אומר רבי חיים ויטאל בשערי קדושה: "הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני. והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי",
אנסה לברר כאן את עניין ההתדבקות ואת עניין ההתפשטות. ואשאל איך אפשר להסיר לגמרי כל המחשבות? שהרי הדבר לכאורה לא בשליטתי המחשבות רצות ללא הרף. ועוד שמייעץ רבי נחמן שאם עובר על האדם מחשבה לא טובה יחליפה במחשבה טובה ונראה שאי אפשר להישאר ריק ממחשבות.
אקדים לומר שאין במאמרי הזה לבוא לחידוש שאינו מופיע בספרים וכן מפאת רגישות ועדינות העניין אשתמש בעיקר בציטוטים מקודמי ענקי הרוח.
אומר הטור אורח חיים בסימן צ'- "המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו... מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פירוש המילות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה".
בתחילה מסביר הטור שאפשר את המחשבה הטורדת להחליף במחשבה זכה ובסוף מסיים שעל ידי השתיקה יכול לבטל המחשבה.
אני קופץ כעת לעניין הדבקות. אומר בעל "פרי הארץ" (רבי מנחם מנדל מוויטבסק):
"אבל הדבקות הגמור כנ"ל נקרא סוד מפני היותו סוד כמוס ומופלא שאי אפשר לגלותו מפני שאינו גלוי אלא לעצמו, וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך שהוא יין העולה (בגימטריה) ע' הנקרא (בגימטריה) סוד המשומר בענביו, מפני שקודם חטא אדם הראשון ברא אלהים את האדם ישר ויאמר אלהים יהי אור להשתמש בו לצדיקים, ואחר שחטא ונתגשם השכל נמצא שכל מה שהשכל יכול לתפוש הוא גשמיות ונגנז האור ויבדל אלהים, והנה עץ שאכל אדם הראשון רמזו רז"ל (ברכות מ ע"א) גפן היה והאור הגנוז הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהוא למעלה מן השכל והמדות, והוא המקום שבעל תשובה צריך לשוב אליו כל מדות שהתורה נדרשת בהם שהם הלא תעשה שהם שורש המדות שהמצות נדרשות בהם, והוא הוציא אותם מגדרם אל מקום הקליפה ועולם הטומאה, לכן צריך להשיבם חוץ מגדרם והווייתם שהרי בגדר הווייתם כבר לא יכלו לעמוד ואיככה יוכל עתה גם עתה, אבל בהתקשרו למעלה מהם בדבקות גמור היא אהבה שאינה בטלה לעולם ושוב לא יחטא כנ"ל":
מכאן עדין נשאר מעורפל עניין הדבקות ועניין ההתפשטות שמצד אחד נראה שאי אפשר להפשיט המחשבה לגמרי אלא להחליפה באחרת. וכן אי אפשר להדבק לגמרי שהרי השכל תופס רק גשמיות בשני העניינים. נראה שהשכל הוא המונע לכל.
וכמו שכבר ביארתי במאמר אחר בעבר ("ונתן אדני לכם לב לדעת" 3 בספטמבר) השכל הוא הבא מן הלב.
ועל כן מוסיף השולחן ערוך המסכם את דברי הטור הנ"ל: "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש: הגה - ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".
ועל כן שתי העבודות הנ"ל מסורות ללב וכעת שעדיין יש בו מתענוגיה האדם אם רב ואם מעט לא יכול לתפוס האדם שתי עבודות אלו של התפשטות והתדבקות כי המסך של תענוגיו לא נותן לו אפשרות לקבל את האפשרות של התפשטות והתדבקות.
ודרך הפשטנים לרמוז לנו זאת בבואם ללמד אותנו דרך העבודה וכפי שאומר הקיצור שולחן ערוך:
הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁהַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שִׁפְכִי כַמַיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ, וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָֹר וָדָם בְּוַדַּאי הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הַמַּחֲשָׁבָה כְּמוֹ דִּבּוּר וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר. וְקֹדֶם יַחֲשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ:
הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁהוּא מוֹצִיא בִּשְֹפָתָיו, שֶׁנֶּאֶמַר, תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. וּכְבָר נִדְפְּסוּ הַרְבֵּה סִדּוּרִים עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַז וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד וּלְהָבִין מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וְאִם תָּבוֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתֹּק וְיַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה:
ושוב אנו רואים שדרך העבודה היא הכנעת הלב.
ובכאן אין באפשרותי לבוא אל קיצור הדברים ואני נצרך לאריכות אביא תורה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קנ"ו)
"לב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' (תְּהִלִּים נ"א). כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים. וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ז): "לְךָ אָמַר לִבִּי", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְךָ בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁלִיחוּתְךָ', "אָמַר לִי לִבִּי". שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים. וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב. וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל - יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל - יְדֵי - זֶה נִטְהָר הַלֵּב. כִּי נֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעָר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ, נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה יִטְהַר לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר ל"א): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ". וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרַת הַלֵּב, אֲזַי זוֹכֶה לְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ: וְזֶהוּ לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, אֲזַי וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, שֶׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל:
וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, אִם יִזְרֹק חֵץ וְיִתְחַב בְּרֹאשׁוֹ שַׁעֲוָה, אֲזַי יִמַּס הַשַּׁעֲוָה מֵחֲמַת הַחֲמִימוּת הַבָּא עַל יְדֵי הַתְּנוּעָה. וְכֵן כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, עַל - יְדֵי תְּנוּעָתוֹ הוּא מַזִּיעַ. (וְעִקַּר הַתְּנוּעָה הוּא מֵהַמַּחֲשָׁבָה, כִּי מִתְּחִלָּה הַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, וְאַחַר - כָּךְ מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב עַל מְקוֹמוֹ, הָיָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לֵישֵׁב. וְאַחַר - כָּךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, מַתְחִיל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁב לֵילֵךְ, וְעַל - יְדֵי כֵּן מוֹרִיד חֲמִימוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, אֵין לוֹ חֲמִימוּת):
וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה, עַל - יְדֵי הַתְּנוּעָה מוֹרִיד חֲמִימוּת, וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן עִקַּר חֲמִימוּת יְסוֹד הָאֵשׁ, הוּא מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מִתְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים. כִּי יְסוֹד הָאֵשׁ הוּא לְמַעְלָה מִיסוֹד הָאֲוִיר וְסָמוּךְ לַגַּלְגַּלִּים, וְכֵן כָּל גַּלְגַּל מְקַבֵּל מִגַּלְגַּל שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ. עַל - כֵּן עַל - יְדֵי שֶׁמַּצְדִּיק הָרַבִּים, הַיְנוּ עַל - יְדֵי שֶׁמְּקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹ עַל - יְדֵי שֶׁדָּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁגַּם זֶה נִקְרָא מַצְדִּיק הָרַבִּים, עַל - יְדֵי - זֶה מוֹרִיד גַּם - כֵּן חֲמִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל י"ב):
וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. וְהוּא מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְיוּכַל לְהוֹרִיד חֲמִימוּת לְאַחֵר גַּם - כֵּן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִלְּמַעְלָה, וּמוֹרִידִים לְמַטָּה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה:
הגהה - כִּי עַל יְדֵי חֲמִימוּת הַלֵּב, עַל - יְדֵי - זֶה מְגָרֵשׁ רוּחַ הַטֻּמְאָה. כִּי טֶבַע הָאֵשׁ שֶׁמְּגָרֵשׁ הָאֲוִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר לְחַכְמֵי הַיְסוֹדוֹת, כִּי זֶהוּ סִבַּת מַה שֶּׁיּוֹרֶה הַקְּנֵי שְֹרֵפָה עַל יְדֵי שֶׁמַּדְלִיקִין מַה שֶּׁזּוֹרִין לְמַעְלָה (דְּהַיְנוּ הַפִּילְוֶור). כִּי עַל - יְדֵי כֹּחַ הָאֵשׁ, בּוֹרֵחַ הָאֲוִיר, וְהָאֲוִיר הוּא דּוֹחֶה אֶת הַדְּבָרִים שֶׁמִּלְאוּ בָּהֶם אֶת הַקְּנֵי שְֹרֵפָה, וְעוֹד נִתְבָּרֵר בְּחוּשׁ מִכַּמָּה דְּבָרִים. וְהַכְּלָל, שֶׁהָאֵשׁ מְגָרֵשׁ הָאֲוִיר, עַל - כֵּן הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁבּוֹעֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְגָרֵשׁ הָרוּחוֹת שֶׁהֵם אֲוִיר, הַיְנוּ שֶׁמְּגָרֵשׁ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נִטְהָר לִבּוֹ:
וְעִקַּר הָעִנְיָן עַיֵּין לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים בְּסִימָן כ"א, שָׁם מְבֹאָרִים הַקְדָּמוֹת אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת. וְהַכְּלָל, שֶׁתְּנוּעַת הַשֵֹּכֶל מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָֹּגַת הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, עַל - יְדֵי קְדֻשַּׁת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם, עַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם עַיֵּן שָׁם. וְעַל - יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב זוֹכֶה לְגָרֵשׁ הָרוּחַ הַטֻּמְאָה רוּחַ שְׁטוּת כַּנַּ"ל, וְעַל - יְדֵי - זֶה מְטַהֵר לִבּוֹ כַּנַּ"ל. וְאָז זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל."
עולה מכאן שהדרך היא להסיר טיפה טיפה מן העורלה שדבקה בלב ובד בבד לנסות בשעת מעשה להסיר מחשבה רעה על ידי שידום וישתוק עד יעבור זעם
וכשיתמיד בכך ויצליח יעבור אל הדבקות באמצעות התפלה וההתבודדות.
