כנגדו) כל אשר לו, ויצטרך אליו בדבר קל וישיבהו ריקם ממנו והיכולת בידו. ועל חבר אחד שיחשוב שלא היה עוזרו אפילו בדבר קל כשיבחנהו יעזרהו בדבר גדול. וכן האדם בעצמו יחשוב שהוא יוכל על דבר אחד קל וכשיבחן עצמו בו ימצא חסרון יכולתו עליו, ונמצאה מחשבתו בלתי יוצאת לפועל. והמשל בזה בחינת האיש יצרו בערוה מן העריות, עם היותו חושב שבשום פעם אם ינוסה בינו לבין יצרו יעמוד קיים ולא יעבור עבירה. וכשיבוא לעת הפועל ואין לו מונעים מפני תכלית הייחוד שבין שניהם ר"ל האיש והאשה, לא יוכל לכבוש יצרו. ואז ידע שמחשבתו אין לה אמתות. ואם עמד עוד בחזקתו ולא עבר ידע שמחשבתו אמתית, וזהו לדעת. ואם כן האדם בעצמו הוא המנסה עצמו עד שידע בפועל מה שהיה חושבו והיה יודעו בכח לבד, וזהו "לדעת את אשר בלבבך". כלומר עד שתדע בעצמך שמה שבלבך לפי מחשבתך הוא מה שיצא לפעל בהין או לאו, שכך הדין נותן, אחר שהעניינים העתידים האפשריים נעלמים מידיעת האדם ויהיה לדעת כמו למען הודיעך כי לא ע"ל הלחם לבד"ו וגו'. וכמו וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש וגו'. וכן מה שבא בענין נביא השקר או החולם "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה יהוה אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים" וגו'. כי הפועל יעיד לכם על מה שבלבבכם ובנפשכם כמו שיעיד לזולתכם, וזהו ענין הניסיון הנזכר בעצמו. ואל יטעך אומרו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". שתחשוב שזה יורה על היות המנסה יודע עתה מה שלא ידעו מקודם כי השמות שבאו בזה הורו על הענין, וזה כי בתחילת הניסיון נאמר "והאלהים נסה את אברהם". ולא אמר ויי' נסה את אברהם. ואחר כך נאמר "ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים". והוא שאמר לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", ולא אמר לא כי ירא אותי אתה. שלא היה המלאך מנסהו כי אם האלהים. ואם לא היה המלאך יודע לבו של אברהם ויראתו את האלהים עד עתה אינו פלא. כי אין בחיקו של מלאך לדעת מה שבלבבות בני אדם כולם. ועל כן אמר עוד "ויקרא מלאך יהוה אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם יהוה". כדרך כל נביא שהוא גם כן שליח השם שאומר נאם יי', והנה מלאך יי' הוא שליח יי', לא יי' ולא אלהים ולא שליח אלהים במקום הזה. ואמרו הנה מן השמים בשני המקומות מורה על היות זה המלאך הנקרא מלאך יי' מן הכחות השמימיים העליונים ואינם מן הארציים המנסים, והוא שראוי לשמוע בקולן והעד כי אברהם ישמע בקולו.

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי

יש לי חבר אנו קשורים נפשית ומרגישים שיש בינינו קשר כבר מעולמות עליונים.
וכך משיחים אחד עם השני. יום אחד מספר לי חברי מקורותיו, ואני עוד ברגע זה שאני כותב מילים אלו כולי נרגש ונסער מסיפורו. אינני מתכוון לפרוס את כל הסיפור לפרטיו, אך אספר בראשי פרקים למען אוכל לברר התלבטותי מן המעשה וכך הפרטים:
נכנס חברי למצב מסוים בחייו ואחר בא ומספר לי, כיון שלא מרגיש הוא שלם במעשיו. ואז אני אומר לו תשמע חביבי אתה נכנס לדרך ללא מוצא! אתה נכנס לתיק כבד! לא תראה ממנו ברכה! הסיכוי שיהיה ממנו הצלחה הוא אפס בריבוע! ועוד תגרור אחריך עוד נפשות לאותו הבוץ! צא כעת!! כל עוד לא מאוחר. ובאמת לא היה מאוחר. וכך שוחחנו ונפרדנו.
היו בדרך עוד שיחות קלות בנושא, נראה שהוא נעזר בעצתי ורק דננו מסביב לענין. אך אחרי כמה חודשים אני רואה ומבין ומקבל ממנו את הרושם שהוא בפנים העניין. ואני שואל, מה לך חבר? ביררנו ודיסקסנו חרשנו והסקנו שאין להיכנס לעניין! ומעניין לעניין עונה לי חברי, "תגיד בשביל מה יש חברים? עוד בטרם סיפרתי לך את הסיפור סיפרתי אותו לאבי, חשבתי מי קרוב אלי יותר מאבי, בטח הוא יבין אותי. ומה שקרה אבי ירד עלי צעק התרגז והאשים ולא נתן לי רגע של עידוד. הבנתי אותו, אך אני לא מסכים איתו בכלום. ואז ידידי, אומר לי חברי, חשבתי עליך שהרי אנחנו אחים בנפש. אתה תשמע אותי ובטח תיתן לי גב. ציפיתי לקבל ממך תמיכה", אומר לי חברי. "ציפיתי ממך להבנה. בהתחלה, עוד הבנתי את התנגדותך, אך עם הזמן החלטתי למרות הכל שאני הולך בדרכי. ועכשיו ששבנו לדבר לאחר כמה חודשים כבר הבנת שאני כבר שם בתוך העניין. כולי כבר שם, אז מה אתה אומר לי לחזור? בשבילי כבר אין דרך חזרה. עכשיו, ציפיתי לראות חבר תומך, ידיד אמת שנותן יד גם כשקשה, התאכזבתי!!" כך מטיח כלפי חברי.

ומאז וגם עכשיו אני מבולבל, אין לי ישוב הדעת. אני לא יודע איפה האמת. אז אני בא לספר לכם סיפור בדיוני המזכיר במקצת את הסיפור הקודם ותעזרו לי לפתור אותו:

יש לי חבר הגר בקרבתי ואנחנו חברים בלב ונפש. בא אלי חברי ומספר לי סיפור, "תשמע חבר" הוא אומר. בשבוע שעבר הייתי ב"חילדם" (זו העיר הסמוכה לעיירתנו כ80 ק"מ) ויצאתי לעת ערב מן המפעל שאני מספק להם כמה מוצרים באופן קבוע. אני נכנס לרכב וכולי אחוז חלחלה. במושב שלידי יושב בחורה יפיפייה ועוד בטרם שאני מספיק להתאושש שואלת אותי אתה יכול לקחת אותי עד "אשתאו"? ואני באופן ספונטני אומר לה ודאי, לשם אני מגיע זו עיירתי. נכנס לאוטו מדליק ומתחיל בנסיעה ותיכף הראש מתחיל להריץ את כל המאורע. ואני חושב איך בכלל היא נכנסה לאוטו הרי האוטו היה נעול? ואיך היא ידעה לאן אני מגיע? ובכלל מה פתאום התחלתי לנסוע ולא בררתי מה קורה? האם המראה שלה סיחרר אותי? ואולי אני צריך עכשיו להרים טלפון לאישתי ולספר לה מה עובר עלי?" כך פתח חברי את השיחה והוא ממשיך "שאלתי אותה לשמה והיא אמרה שקוראים לה "תילילדשה" ושהיא בת 23 והיא חיה בגפה ויש לה דירה בעיירתנו. וכך התגלגלה שיחת היכרות עד שמתוך הדברים התעשתתי ושאלתי אותה איך נכנסת לרכב? ואז היא אומרת לי תשמע חבוב! אני לא אשה רגילה אני שדה! ובתוך צחוק פרוע נעלמה מן הרכב ותוך כמה שניות נכנסת היא מבעד החלון הסגור אל מושבה, תוך כדי שאני נוסע במהירות של 130 קמ"ש. רעד עבר בי" מספר לי חברי, ועוד נראה הפחד על פניו. "שאלתי אותה מה את רוצה ממני? אמר לי השדה יש לי עסק טוב עבורך. אני רוצה שתגיע אלי כל יום ראשון בערב ותשהה אצלי עד הבוקר. וכן כל יום רביעי עד הבוקר ובעד כל לילה שכזה תקבל 2000 דולר. כך שתוכל לספר לאשתך שבמסגרת הקשרים הטובים שרכשת עם המפעל ב"חילדם" הציעו לך עסקה של פעמים בשבוע שמצריכה שהות במקום בלילה ואתה שב לביתך בבוקר כל פעם עם 2000 דולר. כך שאשתך תהיה מרוצה תוכלו להתקדם ואתה לא מתחייב ליותר מזה, ובשבועות שקשה לך אתה יכול להגיע רק פעם אחת ואז תקבל רק עבור פעם אחת. אך מרגע שעשינו את העסקה אין לך דרך חזרה. ואני אומר לה תני לי שבוע לחשוב. וכך הגענו לעיירה הורדתי אותה בביתה ונסעתי לביתי". ואז אומר לי חברי מחר אני צריך לנסוע ל"חילדם" השבוע עבר ואני מפוצל בהחלטתי יש לי רצון עז לבצע את העסקה כל תחושותיי העסקיות אומרות לי "לך על זה!" אך השכל לא רוצה להשתכנע והחלטתי ידידי לשתף אותך בזה, עזור לי!"
כך מספר לי חברי את הסיפור, ואני כולי נסער ומבולבל מן הסיפור לשוני בלועה בפי ואין מילה יוצאת מפי. כך ישבנו בדקות של דומיה ואז פונה אלי חברי "נו מה יש לך להגיד"? ואז נכנסנו כאן למסכת בירורים לרוב אני המתקיף והוא המתגונן. אני אומר ושואל הרי אנחנו כפופים לתורה ומצוות איך תחיה עם שתי נשים ועוד עם שדה? והוא עונה איפה כתוב שאסור לחיות עם שדה? והרי אין לה שום ממשות, וכל מה שיקרה בינינו אינו יותר מחלום. ואני משיב ומה תגיד אשתך, והוא עונה אשתי תקבל בעל חרוץ עם משכורת שמנה נחליף דירה נחיה בעושר. וכך אני מטיח והוא מתגונן, ואט אט נראה שהוא מתקרר מן העניין ומבין בחומרתו. ואף ביוצאו אמר "אז זהו אני הולך להגיד לה שלא עושים עסק".
כך יצא חברי, מכיוון שאני לא חטטן ולא מקדים לשאול היכן שלא צריך לא טרחתי להציק לחברי בשבועות הקרובים. ואף הוא לא חזר לדבר בזאת. וכך רק לאחר כחודש חזר והשמיע איזושהי פליטת פה בנושא, ועוד פעם, וכך עבורו חמשה חודשים. ומכאן לכאן אנו יושבים בשיחה ומספר לי חברי שהוא נפגש עם השדה. מה??? קפצתי. אחרי כל מה שדיברנו "כן אומר חברי לא יכולתי לוותר על העסקה ואני באופן קבוע נפגש איתה פעמים בשבוע. אני לא מוותר על פעם אחת שהרי כל פעם זה 2000 דולר. ואני ממטיר עליו קושיות, ואיך אפשר? אומר לי חברי "השדה בהריון". נפלתי על הרצפה, קמתי כמי שנמצא בזירת האגרוף וקיבל "בומבה" בראש וכמעט שנגמר ב"נוקאווט" וחשבתי בליבי אני הראה לך אתה מטורף. והתקפתי מכל הכיוונים לא יכולתי לראות את חברי נופל כל כך. ראיתי בעיני רוחי את משפחתו האורגנית מתפרקת לחלקיקים. קפץ במוחי רק אימרא אחת ששמעתי אותה כמה פעמים. לבן אדם שהשתגע אומרים לו "איזה שד נפל עליך"?! הרגשתי שאני חייב לעשות הכל כדי להושיע אותו. לאחר מאבק דיבורים של חמש שעות, קם חברי. וכך סיים את השיחה, "בשביל מה יש חבר? הלא חשבתי שחבר תומך בעת צרה. חבר נותן יד לחבר אפילו שאתה לא מסכים איתי. כבד אותי, תבין, אני כבר בתוך העניין, אני כבר לא בא לבקש עצה. איך הרשתה לעצמך לרדת עלי כך? הוא שואל איפה החברות שלנו? ויצא...
הרצתי במוחי את הסיפור עשרות ומאות פעמים, ולרוב מצאתי שהוא שוגה ואני לא צריך לתת לו יד, אבל כל פעם הדהד במוחי השאלה מה צריך לעשות חבר?

פרשת "וירא אליו"

כיוון שהפרשה מתוך ספר "מפתחות החכמה" לרב אבולעפיה ארוכה, אני מחלקה לשנים, כדי שיוכלו הקוראים לעכל את הכתוב צעד צעד. ושוב אני מפרש מעט בתוך הסוגרים הקטנות כדי להקל על הקוראים למען שיוכלו לרוץ בקריאה.
פרשת וירא אליו (על דרך הפשט)כוללת מהות הנבואה לפי מעלת אברהם וכוללת הזמן והמקום, ופרטי זה הענין רבים. וענין סדום ועמורה וענין המלאכים עם אברהם ועם לוט. וענין לוט ובנותיו והצלתם מתוך ההפכה וענין לידת עמון ומואב בתחבולה על ידי היין מלוט ושתי בנותיו. וענין אבימלך עם שרה ועדות התורה עליו שלא נגע בה בסבה אלוהית. וענין עצירת נקבים לכל בית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. וענין לידת יצחק וגידולו וגרושי הגר ובנה וקריאת מלאך אלהים לה מן השמים, כי עניינה היה בתחילה עם מלאך ה' שמצאה על עין המים במדבר על העין בדרך שור, ועתה פה היה הדבור לה מן השמים. וכריתת אברהם עם אבימלך בהשבעה בבאר שבע כי שם נשבעו שניהם ושם נטע אשל ושם קרא בשם ה' אל עולם. וענין הניסיון מראש ועד סוף. וענין לידת בני נחור ומלכה ולידת בני פילגשו לו. וידוע שיש מקום בתורה שמאריך סיפורו הרבה ויקרא בשם כללי ופרטיו עניינים רבים, כענין המבול וענין סדום וענין זה של הניסיון. ויש דבר במקום אחר שהוא פרט אחד וכולל סוד מופלג בענין נטיעת נח כרם ונטיעת אברהם אשל וכיוצא בה, ולפיכך נמשך אחר שמות הכללים במקומות ונכלול בם כל פרטיהם סתם, ובמקומות נזכור הפרט והכלל, ובמקומות נדלג קצת עניינים במקום אחד מפני שנצטרך להזכירם במקום אחר או הם או הדומים להם לפי ההקש התוריי או השכליי וכבר זכרנום במה שעבר והבן זה.

סדר וירא (על פי הסוד)וכן ענין "וירא אליו", בא להודיענו בו מהות הנבואה, לפי זה הנביא. ובאר לנו מדרגתו בה ואיך ראה מה שראה. והחכמים שמו הבדל גדול ביו השגתו (של אברהם) להשגת בן אחיו (לוט) ואמרו אברהם שהיה כחו יפה נתדמו לו כדמות אנשים, לוט שהיה כחו רע נתדמו לו כדמות מלאכים. והנה גלו לנו בזה מעלת (אברהם) זה בנבואה ופחיתות (לוט) זה והורונו שהרואה מהם דבר יותר קרוב אל המורגש הוא יותר מעולה, וכחו יותר שלם מן הרואה הרחוק מהמורגש. וידוע שהמלאכים מושכלים (דבר מושכל נקנה בשכל) והאנשים מורגשים (דבר מורגש נקנה בחושים), ובאמרם "לגדול שבהם אמר" (אברהם יושב פתח האוהל ורואה שלשה אנשים מתקרבים ורץ לקראתם ומדברר אליהם בלשון יחד כך אומר "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך..." מכיון שפנה אליהם בלשון יחד פירשו שלגדול אמר), הורונו ז"ל שהרואה יראה שלשה, רק השנים טפלים לאחד, וכך הדין נותן. שהרי יראה כח מצד גופו וכח מצד נפשו וכח מצד שכלו וזה הוא הגדול שבהם. ועל כן נאמר "וילך יהוה כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו". ומיד גלה שנתפרדו גם כן מן המלאכים באמרו "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב". ובתחילה היו שלשה יחד ועתה חזרו שנים, כי הגדול שבהם נפרד מהם. ופעולותיהם נגלות מן הכתובים ובאו כבר בענין הנבואה בספר המורה ובשאר ספרי החכמה דברים מספיקים למי שמבקש לדעתם כשיעיין בם כראוי. ואנשי המחקר יפילו שמות האבות על השכל האנושי ושאר השמות על הכחות שתחתיו שמהם קרובים אליו, ומהם רחוקים ממנו. ובכל מקום יקראו שם השכל הפועל, יי' או שאר שמות האלהיים (השכל הפועל הוא המחבר בין השפע האלוהי לשכל הנקנה בנו והרב רוצה לומר שאנשי המחקר רואים בשמות האלהים הכתובים במקרא כשכל הפועל). ואמנם כל מקובל יקרא "השם" (הכוונה על השם יתברך) בכל מקום לפי מה שהורה בעניינו במדה מן המדות האלוהיות, כי זהו האמת והנכון. ועל כן צריך לעיין בשמות ולדעת כל שם ושם על איזו מדה הוא מורה, כי המדות מתהפכות לפי כל ענין וענין. וידוע שאין השם בעל מדות עד שתתהפכנה מדותיו בעצמו בשום צד, אבל המדות מתהפכות לפי משפט כל הנבראים המתחייבים בם, וזה יתבאר עוד. והנה יחייבו החוקרים להיות ענין לוט משל לשכל החמרי, ושתי בנותיו שתי כחותיו, ואשתו החומר בעצמו. והנה יורו שהמלאכים הם יועצי השכל שהם דרכי היושר היועצים לשכל להינצל מתוך הרשעים שהם האברים שסופם להישרף בגפרית ואש השמימיים. וכך ימשיכו המשל כולו. וזה שהם אומרים שענין כזה לא היתה התורה מספרת אותו ואפילו אם היה הדבר שקרה כפשטו. כי מה צורך מספור זה לחוקרים. ואמנם לא ימלט הענין מאחד משלשה דרכים. (1)אם היה הדבר כפשטו או אם יהיה משל או נראה לאברהם בחלום על דרך נבואה. והיותו כפשטו הוא נמנע אצל בעלי המחקר שיבוא בעדם סיפור כזה כפשטו, ואם כן הוא המוני ובא כדי להורות ההבדל שבין הצדיק והרשע וההשגחה המנהגת לאלה ולאלה. ואין צורך אם כן לגלגלו אל החכמה. (2)ואם הוא משל צרך גדול הוא להודיע הכחות על זו הדרך המעולה. (3)ואם הוא חלום נבואיי או נבואה גמורה הנה הוא ראוי להיכתב להודיע למתנבאים דרכי הנבואה ומה שיתראה להם בה מענייני ההנהגות האלוהיות, ועל כל פנים יראה הנביא משלים וחידות. ודברי המקובל הם שהכל שמות, ואם כן ראוי הוא להיכתב. וככה אמרו אלה ואלה בכל הדומה לזה מן הספורים שבאו בתורה בכל מקום.
והנה אבימלך יהיה כח התאוה המבקש לפתות חומר השכל, והשם אינו עוזבו בידו אבל מעצר (עוצר) כל נקביו כדי שלא יתפשט כחו לנגוע בו, ויהיה יצחק במקום אברהם (שאותו הסיפור קרה לאברהם מה שקורה כאן ליצחק). ונזכר ענין השכל פעם בחולשה ופעם בחוזקה ופעם בינוני ופעם נוטה אל החולשה נטיה קרובה או רחוקה ופעם נוטה אל החוזקה נטיה רחוקה או קרובה. ועל כן יסופר לעתים בשם אברהם ולעתים בשם יצחק ועתים בשם יעקב ולעתים בשאר שמות לפי הוראת מעלות האישים הנזכרים שהם בעלי השכל, ולפי אלה הדרכים הנה יהיו הנולדים לאבות תולדות הכחות העליונות, ויתחייב מזה שיהיו מהם טובים ומהם רעים. ויולד ישמעאל מהגר ויהיה ענין השבעה בין קצתם לקצתם. וכבר בא בקבלה שם אש"ל א'כילה ש'תיה ל'ויה או אמור ל'ינה. וזה נוטריקון. והעיר ששם קרא בשם השם וקראו אל עולם (בראשית פרק כא פסוק לג "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם") והוא אשר אמר לו די שתפהו עם אש"ל והנה א"ל שד"י
(לוקח הרב את המילה "די" ומשתפה עם המילה "אשל" ומקבל "אל שדי").

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

יפוצו מעיינותיך ישראל

תודה לשני המגיבים במאמרי הקודם, למגיב האנונימי וגם ליעקב שמחזקים את ידי שלא אפול חס ושלום ליאוש. אז קודם כל מעודד שיש גם כאלה שמשקיעים ונהנים. ובכלל תגיבו הרבה ולא צריך להיות אנונימיים. ושנית אין יאוש בעולם כלל. אבל עדיין גם מגיעים קריאות של חולשה. ובאמת כמו שיעקב אומר צריך להתרגל לקרוא את השפה למרות שכולם מכירים את השפה לפעמים הסגנון וחיבורי המילים לא מצלצלים.
אתן דוגמא:
אך לפני שהתחיל בדוגמא חייב אני להקדים. בשבת חשבתי על זה שאני נע בין שלשת רבותיי העיקריים. התחלתי את היכרותי עם היהדות דרך רבי נחמן מברסלב. לקח לי שנה שהרהרתי לראשונה, למרות שהרגשתי שאני נמצא במקומי, שאלתי איך זה שהגעתי להתקרב לבורא דווקא דרך רבי נחמן? כמובן שתשובה ברורה לא עלתה בידי, אך מצאתי רמזים רבים. והמשכתי דרכי בתורה כשמורי הרב נחמן מוליך אותי קדימה. לאחר כמה שנים שחזרתי שוב לבחון את דרכי חשתי שרבי נחמן מוביל אותי כבדרך פלא ומפנה אותי להעשיר את ידיעותיי כך הוּבלתי לסבו הגדול הבעש"ט (הבעל שם טוב). השליח הייתה צאצאית של הבעש"ט שהעבירה לי חומר רב שאביה כתב. החומר היה מבולבל ומבולגן והצלחתי להוציא ממנו ספר נפלא ביותר שנקרא "יפוצו מעיינותיך ישראל". הספר הגיע לרבבות. וכך אף המשכתי ללמוד מתורות הבעש"ט. ועבור עוד שנים והרגשתי שיש לי שני רבנים שמובילים אותי כשרבי נחמן הוא המוביל העיקרי. וכך הופנתי שוב אל רבי אברהם אבולעפיה. והנה יש לי שלשה רבנים ואני משוטט מן האחד אל השני.
כך עברו בי אלו המחשבות בשבת. ומצאתי עצמי מתבונן באימרא של רבי נחמן. וכך הוא אומר: (ספר ליקוטי מוהר"ן - סימן א)
"כִּי מִתְּחִלָּה הַיֵּצֶר הָרָע מִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשוֹת מִצְוָה".כאן אני מתחבר לדוגמא שרציתי להביא.
המשפט של רבי נחמן נראה לי מורכב ומסובך ועוד מעט אנסה לבאר אותו.
בינתיים בתוך השבת לא התקדמתי הרבה. ובמוצאי שבת החיפוש הראשון שהחלטתי לבצע, זה איך מתייחס לזה הבעש"ט, הייתה לי הרגשה שגם שם המצא משהו דומה.
כמובן שהחיפוש נעשה בעזרת המחשב והחומר הרב שיש לי אפשרות לחפש בו.
ותוך כדי חיפוש בבעש"ט אני מחפש בעוד מקומות רבים, והכן מצאתי רק אצל הבעש"ט עניין דומה והנה הוא:
(ספר הבעש"ט על התורה - פרשת בראשית סימן קמו)
שמעתי בשם מורי ביאור משנה (זבחים דמ"ז ע"א) קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום, שהיצר הרע בא אל התלמיד חכם בדמות יצר טוב לעשות מצוה, מה שאין כן להמוני עם. ודברי פי חכם חן:ואם הרגשתי שלא ירדתי לסוף דעתו של רבי נחמן מהבעש"ט הרגשתי שאני גולם ברבוע.
זה גם מה שקורה לכם לפעמים? אז מה עשיתי? שלחתי להם אימייל ואמרתי מצטער הדברים שלכם קשים אני לא קורא יותר מה שאתם אומרים!
חס ושלום לא את זה עשיתי, אלא שמתי לי את שני החידושים האלה לנגד עיני והתחלתי לחרוש הלוך וחזור ואשתף אתכם במחשבותיי.
הלכתי למאמר של רבי נחמן וניסיתי להבין את הניסוח הזה "היצר הרע מתלבש עצמו במצוות" אף אחד מרבותיי לא חשוד עלי שלא יודע לשון הקודש על בוריה, כך שאני חייב לפצח את הדיבור הזה "מתלבש עצמו במצוות" היה לי הרבה יותר קל אם היה כתוב מתלבש בעבירות. אם אני עושה מצוה והיצר הרע התלבש שם דהיינו הוא אומר לי עשה מצוה אז הוא לא יצר רע! אז הבנתי מה רוצה להגיד לי רבי נחמן אסביר במשל: שודד שבא לשדוד בנק אומר לו היצר הרע אתה עושה מצוה אתה גונב מן השודדים. זה הכוונה שהיצר הרע מתלבש עצמו במצוות.
חזרתי לבעל שם טוב כאן אני חייב להגיד שעד לרגע זה אני לא מוצא את הידיים והרגלים במאמר, ואסביר את המאמר קצת קצת. העמידו אותו מולכם בזמן ההסבר:
"שמעתי בשם מורי" - זה אומר תלמידו של הבעל שם טוב - יעקב יוסף (הבעש"ט עצמו לא כתב כלום וספרו הבעש"ט על התורה מורכב ממובאות שמביאים תלמידיו משמו) אחר כך בא קטע ממשנה "קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום" [בעזרה]. ועל המשנה הזאת מבאר הבעש"ט את עניינו. דהיינו - שהיצר הרע בא אל התלמיד חכם בדמות יצר טוב לעשות מצוה, מה שאין כן להמוני עם. אתן דוגמא למה שאומר הבעל שם טוב: התלמיד חכם הוא קורח ובא אליו יצר הרע בדמות יצר הטוב ואומר לו לך ותחלוק על משה שרוצה למנות את אהרון אחיו לכהן, כי לך מגיע הכהונה! ובסוף מסיים המצטט ב"דברי פי חכם חן" להראות את מתיקות הדברים. מכל הניסיונות לברר לי איך מתוך המשנה הזאת הוציא הבעל שם טוב את רעיונו לא הצלחתי לרדת להתחלת דעתו. אבל לשמחתי את הדוגמא שהבאתי לתלמיד חכם, אחר עשיתי חיפוש אצל תלמידו של רבי נחמן רבי נתן בספרו "ליקוטי הלכות" ומצאתי את זה:
(ספר ליקוטי הלכות - הלכות נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו) "וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שקורח עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ובניו ועשרים וארבע משמרות וכו'. הינו כי על - ידי זה טעה והתלבש היצר הרע אצלו במצוות כדרכו (כמו שמבאר רבינו בסימן א). כי סבר שכבוד ה' יתברך לגלות כי מלא כל הארץ כבודו ראוי להיות על ידו. מאחר שזה הכבוד צריכין לגלות מדור לדור. כמבאר בזאת התורה הנ"ל. שבשביל זה צריכין להשאיר בנים ותלמידים שהם החליפות וכו' כנ"ל, על - כן סבר מאחר שהוא רואה שממנו יצאו דורות קדושים של צדיקים כאלו שיגלו כבודו יתברך שהם שמואל וכו', בודאי מגיע לו כל הגדולה והכבוד של הנשיאות, כי באמת זה הצדיק שצריך להאיר הדעת הקדוש בעולם בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד שיבואו כל ישראל אליו לכבדו כדי שיוכלו לקבל ממנו תורה ודעת על - ידי זה. כי שרש התורה הוא כבוד דקדושה".
עד כאן דברי רבי נתן

אז הבנתי שהיצר הרע שמתלבש במצוות הוא הבא אל האדם ומנסה לעורר אותו לעשות עבירה ולחזק אותו שהוא עושה מצוה. הבנתי שהבעל שם טוב שלוקח עניינים עצומים ומוריד אותם אלינו, כאן, משליך את הענין דוקא על התלמיד חכם.
ורבי נחמן שמצליח תמיד לקחת גם עניינים אלו ולהורידם עד לפשוט שבפשוטים.
למדתי מכאן שצריך לבחון תמיד מי הוא הדוחף יצר הטוב או יצר הרע. בשני עניינים כמעט ואין אפשרות שלא יהיה זה יצר הרע. האחד זה מחלוקת. אם ידחוף אותי היצר למחלוקת יהיה זה היצר הרע המחופש ליצר טוב. ענין שני הוא העצבות, בכל נפילה יקום היצר הרע וישכנע אותי שצריך להיות בעצבות.
אז דברי הבעל שם טוב היוצאים מן המשנה אשר שם מדובר מזביחה וודאי שזה זביחת היצר אך לא ברור לי הכל.
אבל יצאתי אם שלל רב יש לי עוד כמה כלי זין כנגד היצר הרע.