יום רביעי, 26 בפברואר 2014

הטהרה והיטהרות

הטהרה תלויה בשלשה דברים: 1. מחשבה 2. דיבור 3. מעשה. 1. עיקר המחשבה-שיחשוב בליבו לפני מי עתיד לתן דין וחשבון. 2. עיקר הדיבור-שישמור פיו ולשונו מדבר מרמה. 3. עיקר המעשה-מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
כנאמר (מסכת אבות פרק א' משניה י"ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם:
ספר מפתח השמות – אבולעפיה - "והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום".
בדבריו הקצרים של הרב אבולעפיה נמצא את ההקבלה בין מחשבה דיבור ומעשה לשלשת הדברים שהעולם עומד עליהם. וכמו שנאמר בזכריה, אמת משפט שלום. האמת שכוללת את המעלות השכליות והיא כנגד שלשת הספירות העליונות הנקראות "שכלים" אשר הם מקבילים למחשבה. השלום הכולל את מעלות המדות שהוא כנגד שבע הספירות התחתונות הנקראים מדות שהם מקבילות לדיבור שהוא המחשבה שיצאה לפועל, כן אלה השבע ספירות הם היציאה לפועל של הספירות השכליות. המשפט הוא המעשה שהוא תוצאת הדיבור, הוא המכריע המיוחס לספירת התפארת, ששֵם י-ה-ו-ה מיוחס אליה (ולמבינים יש מכאן מעוף רציני-ואולי נרחיב ברמז עבה: המחשבה היא הבראשית, הדיבור הוא הכח האלהי, המעשה הוא התגלות ההויה)
שלשת הדברים האלו על באים לשמור על הטהרה, אך אם נפגמה הטהרה יש לעשות בנוסף תיקון לפגם. לשם כך באו הקורבנות. שגם אז על מנת לשמור על הטהרה נצטרך להשתמש בשלשת הכללים האלו, כיון שהטהרה אינה מתקיימת מעצמה.
הקרבנות הם פלא עצום. לא כאן המקום להיכנס בסודם אך ראשית אביא את פעולתם:
קרבן עולה-התורה לא מגלה לנו על מה מכפר קרבן זה, אך מחז"ל נלמד שמכפר על עבירות קלות שאין חייבים עליהם מלקות או מיתה ואפילו אם עבר במזיד. ויש דעה שהעולה מכפרת על הרהורי עבירה בלבד.
קורבן התמיד הוא קורבן עולה, שהיו מקריבים בעבור כל העם פעמים כל יום, וכן מי שנדר או התחייב בקורבן עולה, היה מביא את קורבנו באופן אישי והיה קרב על המזבח.
קרבן אשם וקרבן חטאת- מכפרים על עבירות שנעשו בשוגג.
קרבן אשם וקרבן חטאת היה מגיע על ידי מי שיתחייב עקב חטאתו או אשמו וכן היו זמנים בשנה שהיו מקריבים קרבן חטאת ציבור.
בעת הקרבת קרבן היחיד, היה מקריב רואה עצמו ממש עולה המזבח ונשרף. וכאן היה חוזר בתשובה עד שהיה מתנקה לחלוטין. וכן קרבנות הציבור באורך פלא היו מטהרים את הציבור מהעבירות שמנינו למעלה, היום אין בית מקדש ואין הקרבת קורבנות אך יש דרך היטהרות!!!
אבאר לעניין השגגה והזדון מתוך מאיגרת הרמב"ן:
"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס....
על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".....(עד כאן מהאיגרת).
רומז לנו הרמב"ן על החילוק בין מזיד ושוגג, ותולה אותם בדעת. שהרי מי שלא בר דעת עבירותיו היו בשוגג, ומי שהוא בר דעת עבירותיו במזיד. המושג דעת כאן הוא לא התייחסות כללית לבן האדם אם הוא בעל דעת או הוא בר דעת, אלא האם היה בעל דעת או בר דעת בשעת המעשה. נשאלת השאלה, האם עובר העבירה בעל דעת או בר דעת? לדוגמא: אדם שקם בחצות הלילה בשבת ניגש לשירותים החשוכים והדליק את האור, כיון שלא זכר ששבת כעת. זאת אומרת, שלא היה בדעתו שכעת שבת, והוא בר דעת לכן הוא שוגג. לעומתו עובר העבירה במזיד: שרצה ספר בשבת מחדר חשוך ולא יכל לראות את הספר מפאת החושך וידע ששבת היום ואף על פי כן הדליק את האור. בזמן המעשה היה בעל דעת. (להקל על הרבים אומר שחלק גדול מהעבירות נעשות בשוגג. לדוגמא יהודי שנוסע בשבת ברכב אפילו שהוא יודע שאסור להדליק אש בשבת. אך לנסוע אין לא שום הבנה מדוע אסור שהרי לא מדליק אש בידיים גם הוא נקרא בר דעת).
אך היכן אנו מוצאים את ההתבטאות אצל הרמב"ן? העני כמו שאומר הרמב"ן הוא שוגג כיון שאין עני אלא בדעת. והחכם (איזהו חכם הרואה את הנולד) הוא בעל דעת, עבירתו במזיד.
וכמו שציינתי למעלה יש מעין תחליף לקורבן!!!
אנו מורכבים מגשם ורוח (גשמיות ורוחניות) הגשם מושך אל הטומאה והרוח מושכת אל הטהרה. לכן חייב לבוא האיזון על ידי שמירת הטהרה.
ואולי נרחיק לכת אל תחילת הבריאה: המעבר מאין ליש אינו ניתן להבנה מלאה אך אפשר להתקרב ולהתבונן.
דרך ההתבוננות תהיה באמצעות המחשבה שבאה לידי הבנה באמצעות הדיבור. הדיבור הוא ה'כלי לקבלת ההבנה.
הדיבור בנוי מאותיות האותיות מורכבות מקול ו'קליפה' הקול הוא אוׁ אוּ אִי אָה אֶה דהיינו אל"ף יתר האותיות הם הקליפות או יותר נכון 'הברות'.
הדיבור הוא צירוף של אותיות אשר יוצרות שפה אפשר לצרפן בהרמוניה והן בוראות אפשר לצרפן בדיסהרמוניה והם מחריבות.
ומה שמחבר את הקולות לדיבור הן ה'קליפות' שלמעשה בלעדיהן אין חיבור והכל נשאר אחד.
וכמו שרומזים הספרים הקדושים שעל האדם לשאוף אל האחדות בשם. וזו באה בדרך ההיטהרות, דהיינו להפוך את החומר לצורה, או הגברת הרוח על החומר דהיינו סילוק הקליפות, המוות לחומר! זוהי התכלית אשר לא ניתן להשיגה, אך ככל שנתקרב אליה מתקרב הקץ לגוף והמוות הוא הדרך להגיע אל זו התכלית. אך אין זו הדרך היעודה!! כי הגענו הנה לחיות!! ועל זה אומר ספר יצירה "ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית". הסבר-שאם אקח את כל כולי אל תוך הנפש ואשאב פנימה בזמן קצר מאוד תפסק ממני החיות. אך כן יש לעשות זאת במנות קטנות של התקרבות וחזרה.
ובחזרה אל ה"קליפה" אותה הקליפה שהיא נצרכת נקראת בלשון מושאל "טומאה". לצורך חיותה נצרך לה מזון אך במידה, עודף המזון הוא הטומאה. מזונה נוצר מ'רוח שלילית' חז"ל קוראים לו 'יצר הרע' התורה בנוסף קוראת לו "נחש", הוא המדבק את הקולות, הוא המדבק את המחשבה, הוא המדבק את הגוף, כמשל התאים אשר יוצרים את הגוף, אך אם יקבלו התאים מזון רוחני קלוקל המוות קרוב (סרטן), שצעדיו אינם קדימה אלא לצדדים.
אבל אותו המדבק המביא אל הטהרה נקרא 'יצר הטוב'. והוא בא משלש הדברים שהזכרנו קודם המביאים אל הטהרה, מחשבה! דיבור! מעשה! כשאחשוב בליבי לפני מי אני עתיד ליתן דין. ואזהר מדיבור שקר. ומה ששנוא עלי לא אעשה לחברי. בכך אשמור על הטהרה.
ומאידך, אומרת לנו התורה "יצר לב האדם רע מנעריו" כיון שלא יכול ילד בקטנותו לדבוק בשלשת הדברים המביאים אל הטהרה גובר בו יצר הרע. דהיינו יצר הרע יתגבר תמיד כשלא נאחוז בשלשת הדברים, ואז נצטרך אל הטהרה נוסח הקורבנות על מנת להגיע אל הטהרה.
התינוק בצאתו אל העולם מגיע ערום וטהור. מה ששומר על טהרתו מרגע יצירתו הם מֵי השפיר שעוטפים אותו, אפילו שבשלב המתקדם בהתפתחותו בבטן משתין התינוק וחלק ממי השפיר הם השתן שלו עדיין מגנים עליו מי השפיר. שהנוזל בתנאים מסוימים מטהר!!!
ומכאן גילתה לנו התורה את דרך הטהרה לטמא.
אשה ש"נטמעה" לבעלה נטהרת לו בטבילה. התורה הקצינה בדיבור על מנת שנבין את חומרת הענין. אשה "טמאה" לבעלה, היא מרגע שקבלה את מחזורה, אותם הדמים היוצאים ממקורה ברגע שיגיעו למגע עם בעלה תטמא אותו ממש! ותגרום לו פגם בבריתו. האשה אינה נפגעת או נטמאת ממש היא רק "נושאת". וברגע שפסקו דמיה ועברה את תהליך הטיהור שמפאת חומרת הנזק שיכולה לגרום לבעלה נצרך החמרה יתרה להגיע אל "הטהרות". (גם כאן מפאת עדינות הנושא לא הרחיב ואולי גם כאן רמז עבה, שישנן מחלות שהנושאים אותם אינם נפגעים מהם אלה רק מי שבא אתם במגע).
מֵי המקוה - הם בחינת של מי השפיר - אשר אינם מי ברז רגילים אלא מורכבים בהוראות מסוימות הנותנות להם סגולות טהרה (ונבאר).
חייבים מים אלו להכיל במקורם 40 סאה (כ400 ליטר) של מי גשמים, אחר אפשר לערב
בהם מים רגילים. אך יש דרכים מיוחדות לעירוב זה וישנם כמה וכמה כללים שצריכים לעמוד בהם על מנת שיהיו המים כשרים לטבילה.
מהתורה נצרכה רק האשה להיטהר במי המקוה, אך במאות השנים האחרונות התחזק מנהג הגברים לטבול במקוה בפרט לפני שלשת הרגלים וכן בערבי שבתות ומנהג חסידים לטבול בכל יום.
כפי שהוקרב קורבן התמיד בכל יום כן המהדר נוהג לטבול בכל יום על מנת להיטהר. כמובן שהקורבן עשה את עבודתו ביעילות יתרה על המקוה.
כשהיה היחיד מביא את קורבנו והיו הכהנים מעלים את הקרבן על המזבח היה המביא חש בבהירות ובצלילות כאילו הוא זה על המזבח נשרף כולו, "עולה לשם". וכך הוא מביע חרטה מלאה על כל מה שעשה.
ואילו הטבילה שנעשתה כהרגל ואין אנו בקיאים בסודותיה אינה יעילה בקרבן, אך כל מי שמהדר בעשייתה מיעל את הצלחתה.
על מנת לקרב את ההבנה אל ליבנו הבאר דברי בלשוני לפי הספר "גלי רזיא" לרבי אברהם, שאין ידוע זהותו ממש ולא את תקופתו, יש המקשרים אותו לרבי אברהם הלוי (שזכיתי בעבר להוציא את מבחר כתביו בספר הנקרא 'נבואת הילד') שחי לפני כ500 שנה. ויש המזהים אותו כאחד מתלמידי האריז"ל דהיינו שחי לפני כ400 שנה.
נתחיל מן המידות והשיעורים. העולם ניסה לקבוע את המידות והשיעורים על פי הטבע, והיכן שלא ניתן להם קבעו קביעה שרירותית. המידה היחידה שהוסכמה על ידי כולם היא חלוקת היממה ל24 חלקים וכל חלק נקרא שעה. אך למרבה ההפתעה אין שום מידע למקור זה לא מחז"ל ולא מעולם המדע. (כמובן שיש סברות אך לא הסמכתאות).
רוב המידות בעולם נקבעו לשיטה העשרונית שמקלה על החישובים, אך זוהי קביעה שרירותית. כגון יחידות האורך והנפח המשקל והמטבעות. ואילו חז"ל קבעו מידות בעלי משמעות שנראה לכאורה שהחישוב בהם מסובך.
כשאנו באים להבין את הטבע - למי שמאמין בבורא ומקבל את התורה כולה, מסתכל על הטבע כחלק מהבריאה הנשלטת על ידי הבורא, כשמידת הטבע משתווה למידת האלהים אשר הם שווים בגימטריא, וממילא הבורא שולט על הטבע.
ואילו הבלתי מאמין שחושב שהטבע הוא השולט ובטעותו זו יכול הוא לחשוב שהוא הטבע ולקבוע מידות ושיעורים, בחושבו שבזאת תהיה שליטתו בטבע.
ואילו המאמינים הראשונים (הנביאים) קבעו את המידות והשיעורים כפי שקיבלו מהבורא. וממידות אלו אפשר ללמוד ולהבין את הטבע ואת בוראו. הטבע או העולם נקרא אדם גדול שדומה הוא לאדם. ואילו האדם נקרא עולם קטן שדומה הוא לעולם. אם ניקח את מדות האורך נראה שהם נלקחו מגוף האדם. המידה הקטנה נקראת אצבע ואחריה זרת ואחריה הטפח ואחריה האמה המידה הארוכה ביותר נמדדת כמרחק שאדם ממוצא הולך ביום (כיון שבנו כאן רק להזכיר את המידות לא נרחיב בביאורן).
נתייחס עוד למידת הזמן. מידת הזמן הקטנה שנקראת בפי חז"ל חלק אשר היא חולקה מן השעה ונחלקת ל1080 חלקים. ויש בה שתי כוונות עיקריות. האחת שחלוקת השעה תתחלק למירב החלקים מ1 ועד 10. והשנייה המשמעות. המספר 1080 מתחלק בכולם מלבד ב-7. אך ישנו מספר קטן מ-1080 שגם הוא מתחלק לכל המספרים פרט ל-7 והוא 360. אך מה שקבע את החלוקה היא המשמעות המילולית מן החלוקה. כדי לקבל את המשמעות הופכים המספרים לאותיות. והשעה יש בה תתר"ף חלקים (ת=400 ר=200 פ=80 400+400+200+80=1080). בחלוקה לחצי מקבלים תק"ם חלקים (540). לשליש ש"ס חלקים (360). לרבע ר"ע חלקים (270). לחמישית רי"ו חלקים (216) לששית ק"פ חלקים (180). לשביעית קנ"ד חלקים (154) לשמינית קל"ה חלקים (135) ולתשיעית ק"כ חלקים (120). לעשירית ק"ח חלקים (108). ומכולם יש רמזים לבורא.
ומכאן נעבור למידות המקוה שהרי אליו נפשנו חפצה להגיע.
כבר הזכרנו שהבנה באה מדיבור, והדיבור מורכב מאותיות, וצירופי האותיות מביאים את ההרמוניה. למילה "מקוה" יש 24 צירופים הצירוף הראשון שעולה במחשבתי הוא 'קומה'. בתורת הסוד מוזכר רבות הביטוי 'שיעור קומה', הבאה לצייר את האדם השלם או את העולם בכללותו. ועל כן המקוה מכיל שיעור קומה שלמה היכולה להשלים את האדם.
מרבה המחבר בספרו "גלי רזיא" לקשור את המקוה לקריאת שמע, בהשוות מידות המקוה לאותיות קריאת שמע, ואפילו הזוהר הקדוש מזכיר זאת כמה פעמים. וננסה להבין מדוע רצונו לקשור בין השנים.
תורת האריז"ל מכוונת את האדם לעשות "ייחודים". מושג זה מוזכר רבות בספרים רבים, אך משום מה משתמטים המחברים להסבירו ובטח שלא לעומקו. ואולי נפתח כאן פתח דק. אנו שומעים רבות את המילה "יחוד" בחלקים שונים בתפילה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." היכן שמופיעים ייחודים אנו מבחינים בשמות השם, בשילוב שמות (יאהדונהי), במילוי שמות (יוד, הא, ואו, הא). למעשה הייחוד הוא כלי להתדבקות בשם, להגנה, לטהרה. אך נשאלת השאלה איך הוא פועל? הייחוד מחבר אל האחד. הדבר המופלא ביותר הוא לדעת ידיעת השם על פי השם - אומר הרב אבולעפיה.
ידיעה היא חיבור – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין" "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת". ההתעסקות בשמות השם מביאה לידיעתו, דהינו ליתייחד בו לאחד. זאת אומרת מטרת הייחודים היא להידבק בשם.
רבות נאמר על קריאת שמע שתפילה זו היא ייחוד. אם כך גם הטבילה במקוה היא ייחוד שהרי המקווה מלא מים אלוהים חיים. זהו חיבור אינטימי ביותר בין הגוף למים.
קריאת שמע שנתקנה כחלק מהתפילה לאומרה פעמיים ביום מכילה 248 מילים, ובשפת חז"ל רמ"ח תיבות. והסוד הגדול נרמז בתיבת רמ"ח שהרי אלו אותיות רחם הטבילה היא כעין חזרה אל הרחם. עומדים כשהראש בחוץ ומתכווצים כלפי מטה מעין צורת התינוק במעי אמו וכל הגוף בתוך המים ואז כשנגמר האויר מוציאים את הראש מן המים. זוהי בחינת הולדה מחדש! כפי שמגיע התינוק ערום וטהור כן כאן. מים הם חסדים איזה חסד נפלא עשה עמנו הבורא שנתן לנו דרך הטהרות כזו נפלאה.
וכדי שלא יפלו כל דברי אל הצד האפל אסיים בדברי חיזוק אשר בעזרתם יעמדו הדברים שרירים וקיימים.
אחד מכלי המשחית הגדולים שהומצאו עד היום היא המכונית. מצליחה המכונית להרוג ולחסל רבבות. על כן מתפקידנו לא להוריד את העיניים מהכביש אפילו לרגע, הידיים על ההגה, והרגל מוכנה לכל מקרה. ואם זאת וביודענו את הסכנות הכרוכות אנו משתמשים בכלי הרכב, כיון שהצורך בו הכרחי.
כבר בזמן התנאים היו תנאים שחשבו כיון שיכולה האשה לטמא את הבעל לא נשאו אשה. וידוע הסיפור ומשני תנאים, בן עזאי ובן זומא. שלא נשאו נשים ועלו לפרדס דהיינו עסקו בייחודים ובהדבקות בשפע האלהי, אך לא עלה בידם, הטומאה טפסה אותם שם ברום המעלות. והאחד השתגע והשני מת. מזהירה הגמרא אדם ללא אשה הוא "פלג גופא" חצי גוף. אין לא דרך להגיע אל השלמות ללא אשה. כחלק מדרך החיים הוא להקים משפחה להשאיר דור המשך.
למי שמפחד מהטומאה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד. ודאג לנו למקוואות אשר כשתהיה האשה ראויה להתייחד עם בעלה תגיע אל המקווה אשר יסיר ממנה את אותה "הטומאה", ואז תהיה ראויה לבעלה. כמובן שכל הדינים הכרוכים בעניין צריכים לימוד וידיעה, כפי שנהיגה ברכב צריכה אל הלימוד והידיעה, עד שאין מי שלא יכול להגיע אל זו הידיעה.

ואם דברי אלו יועילו כדי לקרב עוד נשים ואפילו גברים להנות ממים אלוהים חיים דיינו.

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

גלגל האותיות


נושא הגימטריה תופס מקום נרחב מאוד אצל אבולעפיה.
דף הויקפדיה מגדיר את הגימטריה כך: "גימטריה היא מתן פרשנות למילה או למחרוזת מילים לפי סכום ערכן המספרי של האותיות. לאחר שהומרו למספרים, ניתן להשוות מילים זו לזו ולמצוא קווי דמיון. יש המייחסים למילים בעלות ערך מספרי זהה משמעות מיסטית, ויש הרואים בכך שעשוע.
ננסה עוד לפשט את ההגדרה. נתבונן במאזני המשקל בצד אחד נשים חמש עגבניות ובצד השני נשים משקולת של 1 ק"ג ונראה שהמאזנים ישתוו. זאת אומר שחמש עגבניות שוקלות 1 ק"ג. מצאנו שיש קשר בין חמשת העגבניות לבין המשקולת אפילו שהם לא מאותו החומר ולא שווים במספרם. שהרי זה אחד ואלו חמש. אך המשקל מקשר ביניהם ונוצר קשר.
כך הדבר באותיות הקודש שלנו. שמילה כמו איש שווה בגימטריה ל311 שהרי א=1 י=10 ש=330 ואם ניקח ממולה את המילה רפאל ר=200 פ=80 א=1 ל=30 ויחד 311 מצאנו קשר בין המלה איש למילה רפאל.
כמובן שהעניין מורכב ומפותל וצריך הרבה הקדמות וקבלות על מנת להשוות בין הממצאים השווים.
ומי שעוסק רבות בצירופים קונה ידע ורגש רב בגימטריה.
בספר "נר אלקים" אומר אבולעפיה "כל אדם שהוא דבק בשם השם דבק בו וסוד דבק הוא מגלגל כח הכחמה" (דבק בגימטיה 106 וכן מגלגל וכן כח החכמה) כוונתו של אבולעפיה לומר שהמגלגל אותיות בדרך הצירופים זוהי הדבקות בשם. ואיך נעשה הגלגול, בכח החכמה.
וממשיך אבולעפיה במשפט ארוך בלי אויר באמצע ואומר, "על כן כל הגלגל הנמצא באותיות שמוציא הרוח מן הכח אל פועל יצירה בצפיית המרכבה לגלגל השם עם כל אות ואות בגלגול שבעים לשונות הוא הכח הנמצא בצירוף המשולש אשר התחלתו מן אב"ג שהוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם". (לקחת אויר:-)
הסבר- נדמיין את האותיות מפוזרות על גלגל בתוכנו, והגלגל הוא הכח המניע אותן. ועל הגלגל הזה האותיות כרוח. שהרי רק בפה הם מקבלות את ממשותן ושם בפנים הם כרוח. והגלגל מניע אותן אל פועל היצירה, הוא המקום בו האותיות מתחילות לקבל רושם מעֵין ציור (ציור יצירה). וזהו הכוונה בביטוי פועל היצירה. ואחר אומר אבולעפיה, בצפית המרכבה. זהו שחקיקת האות שהוא הציור כעת נחצבת מן מקומה (כנאמר בספר יצירה "חקק וחצב") ופעולה זו נקראת צפית המרכבה (מן הרכבה) ואחר, באומרו "לגלגל השם עם כל אות ואות", רצונו לומר כפי שהקדים, שהדבק בשם השם דבק בו. וכשהשם דבק בו ובגלגל האותיות, כל אות ואות שהוא מגלגל הוא מגלגל עם השם הדבק בו. וזה נעשה בכל שבעים הלשונות באותה הדרך. (שלשון הקודש היא האם של כל השבעים לשונות). ומילה בת שלש אותיות כמו א'ב'ג' היא המילה הקצרה ביותר שמפתחת יותר צירופים ממספר האותיות שלה. כי מאות אחת אין צירוף כלל. משתי אותיות כמו א'ב' יש שני צירופים אב בא מספר הצירופים שווה למספר האותיות. ומילה בת שלש אותיות כגון א'ב'ג' נותנת לנו ששה צירופים, אבג אגב בגא באג גאב גבא. וככל שנוספים אותיות הצירופים מתרבים בחשבון הנקרא עצרת. ואומר אבולעפיה שאותו הכח הנמצא בצירוף שהוא בא מהשם התחלתו מן צירוף של שלש אותיות והוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם.
השם יעזור ויתן לנו כח ונוכל להוסיף אור, ונהיה מוסיף והולך אמן.

יום חמישי, 27 ביוני 2013

קורח שפיקח היה


אנסה לברר על מה חלק קורח. ואשתדל במאוד מאוד לא ליפול לצד הפוליטיקה. כיון שלהיכן שמתקרבים סביב קורח מתעוררת אסוציאצית הפוליטיקה, כיון שקורח הוא זה שהמציא את הפוליטיקה, ואשתדל לברוח ממנה.
קורח פיקח היה. לא רק שראה קורח שיוצא ממנו שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן יחד, אלא ידע להסתכל גם לאחור ולראות את המחלוקת מתחילת הבריאה ועד אליו. וניסה לעורר אותה לתועלתו האישית ולא פחד כיון שראה שיש לו המשכיות חשב שיצא חי מהעסק. אך לא כך חישב לו השם "רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום".
לאורך כל הדרך מתעוררת מחלוקת סביב השוויון. חוה אוכלת מן התפוח ונותנת לבעלה שאם תמות ימות גם הוא. קין רוצה להשתוות להבל. דור המבול רוצה להשוות את כל החי. דור הפלגה רוצה ליצור מוטציות שוות. עבודת האלילים באה לישר את הכל לקו אחד. חוזר קורח ומכריז "רב לכם כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם יהוה ומדוע תתנשאו על קהל יהוה".
שורש מחלקות השוויון לא באה ממקום טוב, אלא, בעל רגשי הנחיתות רוצה להתעלות על הצד השני.
נחזור שוב לבראשית "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם". לכאורה יש כאן שלמות אין מחלוקת הכל מחובר. "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". הזכר והנקבה מחוברים ומקבלים את ברכת האלהים שניהם בשווה.
מבין האדם שיש לו משימה של התעלות, ובמצב הנוכחי לא יוכל להגיע אליה, אלא צריך הוא להיות בבחינת אלוהים על מנת להדבק באלוהות. ואת הבחינה הזאת יוכל לרכוש אם האלוהים יפריד אותו לזכר ונקבה, והוא בעצמו יחבר כפי שעשה האלוהים. ואם יצליח הרי הוא "אדם". ואז מופרדת החבילה. ואכן מתחבר הזכר אל הנקבה (ובורא) ומוליד זכר ונקבה את קין ואת הבל.
חוה היא זו שמיועדת להיות הצינור להמשכת החיים. אך היא לא מסתפקת בזאת נראה לה חיסרון. (אולי בפעם אחרת יהיה בי הכח לצלול בעומקים כאלו) ואז רצונה להשוות הכוחות. נשאר לה הזכות להיות צינור החיים אך נאמר לה "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". מכאן והלאה, ההיפרדות והתחברות לא מוצא לתיקון. אך קין המשול לחומר חושב לעשות מעשה ולהיפרד מאחיו הבל המשול (לרוח) לצורה. ואכן עושה! רואה קין את נחיתותו כיון שהוא צריך (לקיים מצוות) לעבוד את האדמה, על מנת להיות אדם. ואילו הבל אחיו עסוק בהבל ברוח (רואה) רועה צאן. מנסה קין להצליח מאיפה שנכשלה חוה. להפוך את הפנימיות לחוץ כיון שלא הצליחה מנסה קין דרך חדשה להפוך את החיצוניות לפנימיות.
התורה רומזת לנו זאת. ששניהם מביאי חומר המשמש לבוש חיצוני קין מביא פשתן שממנו טווים חוטים. והבל מביא צמר שממנו טווים חוטים. כשלוקחים את שניהם יחד אומרת לנו התורה שהמעשה אסור! זה נקרא שעטנ"ז (חיבורם מביא לחורבן). וקין שפיקח היה ידע זאת וגורם להיפרדותו מן הבל שהחומר נפרד מן הצורה. והתורה קוראת למעשה "רצח". שהרי הצורה לא יכולה להתקיים ללא החומר. ואילו החומר כיון שיש לא את היצר הרע הוא החומר התוסס יכול להתקיים אך באופן זמני ולא נצחי. ומכאן האדם (בורא) מוליד כצלמו.
ומגיעים אנו אל קורח. מחלק משה את עבודת המשכן לכהנים וללוים. קורח מקבל להבנתו את העבודה הבזויה, לשאת את כלי המשכן על כתפו. ואפילו לנשיאות לא התקבל. הוא רואה זאת כעבודת סבלות. כאותה אשה שראתה את נשיאת החיים בבטנה כסבלות. קורח בקינאתו לא ראה שנשיאת ארון הקודש הוא המכובד שבתפקידים. מרים על כתפו את השכינה. ניצל את פיקחותו וערמומיותו ורצה להחריב את העולם. כפר בכל! ניסה להגיד שאם כולם שווים לפני השם אין צורך באחד מרומם מעל כולם. חלק הוא על כל המצוות. שהרי בציצית נותנים את החוט תכלת על מנת שזה יזכיר את הים, והים את השמים, והשמים את כסא הכבוד, וכך יקבל הלובש את הציצית יראת שמים. אמר קורח טלית שכולה תכלת צריכה חוט? העם כולו קדוש, למה לנו מצוות? בית מלא ספרים צריך קלף קטן בכניסתו? ובכך יסד כפירה מתמשכת לאורך דורות. דעה הרווחת ברדודים שאפשר להיות בן אדם ללא מצוות.
אומר הרב אבולעפיה בספרו גן נעול "דע כי כלל כל הקבלה נכלל בשני עניינים הנזכרים "בספר היצירה". האחד מהם ידיעת עשר ספירות והשני ידיעת כ"ב אותיות, וצריך שישתדל המקבל שמקבל שמות הספירות תחילה לקבל שפע אלהי מהם בעצמם לפי מדותיו. וידבק בכל ספירה וספירה מהם לבדה ויכלול דבקותו עם הספירות כולן יחד ולא יקצץ בנטיעות. ויעיין תחילה בספירה העשירית בכלל שהיא:
הראשונה והיא הקרובה לו, ושמה צדק. והיא השכינה ונקראת בשמות רבים, והמשיגה הוא המדבר ברוח הקודש. ורמזה "ולמשח קדש קדשים" "ולהביא צדק עולמים" (דניאל ט' כד'). וצריך המקבל לרדוף אחר זו ההשגה בכל כחו שלו, "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז' כ'), ונאמר "צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה" (תהלים קיט'). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד'), ורבים מהם עד אין מספר". עד כאן מגן נעול.
להיות בן אדם אפשר רק על ידי הדבקות בשם. והדבקות בשם באה תחילה דרך הספירות ולפי מידותיו. דהיינו שיעיין בכל ספירה ויוציא ממנה דרך עבודה. ומתחילים מן הספירה הקרובה אלינו דהיינו "מלכות". ובעבר נקראה בשמה הנוקב "צדק". דהינו חייב הרוצה להדבק בשפע תחילה לחפש את הצדק. זה יחבר אותו לאותה הספירה. ייתן לו את תחושת ההבנה בה, ויזכה לדבקות. ומהו צדק אומר הפסוק "צדק צדק תרדוף" הצדיק הוא רודף הצדק. ומהו צדיק זוהי מדרגה עכשווית. הצדיק נקרא רק כשפועל צדק!
יש לנו שלש מדרגות 1. צדיק 2. חסיד 3. מתנבא. הפשוט מהן הוא הצדיק בכל רגע נתון שמקיים מצוה נקרא צדיק, דהיינו הרדיפה אחר המצוות הופכת אותו לצדיק. היפך הגמור מקורח, שעל ידי קנאתו מרד בכל וניסה להפיל את כולם למרדו, שימרדו במצוות. "תמות נפשי עם פלשתים". לא לי ולא לכם. ינק קורח בכפירתו את ארס הנחש הקדמוני. שפיתה את חוה למרד, והארס שקיבלה היה בכוחו לפתות את האדם. וקורח בלע את כל הארס הזה! שעונשו היה שיבלע באדמה בחיותו ושם יחיה ועפר לחמו "ויאמר יהוה אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". על כן נזקק השם ליצור ברייה שיראו כולם עד להיכן טעה קורח. ואותה בריה מצטיירת כנחש ענק כולו עפר ואותה האדמה פערה את פיה ובלעה אותו חי, ושם משכנו ועפר לחמו. כפי שרצה להחריב את העולם החריב השם את עולמו של קורח. ואנו ניקח לקח טוב ונרדוף אחר המצוות, כנאמר "צדק צדק תרדוף למען תחיה". 

יום שני, 17 ביוני 2013

רדיו אורנים

מצרף שעת שידור ישיר שרואויינתי אתמול ברדיו אורנים

יום ראשון, 19 במאי 2013

דברי הרמב"ם

כעת היום נביא דברי הרמב"ם: (רמב"ם יסודי התורה פרק א)
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולן, שכל הנמצאים צריכים לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להן, ולא לאחד מהן. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן. הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י, י) - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד, לה), כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו. המצוי הזה, הוא אלוהי העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שייסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי, ה' אלוהיך" (שמות כ, ב; דברים ה, ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה - עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני" (שמות כ, ב; דברים ה, ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו. עד כאן לשונו.
הנה פתח הרמב"ם בצירוף שם ההוי"ה בראשי התיבות, וכן אפשר למצוא דמיון רב בין דבריו לדברי האריז"ל, רק שהרמב"ם הקדימו ב500 מאות שנים.
כיון שעסקינן ברמב"ם נביא מדבריו בעניין הנבואה:
דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו - כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה, יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו, כמו שבארנו, כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס, שהוא לא יאמין מציאות אלוה, כל שכן שלא יאמין נבואה, ואמנם אכוון לזיכרון דעות מאמיני האלוה בנבואה:
הדעת הראשון - והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה, וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו - והוא, שהאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו - אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל, רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותיקון מדות - כי בני אדם עד עתה לא אמרו, שישרה האלוה שכינתו על אדם רע, אלא כשיחזירהו למוטב תחלה, לפי זה הדעת:
והדעת השני - דעת הפילוסופים, והוא שהנבואה - שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד, יוציא מה שבכח המין לפועל, אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ - כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד - שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא, אבל באיש אחד, ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת, אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמי שימצא מציאה. אבל העניין כן, והוא, שהאיש המעולה, השלם בשכליותיו ובמדיותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה - שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת, שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:
והדעת השלישי - והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד - וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה - ברצון אלוהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהעניין הטבעי - שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולימודו - שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו, כירבעם, או נמנע הראות, כמחנה 'מלך ארם' בעניין אלישע:

יום חמישי, 2 במאי 2013

מראה הנבואה


אבוא לבאר עניין עמוק עמוק המבאר את דרך נבואת המתנבא.
כבר מזכיר הרב אבולעפיה שהנבואה היא קול השם הגיעה אל פה המתנבא, ועל זה נאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב ח'). מפרשים רבים לא עמדו על הדבור הנבואי אלא התיחסו ל"מראה הנבואה". ומהו מראה הנבואה. נתחיל בהבנת הנבואה ומשם נלך אל המראה הנבואה שבאה מן הביטוי ניב שפתיים - "בורא ניב שפתים" (ישעיה נ"ז י"ט) היא הדיבור אלא שגדול הפער בין הדיבור היום יומי לבין הנבואה. האדם המדבר קיבל את תואר המדבר כדבר מושאל אשר כוונתו שיש יכולת באדם להגיע אל מדרגת הדיבור העליון הוא הדיבור האלוהי אשר בורא הכל כפי שנאמר בתורה פרק א' האלהים הוא העוסק בבריאת העולם ובמאמרות כפי שלימדונו חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם (יהי אור, יהי רקיע, ויאמר אלהים יקוו המים וכו') האדם תכליתו להגיע למדרגת הבורא שהרי נברא בצלמו וכדמותו, מה האלהים בורא אף האדם תכליתו לברוא ואיך יברא בדיבור אך לשם כך צריך להגיע אל הדיבור האלוהי שהוא הבורא והיא הנבואה.


לשם כך מברר הרב אבולעפיה את הדרך על מנת להגיע אל הנבואה והיא דרך הצירופים ודרך ההיגויים. כפי שנלמד הדיבור התקשורתי בין בני האדם. הורי התינוק משמיעים לו את המילים פעמים רבות כיון שמאגר האותיות נמצא במערכות הרוחניות הפנימיות על ידי הגירוי שמגיע אליו דרך האוזניים יכול התינוק עם הזמן להוציא צלילים קולות ומילים ומשפטים מפיו. כן הדיבור האלוהי מצריך התעסקות רבה ולימוד מעמיק בצירופי אותיות ולאחר מכן העיסוק בהיגויים וכל זה עשוי להביא את האדם אל הדיבור האלוהי. וככל שהאדם עובד על דרכים אלו יזכך את עצמו ויפתח את ערוצי תרי"ג האברים הרוחניים כן יכול לקבל את הדיבור האלוהי ביתר בהירות כפי שהשיג משה את הנבואה באספקלריה מאירה. אך יתר הנביאים הגיע לפיהם דיבור פחות ברור ובתהליך הנבואה יוצא הדיבור מפיו של המתנבא ומגיע אל אוזניו ומשם חודר אל כלי התרגום על מנת לקבל הבנה במה שפיו מלמל כמובן שגם בחושבנו בכל נושא מתבצעת המחשבה במילים וכאן כל תהליך ההבנה הוא פנימי ללא יציאה וכניסה אך דרך הפיענוח זהה. והבנת הנשמע כמו הבנת המחשבה מתבצעת יחד עם השמיעה ואין הפרש ביניהם. ובתהליך הנבואי הקול היוצא מפי המתנבא נקרא נבואה ותרגום הקול על ידי הנביא נקרא "מראה הנבואה". גדר שווה יש לבעל רוח הקודש אותה הרוח שמתקבלת אצלו מתרגמת ב"מראה הנבואה".
כל הנבואות שנכתבו על ידי הנביאים מתארות את "מראה הנבואה" של המתנבא ולא את קול הנבואה כפי שאוזננו שומעות את המדבר אלינו, ולאוזנינו נכנסים גלי הקול בעלי תדירות מסוימת ואחר עוברים את תהליך הבירור וההבנה וכשאנו מתארים מה ששמענו אנו מתארים את ההבנה ולא את הקולות.
על מנת להתעמק בהבנת "מראה הנבואה" צריכים אנו כלים רבים ונוספים והקדמות רבות כדי לקשור את תהליך החשיבה מרגע קבלתה בחושים ועד בירורה הסופי ועל כן לא נעסוק בזה כעת.
וכשנבוא להתבונן בנבואת משה רבינו עליו השלום אשר היא התורה שלנו כל חמשה חומשי התורה נשים לב שתוך "מראה הנבואה" לא רואים אנו את המתנבא נוכל להבחין בזאת בקלות (שלא מורגש הנביא) כשנתבונן בחומש בראשית אשר מתאר לנו את העולם מבריאתו ועד רדת בני יעקב מצרימה ומשה שטרם נולד למרות היותו מביא לנו את החומש כולו ב"מראה הנבואה" אין לו זכר והזכרה כפי שאדם הולך במחשבתו למקום שהיה בו מצטייר לנגד עיניו המקום, וגם אם הוא זוכר את דריכתו במקום מחשבתו מתארת לו, את מה שנמצא מחוץ לעצמו ועל כן אין הוא נמצא בתיאור. כך משה לאורך כל התורה מתאר לנו את "מראה הנבואה" שבו מתנבא.

אנו ממשיך לרדת לעומק העניין (או לחילופין מטפסים ברוחניות מעלה מעלה).
מסביר הרב אבולעפיה שבעת ההתנבאות רואה הנביא לנגד עיניו את המלאך וכך הוא אומר: "אבל הנביא יודע באמת שזה הגוף המתדמה לו בהשגתו בעת הנבואה, אין לו מציאות גופני כלל, אבל הוא דבר שכלי כולו רוחני, והתגשם אצלו בעת השגתו, מפני היות הנביא גוף המשכיל האמת בשכלו הרוחני, היוצא לפועל בעת ההיא. וידוע שאנחנו עדת ישראל קהל ה', יודעים באמת שהשם יתברך אינו גוף ולא כחבגוף, וגם לא יתגשם לעולם. אבל שפעו בורא אמצעי אחד גופני, והוא מלאך בעת נבואת הנביא. עד כאן הרב אבולעפיה.

לכאורה "מראה הנבואה" הוא תהליך שכלי רוחני המתבצע בתוך תוכי המתנבא ואין כאן שום יציאה לחוץ ומה שרואה הנביא הוא בכח הדמיון.
ומכאן ננסה להבין את הנושא המוזר הנקרא "כח הדמיון". אשר לכאורה מוליד דבר שאיננו במציאות וזה נראה מקביל לדרך חולי הנפש אשר יראו לנגדם מראות ממראות שונים ומשונים. וחלילה לנו מלחשוד את המתנבא בנפש חולנית.
אנו יודעים להגיד על השם שהוא אחד יחיד ומיוחד האחדות בו פשוטה כפי שנאמר "והוא אחד ואין שני" והא המשגיח בכל בכללות ובפרטות יש לו את התמונה הכללית של הכל תחילה וסוף ויש לו כל פרט ופרט ולא נרבה כיון שהריבוי יביא אותנו לבלבול.
כיון שאנו נבראנו בצלמו ובדמותו נוכל לראות גם בנו מן האחדות הזאת.
שאנו מתבוננים בתמונה התלויה על הקיר אנו רואים את כלליותה ואת פרטיה יש בשכלנו אפשרות לאחוז בכלל הנראה וכן בפרטים, שכלינו מסוגל לאחד את הפרטים ולפרק אותם לחלקים. אך למעשה התמונה היא אחת וכל פרט הוא חלק ממנה, ומה ששכלנו עושה כשהוא עוסק בפרטים למעשה מחלק את התמונה לחלקים רבים ומופרדים מה שלא קיים במציאות התמונה. אך שכלינו יודע גם זאת וכשהוא מסיים לעסוק בפרטים הוא מחזיר את התמונה לשלמותה ולא משאירה מחולקת. אמנם הסברתי במילים פשוטות תהליך מסובך מאין כמוהו הנעשה בשכלינו עד שאם נתבונן בו היטב יקשה עלינו הבנתו.
יקל עלינו ההבנה אם נתבונן במעשה החלום. ידוע שחלום נמשך זמן קצר ביותר אך במראה החלום חושב החולם שנמצא באירוע רחב מאוד בזמן ויכול לחלוף על פני שנים בשניות ספורות. איך קורה הדבר. ראשית, דבר זה כבר מעורר אותנו לדברי חז"ל שחלום הוא אחד מששים בנבואה. למעשה מה שקורה בחלום אז מסתלקת מן האדם הנפש השכלית ונשאר לפעול כח הדמיון שלא נח כלל. הוא זה שמדמה גם בערנותנו את הבנתו, אך הנפש השכלית שהיא בחינת שופט יודעת מתי להסכים איתו ומתי לבטל אותו. ובאם הנפש השכלית היא מעורערת אז יכול המדמה לחגוג כפי שעושים זאת חולי הנפש. ואם נשוב לחלום כח הדמיון יוצר תמונה. זמן יצירת התמונה הוא משך של כמה שניות, ברגע שיצר כח הדמיון תמונה החלק המפענח נכנס לעבודה ומפענח את התמונה. תמונת הדמיון יכולה להשתרע על זמנים גדולים מקומות רבים וללא קשר בין הפרטים. כל זה בא בתמונה אחת אשר המפענח סורק אותה ומשרה על החולם את תחושת הזמן והמרחקים על פי המציאות, בדיוק כמו שקורה למתנבא בעת נבואתו, שמצטיירת לנגד עיניו דמות המלאך, ונדון בהבדל.
נחזור אל התורה אנו נכנסים לבראשית פרק י"ח – פגישת אברהם והמלאכים. מתחיל הפרק "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה":

אומר הרמב"ם: כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם, דע זה והבינהו מאוד מאד.... ואל היסוד הגדול הזה כיוון אחד החכמים ז"ל, ואף גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, במה שנאמר בתורה "וירא אליו ה' באלוני ממרא" וגו' שכיון שהקדים כלל, והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע מה שאירע, ואמר זה אשר ביאר את הביאור הזה, כי דבר אברהם "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם. ואמר, לגדול שבהם אמרו. והבן גם פרשה זו כי היא סוד מן הסודות. (מורה נבוכים חלק ב'פרק מ"ב)

אברהם אבינו ראש האבות, ראשון הנימולים, ראש המאמינים מתנבא כבר מימים ימימה עוד בהיותו בחרן. שעל זה נאמר "את הנפש אשר עשו בחרן". וכאן לאחר שנימול ביום השלישי מתנבא אברהם ומספרת לנו התורה את "מראה הנבואה" שלו. וכבר תמהו המפרשים בין שני הפסוקים שהראשון מדבר על ראיית השם ובשני על ראיית המלאכים. וכפי שכבר ביארנו כפי שמוליך אותנו הרמב"ם כל התיאור כאן הוא "מראה הנבואה" והיא תמונה אחת אשר ממנה מוציא אברהם את הפרטים.

ובכדי לא להוסיף מבוכה לעניין מצאתי את דברי הרב אברהם אבן עזרא אשר יחזקו את דברי וכך הוא כותב במקום: "וירא -הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים הוא אחד והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו "ויבאו שני המלאכים סדומה" ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה, ואחר כן נשא עיניו וראה ג' מלאכים האחד בא לבשר שרה והשנים הלכו לסדום האחד להשחית והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש. ופי' כי על כן עברתם כדברי קדמונינו ז"ל הואיל ועברתם. כמו כי על כן באו". עד כאן דברי ראב"ע.
וכן גם הראב"ע לאחר שאמר דבריו נמלט מן האש ולא פירש אך אמר בפה מלא שהכל אחד.


ולסיום כדי להשלים התמונה ארד עוד לעומקי עומקים ומשם אמלט גם אני כל עוד נפשי בי:
רבי עקיבא ותלמידיו עוסקים בכניסה לפרדס זה ביטוי על הנבואה כיון שנאסרה הנבואה בפרהסיא נסגרו בחדרי חדרים ורבי עקיבא לוקח ארבע מבחירי תלמידיו ומעלה אותם אל הנבואה. ומזהירם רבי עקיבא "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים" (מסכת חגיגה דף יד/ב) לא נעמוד כרגע על הדברים אלא נלך לסוף המעשה. רבי עקיבא היחידי שנכנס בשלום ויצא בשלום. ונביא את אחד התלמידים אלישע בן אבויה ש"קיצץ בנטיעות" ומאז נקרא "אחר". שואלים מה ראה אחר? ואומרים, ראה את המלאך מט"ט יושב וחשב שיש שתי רשויות.

אנסה לבאר מה קרה. הגיעו התלמידים למדרגת הנבואה ובמראה הנבואה ראה "אחר" מה שראה ואכן ראה את המלאך יושב ומקובלנו שרק הקדוש ברוך הוא יושב בדין אך "אחר" הפריד בשכלו בתוך המראה את התמונה לשתי רשויות שזה ניתן במראה, אך היה חייב אחר, לאחר המראה לחזור ולחבר את התמונה לאחת. ולא היה בכוחו לעשות זאת, ועל כן כפר בעיקרץ ועל זה נאמר המושג "קצץ בנטיעות". שביסודו יצא ביטוי זה ("קצץ בנטיעות") על המפריד בין ה3 ספירות העליונות לשבע התחתונות, שהרי אין הפרדה בין הספירות שהן כולן אחת. אך אנו נותנים להם שמות ומחלקים, ולמרות הכל אנו שווים וטוענים שהם אחת. ו"אחר" מסיבות שלו לא יכל לחזור ולאחד את התמונה ועל כן התפקר. אך רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום שנאמר "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם" (משנה מסכת עקצים פרק ג). שהשלום הוא המאחד הכל וכפי שנכנס רבי עקיבא באחד כן יצא באחד ועליו נאמר שיצא מן העולם באחד בשעת יחודו, "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד.

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

מסע אל קומינו





לפני כ13 שנים חלמתי חלום ובחלומי אני עומד ליד מבנה רחב ממדים וכשלש קומות ומנסה להיכנס אך אין דרך להיכנס גם כשאני מתבונן מלמעלה אין אפשרות להיכנס. ורצוני עז להיכנס אך הכל חסום ואני יודע בחלומי שבתוך המבנה נמצא רבי אברהם אבולעפיה (אינני יודע אם בגוף חי או שם קברו). וכך אני מתעורר ולא מצאתי פשר לחלומי. אך ימים עוברים ומידי פעם אני מהרהר בחלום ומנסה להבין מה המסר ואין פיתרון. (כיון שזיכיתי לערוך ולהוציא לאור את כל כתביו שאלו אותי כמה מקובלים האם רבי אברהם בא לי בחלום. והחלום הזה היה אחרי ששאלו אותי).

לפני כשנתיים פנו אלי מהמגזין "סגולה" וביקשו שאשתף אותם בפרטים על הרב אבולעפיה, כיון שרצונם לעשות עליו כתבה. וכך במשך כמה חודשים של תחקירים יצאה הכתבה לאור ביוני 2011. וכמובן נשלח אלי המגזין. כתבה מרשימה בת 12 עמודים ובאחד העמודים אני מוצא צילום מהים אל עבר האי קומינו. עור גופי נהיה חידודים חידודים, מראה הבניין היה אחד לאחד כפי שבא לי בחלום למעלה מ10 שנים קודם. אני מביט עליו ועיניי לא זזות מן התמונה ותדהמתי הייתה מהזיכרון החד של החלום המבנה נשאר חרוט בזיכרוני ממש כפי התמונה. רבי אברהם אבולעפיה מספר על הגיעו אל האי בהיותו כבן 48. ספרו האחרון נכתב באי בהיותו בן 51 ומאז אין לא זכר. אני מבין שלא סתם מגיע אלי החלום אך עדיין לא ברור לי מה עלי לעשות. כיון שברור שהרי 750 שנה לא יושב רבי אברהם ומחכה לי. וגם אם נקבר שם המבנה הזה הוקם לפני 400 שנה ואיך זה קשור אליו? כך שלא הבנתי מה עלי לעשות והענין נדחק ממני אך חזר והטריד אותי מידי פעם. עד שעלה בדעתי להגיע למקום. וגם זה נדחק ועולה. וכך ביום שלישי ה6 לנובמבר 2012 עוברת בי שוב המחשבה אך הפעם כרוח סערה ולא מרפה ממני. ואני פותח דף אינטרנט ומחפש טיסה למלטה (מלטה היא קבוצה של שלשה איים השוכנים מדרום לסיציליה והגדול מביניהם נקרא "מלטה" והבינוני נקרא "גוזו" והקטן נקרא "קומינו" גודלו כ-3 ק"מ מרובע). אני מוצא שיש טיסה שיוצאת ב13 לנובמבר ב6 בבוקר וחוזר מוצאי שבת  ה18 לנובמבר ב1 בלילה. כהרגלי אני לא מבטל שיעורים שאני מוסר אלא אם נפלה חתונה לבני האחים שלי, חתונות של ילדיי לא עושים ביום שיש שיעור. חברותות אני יכול לדחות. וסדר השבוע שלי: יום ראשון חברותא. שני שיעור בתל אביב. שלישי חופשי. רביעי שני חברותות ושיעור בירושלים. חמישי חברותא ושיעור ברחובות. אך הפלא ופלא השיעור ביום רביעי נדחה כבר קודם לשבוע הבא. השיעור ביום חמישי ברחובות נדחה לשבוע הבא. כך שאני יכול להגיע לשיעור ביום שני בתל אביב לחזור ב12 בלילה לארגן ציוד סידורים אחרונים ולצאת לדרך. למחרת ביום רביעי (בשבוע שאני עדיין בארץ) חבר שמסיע אותי הביתה חזרה מירושלים שמע שאני נוסע ושואל אותי מי נוסע אתך? אני אומר לו אני נוסע לבד. והוא שואל אתה רוצה לנסוע לבד? ואני משיב אני מאוד שמח לנסוע לבד. והא מניח ואחר שואל שוב "אתה שמח לנסוע לבד"? ואני משיב לו "אני מאוד שמח לנסוע לבד, אך אם אתה רוצה להצטרף אני אשמח באותה מידה". ואז הוא מתחמק ולא יודע להחליט אך לפני שהוריד אותי אמר "אגיע הביתה ואשאל את אשתי". ואני משיב לו, "קובי הלילה אני מזמין את הכרטיס שעולה 395 $ (אתמול כשהסתכלתי נותרו 9 מקומות והיום נותרו 6) כך שתתן לי תשובה מידית כשאתה מגיע הביתה". כמובן הוא הצטרף.

מורדה סרנת (לבית אבולעפיה) שאנו מכירים שנים מאז התחלתי להוציא את ספרי הרב קיבלתי טלפון של הגברת שלי תייר המתגורר במלטה. ישראלית שירדה לארה"ב ללימודים בשנת 1948. כן היא לא כל כך צעירה, בת 85 ולאחר הוצאת גידול מהראש נפגעו הרגלים האוזניים הפה העיניים אך נשארה מלאת חיים. והיא הכתובת שלי במלטה תחנה ראשונה.

התוכנית שאני מכין היא כדלקמן: אני נוחת במלטה ב9 בבוקר מגיע לגברת שלי שותה קפה ואחר מחפש דרך להגיע אל העיר הכי קרובה לקומינו ומשם לוקח סירה שתעביר אותי לקומינו, ורצוני לשהות שם שני לילות. כיון שהלילה הראשון בין שלישי לרביעי הוא ערב ראש חודש כסלו אין יותר טוב מזה לשהות שם לילה. אני יודע שההגעה לאי לא פשוטה למרות שהמרחק קצר. וכך אנו נוחתים במלטה מחליף "סים" לשיחות בחו"ל וכלום לא עובד. גם הטלפון הציבורי בלע 2 יורו שהכנסתי ולא עובד. אנו הולכים לנסות את מזלנו אצל נהגי המוניות, ומסבירים להם שאנחנו צריכים להגיע לשכונת "קפרא". הם לא יודעים ואני מבקש מהם שיצלצלו לגברת וכך נדע. לבסוף היה נהג אחד נחמד שהסכים ואני מדבר עם שלי. (שכמובן דיברתי איתה קודם מהבית. וזו לא שיחה ראשונה), ומסביר לה שאנחנו בשדה התעופה ורוצים להגיע אליה והנהג לא יודע היכן זה שכונת "קפרא", ושתמסור לי כתובת מדויקת. והיא אומרת שהיא לא יודעת (הגברת לא יודעת איפה היא גרה). אך אולי ג'ודי העובדת משק בית שלה תדע. ואני מוסר את הטלפון לנהג והוא מנהל שיחה במלטזית עם ג'ודי ולבסוף הבין לאן להגיע ותמורת 20 יורו הוא לוקח אותנו אליה.

קובי שהיה מאוד סקפטי לגבי ההגעה עוד היום לאי, פונה לג'ורג' הנהג בהתייעצות וג'ורג' מצלצל לאן שהוא ואומר לא אין היום סירות לאי, הים לא מאפשר.

ג'ורג' מצליח להביא אותנו, כמובן התרגשות גדולה. לשלי יש הרבה תוכניות בשבילי יש במלטה אדמו"ר ממלטה הנקרא גם אדמו"ר מאבולעפיה והיא מצלצלת להודיע לו שהגיע אמנון גרוס עורך ספרי אבולעפיה. דברתי איתו כמה דקות ואמרתי שאשמח לפגוש אותו ביום חמישי כשאחזור מהאי קומינו. ושוב קובי מפנה את שאלתו לשלי, האם אפשר למצוא סירה לאי? ושלי מטילה את העבודה על ג'ודי וכמובן אותה התשובה אין סירות. ואני מנסה להבהיר לקובי שהכל זה ממניעות השטן אנחנו צריכים להגיע למקום הסירות ולראות שם מה קורה. ולבסוף ג'ודי מצלצלת ואומרת שהיא דיברה עם בעל הסירות ואין היום נסיעה. אז אני אומר לקובי טוב נשתמש כאן בעצת רבי נחמן שאומר שלפעמים כשלא הולך לא צריך להתעקש. תוך כדי שתיית קפה אחד למשנהו אני מנסה לברר על מלון וג'ודי מעלה כמה אפשרויות השעון בינתיים רץ לעבר אחר הצהריים. ואנו מזמינים את ג'ורג הנהג הנחמד שלוקח אותנו לשכונת "סלימה" השוכנת לאורך הים של הבירה "וולטה". אנחנו מתמקמים במלון.

שכחתי לציין שהתרמיל גב הגדול שלקחתי הכיל ברובו אוהל גדול ושק שינה על מנת שנוכל לישון באי. וההחלטה היא שעם שחר אני מתפלל אחר ארוחת בוקר ויוצאים לדרך. אנחנו כבר מתודרכים ישנו אוטובוס מספר 222 אשר לוקח אותנו עד "צ'ירקאווה" שם עוגנת הסירה שמפליגה לקומינו וכן המעבורת שמפליגה לגוזו האי השני בגודלו מאוכלס ותיירותי לגמרי.

לפני תשע אנו מוכנים וקובי מנסה לשכנע אותי לצלצל לנהג הסירות (הטלפון שלי פועל) ואני מסביר לו שאני יוצא כרגע לתפוס אוטובוס שעולה 2.5 יורו ולא מצלצל לאף מקום. ואם זה מתאים לו הוא יכול להצטרף אלי. וכך אנו יוצאים מהמלון כל אחד עם תרמיל קטן את האוהל כבר לא הצטרכנו כיון שהתוכנית הייתה להגיע לשם לשהות עד הסירה האחרונה ולחזור למלון. וכך לחזור גם למחרת יום חמישי וכן ביום ששי. לקחנו פירות ופיצוחים לדרך מים וערכת קפה וכמובן ספרים ללמוד שזה היה עיקר הענין להגיע לאי וללמוד מהספר "אמרי שפר" שזה ספרו האחרון של הרב שנכתב על האי.
אנחנו צועדים לכיוון התחנה ורואים את אוטובוס 222 סוגר את הדלת ומתחיל לנסוע אנחנו מנפנפים בידיים אך לא עוזר כמו אגד, לא פותח ונעלם. וקובי מתחיל להפעיל ספקות "אתה רואה הלך לנו האוטובוס נצטרך לחכות עוד שעה עד האוטובוס הבא".

ואני שולף את הספר "אור השכל" שאותו החלטנו ללמוד במלון, ומראה לו את הקטע שסיימנו אתמול: "כל דבר שאדם מכוון אליו צריך שיביא תועלת גדולה או קטנה שאם לא יכוון לזה תהיה פעולתו בלתי השגחה. שעניין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית". אתמול התפעלתי מהדיבור והרחבתי בו כיון שזה מבט מעניין לגבי ההשגחה שהרי ברבות השנים התפלפלו הגויים והיהודים בעניין ההשגחה. והטענה הלא יהודית אומרת שבשלב מסוים עלה השם למרומים ואינו משגיח כלל והכל מתנהל על פי הטבע. וכן ביהדות נעשה חילוק בהשגחה בין בני אדם ולבין בעלי החים, וכן בין ההשגחה הכללית לפרטית. וכאן דייק הרב חילוק נפלא שההשגחה היא תמידית אך היא תלויה במקבל. כפי שדעתו בעניין השפע היורד תמיד ורק לפי הכלי שמכין המקבל יקבל, כן ההשגחה תלויה במקבל. שאם מכוון שהדבר יביא תועלת כך תהיה ההשגחה. "אתה מבין קובי", אני אומר לו אנחנו תחת השגחה. ולא היינו צריכים לעלות על האוטובוס הזה.

לאחר כשלשת רבעי שעה הגיע 222 אנחנו עולים והנהג מידע אותנו שתמורת 2.60 יורו יש לנו כרטיס לכל היום לכל מלטה. יושבים באוטובוס וכאן אני מעיין במחשבתי על המתרחש, ומה שיתרחש. ומודע ללא מודע שמצפה לנו וכולי בהתרגשות עצומה. אנחנו יורדים בצירקאווה כיוון שזה קצה האי זו התחנה האחרונה של האוטובוס, מכאן דרכו חזרה. על הרציף עומדים כ6 בחורים ביד כל אחד חוברת והם מציעים ליורדים הפלגה לגוזו. כמובן גם אלינו ניגש אחד אך הוא שואל לקומינו? אין לתאר את השמחה. כולם לגוזו והוא ה"Salesman" היחיד לקומינו. והוא מבחין בהתלהבות ושולף כרטיסים 10 יורו לכל אחד הפלגה הלוך ושוב ואנו משלמים בין רגע והוא מצביע על המדרגות ואומר "תלכו לשם"! ואנו יורדים ושם מחכה הספינה עליה כ15 איש ואנו עולים ותיכף יוצאים לדרך (חיכו רק לנו). אני מעודד את קובי ומצביע על ההשגחה הנפלאה. האי קומינו ממולנו נראה שאפילו בשחייה אפשר להגיע. כמעט לאורך כל הדרך נראה המבצר שאנו צריכים להגיע אליו, וככל שמתקרבים ההתרגשות שלי גדלה. הבניין מהחלום עומד ממש כפי שנשאר בזיכרוני. חשבתי שברבות השנים לא יישאר בזיכרוני כלום. אך הכל הופך חי לגמרי החלום עומד מול עיניי. הסירה עוצרת השעה 20 לפני 11 מגיע ג'יפ קטן עליו רכוב אחד מתושבי האי (אפשר לראות אותו ביוטיוב  http://www.youtube.com/watch?v=LS2I36hAiMk) שנים מנוסעי הסירה עולים על הג'יפ הוא יוצא לדרך. קובי ואני יוצאים לדרכנו אל הטירה אין על האי כבישים יש כמה דרכי כורכר אך אנו בוחרים לחצות את ההר ישר לכיוון הטירה.

שכחתי לספר, שכשקבלתי את המגזין וראיתי את המבנה לא הצלחתי להבין את גודלו ואז לקחתי את המגזין לשיעור והראיתי אותו לתלמידים מבלי לספר על החלום ושאלתי אותם מה הגודל של המבנה. וכולם חד משמעית קבעו שהוא בין שלש קומות. וכן לפני שהגענו ראיתי שוב תמונות של המבנה מן הצד ויש לו מדרגות הגעה. כך אנו מתקרבים למבנה וכבר רואים את מדרגות הכניסה ומתקרבים ועל המדרגות סרטים אדום לבן וכתוב "closed" אך הדלת למעלה נפתחת ויוצאים שני אנשים אלו שעלו על הג'יפ ואני מנפנף להם ביד וקורא בקולות ורץ לעבר המדרגות. ואומר המבוגר משניהם "Okay you have five minutes". עולים מעל הסרטים ונכנסים אחוזי התרגשות. הבניין נבנה ב1600 כבנין שמירה על האי. הפנים כולו משופץ עם תמונות והסברים לתיירים מה שלא עניין אותי בכלל. לעומת החוץ הפנים קטן. קומת הכניסה המוגבעת בנויה שני חדרים ויש מדרגות למעלה ולמטה כשהתחלתי לעלות למעלה טרח האיש להגיד לי שהגג סגור ואז ירדתי למטה והגעתי לקומת הקרקע והאיש אחרי. ולא הבנתי מאיפה הוא שלף את מה שאמר אך הוא אמר, שאם אני מחפש קבר אין ירידה ליותר למטה. האיש הוא השומר של הבניין והשני הוא בנו. בקיץ הבניין פתוח לתיירים (עונת התיירות נגמרת בסוף ספטמבר ולפעמים מעריכים לאוקטובר) והשומר מגיע פעם בשבוע, נכנס ויוצא והולך. לאחר חמש דקות הודיתי לו על נדיבותו ויצאתי. הם סגרו והלכו ואנחנו נשארנו מחוץ לדלת.


חשבתי לעצמי שצעד ראשון זה להכין קפה לשבת לעכל את מה שראינו וחווינו ואת זה נעשה כאן בבניין מחוץ לכניסה. יש מעקה ברוחב של מטר סביב כל הבניין שהוא חומה חיצונית שמקפת את הבניין שתכף יראה בתמונה. בצד שמאל יש את המדרגות ורואים שהחלק התחתון יותר רחב ושם התיישבנו לקפה אך הרוח החזקה השתלת על הגזיה הקטנה ולא הצלחתי בכל פינה שהדלקתי הרוח התגברה עלי ואז החלטנו לגשת לבנין שעומד משמאל לבנין הזה כ150 מטר ושם לעשות את הקפה.

בינתיים אני מספר לקובי על ההשגחה הנפלאה שהייתה לנו אילו היינו עולים על האוטובוס שברח לנו היינו מגיעים בסירה הקודמת לאי ומוצאים את הבניין סגור ומתמלאים אכזבה. אנחנו מגיעים לבנין שצורתו ח', שתי קומות על כל צד כ8 דלתות, באחת יש קול רדיו, אח"כ ראינו אשה יוצאת ומנקה. רוב החדרים נראה שהם מחסנים. התיישבנו בחצר בפינה שלאורכה יש רק קומה אחת רעועה הדלקתי את הגזיה הנחתי את הפינג'ן המים רתחו הכנתי קפה מזגתי לשנינו והתיישבנו ללמוד.

וכאן מתחיל הסיפור. תוך כדי הלימוד כשאני מכין את הקפה השני חשתי בתופעה מוכרת וכאן אני חוזר 20 שנה לאחור.

בעודי גר בעמנואל ובתפקידי אני ראש כולל ותחביבי לבקר בקברי צדיקים וכן ארגנתי בערבי חודשים נסיעה לכל הלומדים לקברי צדיקים. באחת מנסיעותיי לקחתי עוד שני חברים ונסענו צפונה נתקלתי בספר על קברי צדיקים באתר מעניין שלא ביקרתי בו והוא ציון "ברית בין הבתרים". הוא המקום בו נערך ברית בין הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (בראשית ט"ו). המקום מתחת לחרמון על אחת הפסגות של הר דב. ההגעה למקום אז הייתה כרוכה בתאום עם החטיבה היושבת בקרית שמונה (היום אי אפשר להגיע) הגענו למקום ולאחר שישבנו ואכלנו ולמדנו אני מציץ בשעון ורואה שלא עברה חצי שעה מאז שהגענו, וכך הרגישו כולם שהזמן שם עוצר מלכת. אך עדיין לא הבנתי עם שלשתינו מדומינים או שזה אמיתי.
לערב ראש חודש הבא הגעתי עם שני רכבים של הסעות היינו כ25 אברכים ולא סיפרתי להם דבר על עצירת הזמן וכמובן אט אט התופעה הורגשה לכולם.

...אני חוזר לקומינו. לאחר שהסתובבנו במבצר, והנסיונות לקפה, והישיבה עם הקפה, והלימוד, אני מציץ לטלפון לראות מה קרה לזמן השעון מראה 10דקות עברו. אני לא מספר לקובי כלום ושואל אותו מה שעה? הוא מביט לטלפון ואומר לי "השעה אצלי לא בסדר הטלפון מראה שעברו 10 דקות". אני לא מראה לא התפעלות יושבים שוב שותים קפה לומדים ונראה שעבר עוד כשעתיים והספקנו הרבה בלימוד ואני שואל את קובי "כמה נראה לך שעבר מהקפה הראשון"? והוא אומר "שעתיים, שעתיים וחצי" ואני אומר לו "תתבונן בטלפון" ואז הוא מגלה שעברה רבע שעה.

זהו מכאן הבנתי את כל המסע. בחלום הראו לי את המקום שאני צריך להגיע אליו ולא טרחתי או שלא הייתה לי האפשרות לדעת על המקום, למרות שהיו לי הרבה שיחות ופנו אלי בשאלות על מקום קבורתו. ותמיד השבתי שאת כל האינפורמציה על הרב אבולעפיה יש לנו מכתביו, וכתביו האחרונים היו ביושבו באי קומינו (אז נקרא קומיטי) וספרו האחרון נכתב בשנת 51 לחייו ומאז אין לנו ידיעות. ותמיד נשאלתי אם זה לא מעניין אותי היכן הוא קבור? והאם לא מעניין אותי להגיע לאי קומינו? ותמיד השבתי שלא! כיון שלא אמצא שם שום דבר. אך אם הייתי יותר ערני לגבי החלום יכול להיות שהייתי קושר את זה למקום. וכיון שלא, שלחו אלי את תמונת המקום הביתה. ואז הבנתי שאני צריך להגיע לאי. אבל עדיין לא הבנתי מה לעשות שם. ואז בתוך הבניין כבר התחלתי להבין את השליחות, הרגשתי את הסערה הפנימית שבי, הבנתי שאין כלום בבנין. וזה רק היה ציון המקום שאליו אני צריך להגיע, אני צריך לשבת ללמוד שם ולספוג והדברים השתחררו כשאשוב הביתה אט אט. הסימן של הזמן שעצר שם מלכת הוא מהלך נרחב שמדבר עליו הרב ברמזי רמזים ובמקומות שונים. הבנתי כבר שם ובמשך השהות כמה דברים חדשים. ומאז שהגעתי הביתה עולים רעיונות ושפע רב נשפע, ועדין הפה לא נפתח. ועל כן החלטתי להעלות על הכתב את המסע ומכאן אוכל להמשיך ולהיכנס למסע העכשווי הרוחני הנולד מן המסע ההוא.

ולסיום אספר שלא הצלחנו לשוב אל האי כיון שביתר הימים לא הייתה הפלגה אך המסע קצר הזה הספיק להפעם וכמובן את סיום המסע במוצאי שבת חזרתי לבייתה של שלי שהייתה לי התחנה הראשונה והאחרונה במלטה.


יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

זרעו לכם לצדקה-הושענא רבא


 בחג הסוכות נידונים על המים ואנו בארץ ישראל המיוחדת מכל הארצות תלויים בגשמים כל שנה ושנה. חושק הקדוש ברוך הוא בפילותינו על מנת להשפיע עלינו חסד וברכה. ואחת התפילות שתיקנו לנו חכמינו היא תפילת ההושענות שנאמרת בכל ימות חג הסוכות והיום האחרון הוא הושענא רבא ה"הושענא הגדולה". שבתחנונים על המים טיפות המים שמזילים הצדיקים בדמעותיהם בהושענות נאספות על ידי הקדוש ברוך ומהם יבוא שפע וברכה עלינו.
התעוררתי לסמיכות של הושענא לנביא הושע שחיי בתקופת בית ראשון וספרו מהתמוהים שבנביאים. אך ראיתי שחלק גדול מקדיש הנביא לעניין הצדקה ואולי כיון שדורו היו פרוצים בעברות שבין אדם למקום כפי שידוע שלא חרב בית המקדש הראשון אלא על שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה שמרוב הטוב והשפע שנשפע עליהם משמים מאסו בשם וגילו חוסר אמונה וכפירה. ואומר להם הנביא שבזכות הצדקה יכולים הם להיגאל שכך מראים הם לשם את אמונם בו. אומר הנביא (הושע י' י"ב) "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם".
אביא קיצור מדבריו של ה"אוהב ישראל" רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא (נולד בפולין בשנת 748 היה רב באפטא שבפולין ואחר ביסי שברומניה, ובערוב ימיו עבר למז'בוז' עירתו של הבעל שם טוב. ונפטר בשנת 1825 ונקבר ליד הבעש"ט).
ואלו תמצית דבריו: הנה הצדקה נמשל לזריעה ממש, כמו שאנו רואים דרך בני אדם כשרוצים לזרוע לוקחים תבואה ומטמינים אותה בארץ עד שנרקבת וחוזרת וצומחת למעלה מן הקרקע. וכשנגמר גידולה קוצרים אותה ומוצאים אז כמה וכמה פעמים כמו שהוציאו בזריעה. ומי הוא הפתי יסור הנה ויאמר בלבו מה לי לצרה הזאת להפסיד תבואתי שהיא כבר בעין, ולאבדה בידיים להצניעה בארץ שתהא נרקבת? ולהיות עיני מייחלות ומצפות שתצמח. ומי יודע אם תצלח ולא יגיע לה איזה הפסד ח"ו? ובודאי מי שהוא אומר זה הוא חסר תבונה ואינו מאמין בהשם יתברך, שהגם שלעיני בשר ודם נראה שהוא הפסד וכליון להתבואה. עם כל זה יבטח בהשם יתברך שישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו ויעלה מכל גרעין וגרעין כמה וכמה גרעינים. כמו כן בעניין צדקה, יש איש אשר ירע לבבו באחיו האביון ומתיירא לפתוח את ידו וליתן צדקה. כי היאך יחסר ממונו? בחסרון לא יוכל להימנות ואינו מאמין שהשם יתברך ימלא חסרונו. ואדרבא יוסיף לו שפע וברכה. אך מי שיש לו איזה שכל ומדע אז הוא מאמין בהשם יתברך בכל לבבו באמת כמו בזריעה. בוא וראה שבזריעה נותנת הארץ פריה בשפע רב ומעשרת את בעליה. ובאמת הארץ אין לה מעצמה כלום אך היא מקבלת משמים. שמים הם בגימטריא זכר ונקבה, כך האדם משפיע ממונו לעניים ואביונים שזה השפע הוא מתת אלהים אשר נתן לו עושר ונכסים גם כן בתורת צדקה ולא על פי מעשיו.
וכן כשהאדם מתבונן במצות פרו ורבו. אל יאמר האדם למה אתן בחינם חילי וכוחי ואוני הטיפה הבאה מהמוח וספק אם יעשה פרי, וגם כי יצליחו ויעשו פרי מי יודע אם יהיה לו במה לפרנסם. לא יעלה דברים כאלו במחשבתו רק יבטח בהשם יתברך ויעשה מה שמוטל עליו ויאמין שיגמור מחשבתו לטוב ויצליח ויעשה פרי הטוב לו, ויזמין לו די מחסורו כל צרכו. ולכן מכנה הכתוב מצות פרו ורבו ג"כ בלשון זריעה כמו שאמר (קהלת י"א י) "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים." דהוא דומה ממש לזריעה.
וכמו כן במצות שבת שנתן לנו השם יתברך. שהאדם מייגע את עצמו כל ימות החול להרוויח ולמצוא טרף לביתו ודי מחסורו אשר יחסר לו, וביום שבת שובת ונח מיגיעו. ואם כן לכאורה השכל מחייב שבכל ימי החול יוציא ממונו כראוי לו לאכול כנפשו וליהנות מעמלו ומיגיע כפיו, אבל בשבת לא יוציא כי אם דבר מועט היותר הכרחי להחיות את נפשו. כי בשבת לא הרוויח כלום, ובאמת נהפוך הוא שציוה השם יתברך עלינו לענג ולכבד את השבת בכל היותר האפשרי. ועוד יותר כמו שנאמר בגמרא - לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:). ומי שמאמין בהשם יתברך באמת יבטח ויענג את השבת יותר מכדי יכולתו וידע בבירור שהשם יתברך ישלם לו במיטב ויזמין לו די צרכו ויותר, כמו שהוציא לענג את השבת יותר מכפי יכולתו והשגתו. ובמידה שאדם מודד מודדים לו. ובשאר ימי החול רשאי לצמצם הוצאתו כי באמת משבת באה שפע וברכה לששת ימי החול.
ובוא וראה שבכולם ציוה השם יתברך להקדיש לו את הראשית כמו בזריעה ציוה להפריש ביכורים ותרומה ומעשרות שהם הבכורה. וכן הצדקה נקרא גם כן ראשית. וכמו כן במצות פריה ורביה ראשית אונו לו משפט הבכורה. וציוה השם יתברך עלינו לקדש לו כל בכור. וכמו כן בצדקה צריך מקודם לעשר הקרן מממונו ואחר כך הריווח שייתן לו השם יתברך וגם בנתינת המעשר והצדקה עצמה יש ראשית, היינו שצריך להקדים הקרוב קרוב יותר ועניי העיר מעניי עיר אחרת ותלמיד חכם מעם הארץ וכו' כמבואר בפוסקים הלכה למעשה. וגם השבת הוא הראשית מששת ימי המעשה שהוא נקודה הפנימית המחיה את כל ימי החול וצריך לקדשו. ולא אלו המינים בלבד אלא אפילו מן החכמה צריך להפריש ממנה הראשית להשם שהוא היראה. דכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יהוה". והמשכיל יבין מדעתו.