יום רביעי, 26 בפברואר 2014

הטהרה והיטהרות

הטהרה תלויה בשלשה דברים: 1. מחשבה 2. דיבור 3. מעשה. 1. עיקר המחשבה-שיחשוב בליבו לפני מי עתיד לתן דין וחשבון. 2. עיקר הדיבור-שישמור פיו ולשונו מדבר מרמה. 3. עיקר המעשה-מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
כנאמר (מסכת אבות פרק א' משניה י"ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם:
ספר מפתח השמות – אבולעפיה - "והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום".
בדבריו הקצרים של הרב אבולעפיה נמצא את ההקבלה בין מחשבה דיבור ומעשה לשלשת הדברים שהעולם עומד עליהם. וכמו שנאמר בזכריה, אמת משפט שלום. האמת שכוללת את המעלות השכליות והיא כנגד שלשת הספירות העליונות הנקראות "שכלים" אשר הם מקבילים למחשבה. השלום הכולל את מעלות המדות שהוא כנגד שבע הספירות התחתונות הנקראים מדות שהם מקבילות לדיבור שהוא המחשבה שיצאה לפועל, כן אלה השבע ספירות הם היציאה לפועל של הספירות השכליות. המשפט הוא המעשה שהוא תוצאת הדיבור, הוא המכריע המיוחס לספירת התפארת, ששֵם י-ה-ו-ה מיוחס אליה (ולמבינים יש מכאן מעוף רציני-ואולי נרחיב ברמז עבה: המחשבה היא הבראשית, הדיבור הוא הכח האלהי, המעשה הוא התגלות ההויה)
שלשת הדברים האלו על באים לשמור על הטהרה, אך אם נפגמה הטהרה יש לעשות בנוסף תיקון לפגם. לשם כך באו הקורבנות. שגם אז על מנת לשמור על הטהרה נצטרך להשתמש בשלשת הכללים האלו, כיון שהטהרה אינה מתקיימת מעצמה.
הקרבנות הם פלא עצום. לא כאן המקום להיכנס בסודם אך ראשית אביא את פעולתם:
קרבן עולה-התורה לא מגלה לנו על מה מכפר קרבן זה, אך מחז"ל נלמד שמכפר על עבירות קלות שאין חייבים עליהם מלקות או מיתה ואפילו אם עבר במזיד. ויש דעה שהעולה מכפרת על הרהורי עבירה בלבד.
קורבן התמיד הוא קורבן עולה, שהיו מקריבים בעבור כל העם פעמים כל יום, וכן מי שנדר או התחייב בקורבן עולה, היה מביא את קורבנו באופן אישי והיה קרב על המזבח.
קרבן אשם וקרבן חטאת- מכפרים על עבירות שנעשו בשוגג.
קרבן אשם וקרבן חטאת היה מגיע על ידי מי שיתחייב עקב חטאתו או אשמו וכן היו זמנים בשנה שהיו מקריבים קרבן חטאת ציבור.
בעת הקרבת קרבן היחיד, היה מקריב רואה עצמו ממש עולה המזבח ונשרף. וכאן היה חוזר בתשובה עד שהיה מתנקה לחלוטין. וכן קרבנות הציבור באורך פלא היו מטהרים את הציבור מהעבירות שמנינו למעלה, היום אין בית מקדש ואין הקרבת קורבנות אך יש דרך היטהרות!!!
אבאר לעניין השגגה והזדון מתוך מאיגרת הרמב"ן:
"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס....
על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".....(עד כאן מהאיגרת).
רומז לנו הרמב"ן על החילוק בין מזיד ושוגג, ותולה אותם בדעת. שהרי מי שלא בר דעת עבירותיו היו בשוגג, ומי שהוא בר דעת עבירותיו במזיד. המושג דעת כאן הוא לא התייחסות כללית לבן האדם אם הוא בעל דעת או הוא בר דעת, אלא האם היה בעל דעת או בר דעת בשעת המעשה. נשאלת השאלה, האם עובר העבירה בעל דעת או בר דעת? לדוגמא: אדם שקם בחצות הלילה בשבת ניגש לשירותים החשוכים והדליק את האור, כיון שלא זכר ששבת כעת. זאת אומרת, שלא היה בדעתו שכעת שבת, והוא בר דעת לכן הוא שוגג. לעומתו עובר העבירה במזיד: שרצה ספר בשבת מחדר חשוך ולא יכל לראות את הספר מפאת החושך וידע ששבת היום ואף על פי כן הדליק את האור. בזמן המעשה היה בעל דעת. (להקל על הרבים אומר שחלק גדול מהעבירות נעשות בשוגג. לדוגמא יהודי שנוסע בשבת ברכב אפילו שהוא יודע שאסור להדליק אש בשבת. אך לנסוע אין לא שום הבנה מדוע אסור שהרי לא מדליק אש בידיים גם הוא נקרא בר דעת).
אך היכן אנו מוצאים את ההתבטאות אצל הרמב"ן? העני כמו שאומר הרמב"ן הוא שוגג כיון שאין עני אלא בדעת. והחכם (איזהו חכם הרואה את הנולד) הוא בעל דעת, עבירתו במזיד.
וכמו שציינתי למעלה יש מעין תחליף לקורבן!!!
אנו מורכבים מגשם ורוח (גשמיות ורוחניות) הגשם מושך אל הטומאה והרוח מושכת אל הטהרה. לכן חייב לבוא האיזון על ידי שמירת הטהרה.
ואולי נרחיק לכת אל תחילת הבריאה: המעבר מאין ליש אינו ניתן להבנה מלאה אך אפשר להתקרב ולהתבונן.
דרך ההתבוננות תהיה באמצעות המחשבה שבאה לידי הבנה באמצעות הדיבור. הדיבור הוא ה'כלי לקבלת ההבנה.
הדיבור בנוי מאותיות האותיות מורכבות מקול ו'קליפה' הקול הוא אוׁ אוּ אִי אָה אֶה דהיינו אל"ף יתר האותיות הם הקליפות או יותר נכון 'הברות'.
הדיבור הוא צירוף של אותיות אשר יוצרות שפה אפשר לצרפן בהרמוניה והן בוראות אפשר לצרפן בדיסהרמוניה והם מחריבות.
ומה שמחבר את הקולות לדיבור הן ה'קליפות' שלמעשה בלעדיהן אין חיבור והכל נשאר אחד.
וכמו שרומזים הספרים הקדושים שעל האדם לשאוף אל האחדות בשם. וזו באה בדרך ההיטהרות, דהיינו להפוך את החומר לצורה, או הגברת הרוח על החומר דהיינו סילוק הקליפות, המוות לחומר! זוהי התכלית אשר לא ניתן להשיגה, אך ככל שנתקרב אליה מתקרב הקץ לגוף והמוות הוא הדרך להגיע אל זו התכלית. אך אין זו הדרך היעודה!! כי הגענו הנה לחיות!! ועל זה אומר ספר יצירה "ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית". הסבר-שאם אקח את כל כולי אל תוך הנפש ואשאב פנימה בזמן קצר מאוד תפסק ממני החיות. אך כן יש לעשות זאת במנות קטנות של התקרבות וחזרה.
ובחזרה אל ה"קליפה" אותה הקליפה שהיא נצרכת נקראת בלשון מושאל "טומאה". לצורך חיותה נצרך לה מזון אך במידה, עודף המזון הוא הטומאה. מזונה נוצר מ'רוח שלילית' חז"ל קוראים לו 'יצר הרע' התורה בנוסף קוראת לו "נחש", הוא המדבק את הקולות, הוא המדבק את המחשבה, הוא המדבק את הגוף, כמשל התאים אשר יוצרים את הגוף, אך אם יקבלו התאים מזון רוחני קלוקל המוות קרוב (סרטן), שצעדיו אינם קדימה אלא לצדדים.
אבל אותו המדבק המביא אל הטהרה נקרא 'יצר הטוב'. והוא בא משלש הדברים שהזכרנו קודם המביאים אל הטהרה, מחשבה! דיבור! מעשה! כשאחשוב בליבי לפני מי אני עתיד ליתן דין. ואזהר מדיבור שקר. ומה ששנוא עלי לא אעשה לחברי. בכך אשמור על הטהרה.
ומאידך, אומרת לנו התורה "יצר לב האדם רע מנעריו" כיון שלא יכול ילד בקטנותו לדבוק בשלשת הדברים המביאים אל הטהרה גובר בו יצר הרע. דהיינו יצר הרע יתגבר תמיד כשלא נאחוז בשלשת הדברים, ואז נצטרך אל הטהרה נוסח הקורבנות על מנת להגיע אל הטהרה.
התינוק בצאתו אל העולם מגיע ערום וטהור. מה ששומר על טהרתו מרגע יצירתו הם מֵי השפיר שעוטפים אותו, אפילו שבשלב המתקדם בהתפתחותו בבטן משתין התינוק וחלק ממי השפיר הם השתן שלו עדיין מגנים עליו מי השפיר. שהנוזל בתנאים מסוימים מטהר!!!
ומכאן גילתה לנו התורה את דרך הטהרה לטמא.
אשה ש"נטמעה" לבעלה נטהרת לו בטבילה. התורה הקצינה בדיבור על מנת שנבין את חומרת הענין. אשה "טמאה" לבעלה, היא מרגע שקבלה את מחזורה, אותם הדמים היוצאים ממקורה ברגע שיגיעו למגע עם בעלה תטמא אותו ממש! ותגרום לו פגם בבריתו. האשה אינה נפגעת או נטמאת ממש היא רק "נושאת". וברגע שפסקו דמיה ועברה את תהליך הטיהור שמפאת חומרת הנזק שיכולה לגרום לבעלה נצרך החמרה יתרה להגיע אל "הטהרות". (גם כאן מפאת עדינות הנושא לא הרחיב ואולי גם כאן רמז עבה, שישנן מחלות שהנושאים אותם אינם נפגעים מהם אלה רק מי שבא אתם במגע).
מֵי המקוה - הם בחינת של מי השפיר - אשר אינם מי ברז רגילים אלא מורכבים בהוראות מסוימות הנותנות להם סגולות טהרה (ונבאר).
חייבים מים אלו להכיל במקורם 40 סאה (כ400 ליטר) של מי גשמים, אחר אפשר לערב
בהם מים רגילים. אך יש דרכים מיוחדות לעירוב זה וישנם כמה וכמה כללים שצריכים לעמוד בהם על מנת שיהיו המים כשרים לטבילה.
מהתורה נצרכה רק האשה להיטהר במי המקוה, אך במאות השנים האחרונות התחזק מנהג הגברים לטבול במקוה בפרט לפני שלשת הרגלים וכן בערבי שבתות ומנהג חסידים לטבול בכל יום.
כפי שהוקרב קורבן התמיד בכל יום כן המהדר נוהג לטבול בכל יום על מנת להיטהר. כמובן שהקורבן עשה את עבודתו ביעילות יתרה על המקוה.
כשהיה היחיד מביא את קורבנו והיו הכהנים מעלים את הקרבן על המזבח היה המביא חש בבהירות ובצלילות כאילו הוא זה על המזבח נשרף כולו, "עולה לשם". וכך הוא מביע חרטה מלאה על כל מה שעשה.
ואילו הטבילה שנעשתה כהרגל ואין אנו בקיאים בסודותיה אינה יעילה בקרבן, אך כל מי שמהדר בעשייתה מיעל את הצלחתה.
על מנת לקרב את ההבנה אל ליבנו הבאר דברי בלשוני לפי הספר "גלי רזיא" לרבי אברהם, שאין ידוע זהותו ממש ולא את תקופתו, יש המקשרים אותו לרבי אברהם הלוי (שזכיתי בעבר להוציא את מבחר כתביו בספר הנקרא 'נבואת הילד') שחי לפני כ500 שנה. ויש המזהים אותו כאחד מתלמידי האריז"ל דהיינו שחי לפני כ400 שנה.
נתחיל מן המידות והשיעורים. העולם ניסה לקבוע את המידות והשיעורים על פי הטבע, והיכן שלא ניתן להם קבעו קביעה שרירותית. המידה היחידה שהוסכמה על ידי כולם היא חלוקת היממה ל24 חלקים וכל חלק נקרא שעה. אך למרבה ההפתעה אין שום מידע למקור זה לא מחז"ל ולא מעולם המדע. (כמובן שיש סברות אך לא הסמכתאות).
רוב המידות בעולם נקבעו לשיטה העשרונית שמקלה על החישובים, אך זוהי קביעה שרירותית. כגון יחידות האורך והנפח המשקל והמטבעות. ואילו חז"ל קבעו מידות בעלי משמעות שנראה לכאורה שהחישוב בהם מסובך.
כשאנו באים להבין את הטבע - למי שמאמין בבורא ומקבל את התורה כולה, מסתכל על הטבע כחלק מהבריאה הנשלטת על ידי הבורא, כשמידת הטבע משתווה למידת האלהים אשר הם שווים בגימטריא, וממילא הבורא שולט על הטבע.
ואילו הבלתי מאמין שחושב שהטבע הוא השולט ובטעותו זו יכול הוא לחשוב שהוא הטבע ולקבוע מידות ושיעורים, בחושבו שבזאת תהיה שליטתו בטבע.
ואילו המאמינים הראשונים (הנביאים) קבעו את המידות והשיעורים כפי שקיבלו מהבורא. וממידות אלו אפשר ללמוד ולהבין את הטבע ואת בוראו. הטבע או העולם נקרא אדם גדול שדומה הוא לאדם. ואילו האדם נקרא עולם קטן שדומה הוא לעולם. אם ניקח את מדות האורך נראה שהם נלקחו מגוף האדם. המידה הקטנה נקראת אצבע ואחריה זרת ואחריה הטפח ואחריה האמה המידה הארוכה ביותר נמדדת כמרחק שאדם ממוצא הולך ביום (כיון שבנו כאן רק להזכיר את המידות לא נרחיב בביאורן).
נתייחס עוד למידת הזמן. מידת הזמן הקטנה שנקראת בפי חז"ל חלק אשר היא חולקה מן השעה ונחלקת ל1080 חלקים. ויש בה שתי כוונות עיקריות. האחת שחלוקת השעה תתחלק למירב החלקים מ1 ועד 10. והשנייה המשמעות. המספר 1080 מתחלק בכולם מלבד ב-7. אך ישנו מספר קטן מ-1080 שגם הוא מתחלק לכל המספרים פרט ל-7 והוא 360. אך מה שקבע את החלוקה היא המשמעות המילולית מן החלוקה. כדי לקבל את המשמעות הופכים המספרים לאותיות. והשעה יש בה תתר"ף חלקים (ת=400 ר=200 פ=80 400+400+200+80=1080). בחלוקה לחצי מקבלים תק"ם חלקים (540). לשליש ש"ס חלקים (360). לרבע ר"ע חלקים (270). לחמישית רי"ו חלקים (216) לששית ק"פ חלקים (180). לשביעית קנ"ד חלקים (154) לשמינית קל"ה חלקים (135) ולתשיעית ק"כ חלקים (120). לעשירית ק"ח חלקים (108). ומכולם יש רמזים לבורא.
ומכאן נעבור למידות המקוה שהרי אליו נפשנו חפצה להגיע.
כבר הזכרנו שהבנה באה מדיבור, והדיבור מורכב מאותיות, וצירופי האותיות מביאים את ההרמוניה. למילה "מקוה" יש 24 צירופים הצירוף הראשון שעולה במחשבתי הוא 'קומה'. בתורת הסוד מוזכר רבות הביטוי 'שיעור קומה', הבאה לצייר את האדם השלם או את העולם בכללותו. ועל כן המקוה מכיל שיעור קומה שלמה היכולה להשלים את האדם.
מרבה המחבר בספרו "גלי רזיא" לקשור את המקוה לקריאת שמע, בהשוות מידות המקוה לאותיות קריאת שמע, ואפילו הזוהר הקדוש מזכיר זאת כמה פעמים. וננסה להבין מדוע רצונו לקשור בין השנים.
תורת האריז"ל מכוונת את האדם לעשות "ייחודים". מושג זה מוזכר רבות בספרים רבים, אך משום מה משתמטים המחברים להסבירו ובטח שלא לעומקו. ואולי נפתח כאן פתח דק. אנו שומעים רבות את המילה "יחוד" בחלקים שונים בתפילה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." היכן שמופיעים ייחודים אנו מבחינים בשמות השם, בשילוב שמות (יאהדונהי), במילוי שמות (יוד, הא, ואו, הא). למעשה הייחוד הוא כלי להתדבקות בשם, להגנה, לטהרה. אך נשאלת השאלה איך הוא פועל? הייחוד מחבר אל האחד. הדבר המופלא ביותר הוא לדעת ידיעת השם על פי השם - אומר הרב אבולעפיה.
ידיעה היא חיבור – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין" "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת". ההתעסקות בשמות השם מביאה לידיעתו, דהינו ליתייחד בו לאחד. זאת אומרת מטרת הייחודים היא להידבק בשם.
רבות נאמר על קריאת שמע שתפילה זו היא ייחוד. אם כך גם הטבילה במקוה היא ייחוד שהרי המקווה מלא מים אלוהים חיים. זהו חיבור אינטימי ביותר בין הגוף למים.
קריאת שמע שנתקנה כחלק מהתפילה לאומרה פעמיים ביום מכילה 248 מילים, ובשפת חז"ל רמ"ח תיבות. והסוד הגדול נרמז בתיבת רמ"ח שהרי אלו אותיות רחם הטבילה היא כעין חזרה אל הרחם. עומדים כשהראש בחוץ ומתכווצים כלפי מטה מעין צורת התינוק במעי אמו וכל הגוף בתוך המים ואז כשנגמר האויר מוציאים את הראש מן המים. זוהי בחינת הולדה מחדש! כפי שמגיע התינוק ערום וטהור כן כאן. מים הם חסדים איזה חסד נפלא עשה עמנו הבורא שנתן לנו דרך הטהרות כזו נפלאה.
וכדי שלא יפלו כל דברי אל הצד האפל אסיים בדברי חיזוק אשר בעזרתם יעמדו הדברים שרירים וקיימים.
אחד מכלי המשחית הגדולים שהומצאו עד היום היא המכונית. מצליחה המכונית להרוג ולחסל רבבות. על כן מתפקידנו לא להוריד את העיניים מהכביש אפילו לרגע, הידיים על ההגה, והרגל מוכנה לכל מקרה. ואם זאת וביודענו את הסכנות הכרוכות אנו משתמשים בכלי הרכב, כיון שהצורך בו הכרחי.
כבר בזמן התנאים היו תנאים שחשבו כיון שיכולה האשה לטמא את הבעל לא נשאו אשה. וידוע הסיפור ומשני תנאים, בן עזאי ובן זומא. שלא נשאו נשים ועלו לפרדס דהיינו עסקו בייחודים ובהדבקות בשפע האלהי, אך לא עלה בידם, הטומאה תפסה אותם שם ברום המעלות. והאחד השתגע והשני מת. מזהירה הגמרא אדם ללא אשה הוא "פלג גופא" חצי גוף. אין לא דרך להגיע אל השלמות ללא אשה. כחלק מדרך החיים הוא להקים משפחה להשאיר דור המשך.
למי שמפחד מהטומאה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד. ודאג לנו למקוואות אשר כשתהיה האשה ראויה להתייחד עם בעלה תגיע אל המקווה אשר יסיר ממנה את אותה "הטומאה", ואז תהיה ראויה לבעלה. כמובן שכל הדינים הכרוכים בעניין צריכים לימוד וידיעה, כפי שנהיגה ברכב צריכה אל הלימוד והידיעה, עד שאין מי שלא יכול להגיע אל זו הידיעה.

ואם דברי אלו יועילו כדי לקרב עוד נשים ואפילו גברים להנות ממים אלוהים חיים דיינו.

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

גלגל האותיות


נושא הגימטריה תופס מקום נרחב מאוד אצל אבולעפיה.
דף הויקפדיה מגדיר את הגימטריה כך: "גימטריה היא מתן פרשנות למילה או למחרוזת מילים לפי סכום ערכן המספרי של האותיות. לאחר שהומרו למספרים, ניתן להשוות מילים זו לזו ולמצוא קווי דמיון. יש המייחסים למילים בעלות ערך מספרי זהה משמעות מיסטית, ויש הרואים בכך שעשוע.
ננסה עוד לפשט את ההגדרה. נתבונן במאזני המשקל בצד אחד נשים חמש עגבניות ובצד השני נשים משקולת של 1 ק"ג ונראה שהמאזנים ישתוו. זאת אומר שחמש עגבניות שוקלות 1 ק"ג. מצאנו שיש קשר בין חמשת העגבניות לבין המשקולת אפילו שהם לא מאותו החומר ולא שווים במספרם. שהרי זה אחד ואלו חמש. אך המשקל מקשר ביניהם ונוצר קשר.
כך הדבר באותיות הקודש שלנו. שמילה כמו איש שווה בגימטריה ל311 שהרי א=1 י=10 ש=330 ואם ניקח ממולה את המילה רפאל ר=200 פ=80 א=1 ל=30 ויחד 311 מצאנו קשר בין המלה איש למילה רפאל.
כמובן שהעניין מורכב ומפותל וצריך הרבה הקדמות וקבלות על מנת להשוות בין הממצאים השווים.
ומי שעוסק רבות בצירופים קונה ידע ורגש רב בגימטריה.
בספר "נר אלקים" אומר אבולעפיה "כל אדם שהוא דבק בשם השם דבק בו וסוד דבק הוא מגלגל כח הכחמה" (דבק בגימטיה 106 וכן מגלגל וכן כח החכמה) כוונתו של אבולעפיה לומר שהמגלגל אותיות בדרך הצירופים זוהי הדבקות בשם. ואיך נעשה הגלגול, בכח החכמה.
וממשיך אבולעפיה במשפט ארוך בלי אויר באמצע ואומר, "על כן כל הגלגל הנמצא באותיות שמוציא הרוח מן הכח אל פועל יצירה בצפיית המרכבה לגלגל השם עם כל אות ואות בגלגול שבעים לשונות הוא הכח הנמצא בצירוף המשולש אשר התחלתו מן אב"ג שהוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם". (לקחת אויר:-)
הסבר- נדמיין את האותיות מפוזרות על גלגל בתוכנו, והגלגל הוא הכח המניע אותן. ועל הגלגל הזה האותיות כרוח. שהרי רק בפה הם מקבלות את ממשותן ושם בפנים הם כרוח. והגלגל מניע אותן אל פועל היצירה, הוא המקום בו האותיות מתחילות לקבל רושם מעֵין ציור (ציור יצירה). וזהו הכוונה בביטוי פועל היצירה. ואחר אומר אבולעפיה, בצפית המרכבה. זהו שחקיקת האות שהוא הציור כעת נחצבת מן מקומה (כנאמר בספר יצירה "חקק וחצב") ופעולה זו נקראת צפית המרכבה (מן הרכבה) ואחר, באומרו "לגלגל השם עם כל אות ואות", רצונו לומר כפי שהקדים, שהדבק בשם השם דבק בו. וכשהשם דבק בו ובגלגל האותיות, כל אות ואות שהוא מגלגל הוא מגלגל עם השם הדבק בו. וזה נעשה בכל שבעים הלשונות באותה הדרך. (שלשון הקודש היא האם של כל השבעים לשונות). ומילה בת שלש אותיות כמו א'ב'ג' היא המילה הקצרה ביותר שמפתחת יותר צירופים ממספר האותיות שלה. כי מאות אחת אין צירוף כלל. משתי אותיות כמו א'ב' יש שני צירופים אב בא מספר הצירופים שווה למספר האותיות. ומילה בת שלש אותיות כגון א'ב'ג' נותנת לנו ששה צירופים, אבג אגב בגא באג גאב גבא. וככל שנוספים אותיות הצירופים מתרבים בחשבון הנקרא עצרת. ואומר אבולעפיה שאותו הכח הנמצא בצירוף שהוא בא מהשם התחלתו מן צירוף של שלש אותיות והוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם.
השם יעזור ויתן לנו כח ונוכל להוסיף אור, ונהיה מוסיף והולך אמן.