"וירא אליו" המשך

אנו שבים להמשך פרשת השבוע "וירא" מתוך מפתחות החכמה לרב אבולעפיה. אך חייב אני להוסיף מהתרגשות גדולה שאחזתני הבוקר. אתמול בלילה לא יכולתי שלא להוסיף לבלוג את הסיפור בעניין חברי. וזה קרה לאחר שקודם לכן התייעצתי אם אחד המגיבים האנונימים והרגשתי את הסתיגותו, ואף על פי אמרתי לו, שמשהו או מישהו דוחף אותי לפרסם ואיני יכול לעמוד בזה.

הבוקר אני מתחיל לקרוא את החלק השני של הפרשה על מנת שאם יש דבר המצריך ביאור אוכל למלאות את החסר, ותוך כדי הקריאה אני רואה שהרב גם קרא את "מכתב החבר" ועונה לי על הרהורי ליבי כולי נרגש מההשגחה ותהנו כולכם.

חלק שני על פי הסוד של פרשת "וירא"

ואמנם הניסיון תחתיו נפלאות השם (ניסיון עקידת יצחק). ונאמר כי ענינו מורה שהנביא לא יוכל לעולם עם עת הנבואה החזקה להשיג מחשבת השם וכל שכן בעת היקיצה. וזה מפני שמחשבת האדם מורכבת מכמה אלפים מחשבות ונולדה גם כן מהעניינים המורגשים. והשם יתעלה אין לו מחשבה נוספת על עצמו ואין לו תואר נוסף על מהותו ואין שום נמצא זולתו יודע מהותו ואמתתו. ואמנם השגחתו באדם והנהגתו את פרטיו ואת כלליו ואת אישיו ואת מינו, הן בהכרח לפי מציאות האנושות לא לפי אמיתת האלהות. ויתחייב מן האנושות עניין מחשבי אנושי הפכי באמתתו כאומרך, שהאדם דינו הוא שיחשוב שלא ימות לעולם, גם כן הוא שיחשוב שימות לשעתו. כי הוא יודע שעם עצירת נשימתו רגע קטן כמימריה (זמן מועט מאוד שמומשל על אותו הרגע שהקדוש ברוך הוא כועס כביכול) ימות מיד. והנה הוא יודע שהיותו חושב שיחיה לעולם באלה החיים הזמניים הוא מחשב מחשבות שוא. ואין טענה מן התשעה שהם חיים בגן עדן (יש מדרש על תשעה שזכו להכנס בחייהם לגן עדן - ילקוט שמעוני בראשית - פרק ה - רמז מ"ב תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן (1)חנוך (2)ומשיח (3)ואליהו (4)ואליעזר עבד אברהם (5)ועבד מלך הכושי (6)וחירם מלך צור (7)ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא (8)וסרח בת אשר (9)ובתיה בת פרעה) כי הם אינם אתנו. ואם הוא אמת גם כן אינו לפי הטבע ואפשר היותו על דרך פלא או משל. ועם כל זה האדם מחויב לחשוב זה או לחשוב שיחיה שנים רבות עד שיזקין זקנה רבה יתירה. וזה שאם לא יחשוב זה לא יעשה מעשה מן המעשים הצריכים לו להעמיד בם חייו ולא יתקיים. והמחשבה השנית גם כן הפכית, האדם מחויב לחשבה מפני שיירא מאלהיו תמיד כל ימי חייו עת אחר עת לפי ההמונות. ואיך תתקבצנה שתי המחשבות ההפכיות האלו בנושא אחד שהוא הלב. ואמנם יש לומר שעם היותן הפכיות ולהן נושא אחד אין להן מציאות בעת אחת, כי המחשבה תלויה בזמן האדם, בחשבו דבר ירוץ לבו לציירו ומרוצתו היא בדלוגין ובקפוצין. ופעם יצייר ציור אחד מעולה ומיד ידלג ממנו אל זולתו. ויתכן שיהיה בין ציור לציור תכלית הרוחק בענין ובמעלה או יהיה ביניהם קירוב רב או נטייה אל תכלית הרוחק או נטייה אל תכלית הקירוב. או יחשוב פעם אחת ויצייר בה ציור אחד ופעם אחרת מיד לא יחשב ולא יצייר שום דבר, כי תנוח מחשבתו. וכבר יקרה זה בשינה בענין הדמיון כי יש עת שישן ויחלום ויראה עניינים. ויש עת שישן ולא יחלום ולא יראה שום דבר, כי ינוח הדמיון במנוחות ההרגשות בעצמו בשינה. והנה לפי זה הענין האנושי הנזכר יתחייב שהאדם יחשוב שאין לו ידיעה בידיעת השם איך היא בנמצאים כמו שזה אמת שאין זולתו יודע ידיעתו. וראוי גם כן שיחשוב שהשם יודע כל דבר ואין דבר נעלם ממנו מכל מה שבמציאות שהרי הכל נמצא מאתו. וצריכה להיות זאת המחשבה נמשכת קיימת בלב בלי שנוי. ועוד צריך שיחשוב שידיעת השם בעניינים האישיים לא תוציא טבע האפשר ממקומו ולא תכריחנו להיות מחויב או נמנע, עם היותנו יודעים ידיעה גמורה שאין ידיעת השם תלויה באפשרות אבל הכל מחויב או נמנע אצלו לפי אמיתת מהותו. כלומר המחויב הוא אצלו מחויב המציאות כי הוא המציאו כן, ואשר לא המציאו הוא ראוי לדעת כי הוא נמנע המציאה (הכוונה- המציאות). וזה יפול על הדברים הקיימים אשר לא ישתנו לעולם ממציאותם, ועל הדברים הקיימים בהימנע מציאותם. והם קצת עניינים מחשביים אשר אין להם היום מציאות ולא היה ולא יהיה להם לעולם מציאות בפועל, כי אם במחשבות הטובות. ולפיכך ענין הניסיון וכל הדומה לו בתורה ממה שיורה שהאפשרות התלויה באדם אם תצא לפועל או לא כגון היות זה צדיק או רשע. וכל איש ואיש ממנו (הכוונה-מאיתנו) ככה אין צורך בם שיטריח אדם מחשבתו אם התברר אחד משני האפשריים לשם או לאו. אבל הדין האנושי הוא שידע שאין דבר נעלם ממנו ועם כל זה מנסה "ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק" (תהלים ז' י'). לא כדי שידע מה שלא היה יודעו, אבל כדי שידע האדם בעצמו מה שלא היה יודעו בברור. כי אם במחשבה ועדין לא יצא לפעל. וכבר יקרה זה לכל אדם בעניינים רבים שיחשוב שיוכל על דבר אחד, וכשיבוא להוציאו לפעל לא יוכל עליו כלל. וראה כי פעמים רבות יזדמן שיעמדו עשרה בני אדם או יותר מהם על פתיחת שער אחד על דרך משל והנה המסגר נתקלקלו שביליו. והמפתח ביד אחד מהם והוא הראשון שיבקש לפתוח שערי הבית, והנהו חושב שיפתח מיד. וגלגל המפתח במנעול פעם ופעמים ושלש, וכל אחד מן הרואים זה שאינו יכול לפתוח יחשוב שזה אינו יודע לפתוח. ויבקש כל אחד מהם לנסות עצמו אם יוכל לפתוח אם לאו. ובזאת הבחינה ירצה כל אחד ואחד להיותו קודם לחברו בה עד שיתקוטטו לעתים מי יקדים למי. ויבוא שני ויבחן ולא יוכל לפתוח וכן שלישי וכן כולם. כי לא יסבול לב אחד מהם להיותו בלתי בוחן כחו בפתיחה. ואפשר שיפתח אחד מהם ואפשר שלא יפתח אחד מכלם, כי קלקול המנעול הוא קלקול חזק משונה שנוי רב. והנה כל מחשבותם היו לבטלה בפועל ההוא ונשארו עם הכח ולא יצאה אחת מהן לפועל. וזהו מה שרצתה התורה לגלות לנו. כי מחשבת האיש השלם אינה שלמה בעוד היותה בכח ואינה בפועל. והשם הודיענו בענין הניסיון שלמות מחשבות אברהם ויצחק בעבודת השם ואפילו במסירת הנפש והגוף בשמחה לכבודו בפועל גמור עם התאמתות הנבואה. ואע"פ שלא נתקיים מה שרצו לקיימו אחר שלא היתה המניעה מהפועל מצד אחד מהם, אבל היתה מצד המנסה המבקש הפועל בבחינה. וכן מה שבא במשנה תורה למען ענת"ך ולמען נסת"ך לדעת את אשר בלבבך וגו'. הנה זה שנאמר בו לדעת, פירש בו הרב ב"מורה" שעניינו להודיע זה לזולתו. ואני אומר כי זה הוא לדעת שידע המנוסה בעצמו ענין מחשבתו בפועל, וזאת תקרא ידיעה גמורה. כי המחשבה אינה ידיעה כי אם בכח. ואמנם עם הפועל תתגלה אמיתת המחשבה. והנה יקרה זה תמיד בין בני אדם בהרבה ניסיונות, מהם באדם בינו לבין עצמו ומהם בינו לבין זולתו. וזה כי האדם יחשב שחברו היה משים בעדו (הכוונה-כנגדו) כל אשר לו, ויצטרך אליו בדבר קל וישיבהו ריקם ממנו והיכולת בידו. ועל חבר אחד שיחשוב שלא היה עוזרו אפילו בדבר קל כשיבחנהו יעזרהו בדבר גדול. וכן האדם בעצמו יחשוב שהוא יוכל על דבר אחד קל וכשיבחן עצמו בו ימצא חסרון יכולתו עליו, ונמצאה מחשבתו בלתי יוצאת לפועל. והמשל בזה בחינת האיש יצרו בערוה מן העריות, עם היותו חושב שבשום פעם אם ינוסה בינו לבין יצרו יעמוד קיים ולא יעבור עבירה. וכשיבוא לעת הפועל ואין לו מונעים מפני תכלית הייחוד שבין שניהם ר"ל האיש והאשה, לא יוכל לכבוש יצרו. ואז ידע שמחשבתו אין לה אמתות. ואם עמד עוד בחזקתו ולא עבר ידע שמחשבתו אמתית, וזהו לדעת. ואם כן האדם בעצמו הוא המנסה עצמו עד שידע בפועל מה שהיה חושבו והיה יודעו בכח לבד, וזהו "לדעת את אשר בלבבך". כלומר עד שתדע בעצמך שמה שבלבך לפי מחשבתך הוא מה שיצא לפעל בהין או לאו, שכך הדין נותן, אחר שהעניינים העתידים האפשריים נעלמים מידיעת האדם ויהיה לדעת כמו למען הודיעך כי לא ע"ל הלחם לבד"ו וגו'. וכמו וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש וגו'. וכן מה שבא בענין נביא השקר או החולם "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה יהוה אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים" וגו'. כי הפועל יעיד לכם על מה שבלבבכם ובנפשכם כמו שיעיד לזולתכם, וזהו ענין הניסיון הנזכר בעצמו. ואל יטעך אומרו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". שתחשוב שזה יורה על היות המנסה יודע עתה מה שלא ידעו מקודם כי השמות שבאו בזה הורו על הענין, וזה כי בתחילת הניסיון נאמר "והאלהים נסה את אברהם". ולא אמר ויי' נסה את אברהם. ואחר כך נאמר "ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים". והוא שאמר לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", ולא אמר לא כי ירא אותי אתה. שלא היה המלאך מנסהו כי אם האלהים. ואם לא היה המלאך יודע לבו של אברהם ויראתו את האלהים עד עתה אינו פלא. כי אין בחיקו של מלאך לדעת מה שבלבבות בני אדם כולם. ועל כן אמר עוד "ויקרא מלאך יהוה אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם יהוה". כדרך כל נביא שהוא גם כן שליח השם שאומר נאם יי', והנה מלאך יי' הוא שליח יי', לא יי' ולא אלהים ולא שליח אלהים במקום הזה. ואמרו הנה מן השמים בשני המקומות מורה על היות זה המלאך הנקרא מלאך יי' מן הכחות השמימיים העליונים ואינם מן הארציים המנסים, והוא שראוי לשמוע בקולן והעד כי אברהם ישמע בקולו.