יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

דרכי השגה 3


על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה
ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבי הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.
פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבי נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.
אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.
השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

פרק ב'
הבריאה מתחלקת לג' בחינות א. רוחנית ב. גשמית ג. משותפת מרוחני וגשמי. שהעולמות העליונים הם כולם רוחניים, והעולם הגשמי בדומם - צומח - חי ובגוף האדם (שהוא המדבר) הוא גשמי, והאדם הוא בריאה משותפת אשר מצד גופו הוא גשמי ומצד נפשו הוא רוחני, והיוצא מזה שנקודת המפגש בין העולם הרוחני לעולם הגשמי זה באדם, ועל כן יש לו את הכח לברר את הרוחניות הנעלמת בתוך הגשמיות ולהעלותה לשורשה הרוחני, וכנ"ל בפרק הקודם שכל הגשמיות בשורשה היא רוחנית (ובירור הרוחניות מהגשמיות זו היא העבודה הנקראת לברר ניצוצות. ואין כאן מקום להאריך).
ובכדי שיוכל האדם לברר את אותם ניצוצות רוחניים צריך לדעת היכן הם נקודות המפגש ומקום החבור של הנפש הרוחנית בגוף הגשמי, ובכך נדע להכיר ע״י רגשותינו בכל דבר מהו שורשו הרוחני. וביאור הדברים - הזכרנו לעיל שכל הגשמיות בשורשה היא רוחנית, והנה נפש האדם קשורה לכל העולמות עליונים ותחתונים, ומכיון שכך כאשר יכיר האדם את רגשותיו הנפשיים ויכיר במעט את נפשו, אזי כשאוכל דבר מזה העולם כפי ההרגש שיקבל מהאוכל ידע מהו שורש המאכל ברוחניות, ותתעורר נפשו לקבל את השפע הרוחני הנצרך לה לתזונתה, שהלא ההרגשים הנובעים ממאכל, משתה, מלבושים וכדומה זה נובע מהרוחניות הנעלמת בהם, ועל כן כאשר יכיר האדם את רגשותיו ויבררם, אזי כשאוכל דבר כפי ההרגש שירגיש ידע מהו שורשו הרוחני של אותו דבר, וכן כשיושפע עליו שפע רוחני מהשמים (בלא התלבשות בגשמיות) ידע להבחין מאיזה ספירה והארה רוחנית זה מגיע וידע מהי העבודה הנצרכת לנפשו כפי השפע שנשפע עליו. ורגשות האדם הם רבים (349 במספרם) אך נצמצמם לכשלשים עד ארבעים רגשות כללים, אך קודם שנתעסק בפרטי הרגשות הכללים, נבאר מהם נקודות המפגש של הנפש בגוף האדם, והיכן מתלבש הרוחניות של האדם בגופו הגשמי, והחלוק שבין כל נקודת מפגש כפי בחינתה וענינה (שהרי ישנם ז' נקודות של התלבשות הצלם הרוחני בגוף ובכל נקודה יש התלבשות של ההארה רוחנית אחרת וכפי שיבואר) ואיך יוכל האדם לברר את הרגש הרוחני מהשפעת הגוף הגשמי ותאוותיו, והאיך יוכל להעלות את הרגשיו הרוחניים מבחינת הגשמיות ששם זה נופל לתאוות ומידות רעות, להרגש רוחני מזוכך של התקשרות הנפש בבוראה, ובפרק זה נתעסק בהכרת הדמות הרוחנית היכן מתלבשת הקומה הרוחנית של האדם בגופו הגשמי, ובפרק הבא נביא כמה תרגילים איך להכניע את הגשמיות ולחדור לפנימיות האדם לנפשו הרוחנית ושפעה, ואיך יבחן האדם את עצמו אם הוא מתקדם בעבודתו להכנת נפשו לקבלת רוחניות.
האדם כלול מב' בחינות גשמי ורוחני, מצד גופו הוא גשמי ומצד נפשו הוא רוחני, וכפי שיש לאדם קומה גשמית כמו כן יש לנפש קומה רוחנית משלה, ואותה קומה מתלבשת בגוף הגשמי, ואותה קומה רוחנית מכונה בשם צל״ם, וישנם ב' צלמים, צלם אלהי״ם וצלם הוי״ה, וב' הצלמים מחולקים בעניינם, הצלם אלהי'ם הוא התלבשות הקומה הרוחנית של האדם בגופו, כלומר שהצלם אלהי'ם זה החלק הרוחני הקיים באדם מבריאתו, וכמו שכתוב "ויברא אלהי'ם את האדם בצלמו, בצלם אלהי'ם ברא אותו", מה שאין כן הצלם הוי״ה זהו השפע והקומה הרוחנית הקיימת בעולם, שהם העשר ספירות והתלבשות הפרצופים זה בזה מצד השם ית', כלומר שהצלם אלהי'ם הוא מצד האדם ותיקונו תלוי בעבודת האדם, מה שאין כן צלם הוי"ה שהוא שפע רוחני קיים מצד השי״ת ושם לא שייך קלקול ותיקון, אלא שאי אפשר להשיג את השפע של הצלם הוי״ה, אלא אם כן תיקן האדם והכין את הצלם אלהי'ם שיהא כלי ראוי לקבל את הארת הספירות שהם הצלם הוי״ה, כלומר הצלם הוי״ה מתלבש בצלם אלהי'ם, וכאשר האדם זוכה לצלם אלהי'ם שלם אזי ממילא ישיג את הצלם הוי״ה המולבש בתוך הצלם אלהי'ם, שהצלם אלהי'ם הוא מבחינת השבירה וצלם הוי״ה הוא מבחינת עולם התיקון, כלומר שהצלם אלהי'ם שהוא הקומה הרוחנית של האדם היא חסרה שלמות, כיון שהיא מחוברת עם העולם הגשמי על כן קיים בה שבירה שאינה על שלמותה ותיקונה אלא היא מושפעת מהטבע הגשמי הגופני, ועל כן חסר לה שלמותה הרוחנית, מה שאין כן הצלם הוי״ה שהוא מצד העולמות הרוחניים מצד השי״ת שבו הכל שלם, וכל עוד והצלם אלהי'ם הוא בבחינת שבירה אזי לא שייך שיאיר בו הצלם הוי״ה, שכדי שיאיר צלם הוי״ה צריך שיהיו כלים שלמים לקבל את אורו, וכל עוד והכלים שזה הז׳ נקודות של הצלם אלהי'ם המתלבשים בגוף האדם הם שבורים לא שייך שיאיר באדם צלם הוי״ה.

והנה כל קבלת האריז״ל מדברת אך ורק מצלם הוי״ה ואינו מדבר כלל מהעבודה להשלמת הצלם אלהי'ם, האריז״ל מבאר את הארת הספירות והתלבשות הפרצופים וכו׳, שהם ההארה הנפשית מצד השי״ת שזהו הארת הצלם הוי״ה, אך אינו מדבר כלל מהעבודה לתיקון השבירה שבצלם אלהי'ם , האריז״ל דיבר למקובלים שהיו מקובלים על העליונים ותחתונים שכבר תיקנו את עצמם והיו מזוככים, ועל כן רק ביאר להם מהו השפע הרוחני שהם מרגישים שזהו הארת הצלם הוי״ה וביאר להם מהם סוד אותם שפעים רוחניים מאיזה ספירות הם, ואיזה ייחודים צריך לעשות עם אותם הארות, ורק דבר אחד אומר האריז״ל שיש חילוק בין צלם אלהי'ם לצלם הוי״ה, דצלם הוי״ה מאיר את העשר ספירות בבחינת ג' קוים (חסד, דין, רחמים) מה שאין כן צלם אלהי'ם שהוא מצד השבירה שעמידתו בבחינת קו ישר אך לא בג' קוים אלא בחד סמכא שעומדים זה מעל זה בקו אחד ישר, והם ז' ספירות חג״ת נהי״מ (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) דקיימי אחד סמכא, וכך הם מתלבשים בגוף האדם זה מעל זה בז' מקומות כנגד חוט השדרה וכפי שיבואר, (והג' ראשונות כח״ב –כתר חכמה בינה, דצלם אלהי'ם הם נמצאים מחוץ לגוף האדם וחופפים מעל ראשו וכפי שיבואר), ומובן ממילא שלא שייך שאדם יכוון את כונות האריז״ל שהם מבחינת הצלם הוי״ה בלא שתיקן את הצלם אלהי'ם, דכונות צריך לחיות בהרגש ולא לדעת אותם בשכל, והרגשת החיות משפע רוחני לא שייך אלא אם כן תיקן את הצלם אלהי'ם משבירתו, ואדרבא אדם שתיקן את הצלם אלהי'ם משבירתו ירגיש בהרגשי נפשו את הארה הצלם הוי״ה שהם כוונות האריז״ל ואפילו בלא שלמד את כוונות האריז״ל.

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

דרכי השגה 2

דרכי השגה 2
על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה 

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.
פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.
אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.
השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.


                                                       פרק א'
לכל המוחין וההארות הרוחניות כלומר שפע רוחני יש צלם ולבוש (צלם ולבוש זה אותו דבר רק שהם ב' בחינות) ואותו צלם ולבוש מתלבש בכלים גשמים בזה העולם, והכלי זהו גוף האדם אשר בו מתלבש צלם אלהי"ם וצלם הוי"ה, והתלבשות הצלם בגוף נעשה בז' מקומות בגוף האדם (ממוח האדם ועד סוף עמוד השדרה, ומקום התלבשותם בפרטיות יבואר בפרקים הבאים בעזרת השם ית').
והנה הקדמנו ששורש כל הגשמיות הוא רוחניות, רק שכשנשתלשל ירד והתעבה עד שהתגשם כמבואר בספרים ואכמ״ל (ואין כאן מקום להאריך), וצריך לזכור הקדמה יסודית זו, שכל מה שנעשה בעולם הוא נעשה ברוחניות, ואע״פ שנראה לאדם שכולו גשמיות צריך להשכיל ולידע שאין דבר נפרד מאתו יתברך אשר הוא מקומו של עולם, ובכל פעולה גשמית יש התלבשות רוחנית וא"כ כל פעולה טומנת בתוכה פעולה רוחנית, ועבודת האדם בזה העולם לבא למדרגה זו שמכל פעולה ופעולה שעושה בעולם ואפי' פעולה גשמית יקבל את ההארה הרוחנית המולבשת שם, וישיג בשכלו את ההארה הרוחנית שבכל פעולה, ולא ישקע בהבלי הגשמיות אשר ההנאה מהם קלושה ביותר ביחס לרוחניות הנעלמת בם, וכאשר האדם מרגיל את עצמו לקבל את השפע הרוחני שבכל פעולה אזי הוא חי בטוב ובנעימים, משא״כ (מה שאין כן) כאשר האדם חי ע"פ טבע אזי הוא מקבל את השפע הרוחני בהתלבשותו הגשמית, וכאשר מתקבל השפע הרוחני כגשמי (בהתלבשות) אזי שייך שיפול השפע הרוחני מהקדושה לקליפה, כגון שמשפע אהבה דקדושה יפול לתאוה וכדו', ומיראה דקדושה יפול לפחד מבני אדם ומזיקים, וכן בשאר שפעים רוחניים כאשר הם מתקבלים בצורה גשמית שייך שיפלו לקלי'. והנה כל הדומם צומח חי מדבר שבעולם הם גם רוחניים וכנ״ל, ועבודת האדם שכאשר הוא מתעסק בהם כגון באכילה שתיה ומלבושים צריך להעלותם מבחי' גשמית לבחינה רוחנית, ולהשביע בהם את נפשו הרוחנית, וגם בזה שייך ב׳ בחינות.
א) שירגיל את שכלו לקבל את ההארות הרוחניות הטמונים בכל דבר, וקבלתם בצורה רוחנית נעשית ע״י שמרגיל את הרגשי נפשו להבחין בכל דבר שנכנס לגוף או שהגוף משתמש בו, מה הם השפעותיו הרגשיים. ועל ידי כך ידע ויבין לאיזה רגש רוחני שייך אותה הארה, ובכך תקבל נפשו את ההארה הרוחנית שבאכילה ושתיה ומלבושים, וכמובן שגם אדם הנמצא בדרגה כזו צריך להיזהר לא להתעסק בזה יותר מדי, כיון שבכל דבר גשמי יש אחיזה יותר גדולה של הקליפה, וכמו כן עבודת התורה ודאי הארתה הרוחנית גבוהה יותר.
ב) שיעשה ממילא, כלומר שאדם אוכל מתוך תאוה, ונדמה בעיניו שהכל גשמי אך באמת קיומו וחיותו היא מההארה הרוחנית הטמונה באוכל, [וההארות הרוחניות הטמונות בגשמיות נקראים ניצוצות], וההבדל בין מי שעובד לקבל את ההארה הרוחנית בשכל, לבין מי שמקבל את ההארה בהתלבשות בגשמיות, זה כהבדל החי מהמת.
וביאור הדברים - שתזונת האדם היא מהרוחניות שבאוכל [ולא מהאוכל הגשמי], וכל אוכל יש בו רוחניות וכנ״ל שכל דבר גשמי הוא רוחני בשורשו, אך מכיון שאנו נמצאים בעולם הגשמי והרוחניות התעבתה והתגשמה על כן ההארה הרוחנית שבהם היא מאד קלושה, אך אותם ניצוצות רוחניים הנמצאים בגשמיות הם כעין מפתחות לנפש האדם. שכאשר האדם אוכל, מזהה נפשו את אותם אורות רוחניים הנעלמים בדברים הגשמיים, וכאשר מכין האדם את נפשו לקבל שפע רוחני, אזי כאשר מזהה נפשו את אותם ההארות קלושות היא מתעוררת להתקשר לשורש אותם ההארות, אשר בשורשם האור הוא רוחני וזך בתכלית, ומהשפע הרוחני שנשפע לנפש כאשר היא מתקשרת לשורש אותם ניצוצות בא שובע לנפש, ואם כן הניצוצות הטמונות באוכל אין תפקידם להשביע את האדם, אלא שעל ידם מתעלה הנפש הרוחנית לשורש אותם ניצוצות ושם מקבלת הנפש את שפעה הרוחני ומזה תזונתה ושביעתה. ואם כן הניצוצות הם בסך הכל מפתחות לצינורות רוחניים גדולים ורחבים יותר, אך כאשר חושב האדם שהכל גשמי ואינו מכין את נפשו להתעורר לקבל שפע רוחני משורש אותם ניצוצות הטמונים בגשמיות אזי תזונת נפשו היא רק מאותם ניצוצות הטמונות באוכל הגשמי אשר הארתם קלושה ביותר ואם כן חיות נפשו קלושה ביותר, ה"וא הדין כהבדל בין חיים למיתה, דכל החיות היא מהשי"ת הנקרא חי החיים, דכל החיות נמשכת מהשי"ת המחיה את כולם, ועל כן כאשר האדם זוכה ומתקשר בכל דבר לרוחניותו הרי הוא מתקשר לקב"ה, ואזי חייו הם חיים אמיתיים, כיון שבכל דבר הוא מתקשר לקב"ה שהוא המחיה של כל הדברים, מה שאין כן אדם שאינו עובד לעורר את נפשו להתעלות מכל דבר ולהשיג בכל דבר את הרוחניות הנעלמת בהם ומניח את עצמו על הטבע, וכל חיותו היא בהתלבשות וכנ"ל, אזי הוא בבחינת מת כלפי העובד ה', כיון שכל חיותו היא מהארת הניצוצות אשר הארתם קלושה ביותר ועל כן הוא בבחינת מת, וזה הביאור בדברי הגמ' (ברכות טו:) צדיקים במיתתם קרויים חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים - דהצדיקים אשר כל חיותם מהשי"ת, ואף בגשמיות כל אכילתם היא לצורך נפשם, וכל אכילתם היא רוחנית שמקשרים עצמם לחי החיים, על כן גם במיתתם קרויים חיים, דבשעת המיתה רק הגוף מפסיק לתפקד אך הנפש ממשכת את פעולתה לקבל שפע רוחני מחי החיים, וכמו שדרשו חז"ל (ברכות סד. מו״ק כט.) על הפסוק "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהי'ם בציון" אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", ופרש"י אין להם מנוחה מישיבה לישיבה וממדרש למדרש. אלא שכאשר [הנפש] הייתה בגוף בזה העולם הייתה צריכה לקבל את השבע דרך הגוף, ולאחר הפטירה היא מקבלת את השפע ישר בלא שום התלבשות בגשמיות, מה שאין כן רשעים שהם בחייהם קרויים מתים מכיוון שאין הם עובדים עבודת הנפש ועל כן כל חיותם קלושה ביותר וכנ"ל ועל כן גם בחייהם קרויים מתים כיון שהם מנותקים מחי החיים, וזהו פרוש הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר" שעיקר האכילה היא לצורך הנפש אשר היא מקבלת את השפע הרוחני שהוא הוא המחיה את האדם כפשוטו, וכנ"ל שמגשמיות בלבד לא שייך שיתקיים האדם, דלא יתכן דדומם צומח חי יוכלו לזון את המדבר אשר הוא בדרגה גבוהה מהם, דלא יתכן שדברים גשמיים יזונו את האדם אשר הוא מורכב מגשמי ורוחני, אלא דגם בדומם צומח חי יש הארות רוחניות שדרכם מקבלת הנפש הרוחנית את תזונתה וכנ"ל, ועל כן לא שייך שישבע האדם מהאכילה אלא אם כן האכילה היא לצורך נפשו, וזהו "צדיק אוכל לשובע נפשו", דכיון שאכילתו היא לצורך נפשו על כן במעט אכילה מתעוררת הנפש לקבל את שפעה משורש הניצוצות הרוחנים הטמונים באוכל ובזה היא שבעה [וזה הביאור באוכל קימעא ומתברך במעיו]. מה שאין כן בטן רשעים תחסר, דהרשעים שאוכלים לצורך הבטן על כן תמיד אינם שבעים וחפצים לאכול עוד ועוד, ואף כשמפסיקים אין זה משום שמרגישים שובע אלא משום שאינם יכולים להכניס עוד אוכל מחוסר מקום בבטנם, וסיבת הדבר שאינם שבעים דהשובע בא לנפש, והם שאינם מזינים את הנפש על כן בטנם חסרה תמיד, וזהו ביאור הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", וכי יעלה על הדעת שהאדם חי מהלחם, והלא ברור שהחיים הם מהשי"ת ולא מאכילה טבעית, אלא רמוז בזה שבאכילת הלחם עצמה שם מונח החיות של מוצא פי ה', דהחיות אינה מהלחם אלא ממוצא פי ה' המונח בתוך הלחם.
ואף כשאדם עובד לקבל את השפע הרוחני יש בזה ב' אופנים,
א) שמקבל הארה רוחנית בהתלבשות, כלומר דבכדי לקבל את ההארה הרוחנית הוא צריך לאכול, וע"י האוכל מתעוררת נפשו ומשתמשת בניצוצות כמפתחות לצינורות רוחניים גדולים ורחבים יותר וכנ"ל.
ב) שהאדם מקבל שפע רוחני בלא שום התלבשות, דיודע איך לעורר את נפשו לקבל שפע רוחני, ואינו נצרך להשתמש בדברים גשמים ככדי לעורר את נפשו, וזה הבחינה הנאמרת במשה רבינו ע"ה, על הפסוק "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", ואיתא דלחם לא אכל ומים לא שתה, אך אכל ושתה את דבר ה', דבלא אוכל ושתיה אין קיום לנפש האדם, דהאוכל ושתיה זהו דבר רוחני וכנ"ל, וכמבואר בכוונות האכילה, דאכילה זה אכל-י"ה, שתי'ה זה שתה-י"ה, כלומר דכל אוכל זה לבחי' המוחין ובלא זה לא שייך קיום לאדם, אלא שאנו מקבלים את תזונת הנפש בהתלבשות גשמית של אוכל ומים, ומשה רבינו ע"ה ניזון ברוחניות בלא התלבשות הרוחניות בלחם ומים והבן.

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

דרכי השגה 1

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.
פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.
אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.
השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

דרכי השגה
על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה
מבוא
ובו יבוארו תרגילים מעשיים אשר על ידם יבא האדם להשגת בחינת נבואה, אשר היא ראיה רוחנית, וכמו שכתוב (שמואל א' פרק ח' פסוק ט') "כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה" וגו', וכן מצינו בספר הערוך ערך "אבן המנוגעת" וכו'. אבני שיש טהור (חגיגה יד) תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס, זהו המפורש בהיכלות רבתי ובהיכלות זוטרתי שהיו עושין מעשים ומתפללים תפלות בטהרה ומשתמשין בכתר וצופין בהיכלות ורואין היאך משמרות המלאכים במעמדם, והיאך היכל אחר היכל ולפנים מהיכל וכו', זה פירוש רב האי גאון עכ״ל.
לשון הערוך - אבני שיש טהור. בגמרא דאין דורשין בחגיגה:ת"ר ארבעה נכנסו לפרדס זהו המפורש בהיכלות רבתי ובהיכלות זוטרתי שהיו עושין מעשים ומתפללים תפילות בטהרה ומשתמשין בכתר וצופין בהיכלות ורואין היאך משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחר היכל ולפנים מהיכל. וקאמר להו רבי עקיבא כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים. פירוש: כי מי שהוא מגיע בצפייתו לאותו מקום, נראין לו שם מים רבים ואין שם מים כל עיקר אלא דמות בעולם נראה לו ואם אמר הרי אלו מים, נהדף לפי כי שקר הוא אומר. וכן מפורש בהיכלות רבתי: בלשון הזה מפני ששומרי פתח היכל שיש מטילין אלף אלפי גלי מים ואין שם אפילו טיפה אחת אמר רבי עקיבה נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת אלא אויר זיו.
אבני שיש טהור שהן כלולות בהיכל שהיה זיו פניהם דומה למים ואם אמר מים הללו מה טיבן וכו' ברייתא ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבן רואין וצופין, כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור ושומעין ואומרין ומדברין כעין הסוכה ברוח הקדש. זה פירוש האי גאון.
ומבואר, שלבוא לבחינת השגה ישנם עשית מעשים שהם הרגלים מסוימים שעל ידם באים לראיה רוחנית, וכן מצינו בגמרא מועד קטן (טז ע״ב) "אלה שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני" וגו׳ מאי קאמר אמר ר' אבהו ה"ק ואלה שמות גבורתיו של דוד וכו', הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה הוא מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת וכו',
לשון הגמרא - אלה שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת וגו' מאי קאמר אמר רבי אבהו הכי קאמר ואלה שמות גבורותיו של דוד יושב בשבת בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי הקרקע דכל כמה דהוה רביה עירא היאירי קיים הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות כי נח נפשיה הוה מתני דוד לרבנן והוה יתיב על גבי קרקע אמרו ליה ליתיב מר אכרים וכסתות לא קביל עליה תחכמוני אמר רב אמר לו הקדוש ברוך הוא הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה ראש השלישים תהא ראש לשלשת אבות הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת.

ופירש רש״י מעדן עצמו: כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב לארץ, וזהו גם כן בחי' ישיבה גופנית בצורה מסוימת שעל ידה מוכן האדם לקבל את השפע הרוחני, וכן יעויין, (מלכים א' י"ח מ"ב) "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו" וגו', וזהו גם כן צורת ישיבה גופנית שעל ידה מקבל הנביא את שפע הנבואה.

יום חמישי, 14 בספטמבר 2017

דעת עליון

בס"ד
הדעת היא המידה (הספירה) העליונה, אשר יכול לקנות האדם. עד כדי שמיחסים את הדעת כספירה. הספירות הם מידות אלוהיות היוצאות מאור אין סוף ומשתלשלות אחת מין השנייה, עד שמאורן נוצר העולם הזה.
ספירת דעת אינה אחת מ-10 הספירות, כך גם מונה ספר היצירה עשר ולא אחד עשר. ויש בכוחו של האדם לקנות את מידת הדעת עד הגיעו אל דעת עליון כפי שנאמר על משה.
הספירות האלהיות מתמזגות בדרך חיבור ויחוד אך בהכרעה, כדרך העולם שחיבור ויחוד מביא אל ההריון וההולדה. ההכרעה רומזים לנו חז"ל, "אשה מזרעת תחילה יולד זכר" וכו. החכמה והבינה ביחודם מתגלה הכתר אשר על ראש המלך. הנצח וההוד ביחודם מתגלה היסוד. נצח הוא שורש האמונה, והוד הוא שורש החכמה. למרות שבתרשים הספירות נראה לכאורה ההיפך, שהחכמה היא בצד ימין ואילו ההוד בצד שמאל. אך יש הצלבה בספירות כפי שידוע שרגל שמאל נקשרת לצד ימין של המוח, וכן רגל ימין נקשרת לצד שמאל של המוח.
וכפי שהחכמה והבינה מגלים את הכתר כך הנצח וההוד מגלים את העטרה (יסוד).
החסד והגבורה, שלכאורה ניראות שתי ספירות אלו מתנגדות. בייחודם מגלים את התפארת
ובדרך ההכרעה ממדת החסד והדין מתגלה ההכרעה כרחמים. ועל כן נקראת מדה זו (התפארת) "משפט". המשפט הוא הכרעת הדין שמתפקידו של השופט להכריע בין הצדדים. וזאת לימדנו שלמה המלך, "מלך עליון", במשלו על משפט שתי הנשים. שטענו שהילד החי הוא שלהן. אחת אמרה חצו את הילד לשנים, והשניה אמרה תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו. האחת שאמרה חצוהו אינה בגדר משפט! שהמשפט אינו ממוצא, הוא הכרעה. על כן אמר המלך בחכמתו תנו לשניה שאמרה "תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו" כיון שהיא זו שהלכה בדרך המשפט. כאן לימדנו שלמה את דרך ההכרעה בין החסד לדין.
ומאידך המיזוג לאמצע בין החכמה והבינה מגלה את הדעת. הולד נולד חסר דעת, ואט אט לומד להשתמש בשכלו. השכל הנכון מחבר את החכמה והבינה וכך קונה את דעת.
חז"ל מספרים לנו את משל החמה והלבנה (גמרא-חולין, דף ס' עמוד ב') "רבי שמעון בן פזי רמי (מקשה). כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן (לכאורה יש סתירה פעם שני המאורות הגדולים ופעם את המאור הקטן), אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני? (נר ביום מה נותן), אמר לה זיל לימנו (לכי וימנו) בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר (ימים הרי נמנים לפי השמש) דלא מנו ביה תקופותא (התקופה נמנת לשמש) דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו (לכי ויקראו) צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן, חזייה דלא קא מיתבא דעתה (ראה שלא נחה דעתה) אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח".
חמה ולבנה נמשלו כאן לחכמה ובינה (בגימטריא, חמה ולבנה =חכמה ובינה) בתרשים הספירות בצורת אדם הכתר משפיע אל החכמה והבינה. ומכאן בא המשל שהכתר צריך להשפיע שפע אל החכמה והבינה. וכאן שואלת הבינה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"? שהרי זה מזכיר את המשל הפילוסופי, שמספר על חמור שלא אכל ושתה ימים רבים. ושמו לו משני צידיו במרחקים שווים לחלוטין, בצד אחד אוכל ובצד השני מים. ומתברר שהחמור מת כיון שלא יכל להכריע לאיזה צד לפנות.
אם היינו מצפים שהחכמה (החמה) תבוא בטרוניה היינו צופים במותה (כמשל החמור) החכמה היא אוצר המידע אך היא גולם (גלם=חכמה) אוצר מידע. המכרעת היא הבינה (הלבנה) אומר לה המלך (הכתר) לכי מעטי עצמך. תהיי תחת החכמה, כפי סדר הספירות בהשתלשלות (אחת תחת השניה) שכך צריך להיות דרך העולם. הנקבה בזיווג תחת הזכר (בהכרעתה!) "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ההכרעה הוא הזכר הוא המשפיע. אז מתגלה הכתר בעליונים והעטרת בתחתונים. (לעניינו כרגע נשאיר את ההמשך המשל בגמרא לפעם אחרת למרות שבו רב הנעלם על הגלוי).
ההקדמה שהבאנו עד אתה מלמדת אותנו איך לקנות דעת עליון שזו עיקרה של היהדות שבדעת עליון אפשר להידבק בכתר (במלך עליון).
כך משה רבנו קונו דעת עליון על ידי הענווה והשפלות עד שאומר "ונחנו מה". שֹם עצמו תחת החכמה ובכך זכה שהתורה שהיא התגלות הכתר באה על ידו (בעשרת הדברות יש 620 אותיות כמנין כתר).
מכאן למדנו כלל, היחוד וההכרעה בין החכמה והבינה (השכל והאמונה) מולידים את הדעת. ומכאן אנו פונים אל נושא העיקרי למאמר זה והוא שם ע"ב.
שם ע"ב נבנה משלשה פסוקים (שמות י"ד) (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
בכל פסוק יש בדיוק 72 אותיות אנו מעמידים את הפסוקים הראשן ישר השני הפוך והשלישי ישר כך:
ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם   - ישר
הלילה לכ הז לא הז ברק אלו הלילה תא ראיו ךשחהו ןנעה יהיו לארשי הנחמ ןיבו םירצמ הנחמ ןיב אביו  - הפוך
ויט משה את ידו על הים ויולך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים – ישר
ואז לוקחים במאונך אות מכל פסוק ומחברים עד שמקבלים 72 צירופים של שלש אותיות בכל צרוף. בראשונה לוקחים ו' של ויסע מן הפסוק הראשון. ה' של הלילה מן הפסוק השני. ו' של ויט מן הפסוק השלישי וקבלנו צרוף "והו". וכך הלאה.
וכאן אני רוצה לעמוד על הענין שהופכים את הפסוק השני ואנסה להביא טעם לענין.
אחרי היהדות קמו להם שתי דתות המאמינות באלהים, אך דרכיהם שונות ופסולות לפי דרך היהדות. הראשונה משתיהן שקמה היא הנצרות והשניה היא האיסלם (לא עסקינן ביתר הדתות שרובן הולכות אחרי האלילים). יש אפשרות למצוא רמזים רבים דרך שלשת הדתות אשר יקרבו אלינו את עניין היפוך הפסוק האמצעי.
הנצרות בחרה את דרך השכל, והאיסלם בחרו בדרך האמונה. הנצרות בחרו את יום המנוחה שלהם ביום ראשון, והאיסלם בחר ביום ששי. היהדות קבלה מציווי השם את יום השבת כיום המנוחה. הנצרות מתנהגת על צד שמאל (כ-שמאלנים), והאיסלם על צד ימין (כ-ימנים). הנצרות בחרה בכתב הלטיני ההולך משמאל אל הימין, האיסלם בחר בכתב הערבי ההולך מימין לשמאל. הנצרות קבעה את השנה על פי מהלך השמש, והאיסלם על פי מהלך הירח.
היהדות קבעה את השנה על פי החכמה והאמונה דהיינו השמש והירח (כפי שכבר ראינו בדרשת חז"ל "שני מלכים שמשתמשים בכתר אחד). החודש נקבע על פי מהלך הירח (29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה). כיון שאין לעצור באמצע היום ולקבוע שכאן מסתיים החודש נלקחו 6 חודשים בני 29 יום וששה חודשים בני 30 יום ומקבלים 354 יום. מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה 365 ועוד 6 שעות. מכאן שחסר עוד 10 ימים להשלים את השנה ועל כן מעברים אחת ל3 שנים בממוצא את השנה ומוסיפים אדר שני וכך מתאזן ההפרש. כל זאת בא בציווי השם יתברך.
השמש מסמלת את החכמה. ולכן נקבעה השנה הנוצרית על פי מהלך השמש. לחודשים אין להם על מה להישען אלא בדרך החכמה לקחו את 365 ועוד רבע יום שזה מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה וזאת השנה! וחילקו אותה ל12 חודשים ואז קבלו 4 חודשים בני 30 יום ו7 חודשים בני 31 יום וחודש אחד בין 28 יום. ואת רבע היום מוסיף פעם ב4 שנים יום נוסף (29 לפברואר). 4X30=120. 7X31=217. 1X28=28. 120+217+28=365.
הירח מסמל את האמונה. מהלכו החודשי 29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה. ואז לוקחים 6 חודשים של 29 יום ו-6 חודשים של 30 יום ומקבלים 354 יום. כך נקבע השנה על פי האיסלם. ואז החודשים לא מקבילים לעונות השנה חודש מסויים שנמצא בקיץ אחרי כמה שנים הוא יופיע בחורף.
הכתב - צורת האותיות המופיעות בספר תורה שלנו, היא אותה צורת האותיות שנכתבה על ידי משה בספר התורה. הכתב הולך מימין לשמאל.
בצורת האותיות הלטיניות הכתב הולך מן השמאל אל הימין
בצורת האותיות הערביות הכתב הולך מהימין אל השמאל.
גם כאן מחברת היהדות בין החכמה לאמונה. כל אות נכתבת משמאל לימין, כשההתקדמות היא לצד שמאל. בספר התורה עם כתב הסופר אות ובא עכשיו לכתוב אות "דלת" הוא רואה את הדלת בזמן הכתיבה אך לא רואה את האות שכתב קודם, כיון שידו מסתירה לו. ובאם חבר את האות "דלת" לאות שלפניה שתי אותיות אלו פסולות. ובכתיה זו יש כאן חיבור של שכל ואמונה, כשרואה את האות שכותב היא דרך השכל, אך כיון שלא רואה את האות שכתב הוא צריך לדעת על פי האמונה מתי לעצור.
הנצרות שהולכת בדרך השכל, הכתב הולך מהשמאל אל הימין כך שגם האות נגלת בזמן הכתיבה וגם כל מה שלפניה נכתב.
האיסלם בחר בכתיבה בדרך האמונה, שכל הנכתב מוסתר על ידי היד אפילו האות הנכתבת באה מהימין אל השמאל ומוסתרת תוך כדי כתיבה.
אנו מוצאים את היהדות שמשלבת בין החכמה ואמונה שזה השילוב הנצרך להרמוניה של הבריאה. כן כך הולך השם ע"ב. פסוק הראשונה ישר מהימין אל השמאל כדרך היהדות. ופסוק שני הפוך מהשמאל אל הימין כדרך הנצרות, ופסוק שלישי ישר מהימין אל השמאל כדרך האיסלם.
כמובן ששם ע"ב הוא לא שילוב של הדתות. אלא הדתות מתחילות מן היהדות שזו הבחירה של הקדוש ברוך הוא "אתה בחרתנו מכל העמים". הנצרות והאיסלם יוצאים על ידי יהודים שהמירו דתם והביאו דת חדשה אך כפי שהראתי כאן כל צד לקח לא חלק אמיתי מן היהדות והפקיר חלק נוסף.

ולסיכום. השילוב של השכל עם האמונה הוא השילוב המנצח, כשהאמונה מכרעת (אשה כי תזריע תחילה) ועם ההכרעה משתלבת האמונה תחת השכל. וכך יכולה להיוולד דעת עליונה אשר עולה עד הכתר ומתייחדת עמו. ועל זה נאמר (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". התורה מייתרים את המילה "היום". להגיד שזה מורה על חיים תמידיים. דהיינו הדבק בשם חי את חיי העולם הבא היום!

יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

מתוך "מעייני השילוח"

מתוך "מעייני השילוח" בעקבות המאמר האחרון שהבאתי כפי שהבטחתי שם להעלות את המאמר מתוך הספר והנה הוא:

הנחה עושה מצוה או הדלקה כו' כתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נתיב היא הכללים של ד"ת כמו (ירושלמי נדרים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והוא שחז"ל הבינו שבזה הפסוק נכללו כל המצות, ונר לרגלי דבריך היינו לכל פרט מעשה ולכל פסיעה ופסיעה צריך הש"י להאיר לאדם ולא יסמוך על הכלל, כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות, וזהו האיבעיא הנחה עושה מצוה היינו אם יש לסמוך על הכללים שהם מונחים וקבועים וכפי הארתם כן יעשה, או הדלקה עושה מצוה שאין לסמוך על הכלל רק כפי שיאיר הש"י בכל פרט מעשה וזהו הדלקה עושה מצוה היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה, וכן הוא ההלכה (מי השילוח ח"א מסכת שבת).

וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה. ולהבין מה הציב כן השי״ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה כדאיתא במדרש א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו׳. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שמא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מצאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה כדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם כפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח״ז מברר א"ע אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות וכמו שנאמר באאע"ה (וירא) ואברכם זקן בא בימים שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר א"ע בהדרגה וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע״ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדש. אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי״ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:

אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי חורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאמרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפסילת האידן ולא בפסילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסתעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, יצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו) משחית נפשו הוא יעשנה. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אע"ה הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס׳ שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ריא) כדין אלביש קנאה חד צדיק והקנאה בקדושה הוא להתקשר באהבה כדאיתא בזה"ק (ויחי רמה) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע״מ (נשא קכד) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה׳ את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק׳ ז"ל שזה מורם על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור:

והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליע"א איזו הרגשה אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח וכענין שאמרו בש"ס (מגלה יד) אכתי עבדי אחשורוש אנן שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת וכדכתיב (דה"א כח) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו הוא פעולת אדם. ימצא לך הוא ההדלקה מהשי"ת. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נתן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה: (בית יעקב בראשית פרשת מקץ אות ה')


דעת יודע וידוע שכל משכיל מושכל

תורתנו הקדושה היא נצחית דהיינו בכל זמן ובכל עת היא עכשוית. על כן נצטווינו "והגית בו יומם וליל" כך פותח יהושע בפרק א' בספרו את פנית השם אליו ומצווהו "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
יומם היא התורה שבכתב וליל היא התורה שבעל פה. ומכאן שגם התורה שבעל פה נצחית ועכשוית. ומכאן שאנו מחויבים לדעת את המצווה (המצוות). ומאחר שאנו יודעים את המצווה מחובתנו לדעת את סוד המצווה. כפי שאבותינו הקדושים נביאינו וחכמינו ז"ל עסקו במלאכה זו יומם וליל ובכך נהיו חלק מהתורה נחלו את חיי העולם הבא בחייהם וזהו הסוד הנורא.
כיוון שלמדנו את סוד המצווה חובה עלינו לדעת את טעם המצווה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם (מסכת פרקי אבות) הדין הוא ידיעת המצווה האמת הוא סוד המצווה והשלום הוא טעם המצווה. התורה שהיא הנצחית היא זו שעומדת על קיום העולם, ואלו שמקיימים אותם הם מניעים את העולם וזו טעם המצוה דהיינו כשמגיעים להבין את טעם המצווה נהיים שותפים לבריאה. וזאת הבינו היוונים הרשעים שלא אכפת היה להם שיחרב העולם כיוון שאין בכוחם לקיימו.
ההקדמה הזאת שהבאתי באה בעקבות שורה שקראתי לפני יומיים במהלך חג החנוכה (נר שני) בתוך דברי מורי ורבי הרב אברהם אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא. "קמא מצוה מציעא סוד מצוה בתרא סיבת מצוה ואלה ג' דרכי השם המצוה לדעתה ולדעת סודה לדעת סיבתה".
הדברים התמוהים האלו (שכבר רמזתי על ביאורם בתחילה) לא התיישבו על דעתי. אך הבוקר (נר רביעי). קראתי מאמר בתוך "מעייני השילוח" שנלקט מאדמורי איזביצא בראשם רבי מרדכי יוסף זצללה"ה בעל "מי השילוח" ואחריו בנו רבי יעקב זצללה"ה בעל ה"בית יעקב". וכן בניהם ונכדיהם ז"ל. ובכך הדברים התיישבו בדעתי עד שהרגשתי את אורות החג מרצדים בנפשי. (והרוצה ויכול להגיע אל המאמר בתוך הספר עמוד ל"ג-ל"ז יבושם לו ואני אביא כאן הדברים בקיצור ובלשון שווה לכל נפש).
הגמרא במסכת שבת דף כ"ב עמוד ב' עוסקת בשאלה לגבי נר חנוכה, האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? להפשיט את השאלה אסביר, האם הדלקת הנר עושה את המצוה והנחתו בחנוכיה היא המשך בלבד? או הנחת הנר הבוער בחנוכיה היא המצוה וההדלקה שקדמה לה היא הכרח מעשי לצורך המצוה?
ואני עוצר בדיון להגיד: שמכאן יבואו ליצני הדור ללגלג על ההתעסקות "השולית" של חכמינו בשטויות כביכול. ועוד יוסיפו לזלזל מתוך שיוציאו דברי המדרש מהקשרם "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף" (מדרש רבא).
אך כפי שכבר הקדמתי עסקו חכמינו לברר מהמצווה את האמת והסיבה (הסוד והטעם).
ומכאן אני מתמצת את המאמר "מעייני השילוח": אומר דוד המלך "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" נתיב-הוא הכללים של דברי התורה. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) אמר על זה רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". שבזה הפסוק נכללו כל המצוות. ואילו נר לרגלי דבריך-נר הוא הפרט למעשה, לרגלי דבריך – שבכל פסיעה צריך שהשם יתברך יאיר לאדם ולא יסמוך על הפרט. שאולי מתוך שלא יבין את הפרט מהכלל יבוא לטעות. וזו שאלת החכמים: האם ההנחה עושה מצוה האם אפשר לסמוך על הכללים המונחים וקבועים וכפי שהם מאירים לו יעשה, או ההדלקה עושה מצוה שהארה שמאיר לו השם יתברך בכל פסיעה ופסיעה עליה יסמוך ולא על הכלל. וכך נפסקה ההלכה לגבי נר חנוכה שההדלקה עושה מצוה. כך מבאר בעל מי השילוח את ההלכה בקיצור ובתימצות.
ובנו ממשיכו בספרו "בית יעקב" מקדיש לנושא יתר הרחבה. ומסיים מאמרו בשאלת חז"ל: האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? ומסביר שההנחה היא פעולת האדם וההדלקה היא מהשם יתברך. אך נחזור להתחלה מאמרו ונציג את דבריו:
אומר ה"בית יעקב" שכך הוא העסק של השם יתברך עִם ישראל לעולם. שכל זמן שהם בעולם הזה נראה בהם חסרון ואחר יציאתם מן העולם נראה למפרע שלא היה בהם חסרון. ומבאר דבריו: נאמר במדרש, אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם" (שמות י"ב) שהיא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל (דהיינו שאם נתייחס לספר התורה כספר מצוות) וממשיך ואומר רבי יצחק מה הטעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. כוונתו שכל ספר בראשית העוסק בבריאת העולם וכל מעשיהם של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב שבזכותם נחלנו את ארץ ישראל, שנלקחה מהגוים על פי השם יתברך, וניתנה לנו.
מסביר ה"בית יעקב" שאם הייתה התורה מתחילה מ"החודש הזה לכם" דהיינו מתחילה במצוות, היה האדם צריך להיבראות (להברא) שלם כבן 13 מוכן לקיום המצוות בעל דעה שלימה, כדי שיוכל להתגבר על היצר הרע. אך רצה הבורא להתחיל מבראשית על מנת לתת לנו נחלת גוים שזה מתברר מהסוף. דהיינו שהאדם יערוך בירורים לעצמו אז יקבל חלק גם בהתחלה (דוגמת היוצא מן העולם שלמפרע רואים שלא היה בו חסרון) ומסביר את הרעיון בפתילת הנר שנמשכת אחר השמן אף שמתברר שהיא מלאה אור (הדבר צריך הסבר פילוסופי-שאילו היתה רואה הפתילה את האור שהיא מפיצה לא היתה צריכה להמשך אל השמן – זו דוגמא למצב היפותטי). וישראל נמשלו לפתילה כפי שמראה הזוהר הקדוש.
ומכאן שאם ישראל ימשכו אחר השמן (מעשה השם יתברך ואור האבות) יתברר להם שיש להם חלק אף למעלה מהדעת (כמו שהתחלנו דהינו מידיעת המצוה ויעלו למדרגת הסוד שהוא למעלה מהדעת שהיה להם אז) ואם היו נבראים אם דעת שלימה (דהיינו שהתורה היתה מתחילה מהמצות) אז לא היה להם חלק בסוד דהיינו למעלה מהדעת שלהם כעת. כך שהדרך הנכון שנברא האדם בלא דעת ואחרי זה מברר את עצמו אז קונה את ההתפשטות. כפי שעשה זאת אברהם אבינו שבירר עצמו בהדרגה שנמשך אחר השמן (הבעירה מהשם) ואז נמשך השמן והאור אחריו (כפי שאומרים חז"ל האבות קימו את כל התורה כולה אפילו במצות שנתקנו על ידי החכמים שבאו כמה אלפי שנים אחריהם. וזהו ידיעת הטעם שמקיימת את העולם כפי שציינתי בתחילה).
ואומר ה"בית יעקב" שכל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת (הבירור מפריד מהטוב את הפסולת).
ומכאן עובר ה"בית יעקב" לברר דברי הגמרא "במה מדליקין ובמה אין מדליקין" (גם כאן ודאי השתמשו ליצני הדור בכסילותם). אומרת הגמרא "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים".
אסביר תחילה את פשט המילים כפי שמבארת הגמרא: "לכש" אומרת הגמרא שוכא דארזא - ענף עץ ארז. "חוסן" גבעולי פשתן שעברו במדוכה אך לא מנופצים. "כלך" פקעת של תולעת משי. "פתילת האידן" ענף ערבה. "פתילת המדבר" סרפד. "ירוקה על פני המים" הירוקת שמצטברת בספינה.
ומסביר ה"בית יעקב" דברים סתומים אלו בטוב טעם. שכל אלו שמנינו (אין מדליקין) שרמזו חז"ל לאסור את הפתילות שהאור מסכסך בהם (קופץ - בורח מהפתילה וחוזר בגלל הפסולת) אף שהם נשמות יקרות נמצא בהם פסולת. ענף הארז מרמז על הפסולת שנפרד מאברהם אבינו (ישמעאל בנו) שיצא מאביו שהוא מדת החסד אך בלי דעת. (נראה לי שאברהם נקרא עץ ארז שהיה חזק כארז בדרכו ושורשיו העמוקים של הארז מסמלות את השורשים שהיכה אברהם. ובנו ישמעאל שהוא כענף של הארז אך בתחילה קוראת לא המשנה "לכש" שמסרת בידו אביו שמות של טומאה והיה לוחש (לכש-לחש) כשפים. "חוסן" הוא יצחק שהיה מדת הגבורה והפסולת שיצאה ממנו הוא עשו שאת מדת הגבורה לקח למקום הלא נכון שאמרו עליו חז"ל באותו היום שבא מן השדה עבר חמש עבירות. בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. ועוד נאמר עליו "מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר". "כלך" מרמז על הפסולת שיצאה מיעקב הם הטיפין שיצאו מיוסף..... מכאן הרמזים הולכים ודקים מדק ומורים על הסברים עמוקים ולא מן הראוי להעלותם על הכתב ואולי בפעם אחרת אם יסתייע...
וכאן אנו מגיעם לחלקו האחרון של המאמר ושואל ה"בית יעקב" ההארה והתעוררות  האם היא על ידי פעולת האדם או מהשם יתברך בלבד שמכניס בלבו צעקת התעוררות. ואומר כפי שכבר כתבתי למעלה, האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. שהנחה היא פעולת האדם והדלקה היא הארה מהשם יתברך? ומביא ראיה לדבריו מדברי הימים שנאמר "אם תדרשנו ימצא לך". ולמען ההבנה הביא את כל הפסוק (דברי הימים א' כ"ח ט') "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד".
תדרשנו הוא פעולת האדם. ימצא לך הוא הדלקת השם יתברך. שהשם יתברך חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בליבו שיתפלל האדם אל השם יתברך, ובכך פועל ישועה אצל השם יתברך, ומעלה עליו השם יתברך שהוא (האדם) זכה לכל זאת ביגיע כפיו.
היחיד שזכה להתגלות שלימה באור צח ובהיר ובבת אחת הוא משה רבינו שלא נזקק לחסרון שאחריו יבוא השלמות ולכן אנו אומרים תורה ציוה לנו משה! הוא שהוריד לנו את התורה והוא מעביר לנו את המצות. ועל כן בא המאמר הזה לעורר אותנו להחזיק בתורת השם ולקבוע עתים לתורה. שבכך נדע את המצוות וכשנחקור אותם נגלה את סודם בתורה שבעל פה שנמסרה על ידי משה. ונחקור טעמיהם כפי שעשו זאת האבות הקדושים והנביאים והחכמים ואז נגלה את טעמיהם. ובכך נהיה שותפים לבריאה ולבורא. אור גדול ליהודים בימים ההם ובזמן הזה.


נ.ב. בקרוב ממש ובלי נדר העלה את המאמר מתוך מעייני השילוח, ויוכל המעיין להשוות ואולי יבין איפה שהחסרתי.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

משיכת שפע

(ספר שערי קדושה - חלק ג שער ה)
ובזה יתבאר ענין הנבואה, כי אחר היות האדם בחומר זך בלי זוהמת היצר הרע ולא בכוחות הנפש היסודית כלל, ולא יש בידו חטא הפוגם באיזה שורש משרשי נשמתו, הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני:
והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שבו שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו, ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם, מזה לזה, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו כאלו מצויר ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה לצייר בדעתו עניני העולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם. ויכוין להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן, וכאשר ירד האור על ידו אליהם הם שמחים בזה ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהם כפי החלק הראוי לה. ויכוין להוריד דרך ירידה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאלו רואה אותן בעין ממש:
עד כאן משערי קדושה.

השתלשלות העולמות נעשה בכל רגע, רצונו יתברך נאסף לפרטיו ע"י א"ק (עולם אדם קדמון) כשיש לו את הפרטים מתחיל האתחול באצילות שהוא הסדר בפרטים. אחר בא הרעיון אל הבריאה, שם הבנת הרעיון. אחר בא התרשים זרימה ביצירה. ולאחריו באים הכלים והחומרים בעשיה.
שלשת העולמות בריאה יצירה עשיה מופעלים על ידי הלב המצייר ומדמה.
ואם נרצה לטפס מעלה על מנת להגיע אל השורש הנמצא באצילות יפריע לנו המדמה כיון שבכל מחשבה הוא נמצא וינסה הוא לעזור לנו אך אין הוא מכיר את מה שלא ראה וידע, ועל כן ימנע אותנו מלהגיע.

ועל כן נצטרך להפשטת הגשמיות, דהיינו לסלק את כל המחשבות לגמרי. כי אז לא יהיה בידו (של המדמה) על מה להישען ויעצור גם הוא. אך כיון שהלב לא נעצר יכנס כח המצייר שבלב לפעולה, אשר בכוחו לרשום רשימו. דהיינו להכיל מקום ומצע לרושם, אפילו שאין בו פרטים או כלים כפי שרגיל, בכל אופן יכין הוא מצע לרעיון שאין לא ידיעה בגודלו כיון שהמצע שמכין יש בכוחו לשאת כל רעיון, ואז ירד רושם מן האצילות אל תוך המצע ושם נוכל להיאחז בשורש. ואם ירצה השם המשיך בפעם אחרת.

יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בעצם היום הזה

תורה נפלאה נתנה לנו. כמה מתיקות איזה אור. ורציתי להאיר נקודה מעניינת בדרך ביאור התורה.
נאמר בפרשתנו:  (בראשית ז' י"ג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
המשפט "בעצם היום הזה" חוזר 11 פעמים בתורה האחרון שבהם נאמר בשלהי ספר דברים וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
הדברים נאמרו אל משה ביומו האחרון. ועל זה אומר המדרש: וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה. (1) נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (2) ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה לפי שהיו מצרים אומרים מכך ומכך אם אין מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם, אמר המקום הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. (3) ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה.
ורש"י בפירוש באותו המקום בספר דברים חוזר על דברי המדרש. והפלא ופלא, מפרשים רבים מקשים על רש"י, שהרי נאמר בתורה 11 פעמים "בעצם היום הזה" כפי שצינתי, ומדוע רש"י מציין רק שלש פעמים? והפלא הוא שהמדרש בא כ700 שנה לפני רש"י - ואומר את אותם הדברים, ואין מקשה על המדרש. אך התירוץ הוא נפלא בעצמו. רש"י מביא הרבה פעמים את דעת המדרש, ומאות פעמים מציין רשי "מדרש אגדה..." וכן הרבה פעמים מביא רש"י את המדרש בקצת שינוי לשון ולא מציין שהמקור מהמדרש. מכאן הבינו המקשים, שכשלא מביא רש"י ציטוט בשם המדרש זוהי דעתו. ומהי דעתו? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם.  

ספרו האחרון שבידנו "אמרי שפר" של רבינו אברהם אבולעפיה,  פותח במילים "בעצם היום הזה" מה שמעיד על הסתלקותו של הרב בעצם היום הזה "כי לקח אותו האלהים ואיננו"

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן

הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.

אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.

יום חמישי, 9 ביולי 2015

רוח הקודש צווחת ואומרת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
(תהילים פרק קלז)
דוד נמשח למלך בגיל 29 היא שנת 2883 לבריאת העולם (לפני 2892 שנים) דוד כותב את ספרו תהילים כולו ברוח הקודש. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338 כ-415 אחרי מות דוד וחורבן בית שני היה בשנת 3828 כ-905 שנים אחרי מות דוד.
במזמור הזה מתנבא דוד על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וזה הוא פלא גדול. ועוד, ידוע שספר תהילים הוא ביאור על התורה, כך שדוד מוצא רמזים בתורה על שני החורבנים.
דוד כותב את המזמור הזה שנתיים לפני מותו. 413 שנים לפני חורבן בית ראשון ו903 שנים לפני חורבן בית שני והנה הרמז. בבל נזכרת פעמיים בתורה. פעם ראשונה בהקשר למגדל בבל, ופעם שנייה בהקשר ממלכת בבל "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". הגימטריא של המילים אחרי "ראשית ממלכתו" דהיינו "בבל וארך ואכד בארץ שנער" שווה 1316 דוד מוציא מכאן את שני החורבנים 413+903=1316 בדיוק! והסוד, שדוד מחובר בנפשו לשכינה וכבר אז צועקת השכינה על החורבנים צווחת השכינה שיקים לה בית בתחתונים אחרת לא יישאר זכר מעם ישראל.
 "לא אלמן ישראל" גדולי הדורות דאגו לנו ולקיומנו הניצחי וזאת על ידי לימוד התורה בדרך הפרדס ואביא כאן קטעים, קטעים, מתוך דברי קודש בעל "ספר הברית"
תוספת-בעקבות הערה של קורא אני חייב לתקן את המעות בחשבוני, החשבון צריך להיות 417+905=1322 ולא כפי שכתבתי למעלה. השם יצילנו משגיאות "
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".
ספר הברית חלק ב' מאמר דרך הקודש – "ומצות עשה הגדולה של למוד התורה צריך להיות בארבעה דרכים שבה הנקראים פרד"ס ר"ל פשט, רמז, דרוש, סוד, וזה לשון הקדוש האר"י לוריא ז"ל ועל למוד הפרד"ס אם היה יכול ללמוד ולא למד לא יוכל להתעלם בעיבור לתקן את אשר עיוות אלא צריך לבא בגלגול ממש עכ"ל, בפרט נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע, כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת, והאומר די לנו בנגלות איני רוצה בנסתרות טב ליה דלא אברי בעלמא (טוב לו שלא היה נברא)... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ודע כי כמו שיש בתורה שבכתב שכליות וחוקים כן בתורה שבע"פ יש שכליות וחוקים כמו גוד ולבוד שהם הלכה למשה מסיני ולימוד זה היא מן החוקים אין להבין סוף טעמה עד תכליתה ואין לך רשות להרהר אחריה, אבל עם כל זה יש בה שכליות גדולות ויסודה ועקרה הוא סוד צמצום כלומר שנתצמצם הא"ס באופן שיוכל להנהיג העולמות בפרט עוה"ז כאב המצמצם שכלו וכחו ומקטין עצמו עד הארץ להשתעשע עם בנו הקטן ולדבר עמו ולהנהיג אותו לפי שכל התינוק וקטנו... ונאמנה תדעו כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה, כי באותן אלף שנים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים מי שזכה לגלוי אליהו הנביא והיה כל היום דווה בגזרות ושמדות וצרות ולא נתנה רשות מן השמים לעסוק בה כי אם לאדם אחד מאלף ושאר שרצו לכנס בחכמה זו היו מסתכנים בנפשם, לא כן באלף הששי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
דע בני וחכם כי דברי חכמים באגדותיהם בתלמוד ובמדרש יתחלקו לדרכים רבים מהם בדרך (היראגליפען) (כתב סודי) ומהם בדרך מליצה ומהם בדרך שכל ומהם בדרך מסורה ומהם בדרך דרש ומהם בדרך גוזמא ומהם בדרך (אלעגאריע) (אלגוריה-המשמעות היא מעבר לתוכן הגלוי והמפורש) ומהם בדרך משל ומהם בדרך חידה ומהם בדרך הרחבה ומהם בדרך הפחדה ומהם בדרך הגדלות ומהם בדרך דוגמא ומהם בדרך הפלגה ומהם בדרך הסוד כאשר אבאר לך כל אלה כפי ישע אדון המושיע.
(היראגליפען) הוא שהיה נהוג אצל חכמי קדם בין אצל חכמי ישראל ובין אצל חכמי האומות... וככה אם רצו להגיד דבר סתר באופן זה לדורות עולם הבאים אחריהם ואז בוודאי אי אפשר להראות להם התמונות עצמן ולא ציורי ורושמי אותן התמונות, מה עשו כתבו בספר בכתב ומכתב שהיה כך וכך מעשה אשר מעולם לא נעשה, כי אין דרכם להקפיד הן במעשה אשר בכתב מן התמונות הן בציירם רושמי וציורי התמונות אם ישנם במציאות אם אינם במציאות כלל, ויציירו גם שור עם כנפים גם נשר עם ראשים שנים תרנגול עם קרניים ולא יביטו רק על הדבר המכוון בו אשר ירצו לרמז בהם, ומזה הדרך הוא כל מאמרי רבה בר בר חנה (בפרק המוכר) המספר מן הבריות אשר ראה בים וביבשה וכל כדומה לזה באגדותיהם, כי ככה היה מנהג שנים קדמוניות בסוד חכמים ונבונים להסתיר עצה ולגנוז חכמה, גם כעת כבר נשכח הדבר בכל זאת נשאר מעט בידינו מזה כי אם יצוייר משולש וחודו למעלה מורה אש ואם חודו למטה מורה מים, ואם יצוייר נשר עם ראשים שנים מורה על ממשלה כפול כפלים, ואם יצוייר נערה ובידה מאזנים מורה על מקום המשפט שמה הרשע ישולם כפי מפעלו בידים כידוע להיודע...
ויש אמרות אשר חכמים יגידו בדרך אלעגאריע והוא הפך ענין (היראגליפען)... והנה הדרך הנזכר להיות מעלים עצה ולכסות דבר בדברים הוא מדרכי המשל על כן יאמרו המושלים כל דבריהם מלובשים בדברים אחרים שפתימו יכסמו ענין תוך ענין, וזה מתחלק לשלשה פנים, א) אם כסה דעת מן ההמון והמשכילים יבינו אחר הדברים האלה את הנרצה והמכוון בו, ב) לפעמים הענין המכוון בו במשל אינו מלובש ומכוסה בו הרבה ולא ילבש גבר שמלה עליו למכסה עתיק והוא ימשל בדבר קל להבין אפילו לדלת עם הארץ אכן פעולתו אמת להכניס בלב השומע הדבר הנרצה בו בהרחבה למען הרחיב את גבולו עד קצהו האחרון...
גם אמנם יש לפעמים גם כן בענין זה מה שהכתוב התכוון דווקא לאותו המעשה אשר זכרו, וסימן אמסור לך אחי וראש על זאת שהוא בכל המקום אשר אמרו תיבת "מלמד" כמו מה שאמרו (בפרק הניזקין) מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל"ז) מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון כו', כלומר התנבא והתכוון על המעשה אשר אצל נהרות בבל, אך בכל מקום שאמרו "מאי דכתיב" וילכו אחורנית והביאו מעשה שהיה אחר שנים רבות ולא אמרו תיבת "מלמד" לא התכוון הכתוב אלא דרך כלל על כל אדם, והם ז"ל הביאו מעשה באדם אחד דרך פרט לדוגמא בעלמא, כי ע"י זה יתבררו ויתלבנו ויצרפו דברי נביאים וכתובים כי כאשר פתרו כן היה, למען דעת כי לא נפל דבר מכל דבריהם ארצה...
גם יש אמרי קדוש אשר הם דרך הסוד בסוד אלוה, כלומר מאמרים שנראה בהם בהשקפה הראשונה עם האחרונה שלא התכוונו בהם כי אם לאיזה סוד מסודות התורה וכל דבריהם על עלמות, כמו אמרם ז"ל שעור קומה של יוצר בראשית כך וכך פרסה, וכאמרם (פרק קמא דברכות) על פסוק וראית את אחורי (שמות ל"ג) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, וכן הרבה כדומה לזה, כלם מדרך הסוד המה לא זולת, ונעלם דבר מעיני הקהל ולא נודע כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו כנאמר סוד ה' ליראיו...
דע כי באמת באותן התמונות אשר הראה חכם מחכמי ישראל לחבירו מן דברים הנמצאים או בציורים מן אותן הדברים, אין בהם כל סוד מסודות התורה, אפס בשעה אשר נמנו וגמרו חכמי ישראל הקדמונים לכתבם לדורות בני ישראל באגדותיהם בתלמוד או במדרש להיות למשמרת הענין ההוא בלבות חכמי דור ודור והמשכילים בספר עד הדור האחרון...
הנה כאשר ספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו בלשון (פרסי) או (טורסי) את עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, ואמר להם כי כל אלה אינו מספיק לשמח את לבבו כל שעה אשר רואה מרדכי היהודי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע, הנה יעידון ויגידון כל חכמי לב כי לא היה אז בדבריו בלשון ההוא כל סוד מסודות התורה, אכן בעת אשר העתיקו אנשי קודש את דבריו ללשון הקודש המה מרדכי עם הזקנים אשר היו בדור ההוא אשר כלם בעלי רוח הקודש היו, אז כל התיבות והאותיות אשר בחרו למו זקני העדה הקדושה לכתוב המגילה ההיא לעם סגולה לדורות עולם לקיים עליהם להיות הימים ההם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, כלם ברוח הקודש נאמרו ונזדמנו להם במספר ובמפקד אל עליון, באופן אשר יוכל להתלבש בהם רוח הקודש, וימצא להם דוקא תיבות וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה'), ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה פקח עיניך וראה כי חתם עליה שם הוי"ה ב"ה בסופי התיבות ודוקא מהופך לרמוז על מדת הדין אשר חשב המן להשליט על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, על פי מאמר אסתר יבא המלך והמן היום (שם) אשר דברה עם אחשורוש כמו כן בלשון (פרסי) או (טורסי), ויבא מלך הכבוד בראשי התיבות בלשון הקודש אשר העתיקו אנשי מרדכי וראשי אבות הזקנים, ויצא העתק מפיהם בהזדמנות האותיות והתיבות דוקא כסדר לרמוז על מדת רחמים אשר המשיכה אסתר על ישראל, וככה שאר שמות הקודש היוצאים מפסוקי המגילה, אשר אותם קדושי ישראל יביעו ידברו העתק המגילה, אשר על כן יש במגילת אסתר כמו בשאר הכתובים דברי רזין והסתר...
אמנם אשר אני אחזה לי מה שראוי להודיעך ונכון להשמיעך בדבר הזה הוא, כי אף גם אם יש סוד בכל דברי חז"ל כאשר אמרתי, בכל זאת אנו חייבים להשתדל להעמיד דבריהם לפי פשוטם גם כן בכל האפשרי, ולא למראה עיניו ישפוט האדם להחליט בהשקפה ראשונה שאין בהם פשוט ופירוש אין להם מלבד הסוד ויפן לפאת צפונה תיכף...
וכי תאמר בלבבך מה הועילו חכמים בתקנתם זה בתעלומות חכמה בדברים אחרים, או שהיה להם לכתוב אותם החכמות בפירוש למען דעת כל איש ישראל או שלא לכתוב כלל ואם העלם יעלימו מי ידענו ויסתרו פנים ומי ישורנו, על זה תען לשוני אמרתך כי באמת לא בכל פעם יעלימו ויערימו סוד חכמתם רק יפרשו ויגלו מוסדות חכמתם בכמה מקומות, אך יש כמה ענינים ודברים הרבה אשר אין ראוי לגלותם אל ההמון, מהם סכנה מפני חמת המציק ומהם אשר איננו ראוי לכסיל מכמה טעמים כנאמר באזני כסיל אל תדבר (משלי כ"ג), ודברים כאלה הסתירו דבר בתוך דבר ואז יחד כסיל ובער יאבדו ולא ידעו והמשכילים יבינו...
עד כאן דברי קודשי של מחבר "ספר הברית" דברים "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כפי שמביא המחבר בהקדמתו שכל ספרו נשען על הספר הקדוש "שערי קדושה" למהרח"ו. והמעיין בשני ספרים אלו יומתקו שפתיים ויוסיף לקח.