יום חמישי, 14 בספטמבר 2017

דעת עליון

בס"ד
הדעת היא המידה (הספירה) העליונה, אשר יכול לקנות האדם. עד כדי שמיחסים את הדעת כספירה. הספירות הם מידות אלוהיות היוצאות מאור אין סוף ומשתלשלות אחת מין השנייה, עד שמאורן נוצר העולם הזה.
ספירת דעת אינה אחת מ-10 הספירות, כך גם מונה ספר היצירה עשר ולא אחד עשר. ויש בכוחו של האדם לקנות את מידת הדעת עד הגיעו אל דעת עליון כפי שנאמר על משה.
הספירות האלהיות מתמזגות בדרך חיבור ויחוד אך בהכרעה, כדרך העולם שחיבור ויחוד מביא אל ההריון וההולדה. ההכרעה רומזים לנו חז"ל, "אשה מזרעת תחילה יולד זכר" וכו. החכמה והבינה ביחודם מתגלה הכתר אשר על ראש המלך. הנצח וההוד ביחודם מתגלה היסוד. נצח הוא שורש האמונה, והוד הוא שורש החכמה. למרות שבתרשים הספירות נראה לכאורה ההיפך, שהחכמה היא בצד ימין ואילו ההוד בצד שמאל. אך יש הצלבה בספירות כפי שידוע שרגל שמאל נקשרת לצד ימין של המוח, וכן רגל ימין נקשרת לצד שמאל של המוח.
וכפי שהחכמה והבינה מגלים את הכתר כך הנצח וההוד מגלים את העטרה (יסוד).
החסד והגבורה, שלכאורה ניראות שתי ספירות אלו מתנגדות. בייחודם מגלים את התפארת
ובדרך ההכרעה ממדת החסד והדין מתגלה ההכרעה כרחמים. ועל כן נקראת מדה זו (התפארת) "משפט". המשפט הוא הכרעת הדין שמתפקידו של השופט להכריע בין הצדדים. וזאת לימדנו שלמה המלך, "מלך עליון", במשלו על משפט שתי הנשים. שטענו שהילד החי הוא שלהן. אחת אמרה חצו את הילד לשנים, והשניה אמרה תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו. האחת שאמרה חצוהו אינה בגדר משפט! שהמשפט אינו ממוצא, הוא הכרעה. על כן אמר המלך בחכמתו תנו לשניה שאמרה "תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו" כיון שהיא זו שהלכה בדרך המשפט. כאן לימדנו שלמה את דרך ההכרעה בין החסד לדין.
ומאידך המיזוג לאמצע בין החכמה והבינה מגלה את הדעת. הולד נולד חסר דעת, ואט אט לומד להשתמש בשכלו. השכל הנכון מחבר את החכמה והבינה וכך קונה את דעת.
חז"ל מספרים לנו את משל החמה והלבנה (גמרא-חולין, דף ס' עמוד ב') "רבי שמעון בן פזי רמי (מקשה). כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן (לכאורה יש סתירה פעם שני המאורות הגדולים ופעם את המאור הקטן), אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני? (נר ביום מה נותן), אמר לה זיל לימנו (לכי וימנו) בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר (ימים הרי נמנים לפי השמש) דלא מנו ביה תקופותא (התקופה נמנת לשמש) דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו (לכי ויקראו) צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן, חזייה דלא קא מיתבא דעתה (ראה שלא נחה דעתה) אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח".
חמה ולבנה נמשלו כאן לחכמה ובינה (בגימטריא, חמה ולבנה =חכמה ובינה) בתרשים הספירות בצורת אדם הכתר משפיע אל החכמה והבינה. ומכאן בא המשל שהכתר צריך להשפיע שפע אל החכמה והבינה. וכאן שואלת הבינה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"? שהרי זה מזכיר את המשל הפילוסופי, שמספר על חמור שלא אכל ושתה ימים רבים. ושמו לו משני צידיו במרחקים שווים לחלוטין, בצד אחד אוכל ובצד השני מים. ומתברר שהחמור מת כיון שלא יכל להכריע לאיזה צד לפנות.
אם היינו מצפים שהחכמה (החמה) תבוא בטרוניה היינו צופים במותה (כמשל החמור) החכמה היא אוצר המידע אך היא גולם (גלם=חכמה) אוצר מידע. המכרעת היא הבינה (הלבנה) אומר לה המלך (הכתר) לכי מעטי עצמך. תהיי תחת החכמה, כפי סדר הספירות בהשתלשלות (אחת תחת השניה) שכך צריך להיות דרך העולם. הנקבה בזיווג תחת הזכר (בהכרעתה!) "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ההכרעה הוא הזכר הוא המשפיע. אז מתגלה הכתר בעליונים והעטרת בתחתונים. (לעניינו כרגע נשאיר את ההמשך המשל בגמרא לפעם אחרת למרות שבו רב הנעלם על הגלוי).
ההקדמה שהבאנו עד אתה מלמדת אותנו איך לקנות דעת עליון שזו עיקרה של היהדות שבדעת עליון אפשר להידבק בכתר (במלך עליון).
כך משה רבנו קונו דעת עליון על ידי הענווה והשפלות עד שאומר "ונחנו מה". שֹם עצמו תחת החכמה ובכך זכה שהתורה שהיא התגלות הכתר באה על ידו (בעשרת הדברות יש 620 אותיות כמנין כתר).
מכאן למדנו כלל, היחוד וההכרעה בין החכמה והבינה (השכל והאמונה) מולידים את הדעת. ומכאן אנו פונים אל נושא העיקרי למאמר זה והוא שם ע"ב.
שם ע"ב נבנה משלשה פסוקים (שמות י"ד) (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
בכל פסוק יש בדיוק 72 אותיות אנו מעמידים את הפסוקים הראשן ישר השני הפוך והשלישי ישר כך:
ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם   - ישר
הלילה לכ הז לא הז ברק אלו הלילה תא ראיו ךשחהו ןנעה יהיו לארשי הנחמ ןיבו םירצמ הנחמ ןיב אביו  - הפוך
ויט משה את ידו על הים ויולך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים – ישר
ואז לוקחים במאונך אות מכל פסוק ומחברים עד שמקבלים 72 צירופים של שלש אותיות בכל צרוף. בראשונה לוקחים ו' של ויסע מן הפסוק הראשון. ה' של הלילה מן הפסוק השני. ו' של ויט מן הפסוק השלישי וקבלנו צרוף "והו". וכך הלאה.
וכאן אני רוצה לעמוד על הענין שהופכים את הפסוק השני ואנסה להביא טעם לענין.
אחרי היהדות קמו להם שתי דתות המאמינות באלהים, אך דרכיהם שונות ופסולות לפי דרך היהדות. הראשונה משתיהן שקמה היא הנצרות והשניה היא האיסלם (לא עסקינן ביתר הדתות שרובן הולכות אחרי האלילים). יש אפשרות למצוא רמזים רבים דרך שלשת הדתות אשר יקרבו אלינו את עניין היפוך הפסוק האמצעי.
הנצרות בחרה את דרך השכל, והאיסלם בחרו בדרך האמונה. הנצרות בחרו את יום המנוחה שלהם ביום ראשון, והאיסלם בחר ביום ששי. היהדות קבלה מציווי השם את יום השבת כיום המנוחה. הנצרות מתנהגת על צד שמאל (כ-שמאלנים), והאיסלם על צד ימין (כ-ימנים). הנצרות בחרה בכתב הלטיני ההולך משמאל אל הימין, האיסלם בחר בכתב הערבי ההולך מימין לשמאל. הנצרות קבעה את השנה על פי מהלך השמש, והאיסלם על פי מהלך הירח.
היהדות קבעה את השנה על פי החכמה והאמונה דהיינו השמש והירח (כפי שכבר ראינו בדרשת חז"ל "שני מלכים שמשתמשים בכתר אחד). החודש נקבע על פי מהלך הירח (29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה). כיון שאין לעצור באמצע היום ולקבוע שכאן מסתיים החודש נלקחו 6 חודשים בני 29 יום וששה חודשים בני 30 יום ומקבלים 354 יום. מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה 365 ועוד 6 שעות. מכאן שחסר עוד 10 ימים להשלים את השנה ועל כן מעברים אחת ל3 שנים בממוצא את השנה ומוסיפים אדר שני וכך מתאזן ההפרש. כל זאת בא בציווי השם יתברך.
השמש מסמלת את החכמה. ולכן נקבעה השנה הנוצרית על פי מהלך השמש. לחודשים אין להם על מה להישען אלא בדרך החכמה לקחו את 365 ועוד רבע יום שזה מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה וזאת השנה! וחילקו אותה ל12 חודשים ואז קבלו 4 חודשים בני 30 יום ו7 חודשים בני 31 יום וחודש אחד בין 28 יום. ואת רבע היום מוסיף פעם ב4 שנים יום נוסף (29 לפברואר). 4X30=120. 7X31=217. 1X28=28. 120+217+28=365.
הירח מסמל את האמונה. מהלכו החודשי 29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה. ואז לוקחים 6 חודשים של 29 יום ו-6 חודשים של 30 יום ומקבלים 354 יום. כך נקבע השנה על פי האיסלם. ואז החודשים לא מקבילים לעונות השנה חודש מסויים שנמצא בקיץ אחרי כמה שנים הוא יופיע בחורף.
הכתב - צורת האותיות המופיעות בספר תורה שלנו, היא אותה צורת האותיות שנכתבה על ידי משה בספר התורה. הכתב הולך מימין לשמאל.
בצורת האותיות הלטיניות הכתב הולך מן השמאל אל הימין
בצורת האותיות הערביות הכתב הולך מהימין אל השמאל.
גם כאן מחברת היהדות בין החכמה לאמונה. כל אות נכתבת משמאל לימין, כשההתקדמות היא לצד שמאל. בספר התורה עם כתב הסופר אות ובא עכשיו לכתוב אות "דלת" הוא רואה את הדלת בזמן הכתיבה אך לא רואה את האות שכתב קודם, כיון שידו מסתירה לו. ובאם חבר את האות "דלת" לאות שלפניה שתי אותיות אלו פסולות. ובכתיה זו יש כאן חיבור של שכל ואמונה, כשרואה את האות שכותב היא דרך השכל, אך כיון שלא רואה את האות שכתב הוא צריך לדעת על פי האמונה מתי לעצור.
הנצרות שהולכת בדרך השכל, הכתב הולך מהשמאל אל הימין כך שגם האות נגלת בזמן הכתיבה וגם כל מה שלפניה נכתב.
האיסלם בחר בכתיבה בדרך האמונה, שכל הנכתב מוסתר על ידי היד אפילו האות הנכתבת באה מהימין אל השמאל ומוסתרת תוך כדי כתיבה.
אנו מוצאים את היהדות שמשלבת בין החכמה ואמונה שזה השילוב הנצרך להרמוניה של הבריאה. כן כך הולך השם ע"ב. פסוק הראשונה ישר מהימין אל השמאל כדרך היהדות. ופסוק שני הפוך מהשמאל אל הימין כדרך הנצרות, ופסוק שלישי ישר מהימין אל השמאל כדרך האיסלם.
כמובן ששם ע"ב הוא לא שילוב של הדתות. אלא הדתות מתחילות מן היהדות שזו הבחירה של הקדוש ברוך הוא "אתה בחרתנו מכל העמים". הנצרות והאיסלם יוצאים על ידי יהודים שהמירו דתם והביאו דת חדשה אך כפי שהראתי כאן כל צד לקח לא חלק אמיתי מן היהדות והפקיר חלק נוסף.

ולסיכום. השילוב של השכל עם האמונה הוא השילוב המנצח, כשהאמונה מכרעת (אשה כי תזריע תחילה) ועם ההכרעה משתלבת האמונה תחת השכל. וכך יכולה להיוולד דעת עליונה אשר עולה עד הכתר ומתייחדת עמו. ועל זה נאמר (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". התורה מייתרים את המילה "היום". להגיד שזה מורה על חיים תמידיים. דהיינו הדבק בשם חי את חיי העולם הבא היום!

יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

מתוך "מעייני השילוח"

מתוך "מעייני השילוח" בעקבות המאמר האחרון שהבאתי כפי שהבטחתי שם להעלות את המאמר מתוך הספר והנה הוא:

הנחה עושה מצוה או הדלקה כו' כתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נתיב היא הכללים של ד"ת כמו (ירושלמי נדרים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והוא שחז"ל הבינו שבזה הפסוק נכללו כל המצות, ונר לרגלי דבריך היינו לכל פרט מעשה ולכל פסיעה ופסיעה צריך הש"י להאיר לאדם ולא יסמוך על הכלל, כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות, וזהו האיבעיא הנחה עושה מצוה היינו אם יש לסמוך על הכללים שהם מונחים וקבועים וכפי הארתם כן יעשה, או הדלקה עושה מצוה שאין לסמוך על הכלל רק כפי שיאיר הש"י בכל פרט מעשה וזהו הדלקה עושה מצוה היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה, וכן הוא ההלכה (מי השילוח ח"א מסכת שבת).

וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה. ולהבין מה הציב כן השי״ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה כדאיתא במדרש א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו׳. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שמא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מצאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה כדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם כפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח״ז מברר א"ע אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות וכמו שנאמר באאע"ה (וירא) ואברכם זקן בא בימים שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר א"ע בהדרגה וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע״ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדש. אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי״ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:

אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי חורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאמרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפסילת האידן ולא בפסילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסתעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, יצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו) משחית נפשו הוא יעשנה. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אע"ה הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס׳ שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ריא) כדין אלביש קנאה חד צדיק והקנאה בקדושה הוא להתקשר באהבה כדאיתא בזה"ק (ויחי רמה) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע״מ (נשא קכד) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה׳ את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק׳ ז"ל שזה מורם על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור:

והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליע"א איזו הרגשה אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח וכענין שאמרו בש"ס (מגלה יד) אכתי עבדי אחשורוש אנן שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת וכדכתיב (דה"א כח) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו הוא פעולת אדם. ימצא לך הוא ההדלקה מהשי"ת. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נתן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה: (בית יעקב בראשית פרשת מקץ אות ה')


דעת יודע וידוע שכל משכיל מושכל

תורתנו הקדושה היא נצחית דהיינו בכל זמן ובכל עת היא עכשוית. על כן נצטווינו "והגית בו יומם וליל" כך פותח יהושע בפרק א' בספרו את פנית השם אליו ומצווהו "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
יומם היא התורה שבכתב וליל היא התורה שבעל פה. ומכאן שגם התורה שבעל פה נצחית ועכשוית. ומכאן שאנו מחויבים לדעת את המצווה (המצוות). ומאחר שאנו יודעים את המצווה מחובתנו לדעת את סוד המצווה. כפי שאבותינו הקדושים נביאינו וחכמינו ז"ל עסקו במלאכה זו יומם וליל ובכך נהיו חלק מהתורה נחלו את חיי העולם הבא בחייהם וזהו הסוד הנורא.
כיוון שלמדנו את סוד המצווה חובה עלינו לדעת את טעם המצווה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם (מסכת פרקי אבות) הדין הוא ידיעת המצווה האמת הוא סוד המצווה והשלום הוא טעם המצווה. התורה שהיא הנצחית היא זו שעומדת על קיום העולם, ואלו שמקיימים אותם הם מניעים את העולם וזו טעם המצוה דהיינו כשמגיעים להבין את טעם המצווה נהיים שותפים לבריאה. וזאת הבינו היוונים הרשעים שלא אכפת היה להם שיחרב העולם כיוון שאין בכוחם לקיימו.
ההקדמה הזאת שהבאתי באה בעקבות שורה שקראתי לפני יומיים במהלך חג החנוכה (נר שני) בתוך דברי מורי ורבי הרב אברהם אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא. "קמא מצוה מציעא סוד מצוה בתרא סיבת מצוה ואלה ג' דרכי השם המצוה לדעתה ולדעת סודה לדעת סיבתה".
הדברים התמוהים האלו (שכבר רמזתי על ביאורם בתחילה) לא התיישבו על דעתי. אך הבוקר (נר רביעי). קראתי מאמר בתוך "מעייני השילוח" שנלקט מאדמורי איזביצא בראשם רבי מרדכי יוסף זצללה"ה בעל "מי השילוח" ואחריו בנו רבי יעקב זצללה"ה בעל ה"בית יעקב". וכן בניהם ונכדיהם ז"ל. ובכך הדברים התיישבו בדעתי עד שהרגשתי את אורות החג מרצדים בנפשי. (והרוצה ויכול להגיע אל המאמר בתוך הספר עמוד ל"ג-ל"ז יבושם לו ואני אביא כאן הדברים בקיצור ובלשון שווה לכל נפש).
הגמרא במסכת שבת דף כ"ב עמוד ב' עוסקת בשאלה לגבי נר חנוכה, האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? להפשיט את השאלה אסביר, האם הדלקת הנר עושה את המצוה והנחתו בחנוכיה היא המשך בלבד? או הנחת הנר הבוער בחנוכיה היא המצוה וההדלקה שקדמה לה היא הכרח מעשי לצורך המצוה?
ואני עוצר בדיון להגיד: שמכאן יבואו ליצני הדור ללגלג על ההתעסקות "השולית" של חכמינו בשטויות כביכול. ועוד יוסיפו לזלזל מתוך שיוציאו דברי המדרש מהקשרם "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף" (מדרש רבא).
אך כפי שכבר הקדמתי עסקו חכמינו לברר מהמצווה את האמת והסיבה (הסוד והטעם).
ומכאן אני מתמצת את המאמר "מעייני השילוח": אומר דוד המלך "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" נתיב-הוא הכללים של דברי התורה. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) אמר על זה רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". שבזה הפסוק נכללו כל המצוות. ואילו נר לרגלי דבריך-נר הוא הפרט למעשה, לרגלי דבריך – שבכל פסיעה צריך שהשם יתברך יאיר לאדם ולא יסמוך על הפרט. שאולי מתוך שלא יבין את הפרט מהכלל יבוא לטעות. וזו שאלת החכמים: האם ההנחה עושה מצוה האם אפשר לסמוך על הכללים המונחים וקבועים וכפי שהם מאירים לו יעשה, או ההדלקה עושה מצוה שהארה שמאיר לו השם יתברך בכל פסיעה ופסיעה עליה יסמוך ולא על הכלל. וכך נפסקה ההלכה לגבי נר חנוכה שההדלקה עושה מצוה. כך מבאר בעל מי השילוח את ההלכה בקיצור ובתימצות.
ובנו ממשיכו בספרו "בית יעקב" מקדיש לנושא יתר הרחבה. ומסיים מאמרו בשאלת חז"ל: האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? ומסביר שההנחה היא פעולת האדם וההדלקה היא מהשם יתברך. אך נחזור להתחלה מאמרו ונציג את דבריו:
אומר ה"בית יעקב" שכך הוא העסק של השם יתברך עִם ישראל לעולם. שכל זמן שהם בעולם הזה נראה בהם חסרון ואחר יציאתם מן העולם נראה למפרע שלא היה בהם חסרון. ומבאר דבריו: נאמר במדרש, אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם" (שמות י"ב) שהיא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל (דהיינו שאם נתייחס לספר התורה כספר מצוות) וממשיך ואומר רבי יצחק מה הטעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. כוונתו שכל ספר בראשית העוסק בבריאת העולם וכל מעשיהם של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב שבזכותם נחלנו את ארץ ישראל, שנלקחה מהגוים על פי השם יתברך, וניתנה לנו.
מסביר ה"בית יעקב" שאם הייתה התורה מתחילה מ"החודש הזה לכם" דהיינו מתחילה במצוות, היה האדם צריך להיבראות (להברא) שלם כבן 13 מוכן לקיום המצוות בעל דעה שלימה, כדי שיוכל להתגבר על היצר הרע. אך רצה הבורא להתחיל מבראשית על מנת לתת לנו נחלת גוים שזה מתברר מהסוף. דהיינו שהאדם יערוך בירורים לעצמו אז יקבל חלק גם בהתחלה (דוגמת היוצא מן העולם שלמפרע רואים שלא היה בו חסרון) ומסביר את הרעיון בפתילת הנר שנמשכת אחר השמן אף שמתברר שהיא מלאה אור (הדבר צריך הסבר פילוסופי-שאילו היתה רואה הפתילה את האור שהיא מפיצה לא היתה צריכה להמשך אל השמן – זו דוגמא למצב היפותטי). וישראל נמשלו לפתילה כפי שמראה הזוהר הקדוש.
ומכאן שאם ישראל ימשכו אחר השמן (מעשה השם יתברך ואור האבות) יתברר להם שיש להם חלק אף למעלה מהדעת (כמו שהתחלנו דהינו מידיעת המצוה ויעלו למדרגת הסוד שהוא למעלה מהדעת שהיה להם אז) ואם היו נבראים אם דעת שלימה (דהיינו שהתורה היתה מתחילה מהמצות) אז לא היה להם חלק בסוד דהיינו למעלה מהדעת שלהם כעת. כך שהדרך הנכון שנברא האדם בלא דעת ואחרי זה מברר את עצמו אז קונה את ההתפשטות. כפי שעשה זאת אברהם אבינו שבירר עצמו בהדרגה שנמשך אחר השמן (הבעירה מהשם) ואז נמשך השמן והאור אחריו (כפי שאומרים חז"ל האבות קימו את כל התורה כולה אפילו במצות שנתקנו על ידי החכמים שבאו כמה אלפי שנים אחריהם. וזהו ידיעת הטעם שמקיימת את העולם כפי שציינתי בתחילה).
ואומר ה"בית יעקב" שכל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת (הבירור מפריד מהטוב את הפסולת).
ומכאן עובר ה"בית יעקב" לברר דברי הגמרא "במה מדליקין ובמה אין מדליקין" (גם כאן ודאי השתמשו ליצני הדור בכסילותם). אומרת הגמרא "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים".
אסביר תחילה את פשט המילים כפי שמבארת הגמרא: "לכש" אומרת הגמרא שוכא דארזא - ענף עץ ארז. "חוסן" גבעולי פשתן שעברו במדוכה אך לא מנופצים. "כלך" פקעת של תולעת משי. "פתילת האידן" ענף ערבה. "פתילת המדבר" סרפד. "ירוקה על פני המים" הירוקת שמצטברת בספינה.
ומסביר ה"בית יעקב" דברים סתומים אלו בטוב טעם. שכל אלו שמנינו (אין מדליקין) שרמזו חז"ל לאסור את הפתילות שהאור מסכסך בהם (קופץ - בורח מהפתילה וחוזר בגלל הפסולת) אף שהם נשמות יקרות נמצא בהם פסולת. ענף הארז מרמז על הפסולת שנפרד מאברהם אבינו (ישמעאל בנו) שיצא מאביו שהוא מדת החסד אך בלי דעת. (נראה לי שאברהם נקרא עץ ארז שהיה חזק כארז בדרכו ושורשיו העמוקים של הארז מסמלות את השורשים שהיכה אברהם. ובנו ישמעאל שהוא כענף של הארז אך בתחילה קוראת לא המשנה "לכש" שמסרת בידו אביו שמות של טומאה והיה לוחש (לכש-לחש) כשפים. "חוסן" הוא יצחק שהיה מדת הגבורה והפסולת שיצאה ממנו הוא עשו שאת מדת הגבורה לקח למקום הלא נכון שאמרו עליו חז"ל באותו היום שבא מן השדה עבר חמש עבירות. בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. ועוד נאמר עליו "מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר". "כלך" מרמז על הפסולת שיצאה מיעקב הם הטיפין שיצאו מיוסף..... מכאן הרמזים הולכים ודקים מדק ומורים על הסברים עמוקים ולא מן הראוי להעלותם על הכתב ואולי בפעם אחרת אם יסתייע...
וכאן אנו מגיעם לחלקו האחרון של המאמר ושואל ה"בית יעקב" ההארה והתעוררות  האם היא על ידי פעולת האדם או מהשם יתברך בלבד שמכניס בלבו צעקת התעוררות. ואומר כפי שכבר כתבתי למעלה, האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. שהנחה היא פעולת האדם והדלקה היא הארה מהשם יתברך? ומביא ראיה לדבריו מדברי הימים שנאמר "אם תדרשנו ימצא לך". ולמען ההבנה הביא את כל הפסוק (דברי הימים א' כ"ח ט') "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד".
תדרשנו הוא פעולת האדם. ימצא לך הוא הדלקת השם יתברך. שהשם יתברך חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בליבו שיתפלל האדם אל השם יתברך, ובכך פועל ישועה אצל השם יתברך, ומעלה עליו השם יתברך שהוא (האדם) זכה לכל זאת ביגיע כפיו.
היחיד שזכה להתגלות שלימה באור צח ובהיר ובבת אחת הוא משה רבינו שלא נזקק לחסרון שאחריו יבוא השלמות ולכן אנו אומרים תורה ציוה לנו משה! הוא שהוריד לנו את התורה והוא מעביר לנו את המצות. ועל כן בא המאמר הזה לעורר אותנו להחזיק בתורת השם ולקבוע עתים לתורה. שבכך נדע את המצוות וכשנחקור אותם נגלה את סודם בתורה שבעל פה שנמסרה על ידי משה. ונחקור טעמיהם כפי שעשו זאת האבות הקדושים והנביאים והחכמים ואז נגלה את טעמיהם. ובכך נהיה שותפים לבריאה ולבורא. אור גדול ליהודים בימים ההם ובזמן הזה.


נ.ב. בקרוב ממש ובלי נדר העלה את המאמר מתוך מעייני השילוח, ויוכל המעיין להשוות ואולי יבין איפה שהחסרתי.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

משיכת שפע

(ספר שערי קדושה - חלק ג שער ה)
ובזה יתבאר ענין הנבואה, כי אחר היות האדם בחומר זך בלי זוהמת היצר הרע ולא בכוחות הנפש היסודית כלל, ולא יש בידו חטא הפוגם באיזה שורש משרשי נשמתו, הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני:
והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שבו שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו, ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם, מזה לזה, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו כאלו מצויר ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה לצייר בדעתו עניני העולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם. ויכוין להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן, וכאשר ירד האור על ידו אליהם הם שמחים בזה ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהם כפי החלק הראוי לה. ויכוין להוריד דרך ירידה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאלו רואה אותן בעין ממש:
עד כאן משערי קדושה.

השתלשלות העולמות נעשה בכל רגע, רצונו יתברך נאסף לפרטיו ע"י א"ק (עולם אדם קדמון) כשיש לו את הפרטים מתחיל האתחול באצילות שהוא הסדר בפרטים. אחר בא הרעיון אל הבריאה, שם הבנת הרעיון. אחר בא התרשים זרימה ביצירה. ולאחריו באים הכלים והחומרים בעשיה.
שלשת העולמות בריאה יצירה עשיה מופעלים על ידי הלב המצייר ומדמה.
ואם נרצה לטפס מעלה על מנת להגיע אל השורש הנמצא באצילות יפריע לנו המדמה כיון שבכל מחשבה הוא נמצא וינסה הוא לעזור לנו אך אין הוא מכיר את מה שלא ראה וידע, ועל כן ימנע אותנו מלהגיע.

ועל כן נצטרך להפשטת הגשמיות, דהיינו לסלק את כל המחשבות לגמרי. כי אז לא יהיה בידו (של המדמה) על מה להישען ויעצור גם הוא. אך כיון שהלב לא נעצר יכנס כח המצייר שבלב לפעולה, אשר בכוחו לרשום רשימו. דהיינו להכיל מקום ומצע לרושם, אפילו שאין בו פרטים או כלים כפי שרגיל, בכל אופן יכין הוא מצע לרעיון שאין לא ידיעה בגודלו כיון שהמצע שמכין יש בכוחו לשאת כל רעיון, ואז ירד רושם מן האצילות אל תוך המצע ושם נוכל להיאחז בשורש. ואם ירצה השם המשיך בפעם אחרת.

יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בעצם היום הזה

תורה נפלאה נתנה לנו. כמה מתיקות איזה אור. ורציתי להאיר נקודה מעניינת בדרך ביאור התורה.
נאמר בפרשתנו:  (בראשית ז' י"ג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
המשפט "בעצם היום הזה" חוזר 11 פעמים בתורה האחרון שבהם נאמר בשלהי ספר דברים וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
הדברים נאמרו אל משה ביומו האחרון. ועל זה אומר המדרש: וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה. (1) נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (2) ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה לפי שהיו מצרים אומרים מכך ומכך אם אין מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם, אמר המקום הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. (3) ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה.
ורש"י בפירוש באותו המקום בספר דברים חוזר על דברי המדרש. והפלא ופלא, מפרשים רבים מקשים על רש"י, שהרי נאמר בתורה 11 פעמים "בעצם היום הזה" כפי שצינתי, ומדוע רש"י מציין רק שלש פעמים? והפלא הוא שהמדרש בא כ700 שנה לפני רש"י - ואומר את אותם הדברים, ואין מקשה על המדרש. אך התירוץ הוא נפלא בעצמו. רש"י מביא הרבה פעמים את דעת המדרש, ומאות פעמים מציין רשי "מדרש אגדה..." וכן הרבה פעמים מביא רש"י את המדרש בקצת שינוי לשון ולא מציין שהמקור מהמדרש. מכאן הבינו המקשים, שכשלא מביא רש"י ציטוט בשם המדרש זוהי דעתו. ומהי דעתו? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם.  

ספרו האחרון שבידנו "אמרי שפר" של רבינו אברהם אבולעפיה,  פותח במילים "בעצם היום הזה" מה שמעיד על הסתלקותו של הרב בעצם היום הזה "כי לקח אותו האלהים ואיננו"

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן

הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.

אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.

יום חמישי, 9 ביולי 2015

רוח הקודש צווחת ואומרת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
(תהילים פרק קלז)
דוד נמשח למלך בגיל 29 היא שנת 2883 לבריאת העולם (לפני 2892 שנים) דוד כותב את ספרו תהילים כולו ברוח הקודש. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338 כ-415 אחרי מות דוד וחורבן בית שני היה בשנת 3828 כ-905 שנים אחרי מות דוד.
במזמור הזה מתנבא דוד על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וזה הוא פלא גדול. ועוד, ידוע שספר תהילים הוא ביאור על התורה, כך שדוד מוצא רמזים בתורה על שני החורבנים.
דוד כותב את המזמור הזה שנתיים לפני מותו. 413 שנים לפני חורבן בית ראשון ו903 שנים לפני חורבן בית שני והנה הרמז. בבל נזכרת פעמיים בתורה. פעם ראשונה בהקשר למגדל בבל, ופעם שנייה בהקשר ממלכת בבל "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". הגימטריא של המילים אחרי "ראשית ממלכתו" דהיינו "בבל וארך ואכד בארץ שנער" שווה 1316 דוד מוציא מכאן את שני החורבנים 413+903=1316 בדיוק! והסוד, שדוד מחובר בנפשו לשכינה וכבר אז צועקת השכינה על החורבנים צווחת השכינה שיקים לה בית בתחתונים אחרת לא יישאר זכר מעם ישראל.
 "לא אלמן ישראל" גדולי הדורות דאגו לנו ולקיומנו הניצחי וזאת על ידי לימוד התורה בדרך הפרדס ואביא כאן קטעים, קטעים, מתוך דברי קודש בעל "ספר הברית"
תוספת-בעקבות הערה של קורא אני חייב לתקן את המעות בחשבוני, החשבון צריך להיות 417+905=1322 ולא כפי שכתבתי למעלה. השם יצילנו משגיאות "
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".
ספר הברית חלק ב' מאמר דרך הקודש – "ומצות עשה הגדולה של למוד התורה צריך להיות בארבעה דרכים שבה הנקראים פרד"ס ר"ל פשט, רמז, דרוש, סוד, וזה לשון הקדוש האר"י לוריא ז"ל ועל למוד הפרד"ס אם היה יכול ללמוד ולא למד לא יוכל להתעלם בעיבור לתקן את אשר עיוות אלא צריך לבא בגלגול ממש עכ"ל, בפרט נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע, כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת, והאומר די לנו בנגלות איני רוצה בנסתרות טב ליה דלא אברי בעלמא (טוב לו שלא היה נברא)... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ודע כי כמו שיש בתורה שבכתב שכליות וחוקים כן בתורה שבע"פ יש שכליות וחוקים כמו גוד ולבוד שהם הלכה למשה מסיני ולימוד זה היא מן החוקים אין להבין סוף טעמה עד תכליתה ואין לך רשות להרהר אחריה, אבל עם כל זה יש בה שכליות גדולות ויסודה ועקרה הוא סוד צמצום כלומר שנתצמצם הא"ס באופן שיוכל להנהיג העולמות בפרט עוה"ז כאב המצמצם שכלו וכחו ומקטין עצמו עד הארץ להשתעשע עם בנו הקטן ולדבר עמו ולהנהיג אותו לפי שכל התינוק וקטנו... ונאמנה תדעו כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה, כי באותן אלף שנים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים מי שזכה לגלוי אליהו הנביא והיה כל היום דווה בגזרות ושמדות וצרות ולא נתנה רשות מן השמים לעסוק בה כי אם לאדם אחד מאלף ושאר שרצו לכנס בחכמה זו היו מסתכנים בנפשם, לא כן באלף הששי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
דע בני וחכם כי דברי חכמים באגדותיהם בתלמוד ובמדרש יתחלקו לדרכים רבים מהם בדרך (היראגליפען) (כתב סודי) ומהם בדרך מליצה ומהם בדרך שכל ומהם בדרך מסורה ומהם בדרך דרש ומהם בדרך גוזמא ומהם בדרך (אלעגאריע) (אלגוריה-המשמעות היא מעבר לתוכן הגלוי והמפורש) ומהם בדרך משל ומהם בדרך חידה ומהם בדרך הרחבה ומהם בדרך הפחדה ומהם בדרך הגדלות ומהם בדרך דוגמא ומהם בדרך הפלגה ומהם בדרך הסוד כאשר אבאר לך כל אלה כפי ישע אדון המושיע.
(היראגליפען) הוא שהיה נהוג אצל חכמי קדם בין אצל חכמי ישראל ובין אצל חכמי האומות... וככה אם רצו להגיד דבר סתר באופן זה לדורות עולם הבאים אחריהם ואז בוודאי אי אפשר להראות להם התמונות עצמן ולא ציורי ורושמי אותן התמונות, מה עשו כתבו בספר בכתב ומכתב שהיה כך וכך מעשה אשר מעולם לא נעשה, כי אין דרכם להקפיד הן במעשה אשר בכתב מן התמונות הן בציירם רושמי וציורי התמונות אם ישנם במציאות אם אינם במציאות כלל, ויציירו גם שור עם כנפים גם נשר עם ראשים שנים תרנגול עם קרניים ולא יביטו רק על הדבר המכוון בו אשר ירצו לרמז בהם, ומזה הדרך הוא כל מאמרי רבה בר בר חנה (בפרק המוכר) המספר מן הבריות אשר ראה בים וביבשה וכל כדומה לזה באגדותיהם, כי ככה היה מנהג שנים קדמוניות בסוד חכמים ונבונים להסתיר עצה ולגנוז חכמה, גם כעת כבר נשכח הדבר בכל זאת נשאר מעט בידינו מזה כי אם יצוייר משולש וחודו למעלה מורה אש ואם חודו למטה מורה מים, ואם יצוייר נשר עם ראשים שנים מורה על ממשלה כפול כפלים, ואם יצוייר נערה ובידה מאזנים מורה על מקום המשפט שמה הרשע ישולם כפי מפעלו בידים כידוע להיודע...
ויש אמרות אשר חכמים יגידו בדרך אלעגאריע והוא הפך ענין (היראגליפען)... והנה הדרך הנזכר להיות מעלים עצה ולכסות דבר בדברים הוא מדרכי המשל על כן יאמרו המושלים כל דבריהם מלובשים בדברים אחרים שפתימו יכסמו ענין תוך ענין, וזה מתחלק לשלשה פנים, א) אם כסה דעת מן ההמון והמשכילים יבינו אחר הדברים האלה את הנרצה והמכוון בו, ב) לפעמים הענין המכוון בו במשל אינו מלובש ומכוסה בו הרבה ולא ילבש גבר שמלה עליו למכסה עתיק והוא ימשל בדבר קל להבין אפילו לדלת עם הארץ אכן פעולתו אמת להכניס בלב השומע הדבר הנרצה בו בהרחבה למען הרחיב את גבולו עד קצהו האחרון...
גם אמנם יש לפעמים גם כן בענין זה מה שהכתוב התכוון דווקא לאותו המעשה אשר זכרו, וסימן אמסור לך אחי וראש על זאת שהוא בכל המקום אשר אמרו תיבת "מלמד" כמו מה שאמרו (בפרק הניזקין) מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל"ז) מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון כו', כלומר התנבא והתכוון על המעשה אשר אצל נהרות בבל, אך בכל מקום שאמרו "מאי דכתיב" וילכו אחורנית והביאו מעשה שהיה אחר שנים רבות ולא אמרו תיבת "מלמד" לא התכוון הכתוב אלא דרך כלל על כל אדם, והם ז"ל הביאו מעשה באדם אחד דרך פרט לדוגמא בעלמא, כי ע"י זה יתבררו ויתלבנו ויצרפו דברי נביאים וכתובים כי כאשר פתרו כן היה, למען דעת כי לא נפל דבר מכל דבריהם ארצה...
גם יש אמרי קדוש אשר הם דרך הסוד בסוד אלוה, כלומר מאמרים שנראה בהם בהשקפה הראשונה עם האחרונה שלא התכוונו בהם כי אם לאיזה סוד מסודות התורה וכל דבריהם על עלמות, כמו אמרם ז"ל שעור קומה של יוצר בראשית כך וכך פרסה, וכאמרם (פרק קמא דברכות) על פסוק וראית את אחורי (שמות ל"ג) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, וכן הרבה כדומה לזה, כלם מדרך הסוד המה לא זולת, ונעלם דבר מעיני הקהל ולא נודע כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו כנאמר סוד ה' ליראיו...
דע כי באמת באותן התמונות אשר הראה חכם מחכמי ישראל לחבירו מן דברים הנמצאים או בציורים מן אותן הדברים, אין בהם כל סוד מסודות התורה, אפס בשעה אשר נמנו וגמרו חכמי ישראל הקדמונים לכתבם לדורות בני ישראל באגדותיהם בתלמוד או במדרש להיות למשמרת הענין ההוא בלבות חכמי דור ודור והמשכילים בספר עד הדור האחרון...
הנה כאשר ספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו בלשון (פרסי) או (טורסי) את עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, ואמר להם כי כל אלה אינו מספיק לשמח את לבבו כל שעה אשר רואה מרדכי היהודי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע, הנה יעידון ויגידון כל חכמי לב כי לא היה אז בדבריו בלשון ההוא כל סוד מסודות התורה, אכן בעת אשר העתיקו אנשי קודש את דבריו ללשון הקודש המה מרדכי עם הזקנים אשר היו בדור ההוא אשר כלם בעלי רוח הקודש היו, אז כל התיבות והאותיות אשר בחרו למו זקני העדה הקדושה לכתוב המגילה ההיא לעם סגולה לדורות עולם לקיים עליהם להיות הימים ההם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, כלם ברוח הקודש נאמרו ונזדמנו להם במספר ובמפקד אל עליון, באופן אשר יוכל להתלבש בהם רוח הקודש, וימצא להם דוקא תיבות וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה'), ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה פקח עיניך וראה כי חתם עליה שם הוי"ה ב"ה בסופי התיבות ודוקא מהופך לרמוז על מדת הדין אשר חשב המן להשליט על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, על פי מאמר אסתר יבא המלך והמן היום (שם) אשר דברה עם אחשורוש כמו כן בלשון (פרסי) או (טורסי), ויבא מלך הכבוד בראשי התיבות בלשון הקודש אשר העתיקו אנשי מרדכי וראשי אבות הזקנים, ויצא העתק מפיהם בהזדמנות האותיות והתיבות דוקא כסדר לרמוז על מדת רחמים אשר המשיכה אסתר על ישראל, וככה שאר שמות הקודש היוצאים מפסוקי המגילה, אשר אותם קדושי ישראל יביעו ידברו העתק המגילה, אשר על כן יש במגילת אסתר כמו בשאר הכתובים דברי רזין והסתר...
אמנם אשר אני אחזה לי מה שראוי להודיעך ונכון להשמיעך בדבר הזה הוא, כי אף גם אם יש סוד בכל דברי חז"ל כאשר אמרתי, בכל זאת אנו חייבים להשתדל להעמיד דבריהם לפי פשוטם גם כן בכל האפשרי, ולא למראה עיניו ישפוט האדם להחליט בהשקפה ראשונה שאין בהם פשוט ופירוש אין להם מלבד הסוד ויפן לפאת צפונה תיכף...
וכי תאמר בלבבך מה הועילו חכמים בתקנתם זה בתעלומות חכמה בדברים אחרים, או שהיה להם לכתוב אותם החכמות בפירוש למען דעת כל איש ישראל או שלא לכתוב כלל ואם העלם יעלימו מי ידענו ויסתרו פנים ומי ישורנו, על זה תען לשוני אמרתך כי באמת לא בכל פעם יעלימו ויערימו סוד חכמתם רק יפרשו ויגלו מוסדות חכמתם בכמה מקומות, אך יש כמה ענינים ודברים הרבה אשר אין ראוי לגלותם אל ההמון, מהם סכנה מפני חמת המציק ומהם אשר איננו ראוי לכסיל מכמה טעמים כנאמר באזני כסיל אל תדבר (משלי כ"ג), ודברים כאלה הסתירו דבר בתוך דבר ואז יחד כסיל ובער יאבדו ולא ידעו והמשכילים יבינו...
עד כאן דברי קודשי של מחבר "ספר הברית" דברים "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כפי שמביא המחבר בהקדמתו שכל ספרו נשען על הספר הקדוש "שערי קדושה" למהרח"ו. והמעיין בשני ספרים אלו יומתקו שפתיים ויוסיף לקח.

יום ראשון, 28 ביוני 2015

פרה אדומה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"
המצוות מתחלקות לשלשה חלקים נאמר בספר דברים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שלשת החלקים כלשון התורה הם: 1. עדות 2. חוקים 2. משפטים. "העדות" הם המצוות המקובלות, דהיינו שאין האדם מוצאם בשכלו אשר הם באות בקבלה, כדוגמת תפילין ציצית סוכה שופר ועוד. "חוקים" הם המצוות שאין טעמן נגלה, כגון פרה אדומה בשר בחלב כלאיים שעיר המשתלח. "משפטים" הם המצוות המושכלות דהיינו שהאדם ימצאם בשכלו גם לולי שנכתבו בתורה, כגון גניבה רציחה גזילה ועוד.
לעניינינו נעסוק במצות פרה אדומה הנזכרת בפרשת השבוע. כבר אמרו חכמינו שאפילו שלמה המלך עליו השלום אמר, בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, (קהלת ז כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והנה חיזוק נפלא לפלאי הגימטריאות, המקרא משתמש לפעמים בכתיב חסר ולפעמים בכתיב מלא, והנה המילה "רחוקה" היא אחת הדוגמאות. צמד המילים כאן "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה". אסמכתא שכאן כיוון שלמה בדבריו למצוות פרה אדומה.
כעת כשסימנו את ההקדמה ננסה להאיר את אותה המצווה בדברים שנאמרו כבר על ידי חכמינו אך לא מוקדו והאירו בשכלנו להתקרב ולו במעט בסודות המצווה.
נבוא לבחון את כל מצוות "החוקים" דהיינו המצוות שטעמן אינו נגלה. וננסה למצוא בהם מכנה משותף אשר יקרבו אותנו לסודם.
ממצוות החוקים שמנינו ישנן תמיד שני ניגודים באותה המצווה, בשר וחלב. כלאים-בצומח, שני מינים שאסור להרכיבם יחד, וּּבּחָי, שתי חיות שאסור לזווגן יחד. שעיר המשתלח וניגודו הוא השעיר שעולה קורבן בבית המקדש. שעטנז-צמר ופשתים יחדיו. פרה אדומה-שמצוותה אך ורק בכהן (שהוא הניגוד לה והוא חלק אינטגרלי מהמצווה).
המכנה המשותף הבולט הוא חסד ודין.
החלב הוא חסד והבשר הוא דין (על כן לא הותר הבשר עד נח) (הגמרא מוסיפה לזה-עם הארץ לא יאכל בשר).
כלאים כאן הסתום רב על הגלוי, ניתן להאיר את השכל מכלאי הכרם. חיטה שנזרעה בכרם בשלב מסויים של גידולה הופכת את הכרם לכלאיים, ויאסר הכרם בהנאה ואכילה. החיטה הופכת ללחם שהוא חסדים. והכרם ממנו יהיה היין שהוא דין.
השעיר המשתלח הוא דין והשעיר השני שעולה קרבן הוא חסד. עוד רמז שנשתמש בו בהמשך שעיר הקרבן שמוקרב בבית המקדש עולה מעלה מעלה ואילו שעיר המשתלח נזרק לתהום עמוק מטה מטה.
שעטנז- הבל שהביא צמר משובח מבכורות צאנו הוא החסד וקין שהביא פסולת מאכלו זרעי פשתן הוא דין
פרה אדומה- היא דין (אדום) הכהן הוא החסד.
נתמקד כעת בקין והבל. לתורה רבדים רבים. ואנו לרוב רואים את הרובד הפשוט הנראה לעין ולשכל- קין והבל ברובד הפשוט הם בני אדם כמונו, וכן מעשיהם. וכמובן שרובד זה מצוי והכרחי. אך ישנם רבדים יותר עמוקים אשר מהם נלמד ההשתלשלות של העולמות הרוחניים.
קין והבל משולים לחומר וצורה. הם תאומים שנולדו מהניסיון של אדם אביהם שנולד זכר ונקבה, וביקש מהבורא שיפריד אותו על מנת שהוא בעצמו יעשה את החיבור. ואכן הקדוש ברוך הוא "מוציא אחת מצלעותיו" ומגיש לו. וכאן בא החיבור שמופיע בשני פנים: 1. האכילה מעץ הדעת "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (נלווה אחריהם הפסוקים השייכים לאותו מעשה) 2. החיבור ביניהם "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". שניהם מעשה אחד שלמעשה אחרי שהפריד הבורא את חומר מן הצורה מתחברים הם בעצמם והתוצאה היא התאומים קין והבל, שלמעשה הם חומר וצורה. קין והבל (יותר נכון קין) בגלל שבמעשה הראשון יש ריח של "חטא" מנסים שוב להיפרד. וכאן הכישלון גדול מהראשון. ולאחריו בא התיקון של אדם וחוה שמולידים את שת.
נוסיף לעניין מדרש חז"ל "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למידת הרחמים".
כשדברנו על הרבדים והבאנו את קין והבל כחומר וצורה. ברובד יותר עליון אלו מידת הדין ומידת הרחמים. בניסיון הראשון שהבאתי אדם הוא החסד והאשה היא הדין וכאן יש כשל אך נוצר חיבור. בניסיון השני קין הוא הדין והבל הוא החסד. כאן ברגע שהדין נפרד אין יותר קיום החסד בטל (מה שנקרא-קין הרג את הבל). וכל המשל בא להסביר לנו "האיך ראה הבורא" שהעולם לא יוכל להתקיים בדין ושיתף עמו את הרחמים.
כעת נתקדם לשיתוף בין החסד לדין. ובכל מבואות הקבלה והחסידות מסבירים שהחיבור בין החסד לדין מוליד את הרחמים. בעץ הספירות נקראות מידות אלו חסד דין תפארת, אחר יבואו האבות אברהם יצחק ויעקב, ויקנו את המידות האלו אברהם הוא החסד, יצחק הוא הדין, ויעקב הוא התפארת, הנקרא בחיר האבות.
במסגרת הספירות אנו רואים כמה סוגים של התחברות. כפי שהזכרנו החסד והדין מולידים את התפארת וכן החכמה והבינה מולידים את הדעת (זה הרובד של הנסיון הראשון של האדם). אך ישנו חילוק בחיבור. המיצוי ביניהם דהינו מידת האמצע שביניהם היא הדעת. ואילו התפארת היא ההכרעה בין החסד לדין. למרות ההבדלים הדקים שביניהם בשכלנו הקט, ישנו הבדל מהותי הוא מה שקרה במעשה אדם וחוה. הנסיון הראשון הביא לחיבור אך הוא היה הממוצא השווה שביניהם והתוצאה שהתקבלה היא תוצאה סטטית ולא מה שצריך להיות תוצאה של ב"צלם אלהים" (דהינו התעלות תמידית). אך בניסיון השני של אדם וחוה יש הכרעה שממנה נולד שת בצלמו ודמותו של הבורא. כמידת הרחמים. (הדוגמא להכרעה – המשפט - השופט צריך להכריע בין שני הצדדים ולא ללכת לממוצא. כבר דנתי בזאת במשפט שלמה. שאמר שלמה נחצה את הילד! והשקרנית הסכימה ואילו אֵם הילד לא. מכאן משפט תמיד יכריע לאחד מן הצדדים ועל כן מדת התפארת הנקראת רחמים נקראת גם משפט)
מכאן ואילך נאסר עלינו חיבורים מסוימים של דין וחסד היכולים במקום לבנות להביא להרס. וכמו שהזכרתי נאסר הבשר באכילה עד נח. ולפעמים אנו רואים שאותו איסור הופך למצוה שכן צמר ופשטים אסורים יחדיו אך בציצית מותר. אשה שנישאה, אחי בעלה שהיה אסור עליה. באם נפטר בעלה בלא ילדים, מצוה על האח לישא את האשה.
פרה אדומה- באם יש לה שתי שערות שאינן אדומות פסולה. (חייבת להיות דין גמור ללא רבב)
ניגש כעת לטומאת מת- נאמר במסכת כלים "אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא". מכאן שהמת אינו טמא רק הנוגע בו הופך להיות אב לטומאה. הראשונים (התקופה שלפני 600-800 שנים) הרגישו בבעיה שקשה עלינו ההבנה איך הלא טמא מטמא, וכינו את המת "אבי אבות הטומאה" (ביטוי שלא מופיע בתורה) ובכך הרוויחו שני טעמים. האחד שלא נתמה איך, מה שלא טמא, מטמא. והשני שהנוגע במת הופך לאב טומאה ואילו יתר אבות הטומאה הם עצמם המקור.
ומכאן צריכים אנו להבין מדוע ולמה הנוגע במת הופך לאב טומאה?
מהו אם כן המת? אומר המהר"ל הוא "נבדל" מהמציאות, מגע האדם בנבדל דהיינו בהעדר מציאותו הוא המטמא. ההעדר יוצר טומאה באדם הוא נדבק בו (בנפשו) עד שצריך הזייה פעמיים שלישי ושביעי להיטהר (שבעה ימים טמא-מסמל עולם שלם). יום השלישי בבריאה הוא     התחלת החיים (הצומח) זו התחלת ההיטהרות, וכן ביום השלישי חטאה האדמה שנצטוותה להוציא עץ פרי אשר טעם העץ כטעם הפרי והיא הוציאה עץ פרי שטעמו לא כטעם הפרי. (אדמה-פרה אדומה) ובשביעי היא השלמת העולם שלמות החיים.
תהליך ההיטהרות, שוחטים את הפרה ואחר שורפים אותה לעפר. עפר הפרה הוא תמצית המוות. פעולת שריפת הפרה היא שיחזור של המוות.
אחר, לוקחים את הצמח החי ביותר הוא עץ הארז. ואת הצומח ממועט החיים ביותר הוא האזוב. והקורבן חייב להיות כשר וחי ביותר - היא הפרה. וממועט החיים ביותר היא התולעת.
"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"
ואחר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"
בכלי אשר בו המים החיים נותן בו את עפר הפרה.
האדם מורכב מכלי וזרימה אין סופית (מים חיים). השאלה איך כלי מוגבל יכול להכיל דבר אין סופי? תשובה זו מעל לבינתנו. כיון ששכלנו מוגבל.
וכעת שאנו לוקחים את עפר הפרה שהוא תמצית המוות, והמושאל למוות הוא החלק שבנו הנקרא כלי, כי ללא זרם החיים הוא מת, ואת העפר מוסיפים למים החיים אשר בכלי, למעשה זה תהליך של תחיית המתים. וזה משיב לחיים את חלק הנבדל שנדבק בטמא.
והנה כך נטהר האדם מטומאת מתים.
נעזרתי ברעיונותיו של "רבנו בחיי" בפירושו על התורה וכן מהרב אורי שריקי שליט"א. וחלק מהרעיונות ינקתי מרבי, אברהם אבולעפיה. והנה קשור לספרו ובעמוד ע"ה חלק ראשון תוכלו להחכים:

http://www.amnongross.com/wp/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA.pdf

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

הטהרה והיטהרות

הטהרה תלויה בשלשה דברים: 1. מחשבה 2. דיבור 3. מעשה. 1. עיקר המחשבה-שיחשוב בליבו לפני מי עתיד לתן דין וחשבון. 2. עיקר הדיבור-שישמור פיו ולשונו מדבר מרמה. 3. עיקר המעשה-מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
כנאמר (מסכת אבות פרק א' משניה י"ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם:
ספר מפתח השמות – אבולעפיה - "והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום".
בדבריו הקצרים של הרב אבולעפיה נמצא את ההקבלה בין מחשבה דיבור ומעשה לשלשת הדברים שהעולם עומד עליהם. וכמו שנאמר בזכריה, אמת משפט שלום. האמת שכוללת את המעלות השכליות והיא כנגד שלשת הספירות העליונות הנקראות "שכלים" אשר הם מקבילים למחשבה. השלום הכולל את מעלות המדות שהוא כנגד שבע הספירות התחתונות הנקראים מדות שהם מקבילות לדיבור שהוא המחשבה שיצאה לפועל, כן אלה השבע ספירות הם היציאה לפועל של הספירות השכליות. המשפט הוא המעשה שהוא תוצאת הדיבור, הוא המכריע המיוחס לספירת התפארת, ששֵם י-ה-ו-ה מיוחס אליה (ולמבינים יש מכאן מעוף רציני-ואולי נרחיב ברמז עבה: המחשבה היא הבראשית, הדיבור הוא הכח האלהי, המעשה הוא התגלות ההויה)
שלשת הדברים האלו על באים לשמור על הטהרה, אך אם נפגמה הטהרה יש לעשות בנוסף תיקון לפגם. לשם כך באו הקורבנות. שגם אז על מנת לשמור על הטהרה נצטרך להשתמש בשלשת הכללים האלו, כיון שהטהרה אינה מתקיימת מעצמה.
הקרבנות הם פלא עצום. לא כאן המקום להיכנס בסודם אך ראשית אביא את פעולתם:
קרבן עולה-התורה לא מגלה לנו על מה מכפר קרבן זה, אך מחז"ל נלמד שמכפר על עבירות קלות שאין חייבים עליהם מלקות או מיתה ואפילו אם עבר במזיד. ויש דעה שהעולה מכפרת על הרהורי עבירה בלבד.
קורבן התמיד הוא קורבן עולה, שהיו מקריבים בעבור כל העם פעמים כל יום, וכן מי שנדר או התחייב בקורבן עולה, היה מביא את קורבנו באופן אישי והיה קרב על המזבח.
קרבן אשם וקרבן חטאת- מכפרים על עבירות שנעשו בשוגג.
קרבן אשם וקרבן חטאת היה מגיע על ידי מי שיתחייב עקב חטאתו או אשמו וכן היו זמנים בשנה שהיו מקריבים קרבן חטאת ציבור.
בעת הקרבת קרבן היחיד, היה מקריב רואה עצמו ממש עולה המזבח ונשרף. וכאן היה חוזר בתשובה עד שהיה מתנקה לחלוטין. וכן קרבנות הציבור באורך פלא היו מטהרים את הציבור מהעבירות שמנינו למעלה, היום אין בית מקדש ואין הקרבת קורבנות אך יש דרך היטהרות!!!
אבאר לעניין השגגה והזדון מתוך מאיגרת הרמב"ן:
"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס....
על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".....(עד כאן מהאיגרת).
רומז לנו הרמב"ן על החילוק בין מזיד ושוגג, ותולה אותם בדעת. שהרי מי שלא בר דעת עבירותיו היו בשוגג, ומי שהוא בר דעת עבירותיו במזיד. המושג דעת כאן הוא לא התייחסות כללית לבן האדם אם הוא בעל דעת או הוא בר דעת, אלא האם היה בעל דעת או בר דעת בשעת המעשה. נשאלת השאלה, האם עובר העבירה בעל דעת או בר דעת? לדוגמא: אדם שקם בחצות הלילה בשבת ניגש לשירותים החשוכים והדליק את האור, כיון שלא זכר ששבת כעת. זאת אומרת, שלא היה בדעתו שכעת שבת, והוא בר דעת לכן הוא שוגג. לעומתו עובר העבירה במזיד: שרצה ספר בשבת מחדר חשוך ולא יכל לראות את הספר מפאת החושך וידע ששבת היום ואף על פי כן הדליק את האור. בזמן המעשה היה בעל דעת. (להקל על הרבים אומר שחלק גדול מהעבירות נעשות בשוגג. לדוגמא יהודי שנוסע בשבת ברכב אפילו שהוא יודע שאסור להדליק אש בשבת. אך לנסוע אין לא שום הבנה מדוע אסור שהרי לא מדליק אש בידיים גם הוא נקרא בר דעת).
אך היכן אנו מוצאים את ההתבטאות אצל הרמב"ן? העני כמו שאומר הרמב"ן הוא שוגג כיון שאין עני אלא בדעת. והחכם (איזהו חכם הרואה את הנולד) הוא בעל דעת, עבירתו במזיד.
וכמו שציינתי למעלה יש מעין תחליף לקורבן!!!
אנו מורכבים מגשם ורוח (גשמיות ורוחניות) הגשם מושך אל הטומאה והרוח מושכת אל הטהרה. לכן חייב לבוא האיזון על ידי שמירת הטהרה.
ואולי נרחיק לכת אל תחילת הבריאה: המעבר מאין ליש אינו ניתן להבנה מלאה אך אפשר להתקרב ולהתבונן.
דרך ההתבוננות תהיה באמצעות המחשבה שבאה לידי הבנה באמצעות הדיבור. הדיבור הוא ה'כלי לקבלת ההבנה.
הדיבור בנוי מאותיות האותיות מורכבות מקול ו'קליפה' הקול הוא אוׁ אוּ אִי אָה אֶה דהיינו אל"ף יתר האותיות הם הקליפות או יותר נכון 'הברות'.
הדיבור הוא צירוף של אותיות אשר יוצרות שפה אפשר לצרפן בהרמוניה והן בוראות אפשר לצרפן בדיסהרמוניה והם מחריבות.
ומה שמחבר את הקולות לדיבור הן ה'קליפות' שלמעשה בלעדיהן אין חיבור והכל נשאר אחד.
וכמו שרומזים הספרים הקדושים שעל האדם לשאוף אל האחדות בשם. וזו באה בדרך ההיטהרות, דהיינו להפוך את החומר לצורה, או הגברת הרוח על החומר דהיינו סילוק הקליפות, המוות לחומר! זוהי התכלית אשר לא ניתן להשיגה, אך ככל שנתקרב אליה מתקרב הקץ לגוף והמוות הוא הדרך להגיע אל זו התכלית. אך אין זו הדרך היעודה!! כי הגענו הנה לחיות!! ועל זה אומר ספר יצירה "ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית". הסבר-שאם אקח את כל כולי אל תוך הנפש ואשאב פנימה בזמן קצר מאוד תפסק ממני החיות. אך כן יש לעשות זאת במנות קטנות של התקרבות וחזרה.
ובחזרה אל ה"קליפה" אותה הקליפה שהיא נצרכת נקראת בלשון מושאל "טומאה". לצורך חיותה נצרך לה מזון אך במידה, עודף המזון הוא הטומאה. מזונה נוצר מ'רוח שלילית' חז"ל קוראים לו 'יצר הרע' התורה בנוסף קוראת לו "נחש", הוא המדבק את הקולות, הוא המדבק את המחשבה, הוא המדבק את הגוף, כמשל התאים אשר יוצרים את הגוף, אך אם יקבלו התאים מזון רוחני קלוקל המוות קרוב (סרטן), שצעדיו אינם קדימה אלא לצדדים.
אבל אותו המדבק המביא אל הטהרה נקרא 'יצר הטוב'. והוא בא משלש הדברים שהזכרנו קודם המביאים אל הטהרה, מחשבה! דיבור! מעשה! כשאחשוב בליבי לפני מי אני עתיד ליתן דין. ואזהר מדיבור שקר. ומה ששנוא עלי לא אעשה לחברי. בכך אשמור על הטהרה.
ומאידך, אומרת לנו התורה "יצר לב האדם רע מנעריו" כיון שלא יכול ילד בקטנותו לדבוק בשלשת הדברים המביאים אל הטהרה גובר בו יצר הרע. דהיינו יצר הרע יתגבר תמיד כשלא נאחוז בשלשת הדברים, ואז נצטרך אל הטהרה נוסח הקורבנות על מנת להגיע אל הטהרה.
התינוק בצאתו אל העולם מגיע ערום וטהור. מה ששומר על טהרתו מרגע יצירתו הם מֵי השפיר שעוטפים אותו, אפילו שבשלב המתקדם בהתפתחותו בבטן משתין התינוק וחלק ממי השפיר הם השתן שלו עדיין מגנים עליו מי השפיר. שהנוזל בתנאים מסוימים מטהר!!!
ומכאן גילתה לנו התורה את דרך הטהרה לטמא.
אשה ש"נטמעה" לבעלה נטהרת לו בטבילה. התורה הקצינה בדיבור על מנת שנבין את חומרת הענין. אשה "טמאה" לבעלה, היא מרגע שקבלה את מחזורה, אותם הדמים היוצאים ממקורה ברגע שיגיעו למגע עם בעלה תטמא אותו ממש! ותגרום לו פגם בבריתו. האשה אינה נפגעת או נטמאת ממש היא רק "נושאת". וברגע שפסקו דמיה ועברה את תהליך הטיהור שמפאת חומרת הנזק שיכולה לגרום לבעלה נצרך החמרה יתרה להגיע אל "הטהרות". (גם כאן מפאת עדינות הנושא לא הרחיב ואולי גם כאן רמז עבה, שישנן מחלות שהנושאים אותם אינם נפגעים מהם אלה רק מי שבא אתם במגע).
מֵי המקוה - הם בחינת של מי השפיר - אשר אינם מי ברז רגילים אלא מורכבים בהוראות מסוימות הנותנות להם סגולות טהרה (ונבאר).
חייבים מים אלו להכיל במקורם 40 סאה (כ400 ליטר) של מי גשמים, אחר אפשר לערב
בהם מים רגילים. אך יש דרכים מיוחדות לעירוב זה וישנם כמה וכמה כללים שצריכים לעמוד בהם על מנת שיהיו המים כשרים לטבילה.
מהתורה נצרכה רק האשה להיטהר במי המקוה, אך במאות השנים האחרונות התחזק מנהג הגברים לטבול במקוה בפרט לפני שלשת הרגלים וכן בערבי שבתות ומנהג חסידים לטבול בכל יום.
כפי שהוקרב קורבן התמיד בכל יום כן המהדר נוהג לטבול בכל יום על מנת להיטהר. כמובן שהקורבן עשה את עבודתו ביעילות יתרה על המקוה.
כשהיה היחיד מביא את קורבנו והיו הכהנים מעלים את הקרבן על המזבח היה המביא חש בבהירות ובצלילות כאילו הוא זה על המזבח נשרף כולו, "עולה לשם". וכך הוא מביע חרטה מלאה על כל מה שעשה.
ואילו הטבילה שנעשתה כהרגל ואין אנו בקיאים בסודותיה אינה יעילה בקרבן, אך כל מי שמהדר בעשייתה מיעל את הצלחתה.
על מנת לקרב את ההבנה אל ליבנו הבאר דברי בלשוני לפי הספר "גלי רזיא" לרבי אברהם, שאין ידוע זהותו ממש ולא את תקופתו, יש המקשרים אותו לרבי אברהם הלוי (שזכיתי בעבר להוציא את מבחר כתביו בספר הנקרא 'נבואת הילד') שחי לפני כ500 שנה. ויש המזהים אותו כאחד מתלמידי האריז"ל דהיינו שחי לפני כ400 שנה.
נתחיל מן המידות והשיעורים. העולם ניסה לקבוע את המידות והשיעורים על פי הטבע, והיכן שלא ניתן להם קבעו קביעה שרירותית. המידה היחידה שהוסכמה על ידי כולם היא חלוקת היממה ל24 חלקים וכל חלק נקרא שעה. אך למרבה ההפתעה אין שום מידע למקור זה לא מחז"ל ולא מעולם המדע. (כמובן שיש סברות אך לא הסמכתאות).
רוב המידות בעולם נקבעו לשיטה העשרונית שמקלה על החישובים, אך זוהי קביעה שרירותית. כגון יחידות האורך והנפח המשקל והמטבעות. ואילו חז"ל קבעו מידות בעלי משמעות שנראה לכאורה שהחישוב בהם מסובך.
כשאנו באים להבין את הטבע - למי שמאמין בבורא ומקבל את התורה כולה, מסתכל על הטבע כחלק מהבריאה הנשלטת על ידי הבורא, כשמידת הטבע משתווה למידת האלהים אשר הם שווים בגימטריא, וממילא הבורא שולט על הטבע.
ואילו הבלתי מאמין שחושב שהטבע הוא השולט ובטעותו זו יכול הוא לחשוב שהוא הטבע ולקבוע מידות ושיעורים, בחושבו שבזאת תהיה שליטתו בטבע.
ואילו המאמינים הראשונים (הנביאים) קבעו את המידות והשיעורים כפי שקיבלו מהבורא. וממידות אלו אפשר ללמוד ולהבין את הטבע ואת בוראו. הטבע או העולם נקרא אדם גדול שדומה הוא לאדם. ואילו האדם נקרא עולם קטן שדומה הוא לעולם. אם ניקח את מדות האורך נראה שהם נלקחו מגוף האדם. המידה הקטנה נקראת אצבע ואחריה זרת ואחריה הטפח ואחריה האמה המידה הארוכה ביותר נמדדת כמרחק שאדם ממוצא הולך ביום (כיון שבנו כאן רק להזכיר את המידות לא נרחיב בביאורן).
נתייחס עוד למידת הזמן. מידת הזמן הקטנה שנקראת בפי חז"ל חלק אשר היא חולקה מן השעה ונחלקת ל1080 חלקים. ויש בה שתי כוונות עיקריות. האחת שחלוקת השעה תתחלק למירב החלקים מ1 ועד 10. והשנייה המשמעות. המספר 1080 מתחלק בכולם מלבד ב-7. אך ישנו מספר קטן מ-1080 שגם הוא מתחלק לכל המספרים פרט ל-7 והוא 360. אך מה שקבע את החלוקה היא המשמעות המילולית מן החלוקה. כדי לקבל את המשמעות הופכים המספרים לאותיות. והשעה יש בה תתר"ף חלקים (ת=400 ר=200 פ=80 400+400+200+80=1080). בחלוקה לחצי מקבלים תק"ם חלקים (540). לשליש ש"ס חלקים (360). לרבע ר"ע חלקים (270). לחמישית רי"ו חלקים (216) לששית ק"פ חלקים (180). לשביעית קנ"ד חלקים (154) לשמינית קל"ה חלקים (135) ולתשיעית ק"כ חלקים (120). לעשירית ק"ח חלקים (108). ומכולם יש רמזים לבורא.
ומכאן נעבור למידות המקוה שהרי אליו נפשנו חפצה להגיע.
כבר הזכרנו שהבנה באה מדיבור, והדיבור מורכב מאותיות, וצירופי האותיות מביאים את ההרמוניה. למילה "מקוה" יש 24 צירופים הצירוף הראשון שעולה במחשבתי הוא 'קומה'. בתורת הסוד מוזכר רבות הביטוי 'שיעור קומה', הבאה לצייר את האדם השלם או את העולם בכללותו. ועל כן המקוה מכיל שיעור קומה שלמה היכולה להשלים את האדם.
מרבה המחבר בספרו "גלי רזיא" לקשור את המקוה לקריאת שמע, בהשוות מידות המקוה לאותיות קריאת שמע, ואפילו הזוהר הקדוש מזכיר זאת כמה פעמים. וננסה להבין מדוע רצונו לקשור בין השנים.
תורת האריז"ל מכוונת את האדם לעשות "ייחודים". מושג זה מוזכר רבות בספרים רבים, אך משום מה משתמטים המחברים להסבירו ובטח שלא לעומקו. ואולי נפתח כאן פתח דק. אנו שומעים רבות את המילה "יחוד" בחלקים שונים בתפילה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." היכן שמופיעים ייחודים אנו מבחינים בשמות השם, בשילוב שמות (יאהדונהי), במילוי שמות (יוד, הא, ואו, הא). למעשה הייחוד הוא כלי להתדבקות בשם, להגנה, לטהרה. אך נשאלת השאלה איך הוא פועל? הייחוד מחבר אל האחד. הדבר המופלא ביותר הוא לדעת ידיעת השם על פי השם - אומר הרב אבולעפיה.
ידיעה היא חיבור – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין" "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת". ההתעסקות בשמות השם מביאה לידיעתו, דהינו ליתייחד בו לאחד. זאת אומרת מטרת הייחודים היא להידבק בשם.
רבות נאמר על קריאת שמע שתפילה זו היא ייחוד. אם כך גם הטבילה במקוה היא ייחוד שהרי המקווה מלא מים אלוהים חיים. זהו חיבור אינטימי ביותר בין הגוף למים.
קריאת שמע שנתקנה כחלק מהתפילה לאומרה פעמיים ביום מכילה 248 מילים, ובשפת חז"ל רמ"ח תיבות. והסוד הגדול נרמז בתיבת רמ"ח שהרי אלו אותיות רחם הטבילה היא כעין חזרה אל הרחם. עומדים כשהראש בחוץ ומתכווצים כלפי מטה מעין צורת התינוק במעי אמו וכל הגוף בתוך המים ואז כשנגמר האויר מוציאים את הראש מן המים. זוהי בחינת הולדה מחדש! כפי שמגיע התינוק ערום וטהור כן כאן. מים הם חסדים איזה חסד נפלא עשה עמנו הבורא שנתן לנו דרך הטהרות כזו נפלאה.
וכדי שלא יפלו כל דברי אל הצד האפל אסיים בדברי חיזוק אשר בעזרתם יעמדו הדברים שרירים וקיימים.
אחד מכלי המשחית הגדולים שהומצאו עד היום היא המכונית. מצליחה המכונית להרוג ולחסל רבבות. על כן מתפקידנו לא להוריד את העיניים מהכביש אפילו לרגע, הידיים על ההגה, והרגל מוכנה לכל מקרה. ואם זאת וביודענו את הסכנות הכרוכות אנו משתמשים בכלי הרכב, כיון שהצורך בו הכרחי.
כבר בזמן התנאים היו תנאים שחשבו כיון שיכולה האשה לטמא את הבעל לא נשאו אשה. וידוע הסיפור ומשני תנאים, בן עזאי ובן זומא. שלא נשאו נשים ועלו לפרדס דהיינו עסקו בייחודים ובהדבקות בשפע האלהי, אך לא עלה בידם, הטומאה תפסה אותם שם ברום המעלות. והאחד השתגע והשני מת. מזהירה הגמרא אדם ללא אשה הוא "פלג גופא" חצי גוף. אין לא דרך להגיע אל השלמות ללא אשה. כחלק מדרך החיים הוא להקים משפחה להשאיר דור המשך.
למי שמפחד מהטומאה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד. ודאג לנו למקוואות אשר כשתהיה האשה ראויה להתייחד עם בעלה תגיע אל המקווה אשר יסיר ממנה את אותה "הטומאה", ואז תהיה ראויה לבעלה. כמובן שכל הדינים הכרוכים בעניין צריכים לימוד וידיעה, כפי שנהיגה ברכב צריכה אל הלימוד והידיעה, עד שאין מי שלא יכול להגיע אל זו הידיעה.

ואם דברי אלו יועילו כדי לקרב עוד נשים ואפילו גברים להנות ממים אלוהים חיים דיינו.