יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

מתוך "מעייני השילוח"

מתוך "מעייני השילוח" בעקבות המאמר האחרון שהבאתי כפי שהבטחתי שם להעלות את המאמר מתוך הספר והנה הוא:

הנחה עושה מצוה או הדלקה כו' כתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נתיב היא הכללים של ד"ת כמו (ירושלמי נדרים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והוא שחז"ל הבינו שבזה הפסוק נכללו כל המצות, ונר לרגלי דבריך היינו לכל פרט מעשה ולכל פסיעה ופסיעה צריך הש"י להאיר לאדם ולא יסמוך על הכלל, כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות, וזהו האיבעיא הנחה עושה מצוה היינו אם יש לסמוך על הכללים שהם מונחים וקבועים וכפי הארתם כן יעשה, או הדלקה עושה מצוה שאין לסמוך על הכלל רק כפי שיאיר הש"י בכל פרט מעשה וזהו הדלקה עושה מצוה היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה, וכן הוא ההלכה (מי השילוח ח"א מסכת שבת).

וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה. ולהבין מה הציב כן השי״ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה כדאיתא במדרש א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו׳. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שמא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מצאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה כדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם כפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח״ז מברר א"ע אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות וכמו שנאמר באאע"ה (וירא) ואברכם זקן בא בימים שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר א"ע בהדרגה וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע״ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדש. אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי״ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:

אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי חורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאמרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפסילת האידן ולא בפסילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסתעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, יצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו) משחית נפשו הוא יעשנה. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אע"ה הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס׳ שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ריא) כדין אלביש קנאה חד צדיק והקנאה בקדושה הוא להתקשר באהבה כדאיתא בזה"ק (ויחי רמה) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע״מ (נשא קכד) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה׳ את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק׳ ז"ל שזה מורם על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור:

והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליע"א איזו הרגשה אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח וכענין שאמרו בש"ס (מגלה יד) אכתי עבדי אחשורוש אנן שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת וכדכתיב (דה"א כח) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו הוא פעולת אדם. ימצא לך הוא ההדלקה מהשי"ת. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נתן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה: (בית יעקב בראשית פרשת מקץ אות ה')


דעת יודע וידוע שכל משכיל מושכל

תורתנו הקדושה היא נצחית דהיינו בכל זמן ובכל עת היא עכשוית. על כן נצטווינו "והגית בו יומם וליל" כך פותח יהושע בפרק א' בספרו את פנית השם אליו ומצווהו "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
יומם היא התורה שבכתב וליל היא התורה שבעל פה. ומכאן שגם התורה שבעל פה נצחית ועכשוית. ומכאן שאנו מחויבים לדעת את המצווה (המצוות). ומאחר שאנו יודעים את המצווה מחובתנו לדעת את סוד המצווה. כפי שאבותינו הקדושים נביאינו וחכמינו ז"ל עסקו במלאכה זו יומם וליל ובכך נהיו חלק מהתורה נחלו את חיי העולם הבא בחייהם וזהו הסוד הנורא.
כיוון שלמדנו את סוד המצווה חובה עלינו לדעת את טעם המצווה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם (מסכת פרקי אבות) הדין הוא ידיעת המצווה האמת הוא סוד המצווה והשלום הוא טעם המצווה. התורה שהיא הנצחית היא זו שעומדת על קיום העולם, ואלו שמקיימים אותם הם מניעים את העולם וזו טעם המצוה דהיינו כשמגיעים להבין את טעם המצווה נהיים שותפים לבריאה. וזאת הבינו היוונים הרשעים שלא אכפת היה להם שיחרב העולם כיוון שאין בכוחם לקיימו.
ההקדמה הזאת שהבאתי באה בעקבות שורה שקראתי לפני יומיים במהלך חג החנוכה (נר שני) בתוך דברי מורי ורבי הרב אברהם אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא. "קמא מצוה מציעא סוד מצוה בתרא סיבת מצוה ואלה ג' דרכי השם המצוה לדעתה ולדעת סודה לדעת סיבתה".
הדברים התמוהים האלו (שכבר רמזתי על ביאורם בתחילה) לא התיישבו על דעתי. אך הבוקר (נר רביעי). קראתי מאמר בתוך "מעייני השילוח" שנלקט מאדמורי איזביצא בראשם רבי מרדכי יוסף זצללה"ה בעל "מי השילוח" ואחריו בנו רבי יעקב זצללה"ה בעל ה"בית יעקב". וכן בניהם ונכדיהם ז"ל. ובכך הדברים התיישבו בדעתי עד שהרגשתי את אורות החג מרצדים בנפשי. (והרוצה ויכול להגיע אל המאמר בתוך הספר עמוד ל"ג-ל"ז יבושם לו ואני אביא כאן הדברים בקיצור ובלשון שווה לכל נפש).
הגמרא במסכת שבת דף כ"ב עמוד ב' עוסקת בשאלה לגבי נר חנוכה, האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? להפשיט את השאלה אסביר, האם הדלקת הנר עושה את המצוה והנחתו בחנוכיה היא המשך בלבד? או הנחת הנר הבוער בחנוכיה היא המצוה וההדלקה שקדמה לה היא הכרח מעשי לצורך המצוה?
ואני עוצר בדיון להגיד: שמכאן יבואו ליצני הדור ללגלג על ההתעסקות "השולית" של חכמינו בשטויות כביכול. ועוד יוסיפו לזלזל מתוך שיוציאו דברי המדרש מהקשרם "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף" (מדרש רבא).
אך כפי שכבר הקדמתי עסקו חכמינו לברר מהמצווה את האמת והסיבה (הסוד והטעם).
ומכאן אני מתמצת את המאמר "מעייני השילוח": אומר דוד המלך "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" נתיב-הוא הכללים של דברי התורה. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) אמר על זה רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". שבזה הפסוק נכללו כל המצוות. ואילו נר לרגלי דבריך-נר הוא הפרט למעשה, לרגלי דבריך – שבכל פסיעה צריך שהשם יתברך יאיר לאדם ולא יסמוך על הפרט. שאולי מתוך שלא יבין את הפרט מהכלל יבוא לטעות. וזו שאלת החכמים: האם ההנחה עושה מצוה האם אפשר לסמוך על הכללים המונחים וקבועים וכפי שהם מאירים לו יעשה, או ההדלקה עושה מצוה שהארה שמאיר לו השם יתברך בכל פסיעה ופסיעה עליה יסמוך ולא על הכלל. וכך נפסקה ההלכה לגבי נר חנוכה שההדלקה עושה מצוה. כך מבאר בעל מי השילוח את ההלכה בקיצור ובתימצות.
ובנו ממשיכו בספרו "בית יעקב" מקדיש לנושא יתר הרחבה. ומסיים מאמרו בשאלת חז"ל: האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? ומסביר שההנחה היא פעולת האדם וההדלקה היא מהשם יתברך. אך נחזור להתחלה מאמרו ונציג את דבריו:
אומר ה"בית יעקב" שכך הוא העסק של השם יתברך עִם ישראל לעולם. שכל זמן שהם בעולם הזה נראה בהם חסרון ואחר יציאתם מן העולם נראה למפרע שלא היה בהם חסרון. ומבאר דבריו: נאמר במדרש, אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם" (שמות י"ב) שהיא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל (דהיינו שאם נתייחס לספר התורה כספר מצוות) וממשיך ואומר רבי יצחק מה הטעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. כוונתו שכל ספר בראשית העוסק בבריאת העולם וכל מעשיהם של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב שבזכותם נחלנו את ארץ ישראל, שנלקחה מהגוים על פי השם יתברך, וניתנה לנו.
מסביר ה"בית יעקב" שאם הייתה התורה מתחילה מ"החודש הזה לכם" דהיינו מתחילה במצוות, היה האדם צריך להיבראות (להברא) שלם כבן 13 מוכן לקיום המצוות בעל דעה שלימה, כדי שיוכל להתגבר על היצר הרע. אך רצה הבורא להתחיל מבראשית על מנת לתת לנו נחלת גוים שזה מתברר מהסוף. דהיינו שהאדם יערוך בירורים לעצמו אז יקבל חלק גם בהתחלה (דוגמת היוצא מן העולם שלמפרע רואים שלא היה בו חסרון) ומסביר את הרעיון בפתילת הנר שנמשכת אחר השמן אף שמתברר שהיא מלאה אור (הדבר צריך הסבר פילוסופי-שאילו היתה רואה הפתילה את האור שהיא מפיצה לא היתה צריכה להמשך אל השמן – זו דוגמא למצב היפותטי). וישראל נמשלו לפתילה כפי שמראה הזוהר הקדוש.
ומכאן שאם ישראל ימשכו אחר השמן (מעשה השם יתברך ואור האבות) יתברר להם שיש להם חלק אף למעלה מהדעת (כמו שהתחלנו דהינו מידיעת המצוה ויעלו למדרגת הסוד שהוא למעלה מהדעת שהיה להם אז) ואם היו נבראים אם דעת שלימה (דהיינו שהתורה היתה מתחילה מהמצות) אז לא היה להם חלק בסוד דהיינו למעלה מהדעת שלהם כעת. כך שהדרך הנכון שנברא האדם בלא דעת ואחרי זה מברר את עצמו אז קונה את ההתפשטות. כפי שעשה זאת אברהם אבינו שבירר עצמו בהדרגה שנמשך אחר השמן (הבעירה מהשם) ואז נמשך השמן והאור אחריו (כפי שאומרים חז"ל האבות קימו את כל התורה כולה אפילו במצות שנתקנו על ידי החכמים שבאו כמה אלפי שנים אחריהם. וזהו ידיעת הטעם שמקיימת את העולם כפי שציינתי בתחילה).
ואומר ה"בית יעקב" שכל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת (הבירור מפריד מהטוב את הפסולת).
ומכאן עובר ה"בית יעקב" לברר דברי הגמרא "במה מדליקין ובמה אין מדליקין" (גם כאן ודאי השתמשו ליצני הדור בכסילותם). אומרת הגמרא "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים".
אסביר תחילה את פשט המילים כפי שמבארת הגמרא: "לכש" אומרת הגמרא שוכא דארזא - ענף עץ ארז. "חוסן" גבעולי פשתן שעברו במדוכה אך לא מנופצים. "כלך" פקעת של תולעת משי. "פתילת האידן" ענף ערבה. "פתילת המדבר" סרפד. "ירוקה על פני המים" הירוקת שמצטברת בספינה.
ומסביר ה"בית יעקב" דברים סתומים אלו בטוב טעם. שכל אלו שמנינו (אין מדליקין) שרמזו חז"ל לאסור את הפתילות שהאור מסכסך בהם (קופץ - בורח מהפתילה וחוזר בגלל הפסולת) אף שהם נשמות יקרות נמצא בהם פסולת. ענף הארז מרמז על הפסולת שנפרד מאברהם אבינו (ישמעאל בנו) שיצא מאביו שהוא מדת החסד אך בלי דעת. (נראה לי שאברהם נקרא עץ ארז שהיה חזק כארז בדרכו ושורשיו העמוקים של הארז מסמלות את השורשים שהיכה אברהם. ובנו ישמעאל שהוא כענף של הארז אך בתחילה קוראת לא המשנה "לכש" שמסרת בידו אביו שמות של טומאה והיה לוחש (לכש-לחש) כשפים. "חוסן" הוא יצחק שהיה מדת הגבורה והפסולת שיצאה ממנו הוא עשו שאת מדת הגבורה לקח למקום הלא נכון שאמרו עליו חז"ל באותו היום שבא מן השדה עבר חמש עבירות. בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. ועוד נאמר עליו "מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר". "כלך" מרמז על הפסולת שיצאה מיעקב הם הטיפין שיצאו מיוסף..... מכאן הרמזים הולכים ודקים מדק ומורים על הסברים עמוקים ולא מן הראוי להעלותם על הכתב ואולי בפעם אחרת אם יסתייע...
וכאן אנו מגיעם לחלקו האחרון של המאמר ושואל ה"בית יעקב" ההארה והתעוררות  האם היא על ידי פעולת האדם או מהשם יתברך בלבד שמכניס בלבו צעקת התעוררות. ואומר כפי שכבר כתבתי למעלה, האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. שהנחה היא פעולת האדם והדלקה היא הארה מהשם יתברך? ומביא ראיה לדבריו מדברי הימים שנאמר "אם תדרשנו ימצא לך". ולמען ההבנה הביא את כל הפסוק (דברי הימים א' כ"ח ט') "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד".
תדרשנו הוא פעולת האדם. ימצא לך הוא הדלקת השם יתברך. שהשם יתברך חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בליבו שיתפלל האדם אל השם יתברך, ובכך פועל ישועה אצל השם יתברך, ומעלה עליו השם יתברך שהוא (האדם) זכה לכל זאת ביגיע כפיו.
היחיד שזכה להתגלות שלימה באור צח ובהיר ובבת אחת הוא משה רבינו שלא נזקק לחסרון שאחריו יבוא השלמות ולכן אנו אומרים תורה ציוה לנו משה! הוא שהוריד לנו את התורה והוא מעביר לנו את המצות. ועל כן בא המאמר הזה לעורר אותנו להחזיק בתורת השם ולקבוע עתים לתורה. שבכך נדע את המצוות וכשנחקור אותם נגלה את סודם בתורה שבעל פה שנמסרה על ידי משה. ונחקור טעמיהם כפי שעשו זאת האבות הקדושים והנביאים והחכמים ואז נגלה את טעמיהם. ובכך נהיה שותפים לבריאה ולבורא. אור גדול ליהודים בימים ההם ובזמן הזה.


נ.ב. בקרוב ממש ובלי נדר העלה את המאמר מתוך מעייני השילוח, ויוכל המעיין להשוות ואולי יבין איפה שהחסרתי.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

משיכת שפע

(ספר שערי קדושה - חלק ג שער ה)
ובזה יתבאר ענין הנבואה, כי אחר היות האדם בחומר זך בלי זוהמת היצר הרע ולא בכוחות הנפש היסודית כלל, ולא יש בידו חטא הפוגם באיזה שורש משרשי נשמתו, הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני:
והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שבו שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו, ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם, מזה לזה, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו כאלו מצויר ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה לצייר בדעתו עניני העולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם. ויכוין להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן, וכאשר ירד האור על ידו אליהם הם שמחים בזה ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהם כפי החלק הראוי לה. ויכוין להוריד דרך ירידה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאלו רואה אותן בעין ממש:
עד כאן משערי קדושה.

השתלשלות העולמות נעשה בכל רגע, רצונו יתברך נאסף לפרטיו ע"י א"ק (עולם אדם קדמון) כשיש לו את הפרטים מתחיל האתחול באצילות שהוא הסדר בפרטים. אחר בא הרעיון אל הבריאה, שם הבנת הרעיון. אחר בא התרשים זרימה ביצירה. ולאחריו באים הכלים והחומרים בעשיה.
שלשת העולמות בריאה יצירה עשיה מופעלים על ידי הלב המצייר ומדמה.
ואם נרצה לטפס מעלה על מנת להגיע אל השורש הנמצא באצילות יפריע לנו המדמה כיון שבכל מחשבה הוא נמצא וינסה הוא לעזור לנו אך אין הוא מכיר את מה שלא ראה וידע, ועל כן ימנע אותנו מלהגיע.

ועל כן נצטרך להפשטת הגשמיות, דהיינו לסלק את כל המחשבות לגמרי. כי אז לא יהיה בידו (של המדמה) על מה להישען ויעצור גם הוא. אך כיון שהלב לא נעצר יכנס כח המצייר שבלב לפעולה, אשר בכוחו לרשום רשימו. דהיינו להכיל מקום ומצע לרושם, אפילו שאין בו פרטים או כלים כפי שרגיל, בכל אופן יכין הוא מצע לרעיון שאין לא ידיעה בגודלו כיון שהמצע שמכין יש בכוחו לשאת כל רעיון, ואז ירד רושם מן האצילות אל תוך המצע ושם נוכל להיאחז בשורש. ואם ירצה השם המשיך בפעם אחרת.

יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בעצם היום הזה

תורה נפלאה נתנה לנו. כמה מתיקות איזה אור. ורציתי להאיר נקודה מעניינת בדרך ביאור התורה.
נאמר בפרשתנו:  (בראשית ז' י"ג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
המשפט "בעצם היום הזה" חוזר 11 פעמים בתורה האחרון שבהם נאמר בשלהי ספר דברים וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
הדברים נאמרו אל משה ביומו האחרון. ועל זה אומר המדרש: וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה. (1) נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (2) ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה לפי שהיו מצרים אומרים מכך ומכך אם אין מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם, אמר המקום הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. (3) ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה.
ורש"י בפירוש באותו המקום בספר דברים חוזר על דברי המדרש. והפלא ופלא, מפרשים רבים מקשים על רש"י, שהרי נאמר בתורה 11 פעמים "בעצם היום הזה" כפי שצינתי, ומדוע רש"י מציין רק שלש פעמים? והפלא הוא שהמדרש בא כ700 שנה לפני רש"י - ואומר את אותם הדברים, ואין מקשה על המדרש. אך התירוץ הוא נפלא בעצמו. רש"י מביא הרבה פעמים את דעת המדרש, ומאות פעמים מציין רשי "מדרש אגדה..." וכן הרבה פעמים מביא רש"י את המדרש בקצת שינוי לשון ולא מציין שהמקור מהמדרש. מכאן הבינו המקשים, שכשלא מביא רש"י ציטוט בשם המדרש זוהי דעתו. ומהי דעתו? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם.  

ספרו האחרון שבידנו "אמרי שפר" של רבינו אברהם אבולעפיה,  פותח במילים "בעצם היום הזה" מה שמעיד על הסתלקותו של הרב בעצם היום הזה "כי לקח אותו האלהים ואיננו"

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן

הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.

אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.