טועמיה חיים זכו

בערב החג בשיחתי עם ידידי ירון שאל אותי ידידי מה תכתוב בבלוג אחר החג? אך לא היה במחשבתי שום רעיון. בלילה של החג עלה בי הרעיון וכיון שידידי ירון אוהב את הקושיות שצצות מתוך עניין שגרתי, ואיך לא עלינו עליהם עד כה? אבל צריך למצוא להם תירוץ בלתי שגרתי. אז הנה אני מקדיש את המאמר הזה לידידי ירון, ולכל אוהבי התורה אשר עליהם נאמר וטועמיה חיים זכו.

שכינה הייתה עם האדם הראשון, וכשחטא אדם הראשון נסתלקה השכינה לרקיע הראשון. חטא קין נסתלקה לרקיע השני. חטא אנוש נסתלקה לרקיע השלישי. חטא דור המבול נסתלקה לרקיע הרביעי. חטא דור המגדל נסתלקה לרקיע החמישי. חטאו אנשי סדום נסתלקה לרקיע הששי. חטאו המצריים בימי אברהם נסתלקה לרקיע השביעי. וכנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ זכה אברהם הורידה משביעי לששי. עמד יצחק והורידה מששי לחמישי. עמד יעקב והורידה מחמישי לרביעי. עמד לוי והורידה מרביעי לשלישי. עמד קהת והורידה משלישי לשני. עמד עמרם והורידה משני לאחד שהוא ראשון. עמד משה והורידה לארץ. אמר ר' יצחק זה הוא שכתוב "צדיקים יירשו ארץ" (תהלים ל"ז).
זכה משה להוריד את השכינה לארץ וזכה משה להוריד את התורה לארץ. אך כשעלה משה לקבל את התורה יצאו כנגדו מלאכי השרת באומרם לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להם לקבל תורה בא. אמרו לו, חמדה גנוזה תתקע"ד דורות אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר לפניו ריבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן, למצרים ירדתם! לפרעה השתעבדתם! תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה, "לא יהיה לך אלהים אחרים". בין עמים אתם שרויין! שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה "זכור את יום השבת לקדשו". כלום אתם עושים מלאכה! שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה "לא תשא" משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו'.

ציווה הקדוש ברוך הוא על משה להכין את העם לקבלת התורה שהיתה צריכה להיות ב-ו' בסיון, שנאמר "ויאמר יהוה אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם". אך משה הוסיף יום אחד מדעתו שנאמר "ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" ואומר רש"י - לסוף ג' ימים הוא יום ד' שהוסיף משה יום אחד מדעתו. וכאן באות הקושיות. 1. מדוע הוסיף משה יום אחד מדעתו? 2. ואם הוסיף הרי קבלו את התורה ב-ז' בסיון אם כן מדוע אנו חוגגים את יום מתן תורה ב-ו' בסיון? אלו הקושיות שצצו לי בלילה זה של ו' סיון.

ולתירוצים.
משה הכן ניצח את המלאכים בחכמתו, אך רצה עדיין לחזק את טענותיו שיובן למלאכים באופן חד משמעי שהתורה הכן מקומה כאן בארץ, ועל כן הוסיף יום אחד מדעתו. (נסביר)

ידוע מדרש חז"ל שעבר הקדוש ברוך הוא על כל העמים ורצה ליתן להם את התורה וחזרו כל אחד מהם לשאול מה כתוב בה ולכל אחד הביא הקדוש ברוך הוא את הדיבור שלא יכלו לעמוד בו וסירבו כולם, עד שבא אצל ישראל ואמרו נעשה ונשמע. וכן התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשי בראשית, שאם ישראל מקבלים את התורה הם (מעשי בראשית) מתקיימים, ואם לאו הרי הוא מחזירן לתוהו ובוהו.

נעשה זמן מתן תורה כשטר חוב, שאם יקבלו את התורה בתאריך הנקוב דיים ואם לאו הכל חוזר לתוהו ובוהו. ואז בהגיע ו' בסיון הוא יום פרעון החוב ועדיין לא מוכנים לקבל התורה. במקרה של חוב מזדרז בעל החוב לבית דין לתבוע את חובו, אך יום הפריעה כולו ניתן לפריעה ולא יכול בעל החוב עדיין לתבוע את חובו. ובסוף היום מגיע הלילה ובלילה אין מתקיים דין, אז יכול בעל החוב רק למחרת השכם בבוקר לתבוע את חובו. וכך אצלנו שב-ו' בסיון לא יכלו התובעים שלדידינו הם מעשי בראשית אשר הם הארץ וכל העומד עליה לתבוע את דינם ותיכף בעלות השחר נזדעזעה כל הארץ שנאמר (תהילים ע"ה ד') "נְמוֹגִים אֶרֶץ וְכָל יושְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה". אומר רש"י - ביום מתן תורה כשהיו נמוגים הארץ וכל יושביה מתנאי שהתנית עם מעשה בראשית אם לא יקבלו וכו' תחזרו לתוהו ובהו. וכן כתוב "ארץ רעשה אף שמים נטפו" (תהלים ס"ח) מכאן שהשמים מזדעזעים ממעשה הארץ שהארץ היא היסוד וכל זעזוע בה מזדעזעים השמים שהשמים ניזונים מן הארץ. כך ראו המלאכים שהכן תורה מקומה בארץ.

אם כך נשאלת השאלה מדוע חוגגים את יום ו' בסיון ולא את ז' בסיון והענין באותו עניין. שהרי זמן מתן תורה הוא ו' בסיון כפי שקבע הקדוש ברוך הוא. ומשה הוסיף יום אחד מדעתו והקדוש ברוך הוא הסכים עמו לשעתו, אך זמן הפרעון הוא ביום החמישים לעומר והוא ו' הוא יום מתן תורה לדורות.

אלה אזכרה

הפעם הקדיש את מאמרי לחמש חברי שחגגו יחד אמש סיום שנת לימודים בתורת אבולעפיה. לדידי זה אירוע חשוב ומרגש, לאחר 15 שנים בהם אני עסוק לומד ומלמד את תורתו של הרב אבולעפיה. ועקב החששות שלי מלימוד כזה בקבוצה.

זכורני מרבי וידיד נפשי הרב אברהם יורוביץ זצ"ל שהסתלק מאיתנו לפני שבע שנים שהיה מצלצל לי בשעות הקטנות של הלילה וכך תמיד היה אומר לי "אמנון מה עושים, צריך לעשות משהו!" כוונתו הייתה ב-"מה עושים" האם צריך להעביר הלאה, ו"צריך לעשות משהו" זאת הייתה שאלה איך עושים זאת.

טענתי ואני עדיין מחזיק בטענתי שהלימוד בתורת אבולעפיה לא נועד לקבוצה גדולה או קטנה ואפילו לא ללימוד בחברותה. הלימוד כאן הוא בעזרת הספרים שברוך השם הודפסו כמעט במלואם ברצון ההשגחה. וזה לכשעצמו הוא חסד עצום ונפלא שגמל עמנו הקדוש ברוך הוא.
הלימוד בתורת אבולעפיה כרוך ברובו בעבודה עצמית בצניעות והתבודדות מירבית. הלימוד בספריו קשה ביותר הדרך היחידה היא העיסוק המתמיד בעבודה העיקרית שהיא צירוף האותיות המקרבת את ידיעת החומר אל השכל.

עם כל זאת למרות דעתי פתחתי קבוצת לימוד שהתחילה עם כ30 תלמידים גברים נשים וטף והסתיימה בחמשה. וזכינו חמשה חברי ואנכי לברך על המוגמר.

לא הצלחתי להפריח את סברותי בקשר ללימוד, אך אציין שאם הייתי נצרך לשקול כעת את מעשי שוב הייתי חוזר על אותו המעשה, ואכן בכוונתי לפתוח מחזור נוסף.

ההישג הגדול ביותר הוא שחמשה גברים יהודים חוו יחד איתי את המעלה הגדולה שבכל האנושות שהיא הנבואה (כמובן שחויה שיכלית ולא מעשית).

במסגרת סיכום הלימוד נשאלו שלש שאלות על ידי חברי. האחת - מהו שֶכֶל. השניה - אומרת לנו התורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" האם לבורא יש דמות. והשלישית - מדוע נתן לנו הבורא כוחות עליונים ואדירים כאלה אשר בעזרתם ניתן לשנות הטבע ואת גזרות הבורא ואולי כנגד רצונו.

וברצוני כעת לנסות לעלות בכתב מה שביארתי שם בעל פה.
התחיל מהשאלה השניה.
בעיקר השלישי אומר הרמב"ם כך:
ג - אני מאמין באמונה שלמה. שהבורא יתברך שמו אינו גוף. ולא ישיגוהו משיגי הגוף. ואין לו שום דמיון כלל:
מכאן קשה לנו לחשוב על הבורא שיש לו דמות ואז איך יתכן שאומר הבורא נעשה אדם "כדמותנו".
לא אבוא להאריך ואומר שכפי שלמדתי מרבי הרב אברהם אבולעפיה "דמותי" הם המעשים שעשיתי, כל מעשי מצרפים לדמות. אומר אבולעפיה שדמות היא הדעת ואני מוסיף ומבאר שהדעת - היא השיקול של החכמה והבינה, והם מעשי. שאם השיקול היה נכון קבלנו דעת תורה ומעשה נכון. וכשהשיקול לא נכון קבלנו מעשה ללא דעת
והצלם הוא השכל, אומר אבולעפיה השכל הוא השפע האלוקי השורה עלינו ומסביר אבולעפיה בדרכו הפלאית בהקדמתו לספר "אור השכל" איך שורה השכל (כדאי לעיין שם).

יצא לנו שענינו על שתי השאלות גם יחד שלשאלה הראשונה מהו שכל? שכל הוא צלם אלוהי שבראנו הבורא בצלמו היינו שנתן בנו היכולת להשתמש בשכלו, אך השכל צריך משכן לשכון בו כמו שמסביר אבולעפיה בהקדמתו לאור השכל, ואותו המשכן הוא הדמות - אלו המעשים שלנו - זוהי הדעת שלנו.

ומכאן קל לנו לעבור לשאלה השלישית. דרך אגב בכל הרצינות, לא יכלו להיות שאלות טובות מאלו המסכמות את שנת הלימודים, כל אחת טובה מהשניה, והפלא ששלתם מתחברות אחת לאחת. ולהפליא איך שמסכמות את כל עבודתנו.

השאלה השלישית שלכאורה היה אפשר להתקומם כנגדה - שהשואל רוצה להמעיט מערכנו, בשאלתו מה פתאום נותן לנו הבורא אפשרות לכופף את רצונו, והמתקומם ישאל האם רצית להיות כמשחק בידי הבורא שיברא אותך אם חסרון שלא תוכל להגיע להיכן שלא רצוי לו ולך?

אבוא לבאר, וההתנצלות על האריכות, והמגלה סבלות תבוא עליו הברכה.

כמה וכמה פעמים קמו עלינו אויבינו לכלותינו הנה מדרש עשרה הרוגי מלכות:
כשברא הקב"ה את האילנות גברו וגבהו וגדלו עד למאד, ושמחו שמחה גדולה, כיון שברא הקב"ה את הברזל נעצבו ואמרו אוי לנו שברא הקב"ה ברזל הקוצץ אותנו, [חזרו ואמרו אם לא תיתן לברזל עץ לבית יד לא יוכל לקצץ בנו], וכן ישראל אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באים לידי כך.
פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא כתוב וגונב איש ומכרו וגו' (שמות כ"א ט"ז) והלך וטח הבית כולו בנעלים ודבקם בכתלים, ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחביריו ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו, אמרו לו חייב מיתה, אמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה, אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף הכתיב וימכרו את יוסף (בראשית ל"ז כ"ח), וכתיב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (עמוס ב' ו'), ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף שנאמר בעבור נעלים, בדמי נעלים. וכי אדם יפה כיוסף היו מוכרים אותו בעשרים כסף? אלא בשעה שהכניסוהו לבור הפשיטוהו והשליכוהו לבור ערום ויפשיטו את יוסף וגו', וכתיב והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש כו. כיון שראה יוסף את נפשו בין אותן החיות נעצב ואמר אוי לי שאיני ניצול מן החיות האלו. ומרוב יראה ופחד אבד תוארו ויפיו ממנו, אך סגר הקב"ה פי החיות ולא הזיקו לו. וכשראו אחי יוסף ארחת ישמעאלים הוציאוהו מן הבור ערום ומכרוהו כן, אמר הקב"ה צדיק כזה יעמוד ערום לפני הבריות? אמרו קמיע אחד היה תלוי בצוארו ושלח הקב"ה את גבריאל והוציא מאותו קמיע בגד ולבשו. כיון שראו אחי יוסף אמרו לאותן הישמעאלים החזירו לנו הבגד הזה שלא מכרנוהו לכם אלא ערום, ויאמרו הישמעאלים לא נחזיר לכם, עד שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים, ובאותו בגד הביאוהו למצרים ובו מכרוהו ובו אסרוהו ובו הביאוהו לפני פרעה ובו מלך על מצרים.
ואותו קיסר הרשע היה יודע שמכרוהו בנעלים ואמר להם קבלו עליכם דין שמים. אמרו לו אם אחי יוסף מכרו אחיהם אנו מה פשענו ולמה תהרוג אותנו. אמר להם אם היו אחי יוסף היום בחיים הייתי תופשם ועושה בהם דין, עכשיו שאינם בחיים אעשה בכם דין שאתם שקולים כאחי יוסף במכירתו. אמרו לו תן לנו זמן שלשה ימים עד שנדע אם גזרה זו באה מן השמים נקבל עלינו דין שמים.
נתן להם זמן שלשה ימים ונתקבצו הללו הרוגי מלכות ואלה הן: רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ר' עקיבא בן יוסף ור' יהודה בן בבא, ר' חנינא בן תרדיון ור' ישבב הסופר, ר' אלעזר בן דמא ור' חנינא כן חכינאי, ר' חוצפית המתורגמן ור' אלעזר בן שמוע, אלו הן עשרה הרוגי מלכות שנהרגו על שמכרו את יוסף, וקטן שבכולם היה ר' ישמעאל כהן גדול. אמר להם אם דעתכם שתחלקו עמי בעון שאזכיר השם עכשיו אעלה לרקיע ונדע, אם נגזרה גזרה זו מן השמים אנו מקבלין עלינו ואם אינה מן השמים אני יכול לבטלה בשם. - ובזמן שהיה רוצה לעלות לרקיע היה מזכיר את השם ורוח נושאו ופורח באויר ועולה לרקיע, ובא גבריאל לקראתו והיה מספר לו כל דבר שהיה רוצה. ובאותה שעה שהזכיר את השם קבלתו רוח סערה והעלתה אותו לשמים, וכיון שעלה פגע בו מטטרון שר הפנים אמר לו מי אתה? א"ל אני ישמעאל בן אלישע כהן גדול, אמר לו אתה ישמעאל שקונך משתבח בך כל היום ואומר יש לי עבד בארץ כמותך זיוו כזיוך ומראהו כמראך? אמר לו אני הוא ישמעאל.
אמר לו מה טיבך במקום הזה, א"ל גזרה גזרה עלינו המלכות להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע אם גזרה זו מן השמים נקבלנה עלינו ואם לאו שאינה מן השמים יכולים אנו לבטלה. אמר לו במה אתם יכולים לבטלה, א"ל בשם, א"ל מטטרון שר הפנים אעריך ישראל שגלה לכם הקב"ה סוד השם שלא גלה אותו למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל את הגזרות בשם המפורש. אך אי ישמעאל בני כך שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות. א"ל ר' ישמעאל למה. א"ל מפני שהיתה מריבה לפני הקב"ה סמאל עם מיכאל ואמר לפניו רבש"ע כלום כתבת בכל התורה אות אחת לבטלה, והלא כתיב לא נפל דבר אחד וגו', והנה כתיב וגונב איש ומכרו וגו', ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקב"ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב ר"י ואמר ולא מצא הקב"ה עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? א"ל מטטרון אי ישמעאל חייך לא מצא הקב"ה עשרה ששקולים כבני יעקב כי אם אתם, אמר לו ומה זה לפניך? א"ל מזבח, א"ל וכי קרבן ומזבח יש למעלה, א"ל כל מה שיש למטה יש למעלה, דהא כתיב בנה בניתי בית זבול לך (מ"א ח' י"ג). אמר לו ומה אתם מקריבים עליו, וכי יש לכם פרים אילים וכבשים? א"ל אין לנו לא פרים ולא אילים וכבשים אלא נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו לפני הקב"ה. כיון ששמע ר"י כך אמר הא למדתי מה שלא שמעתי מעולם, וכיון ששמע את דברי מטטרון ירד לארץ ומצא את חבריו בתענית ובתפלה, אמרו לו מה בירך, אמר להם לכו ורחצו והטהרו ולבשו תכריכין שלכם שגזרה זו מלפני הקב"ה.
א"ר ישמעאל כשבאתי והעדתי עדות זו מלפני כסא הכבוד, שמחו כל חברי וישבו לפני ר' נחוניא בן הקנה ועשו משתה ושמחה, וישב ר' ישמעאל ורשב"ג בן זוגו והיו שמחין ומתאבלין, מתאבלין משמאל שנקנסה עליהם מיתה משונה, ושמחין ומרקדין מימין על שהבטיחם הקב"ה שהם שקולין כבני יעקב, ולא עוד אלא שאמר להם הנשיא בשמחתם: אלהי ישראל יקבל נפשותינו קרבן לעשות מהן נקם ברומי הרשעה, נגילה ונשמחה כשמחת כנור ועוגב, והיו יושבים ועוסקין בהלכות פסח ושונין אלו עוברין בפסח כותח הבבלי זה אומר מחמיץ וזה אומר אינו מחמיץ, ולא הספיקו לגמור את ההלכה עד שבא הגמון של מלך וחרבו שלופה בידו, אמר להם עדיין לבבכם פנוי בתורה והרי אתם יודעים קצכם שנקנסה עליכם דין מיתה.
אמרו עליו על ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג שהיה אחר משבעה אנשים יפים שהיו בעולם ואלו הן: אדם הראשון, יעקב, יוסף, שאול, אבשלום, ר' אבהו, ור' ישמעאל. וכשהביאוהו לפני המלך אמר לו יש באומתך כמותך או יפה ממך אמר לו לאו, מיד גזר עליו הריגה. בא אותו הגמון לחתוך את ראשם של ר"י ושל רשב"ג, אמר לו ר"י חייך התחל בי שאני כהן גדול ובן כהן גדול מזרע אהרן הכהן הרגני תחלה ואל אראה במיתת חכמים, א"ל רשב"ג לא כן, אלא אני נשיא בן נשיא הרגני תחלה ולא אראה במיתת חברי. אמר להם אותו הגמון נחש צפעוני אם כן הפילו גורלות, ונפל הגורל על רשב"ג.
מיד פשט רשב"ג את צוארו ונטל איספקלטור את החרב והתיז את ראשו, ויאמר לר' ישמעאל פשוט את צוארך. אמר ר' ישמעאל חייך הנח לי רגע אחד עד שאבכה על הצדיק, אמר לו עשה, מיד נטל ר' ישמעאל את ראשו של רשב"ג ונתנו על ארכבותיו ונתן עיניו על עיניו ופניו על פניו וחוטמו על חוטמו ופיו על פיו ואמר, אי הפה המתגבר בגבורה של תורה של עם קדוש וטהור, פה מוציא מרגליות מי יטמינך בעפר, איך נקנסה עליך מיתה משונה כזו, עליו הכתוב אומר חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי (זכריה י"ג ז'). אמר לו אותו הגמון ריקה ער שאתה בוכה על מיתתו בכה על מיתתך שקשה ומה זה לפניך ? א"ל מזבח, א"ל וכי קרבן ומזבח יש למעלה, א"ל כל מה שיש למטה יש למעלה, דהא כתיב בנה בניתי בית זבול לך (מ"א ח' י"ג). אמר לו ומה אתם מקריבים עליו, וכי יש לכם פרים אילים וכבשים? א"ל אין לנו לא פרים ולא אילים וכבשים אלא נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו לפני הקב"ה. כיון ששמע ר"י כך אמר הא למדתי מה שלא שמעתי מעולם, וכיון ששמע את דברי מטטרון ירד לארץ ומצא את חבריו בתענית ובתפלה, אמרו לו מה בירך, אמר להם לכו ורחצו והטהרו ולבשו תכריכין שלכם שגזרה זו מלפני הקב"ה.
א"ר ישמעאל כשבאתי והעדתי עדות זו מלפני כסא הכבור, שמחו כל תבירי וישבו לפני ר' נחוניא בן הקנה ועשו משתה ושמחה, וישב ר' ישמעאל ורשב"ג בן זוגו והיו שמחין ומתאבלין, מתאבלין משמאל שנקנסה עליהם מיתה משונה, ושמחין ומרקדין מימין על שהבטיחם הקב"ה שהם שקולין כבני יעקב, ולא עוד אלא שאמר להם הנשיא בשמחתם: אלהי ישראל יקבל נפשותינו קרבן לעשות מהן נקם ברומי הרשעה, נגילה ונשמחה כשמחת כינור ועוגב, והיו יושבים ועוסקין בהלכות פסח ושונין אלו עוברין בפסח כותת הבבלי זה אומר מחמיץ וזה אומר אינו מחמיץ, ולא הספיקו לגמור את ההלכה עד שבא הגמון של מלך וחרבו שלופה בידו, אמר להם עדיין לבבכם פנוי כתורה והרי אתם יודעים קצכם שנקנסה עליכם דין מיתה.
אמרו עליו על ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג שהיה אחר משבעה אנשים יפים שהיו בעולם ואלו הן: אדם הראשון, יעקב, יוסף, שאול, אבשלום, ר' אבהו, ור' ישמעאל. וכשהביאוהו לפני המלך אמר לו יש באומתך כמותך או יפה ממך אמר לו לאו, מיד גזר עליו הריגה. בא אותו הגמון לחתוך את ראשם של ר"י ושל רשב"ג, אמר לו ר"י חייך התחל כי שאני כהן גדול ובן כ"ג מזרע אדרן דכתן הרגני תחלה ואל אראה במיתת חכמים, א"ל רשב"ג לא כן, אלא אני נשיא בן נשיא הרגני תחלה ולא אראה כמיתת חכרי. אמר להם אותו הגמון נחש צפעוני אם כן הפילו גורלות, ונפל הגורל על רשב"ג.
מיד פשט רשב"ג את צוארו ונטל איספקלטור את החרב והתיז את ראשו, ויאמר לד' ישמעאל פשוט את צוארך. אמר ר' ישמעאל חייך הנח לי רגע אחד עד שאבכה על הצדיק, אמר לו עשה, מיד נטל ר' ישמעאל את ראשו של רשב"ג ונתנו על ארכבותיו ונתן עיניו על עיניו ופניו על פניו וחוטמו על חוטמו ופיו על פיו ואמר, אי הפה המתגבר בגבורה של תורה של עם קדוש וטהור, פה מוציא מרגליות מי יטמינך בעפר, איך נקנסה עליך מיתה משונה כזו, עליו הכתוב אומר חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי (זכריה י"ג ז'). אמר לו אותו הגמון ריקה ער שאתה בוכה על מיתתו בכה על מיתתך שקשה ממיתתו. מיד התחיל צווח, עד שנשקפה בתו של קיסר לקול צעקתו וראתה אותו וחמדה יפיו. אמרה לאותו הגמון המתן לי שעה אחת עד שאכנס אצל אבי, נכנסה אצל אביה ואמר לו שאלה אחת יש לי אצלך, אמר לה המלך שאלתך עשויה חוץ מישמעאל וחביריו, אמר לו אבא היא שאלתי שרציתי לשאול ממך בדבר הזה, אמר לה לא תעשה שאלתך, אמר לו אם כן תן לי רשות לפשוט עור פניו. מיד גזר עליו המלך להפשיט עור פניו בעודנו חי, וכיון שהגיע הפושט למקום תפילין התחיל ר"י לצעוק צעקה גדולה ומרה וישא את קולו ויבך, אמרו לו מפני מה לא בכית עד עכשיו ועתה אתה מתחיל לבכות, אמר להם ר"י על נשמתי איני בוכה אלא על מקום שבו נתון שם אל עליון על התפילין, אמרו לו וכי עדיין אתה בוטח בשם ה', אם גדול הוא יבא ויצילך עכשיו. ומן אותה צעקה שצעק ר"י נזדעזע כל העולם.
אר"י והרי מכמה שהיו לפני וממה שיהיו אחרי לא נקנסה בעולם מיתה זו, יצתה בת קול ואמר לא קרית גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב וגו' (דברים כ"ח ס"א), פתחו מלאכי השרת ואמרו לפני הקב"ה רבש"ע צדיק זה שהראית לו גנזי רקיעים גזרה זו נגזרה עליו?! אמר להם הקב"ה הניחו לו כדי שתעמוד זכותו לדורות, ועוד זעק שניה ונזדעזע כסא הכבוד ובקש הקב"ה להפוך את העולם לתהו ובהו. ירד גבריאל ואמר לו לר"י אם תצעק שלישית יהפך העולם לתהו ובהו, אלא אשריך ישמעאל ואשרי חבריך מה צפון לכם, כיון ששמע ר"י כך הפך פניו עד שיצאה נשמתו. פתח הקב"ה ואמר עליו זכר צדיק לברכה, פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו זכרו לחיי העולם הבא. פתחו חיות הקדש ואמרו תנוח נפשו בצרור החיים פתחו שרפים ואמרו רוח ה' תנחנו, פתחו המלאכים וכל צבא מעלה ואמרו זכרו לחיי עולם עם הצדיקים. ועוד פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו אשריהם שזכו להתקרב על גב המזבח שבמרומים, ועוד פתח הקב"ה ואמר להם ממתים ידך ה' ממתים מחלד וגו'. ועדיין קלסתר פניו של ר"י ברומי היא אדום הרשעה, ובכל שבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על חגר ומלבישין אותו בגדו של אדם הראשון ומביאין קלסתר פניו של ר' ישמעאל ומניחין אותו על ראשו ומייתין מתקל ד' זוזי פיתקא ותליה ליה על צואריה ומביאין כרוז ומכריז לפניו דחמא חמא דלא חמא לא חמא, ומסיימין ווי לדין כד יקום דין, והקב"ה יאבד אדום הרשעה לקיים מה שכתוב ונתתי נקמתי באדום וגו' (יחזקאל כ"ה י"ד).
אשרי עין שראתה כך, אשרי האם שסבלה אותו, אשרי דדין שינק וזרועות שחבקוהו, אשרי תורה שלמד אשרי בינה שהשיג, אשריך ר' ישמעאל שזכית לכך, כתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו (ישעיה ה' ז') אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע בני יעקב מכרו את יוסף בעשרים כסף וישראל עבדו שבעה אלהות שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו (שופטים י' ו'), אמר הקב"ה אפילו כתורמוס הזה לא עשאוני בני ששולקין אותו ז' פעמים ואח"כ אוכלין אותו בקנוח סעודה. אמרה מדת הדין לפניו רבש"ע תפרע מהן צדיק אחד בכל דור, מיד נגזרה הגזרה על עשרת הזקנים בימי טורנוסרופוס הרשע. מיד שלח הגמון אחד להביא את רשב"ג, בא אותו הגמון ועמד על הפתח ואמר רשב"ג מתבקש לפני המלכות שמע רשב"ג ונחבא ממנו, הלך אליו בצנעא ואמר לו אם אני מציל אותך תביאני לחיי עוה"ב? מיד בכה רשב"ג ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת, א"ל אתה חפץ בזה? א"ל הן, א"ל השבע לי נשבע לו, ועלה בעליה ונפל ומת, ואמרו רבנן שבזמן שהיה אחד מגדוליהם מת היו מבטלים את הגזרה. יצאה בת קול ואמרה אותו הגמון מזומן לחיי העוה"ב.
הביאו את רבי עקיבא, וכשחבשו אותו בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו, וכל יום ויום היה מכניס מים במרה, יום אחד מצאו שומר בית האסורים, א"ל היום מימיך מרובים שמא לחתור קיר בית האסורים אתה מבקש, שפך חציים ונתן לו חציים, כיון שנכנס אצל ר"ע א"ל תן לי מים לטול ידי, א"ל רבי כדי שתיה אינן מספיקין ולטול ידך מספיקין?! א"ל מה אעשה שאמרו חז"ל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, מוטב לי שאמות מיתת עצמי (אחת) ואל אמות ב' מיתות. ואעפ"כ לא טעם כלום עז שנטל ידיו. וכשהוציאוהו להרגו זמן ק"ש היה והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים, א"ל תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם בני כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? - האריך ב"אחד" ויצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך ר"ע שגופך טהור ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העוה"ב.
אמרו עליו מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים אפילו שחיו בצער היו אוהבים ומייחדים שמו של הקב"ה כגון ר"ע וחבריו שהיו צדיקים גמורים והיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה. אמרו עליו, כשהיה חבוש בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו, פעם אחת ערב יוה"כ עמד ונטל רשות מר"ע והלך לו לביתו, ופגע בו אליהו ז"ל ודפק בפתח ביתו, א"ל מי אתה, א"ל אני אליהו, א"ל ומה תרצך, א"ל באתי להודיעך שר"ע רבך מת, מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים ומצאוהו פתוח ורב בית האסורים ישן וכל העם ישנים. באותה שעה נתחזק אליהו ונטפל לו ונשאו על כתפו, א"ל יהושע, רבי לא הכהן אתה? א"ל אין טומאה בצדיקים ולא בחכמים ובתלמידים, וכשיצאו מבית האסורים היו כתות כתות של מלאכי השרת מספרין עליו ואומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים ל"ג), והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. כיון שהגיעו לפפליון של קיסרין ירדו שלשה ירידות ועלו שש מעלות ומצאו מערה והיו בה מטה ושלחן וכסא ומנורה, בא לצאת לא היה יהושע רוצה לצאת , אמר לו איני יוצא מכאן עד שתודיעני למי המטה הזאת, א"ל לאשתו של טורנוסרופוס הרשע. כיון שיצאו מן המערה נסתם פיה, ושבחו והודו למי שאמר והיה העולם ואמרו אשריכם צדיקים אשריכם חסידים אשריכם עמלי תורה, מה גנוז לכם ומה צפון לכם, דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' (תהלים ל"א כ').
ואחריו ר' יהודה בן בבא, אמרו עליו מבן י"ח שנה ועד ע' שנה לא טעם שינה אפילו כשינת הסוס, ולא טעם חטא מימיו, ולא אמר על טמא טהור ועל טהור טמא, ולא היה איש בביהמ"ד שלא האירו [בדברי תורה], וישב בתענית כ"ו שנה, והיו בנקיון כל ימי חייו, ולא נכשלו חבריו בדבר הלכה עמו ושמח בהן, והיה קורא לתלמידיו רבי, והיה לומד לתלמידיו יומם ולילה, ועליו הכתוב אומר ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז), ואותו היום שנהרג בן ע' שנה היה ויום ה' היה והיה יושב בתענית, והיה שם זקן אחד ור' ראובן בן אצטרובול שמו, שלח אחריו והביאו, א"ל ר' יהודה מורי יודע אני שצדיק גמור אתה אבל מה אעשה שמלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותינו. אלא אם רצונך אמות אני תחתיך ותנצל אתה, א"ל ר' יהודה: ראובן אחי אם גזרת בשר ודם אין אנו יכולין לבטלה גזרת מלך מלכי המלכים הקב"ה מי יכול לבטלה, אלא הנח דבריך וברך דין האמת. אמרו לו תלמידיו רצונך שתטעם כלום קודם שתהרג, אמר להם ומה עד עכשיו שלא הייתי יודע באיזה דרך אני הולך לא טעמתי כלום, ועכשיו שאני יודע באיזה דרך אלך אטעום כלום? אמרו, לא טעם כלום וכך נהרג ויצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה אשריך ר' יהודה בן בבא שגופך נקי ויצאה נשמתך בנקיות.
ואחריו ר' חנינא בן תרדיון, אמרו עליו על ר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה וס"ת מונח לו כין חיקו ומקהיל קהילות ברבים, ובשעה שגזרה המלכות הרשעה שלא לעסוק בתורה מצאתו עם ס"ת בזרועו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהן את האור ושרפוהו, והביאו ספוגין של צמר ושורין אותו במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. א"ל בתו אבא אוי לי שכך אראך, אמר לה אלמלא אני לבדי נשרפתי היה קשה הדבר עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שיבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני. באו תלמידו ואמרו לו מסור עצמך לשמים, אמר יכול אני שתצא נפשי שלא בעונתה? מיד נשא עיניו לשמים, א"ל תלמדיו ר' מה אתה רואה, אמר להם רואה אני את הגויל שהוא נשרף והאותיות פורחות באויר, א"ל ואף אתה פתח פיך ותכנס האש ותפטר מהרה, אמר להם מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יקבל הוא בעצמו. א"ל הקונסטינר אם אני מרבה השלהבת ונוטל הספוגין של צמר מעל לבך תביאני לחיי העוה"ב, א"ל הן, מיד ריבה השלהבת ונטל ספוגין מעל לבו ויצאתה נשמתו מהרה ואף הקונסטינר השליך עצמו לתוך האור ונשרף עמו יצאה ב"ק ואמרה אשריך ר' חנינא בן תרדיון וקונסטינר שלך שאתם מזומנים לחיי העוה"ב.
בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. ואותו היום מת הקיסר, ואמרו עליו על ר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב על כסאו ששה חדשים והיו רואין אותו ושמחין כסבורין שהוא המלך, והמלך נדון תחתיו באש ששה חדשים כסבורין שהיה רחב"ת, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי י"א ח').

ואחריו ר' ישכב הסופר, אמרו שאותו היום שהרגוהו שני בשבת היה והיה יושב בתענית, א"ל תלמידיו רבי רצונך שתטעם כלום קודם שתהרג, אמר להם לא דיו לעבד שיהיה כרבו ולא די לי להיות כרבי יהודה בן בבא שנהרג בתענית. והרשע צוה על ר' ישבב הסופר להורגו בשעת ק"ש. כיון שהגיע אל ויאמר ה' אל משה לאמר יצאה נשמתו. יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' ישבב שלא הנחת מתורת משה כלום הרגוהו והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר.
ואחריו ר' אלעזר בן דמא שנהרג על מצות תפילין. ואחריו ר' חנינא בן חכינאי. ואחריו רבי חוצפית המתורגמן שהיה שקול כיונתן בן עוזיאל. אמרו עליו שהיה שונה ק"פ פנים בתורת כהנים והיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים, והיה יודע בשבעים לשון ובקי בהן. תפשוהו עם תלמדיו והרגום כלם עמו, וכשבקשו להרגו לא נשאו פנים לתורתו. יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שנאמר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י').
ואחריו ר' אלעזר בן שמוע, ואותו היום שנהרג ערב שבת היה והם מבקשין להרוג אותו בט' שעות ביום, אמר להם בבקשה מכם הניחו לי עד שאקיים מצות שבת, אמרו לו על שבת אתה בוטח ומהו שבת? אמר להם מצוה קטנה שצוני ה' ושבת שמה שבת בו מחלליה מות יומת, אמרו לו אם אלהיכם מלך גדול הוא בשמים למה אינו מציל אתכם מן המלכות, אמר להם כדי שיתבע דינו מכם. הלכו ואמרו למלך, שלח המלך והביאוהו לפניו, אמרו המלך אי עם עזי פנים אפילו בפתחה של מיתה בעזותכם אתם עומדים, אמר לו מוטב לי שאמות על ידך ולא אמות על מיתת שמים שכבר אמרו חז"ל כל המחניף את חברו לסוף נופל בידו. אמר לו המלך אלהיכם מדוע אינו מציל אתכם מן המלכות. א"ל כבר אמרתי לעבדיך ששאלוני הרי כדי ליפרע מכם, א"ל ויפרע עכשיו, א"ל ומה כשחרבו את ביתו ושרפו את היכלו עשה להם אריכת אפים עכשיו לא כל ששן. וצוה המלך והוציאוהו מעליו ועשו לו דינו, לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו היה לך להחניף לו זה הדבר, אמר להם לא די לאלעזר להיות כחבריו שמתו על שם שמים. וכשנצטוו עליו להרגו התחיל בקדוש היום אמרו לו לקוסטינר הנח לו שיגמור, כיון שהגיע לאשר ברא אלהים לעשות הכהו ויצאה נשמתו בתיבת אלהים. יצאה ב"ק ואמרה אשריך אלעזר. בעוה"ז היית דומה לאלהים ויצאה נשמתך באלהים. יתברך ויתנשא עילת העילות, שלו נתכנו עלילות.
תם ונשלם.

רואים אנו איך יכלו אלו הצדיקים להציל את עצמם מן הדין שכל אחד מהם היה לו הכח לפעול אך כיון שידעו שזו גזרה שאסור להפר לא פעלו כלום.
לעומת זאת משה רבינו כאשר ראה מקום הפרצה וההשחתה שהיתה באה להשמיד את ישראל כדכתיב "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו" (תהלים ק"ו כ"ג) כמ"ש לולי משה בחירו שעמד בפרצה ההיא, ובכח שמותיו של הקב"ה יתברך שהזכיר בתפלתו השיב האף והחימה למקומם לבל יצאו לבלע ולהשחית ולכלות עם ישראל. ואף זה לא הותר לעשותו כי אם אחר שהיו יודעים ראשונה, שרצונו של הקב"ה בכך.

מכאן רואים אנו דבר נפלא שנתן בנו הקדוש ברוך הוא את היכולת להבין בדעתנו כפי דעתו ולהשיג בשכלנו כפי שכלו שנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

וכפי שיגדל האדם בדעתו ושכלו כך ודאי ידע להשתמש בהם כראוי וכנאה כפי שראינו מעשה אבותינו

ולואי שנזכה להבין את הזכות שנפלה בחלקנו ולהאמין בה.

דעת לרוח עייפה

כבר מתחילת הפסח עלה במחשבתי רעיון לכתיבה אך בכל רגע שרק ניגשתי לכתיבה קמו עלי לבולעני.
וכך בכל יום שיניתי קצת מהרעיון ועדין לא הסתייע וכשלא בלעוני בלעו את הרעיון. עד שנשאר לי קצה השאלות ואז הרפו ממני.
כעת 3 לפנות בוקר נשאר בידי פירורים וחלק מן האפיקומן של הרעיון ואני מתיישב לכתוב וגם אם הבלבול יעלה על הלבלוב דיינו.
הרעיון כולו החל בשאלה, מה ההבדל בין חמץ למצה? ומה שעושה את הבצק לחמץ הוא השאור. אם כן מדוע לא נחמיר בו יותר מהחמץ כשיטת בית שמאי?
ואולי לשנה הבאה בירושלים אזכה לקבל חזרה את אבדתי.

ומכיון שנשארתי חסר דעת יצאתי למסע בחיפוש אחר הדעת ובאה התורה ואמרה לי: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב' י"ז).איך אפשר להגיד על הדעת שהוא טוב ורע? ומהו עץ החיים? שהשם חשש "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג' כ"ב)
מדוע בעץ הדעת יש רק אכילה? (שזה האיסור) ובעץ החיים יש גם לקיחה? (שזה האיסור).

ובכלל הדעת לא נספרת כאחת מ10 הספירות, אלא היא ספירה מולדת - רצונם לומר שלא היתה כביכול באין סוף בכח, אלא מכוחו של האדם שמחבר את החכמה עם הבינה מוליד דעת.

אם נגיד שהדעת היא חידוש עצום שממנו משתלשלת התורה, ומשה נקרא דעת עליון. מדוע איננה הספירה הזו בכח מלכתחילה שתהיה כאחת מן הספירות?

כשם שהתפארת היא התערובת של החסד והגבורה שלפעמים מתקראת ממוצע ביניהם והיא אחת מן הספירות, כך נוכל להציב את הדעת באותה עמדה שהיא ממוצע בין החכמה לבינה. וצריך עיון.

אנסה לישב כעת בין התפארת לדעת. שהתפארת על פי הרמ"ק אינה נקראת ממוצע אלא מכרעת או כפי שמתקראת בשמותיה הנרדפים אמת ומשפט. שהמשפט הוא המכריע בין שני צדדים. ואם הוא משפט אמת יכריע לצד הצודק משני הצדדים, שמכיוון שהצדק היטה את המאזנים אותו הצדק שהוא כף הזכות, הוא יכריע המשפט. כפי שלימדנו שלמה המלך החכם מכל אדם במשל שתי האמהות והתינוק החי והמת. שהאם של התינוק המת אמרה נחצה את החי לשניים. ואם התינוק החי אמרה מוטב שתיקחה היא. דהיינו מראה לנו שלמה שמי שאומר נחצה לשנים איננו במדת המשפט. כי משפט צריך להכרעה.
ואילו בדעת שם מתקיים המיצוע. דהיינו חכמה ובינה יחדיו במידה שווה בדיוק יתנו את הדעת השלמה. כל זה כשנבוא להתבונן בחכמה ובבינה ולהוציא דעת שלימה. אך באם נקבל את הדעת כאחת מן הספירות ונבוא להתבונן בה בבירור, נקבל טוב ורע. אך כשנערבם יחד נקבל דעת שלימה, וכשננסה להפרידם מן הדעת, לכל חלק טוב שנוציא יהיה כנגדו השני חלק רע.

אם נגיד שהדעת יוצאת מן החיבור של החכמה והבינה ממילא נצטרך להגיד שהטוב והרע הוא שם-בחכמה ובינה, דהיינו החכמה הוא הטוב והבינה הוא הרע. הרע הוא מושג המבטא יחסות אין הבינה רע חס ושלום אך ממנה יוצאים הדינים לכן מתקראת רע לעומת החכמה שממנה יוצאים החסדים.

החכמה הוא מאגר הידע, השכל.
הבינה היא המתבוננת במאגר השכל ויש בכחה להכריע ולתמרן את הרצון בדרך הנכונה (ולפעמים גם להיפך). הכח הדוחף בה הוא כח הדמיון, שהוא המוביל עד למדרגת הנבואה, שבלעדיו לא נגיע לכלום. אך הסכנה בו שהוא צריך להיות מרוסן ונקי.
חוה שכוחה בא מן הבינה דחפה את האדם "לחטוא" בעץ הדעת, כי רצתה שיהיה בו את היכולת להגיע אל מדרגת הנבואה. ועל זה נאמר לעזר כנגדו, זכה (דהיינו זיכך עצמו) לעזר, לא זכה לנגדו.

ומן הדעת משתלשל הטוב והרע לאורך כל המדרגות, מן הרע היחסי עד הרע המוחלט. ונאמר (דברים ל' י"ט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
ולעומת עץ הדעת יש את עץ החיים "החיים" בגימטריא "חכמה" ובחרת בחכמה. אל תגיד בַּחָכְמָה אלא בְּחָכְמָה. הבחירה דהיינו הפעלת הבינה, צריכה להיות בחכמה.

אני שב לשאלת האכילה מעץ הדעת, מהי אכילה?
שורש המילה אכל מופיע בתורה פעם ראשונה כך:
(בראשית א כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:רש"י חבר בענין האכילה את שני הפסוקים באומרו "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - השוה להם בהמות וחיות למאכל"
שהותרו כולם האדם והחיה לאכול ירק ונאסר האדם באכילת החי ורק לאחר המבול הותר אכילת הבשר אך עדין נאסר אכילת אבר מן החי.
מבאר ה"בן איש חי" בפירושו על הגמרא בדרכו הנפלאה (בסיועו של האריז"ל) את ענין האכילה.
וכך עולה מדבריו: קרא האדם שמות לבהמה וחיה ועוף השמים בזאת הקריאה עשה את הבירור והתיקון שנתבררו ונתקנו כראוי ואילו לצמחים לא קרא שמות שבירורם יצטרך לאכילה שהאכילה זו דרך בירור אך מאחר שחטא האדם (שאכל מעץ הדעת) חזרו גם המתוקנים להיות כלולים מטוב ורע ונצרכו לבירור ותיקון על ידי אכילה.

נחזור לעניינו, בכוחה של האכילה לברר את הטוב ולסלק את הרע אם כך מדוע נאסר עליו אכילת עץ הדעת?

אולי נבין זאת מגזרת הכתוב שנאסר האדם באכילת אבר מי החי דהיינו הכוונה שבאם יחתוך האדם אבר מן הבהמה בעודה בחיים אסור עליו אותו האבר באכילה, גם אם ינסה להכשיר אותו בכל ההידורים ויבשל אותו אסור עליו האבר ומדוע? כיון שנפש החי הדבוקה באותו האבר נשארת שם גם לאחר הבישול. והבא לאוכלה אינו יכול לקחת הטוב ולפלוט הרע כי הטוב כאן הוא הנפש ואז יהפוך האדם לחי (השם יחמול וירחם).
נסבור גם בעץ הדעת שהאכילה שתבוא לברר את הטוב מן הרע תגרום לשורש הטוב ורע לצוץ ואז מחוסר הידיעה יתברר הרע מן הטוב.
ומהאין תבוא הידיעה? כשטרם אכל מן העץ? ואם אכל בטרם הידיעה איך יוכל לברר כראוי? על כן אומרים חז"ל שהיה צריך להמתין (ולא פרטו).
ואילו בעץ החיים שנאסרה הלקיחה כנאמר (משלי ד ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". הלקיחה היא בטוב.
אך לאחר שכבר מעורב הטוב ברע באם יבוא לקחת מן הטוב יכנס ל"פרדוקס" שמחוייב מיתה מצד אחד (שאכל כבר מעץ הדעת) וחי לעולם מצד שני (באם יאכל מעץ החיים).

ועל כן התורה אומרת לאדם, כיון שכל בחירה מולידה דעת, שתהיה בחירתך בחכמה.

אומר רבי חנינא בן דוסא "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת" מהי יראת חטאו - שחושב להתחכם (ללמוד חכמה) על מנת לעשות טוב ונכון, וזה יתגשם כשהוא ירא חטא ואז חכמתו מתקיימת. אך אם בא להתחכם שלא על מנת לעשות אין חכמתו מתקיימת. דהיינו כשאדם הורגל בהרגליו ואינו ירא חטא ואז יבוא להתחכם והחכמה תראה לא שהרגליו טועים אז תכבד עליו החכמה עד שיעזבנה.

ולמסקנה, החכמה לכשעצמה אינה מתקיימת צריכים אנו אל הדעת שהיא האיזון בין החכמה לבינה. כך הבין האדם הראשון המשול לחכמה שלא יוכל להתקיים לבד. חייב הוא את האשה היא הבינה שתוליך אותו אל התכלית. ואם זיכך עצמו שהקדים יראה לחכמתו ותיקן מידותיו זכה, שהבינה תהיה לו לעזר, שהאשה תוליכהו לתכלית. לא זיכך עצמו לא תיקן מידותיו הבינה תהיה נגדו שתרצה האשה להוליכו לתכלית, אך כיון שמידותיו פגומות והיא מנסה לעורר אותו, יפול גם מחכמתו.

זכרתי לך חסד נעוריך

צילמתי כמה וכמה תמונות בימים אלו ואנסה לתאר במילים מה אני רואה בתמונות.
המשימה בפסח היא לצאת ממצרים. משימה לא קלה! מצרים היא האימפריה הכלכלית כל המזון לעולם מסופק ממנה. המדע והחכמה מיוצרים שם. כל האוניברסיטאות המשובחות כל הפרופסורים והמדענים נמצאים שם כל העושר נמצא שם.

ואנו מצווים לזרוק הכל, לקחת שק של אמונה על הכתף ולצאת למדבר. איך עושים זאת?
קמו לנו מבינים ועוזרים לנו להיות בני חורין.

התמונות שצילמתי הם רק בתוך העולם שלי הדתי השחור ונוספים אליו לובשי חליפות הזברה ובעלי המכנסי שלשת רבעי עם הגרביים הלבנות או השחורות.

שלושים יום קודם החג שואלים בהלכות החג. אז אותם המבינים מתחילים פעולתם שלושים יום ויותר קודם, הולכים הם מגביר לגביר ומכינים ממון רב. ומאידך עורכים רשימות של כל בני הקהילה.

והנה בשבוע שעבר כל אחד מצא בתיבת הדואר את הרשימה של המוצרים אותה הוא יקבל. ובעיירתי בית-שמש בכל שכונה תוחמים את איזור החלוקה בגדר הניידת של המשטרה. והפלא ופלא יום לפני החלוקה מגיעות המשאיות מלאות הסחורה ונערמים משטחים בכמויות שרק מי שראה זאת יכול להאמין שהכן זה אמיתי. על זה נאמרה המשנה "מי שלא שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". מאות של משאיות פרקו מזון והייתי מעיז להגיד אלפי טונות של מזון. ובבוקר בבוקר מגיעים מאות הסדרנים שנעמדים מהאחורי המשטחים הממוינים לפני סוגיהם, ובמשך היום מגיעים אלפי אדם ועוברים מדוכן לדוכן ובסדר מופתי אוספים את מצרכיהם. שורות של מוניות ממתינות מחוץ למתחם ואוספים כל אחד לביתו.

תמונה פרטית- משפחה בת שמונה נפשות אוספת את סל מצרכיה- שמונה תבניות ביצים שני שקי תפוחי אדמה יתר הירקות כל אחד בארגז קרטון של 10 עד 20 ק"ג עגבניות מלפפון גזר חסה תפוחי עץ תפוזים סלק וכו' וכו' את המצות עבודת היד שנוהגים לאכול אותה המשפחה בת שמונה הנפשות 4 ק"ג (120 ₪ לק"ג) יקבלו ישירות לביתם. כלי אוכל חד פעמים מכל המינים, ארגז מיץ ענבים או יין מוצרים יבשים כגון סוכר וכדומה בשר בשפע שלא ראינו דוגמתו עופות ובשר בקר. ועד לפרטים הקטנים ביותר של צרכי החג.

תמונה ג' דופקים בדלת וממתין שליח עם מעטפה בתוכה תלושי קניה על סך 1000 ₪ לקניה בחנויות המקומיות מן מזון כלי בית ביגוד וכו' (בנוסף על הקודם).

למי שעיניו לא שובעות יכול להצטרף לגמ"ח נוסף ולקבל שוב הכל מחדש אף אחד מהנותנים עינו לא צרה בכפל המבצעים, המטרה להשביע את העינים עד שאלו לא יהיה בידם טענה - קשה לנו לצאת ממצרים!

תמונה ד' - המטבח כחדר קסם מסתובב ונעלמים ממנו כל כלי האוכל של כל ימות השנה במקומם באים כלי הפסח כולל כיריים גז של פסח תנור מיקרוגל הכל רק לפסח השיש נעטף בניר כסף הרגשה של מסע בחלל.

תמונה ה' - היום בבוקר שעה 10 המדורה בחוץ כבר בוערת כמה ילדים עם הוריהם. במרכז, הפיתות הלחם הביסקוויטים וכל החמץ נשרפים באש ותוך כדי השחרתם מתפללים שהשם יעזור לנקות את החמץ בליבנו הוא היצר הרע ושמשיו, שנזכה לבער אותו מקירבנו. הקהל מתרבה, האש עולה, הילדים עם המקלות הארוכים דוחפים כל חתיכת לחם שהתגלגלה מן האש. יתכן ובעליה עדיין לא ביער את החמץ מליבו ואותה החתיכה הקשורה בליבו ממאנת להישרף.

והנה מגיע עת ערב לא מצלמים אין תמונות אך התחושה נפלאה. הנה מתקרב הרגע צריך להניח על הכתף את שק הבצק שטרם החמיץ ולצאת לדרך. זוהי דרך האמונה. שבשיאה מגיעה אל הים שנצטרך לקפוץ לתוכו. ים האמונה. עד שלא נקפוץ לא נדע שיש שם דרך בטוחה המובילה אל האושר.

ניקח את התמונות איתנו לדרך. מי שנתן לנו את כל השפע עד בוא החג (השם יתברך) הוא יתן לנו דרך בים ויוביל אותנו על כנפי נשרים אל ארץ זבת חלב ודבש.

ועל זאת שכך עשינו נזכה לתשבחות השם בנו, כפי אומר ירמיה הנביא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה": ( ירמיה ב' ב')
חג שמח על כל בית ישראל ופסח כשר

כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא

ישנן שתי השקפות מנוגדות ההולכות לאורך כל הדורות וננסה כעת לעמוד עליהם.

אומרת המשנה: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה טז):

מכאן נבין מהו העולם הבא, הוא מקום היחוד עם הבורא, הוא המקום בו נפשוט החומר מעלינו ונוכל "לשבת" במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. אך גם שם אפילו המלאכים לא יכולים לראות את בוראם, והמציאות תהיה שכבר נוכל לחוש אותו בקרבנו שנוכל להצביע עליו ולומר "זה אלהינו".

אומר ישעיה הנביא: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיה כה ט): ואומרת על זה הגמרא בסיום מסכת תענית "אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":


ואילו העולם הזה מציאותו קיום תורה ומצוות.

וכשבאים להבין את דברי המשנה למעלה לכאורה נראה שעבודתנו בעולם הזה היא לקיים את התורה ולעסוק במצוות, על מנת להגיע אל העולם הבא. שזה כרטיס הכניסה לחיי העולם הבא. זו היא השקפה אחת משתי ההשקפות שבהם אנו רוצים לדון

השקפה שניה אומרת כיון שעולם הבא הוא עולם של "תיקשור", הדבקות בבורא. אז ההכנה בעולם הזה צריכה להיות גם היא הדבקות בבורא, כמובן תוך כדי קיום תורה ומצוות.

מחלוקת בסיסית זו נתבונן בה אצל בית שמאי ובית הלל.

ננסה להראות שבית הלל סוברים שעבודתנו כאן היא קיום התורה והמצוות ובית שמאי סוברים שקיום המצות והתורה צריך להיות מתוך דבקות בבורא.

ברור לשניהם שמעשנו כאן הם זכר לדבר. שבית הלל הולך לשיטתו שחלק גדול מן המצוות אין להם תוקף מלא ללא בית מקדש, אך אנו מקיימים אותם כזכר לדבר. ואפילו במצוות לא תעשה כדוגמת איסור מלאכות בשבת הם זכר למלאכות שנעשו במשכן וכן הלאה. ובית שמאי שאף הם מסכימים שמעשנו הם זכר לדבר רוצים להגיד, זכר לדבר שיבוא. ועל כן צריך לקשור המעשים להדבקות בבורא.

נתבונן יותר מקרוב על הדבר. אומרת המשנה (ברכות ח ז) "מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו":

נלך ונעמיק ונתבונן במעשה האכילה והברכה. חלק מתיקון העולם הוא האכילה שהצומח אוכל את הדומם והחי את הצומח והמדבר את החי דהיינו יש ביכולת העומד מעל תחתונו (במדרגה) לתקן אותו באכילתו. הצומח שניזון מן המים ומן האדמה יכול להעלות אותם למדרגת צומח החי אוכל את הצומח ומעלהו למדרגת חי והמדבר (הוא האדם) אוכל את החי ומעלהו למדרגת מדבר שהמדבר הוא תכלית הבריאה. (כמובן שאפשר גם כמה מדרגות בבת אחת כמו שהמדבר יאכל את הדומם ויעלהו למדבר). עד העלאת הדבר למדרגת חי ניתן להעשות גם ללא ברכה. שהחיה אוכלת עשב וללא ברכה מעלה אותו למדרגת חי, גם אדם שאכל מתחתונו באם לא יברך יכול להעלות אותו עד מדרגת חי, אך לא למדרגת מדבר. שלא ניתן בנו הכח הזה להעלות את מדרגת החי (או הצומח והדומם) למדרגת מדבר בעצמנו (כדוגמת הרובוט שלא יכול ליצר את עצמו). צריכים אנו על מנת להעלות את המזון למדרגת מדבר לעזרת הבורא שנתן לנו את האפשרות הזאת.

ואז באומרנו לפני האכילה "ברוך אתה אדני...." המלה "ברוך" נלמדת מן המשנה (כלאים ז א) "הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ....." מבריך פירושו לוקח את ענף הגפן וטומנו באדמה ושם הוא משריש שורשים ומן הענף יוצאים אחרי כן פירות. המבריך הוא המכופף את הענף לארץ. ומכאן לנקודת הכיפוף של הרגל אנו קוראים ברך. דהיינו כשאנו אומרים "ברוך" אנו גורמים כביכול להוריד את הקדוש ברוך הוא לארץ, ותיכף.. הנה הוא בא. עד שאנו כבר מצביעים עליו ואומרים "אתה". ואז נוקבים בשמו ("אדני") (שלשיטת המדבקים זהו הדיבוק, ולשיטת המזכירים זהו הזכר) והנה הגיע הבורא הכל יכול ועוזר לנו להעלות את המזון למדרגת מדבר. עדין לא בשלמות, כי אם רק ההכנה לדבר דהיינו להכין את הקרקע שברשותנו על מנת שזרעי המאכל יהפכו ל"מדבר". שהרי עדין לא בא הדבר אל פינו. ואחר האכילה בסיומה באה ברכה אחרונה. שלאחר האוכל שהיא הגורמת לאוכל להיולד כ"מדבר" (תהליך פלא מאין כמוהו).

כאן נכנסת ההלכה לבעיות מסובכות בברכות. מכיון שבירך "והוריד" כביכול את הבורא לרשותו, ואחר אכל, ולאחר האוכל שינה את מקומו (יצא מן המקום שבו בירך) האם יכול לברך ברכה אחרונה? שגם בה מזכיר את השם (או דבק בשם). שהרי הוריד את השם לאותו מקום ששם אכל. והשאלה האם השם הולך אחריו או נשאר במקומו?

הסכימו כולם שהשם נשאר במקום שברך תחילה. לכן תהיה לו בעיה באם שינה מקומו לגבי הברכה האחרונה. וכן פסקו, לגבי ברכות קלות יותר. כגון ברכת "שהכל נהיה בדברו" על מה שבא מן החי או שאין גדולו מן האדמה. שאם שינה מקומו פקעה ממנו הברכה האחרונה, ולא יברך אותה. ואילו בברכת המזון כפי שראינו במשנה, מחלוקת בית הלל ובית שמאי. שבית הלל אומרים יברך במקום שנזכר ובית שמאי מצריכים אותו לחזור למקומו.

ננסה כעת לקשור את כל הקצוות והשם יעזור. בית שמאי ובית הלל סוברים שניהם כפי שאמרנו שהברכות הם זכר לדבר. וכאן נכנס שיקול דעת נוסף. כשהברכה נתקנה על ידי החכמים, באם שינה אדם את מקומו ו"עזב" את הקדוש ברוך הוא ברשותו הקודמת ששם אכל, לא יכולה לבוא הברכה האחרונה. מכיון שכביכול הוריד האדם את הבורא לארץ (לשם) ולא יוכל למושכו לכאן, ולא יוכל להורידו מחדש. (ועוד נקוה שבעתיד נוכל לדון בסוד הענין זה). ועל כן לא יברך ברכה אחרונה. ("זכר" ל"זכר", ואין גוזרים גזרה לגזרה).

אך בברכה שנתקנה מן התורה ולא על ידי החכמים, שבאה ישירות מן הבורא, כדוגמת ברכת המזון לאחר הסעודה על הפת. גם אם שינה האדם את מקומו עדין כל זמן שהמזון לא יתעכל בגופו (שאם כבר יתעכל אין דרך להעלותו למדבר שכבר קיבל את צורת המדרגה שממנה בא) חייב האדם לברך על מנת לקיים את "זכר לדבר" שזה ברכה שנתקנה מלמעלה.

וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות.

ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח.

ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה.

אביב הגיע פסח בא

זמן רב לא כתבתי, הבנתי שיש בעיה בשידור. או שאני לא קליט או שהשידור לא נקלט. וחשבתי שאולי ריבוי החומר גרם לשבירת הכלים.
כעת לאחר חודש אנסה שוב לשדר. אנא! קראו בעיון! מפאת אהבת הקיצור לפעמים הרעיון נבלע בין השיטין. יש כאן מסר נפלא על תורתנו הקדושה. לא ניקדתי את המילים בארמית כי חשוב רק אותה המילה שאני מצביע אליה.
ישנם כמה הערות שהעירו לי בעבר על מאמרים וחלקם לא נתתי תשובה כי רוב הערות לא היו שאלות, אך אם עדיין יש מי שהעיר ולא קיבל מענה אנא שובו להעיר.

וכעת ננסה לברר מהי תורה שבכתב, ומהי תורה שבעל פה. האם יש דעה שאני חייב לקבל? ואם יש דעה שאני יכול לחלוק?

תורה מלשון הוראה הביא כמה פסוקים המדברים מלשון הוראה:

(בראשית מ"ו כ"ח) "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן": אומר רש"י: להורות לפניו - כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה.
(ויקרא י"ד נ"ז) "לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת". אומר תרגום אונקלוס: לאלפא ביומא מסאבא וביומא דכיא דא אוריתא דסגירותא: המילה שמתיחסת ל"להורות" היא "לאלפא" מלשון אילוף לימוד.
(בראשית ט"ז ד') "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ": תרגום אונקלוס" ועל לות הגר ועדיאת וחזת ארי עדיאת וקלת רבנתה בעינהה: "עדיאת" לשון עיבור וגם לשון לידה.
(שמות ל"ה ל"ד) "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן": בעל הטורים אומר - ולהורות - ב' (כוונתו שישנו בשני מקומות. הכא (כאן). ואידך (בעוד מקום) ולהורות את בני ישראל (ויקרא י, יא). שהיה בצלאל יודע להורות לבני ישראל בכל מיני חכמה:

הראשון שתפס מעצמו את הרעיון של התורה הוא אברהם אבינו. שגילה שיש כח עליון בורא אשר ברא את כל הבריאה. וכפי תהליך הבריאה ותהליך ההתרבות כן התהליך הרוחני השכלי עובד על אותו העיקרון. קניית הידע היא כפי קנית הילודה. כמו שאומרת חוה "קניתי איש את יהו"ה" בעת לידת קין. אותו הבורא יש בידו תורה שכל מה שאנו רואים סביבנו בא משם, כל החכמה באה משם, כל האמונה באה משם. ועיקרון פעולתה הוא דרך עיבור ולידה. צריך להכין את הקרקע לזריעה והוא יתברך יזרע בנו הזרע כפי שאין שום בריאה ושום שכל שלא בא אלא מזרעו.

חז"ל רומזים לנו את העניין באברהם שהיו כליותיו יועצות לו. והרי הכליות הם כלי ההולדה המביאות את הזרע. הכין אברהם את השדה לזריעה, כפי שנרמז בתורה (בראשית כ"ג י"ז) "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב":
וכך הלכו אחריו בניו ובני בניו וגדלו בחכמה עד שקיימו כל התורה כולה עד לפרטייה הקטנים. ומה שעדין לא היו שלמים בו הוא דרך האמונה. ועל כן גזר עליהם הבורא לרדת למצרים, שם הוא כור הברזל, שם יצורפו ויתלבנו, ככתוב (שמות א' י"ד) "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ": הגזרה שבאה עליהם גזרה טובה היא, שאין גזרה רק לרעה אלא ישנן גזרות טובות כפי שאנו מבקשים בראש השנה, "וּתִגְזוֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וּתְבַטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת".
ואז יוצאים בני ישראל מן הכור מזוקקים ומזוככים מלאי אמונה. ואז (שמות כ"ד י"ב) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם": - "להורותם" - שתתעבר בהם ויוציאו אותה לפועל.
עם ישראל מקבל את התורה ומתברר שעדין הכלים שבידיהם לא יכולים להכיל את האור בשלמות, כפי שהיה בתחילת הבריאה. משה מאחר מלרדת וכבר עשו עגל שבירת הכלים. יורד משה רבינו ואיתו התורה לוחות אבן. שובר משה את הלוחות, שורף את העגל ובאותו אבק העגל שבו נדבקו אותיות התורה שפרחו מן הלוחות משקה את העם. היו צריכים הם לקבל מנה קטנה יותר ממה שקבלו בהר סיני. ומכאן מתחיל תהליך העיבור בעם. מביא משה לוחות חדשים תורה שבכתב ואיתה זרעונים של התורה שבעל פה, וּמְעַבֵּר בהם את העם לפי מדרגותיהם שרי עשרות שרי מאות ושרי אלפים.

וכך בדרך פלא מתגלגלת התורה מדור לדור מתעברת בשרים לפי פיקודיהם. עד שמגיע עת בניית בתי המקדש וחורבנן. שוב הכלים לא יכלו להכיל האור. ואז באה דרך חדשה הזרעונים נכתבים על ספר. התורה שבעל פה עולה על הכתב אך תמיד נטמנת בתוך הקלף והנייר, והנזרעים האחרונים שקיבלו עיבור בתוכם מוציאים את הפרי הטמון וטומנים אותו שוב בשדותם. וכן חוזר חלילה בכל דור ודור. וכך התורה שהיתה בתחילה נחלת היחידים שבדור עד שהופכת להיות כלה למשה, ומוריש אותה משה לכלל. והכלל הזה האוחז בתורה הוא התורה שבעל פה, מן משה דרך הנביאים ולאחריהם בעלי רוח הקודש ולאחריהם התנאים והאמוראים והסבוראים והגאונים והראשונים והאחרונים, שהם החכמים שלפני כמה מאות בשנים. שכולם זרעו ברוח קודשם את זרעם בספרים.

וכדרך טבע הזרעים שככל שחוזר ונזרע כך פוחת איכותו, כך הולך ופוחת הדור. ואין לנו את הכח ואת השכל להבין או לחלוק על האחרונים שבאו כמה דורות לפנינו, כמו שלא יכלו הם לחלוק על הראשונים שבאו לפניהם, וכן כך עד משה רבינו.

כי מי שקם כנגד שלפניו חולק הוא על התורה כולה. מי שישב ולמד תורה מספר שנים הדברים קלים עליו להבנה. אך מי שטרם זכה לישב באוהלה של תורה רוצה להתמרד לרעיון זה, ואין ברצונו להסכים לכל חכם ויהיה מאיזה דור שיהיה. ועצתי לו שאם נתקל במאמר מחכם שלא מתקבל על דעתו. ילקט בידו את כל מה שיש בידינו מאותו החכם הן תורתו והן דרכו ילמד ויעיין בו ואז ישוב למאמרו ויבחנהו שנית.

וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

הפעם אקצר ככל שאוכל שלכתחילה היה אפשר להאריך כאן מאד אך לא אעשה זאת.

הפעם אבוא לבאר מתוך המאמר של יום ראשון "וישמע יתרו" את חלקו השלישי והאחרון העוסק בביאת יתרו אל מחנה ישראל. ושואלים חז"ל ואחריהם נגררים רוב המפרשים בשאלה "מה שמועה שמע יתרו? לכאורה השאלה תמוהה, כי הפסוק עצמו אומר מה שמע: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" אלא השאלה מתמקדת במילה "ובא" דהיינו "מה שמועה שמע יתרו ובא". דהיינו מה מתוך מה ששמע הכריחו לבוא, זהו פשט העניין. וכאן באות התשובות מן הברורות אל התמוהות.
ואני בחרתי ללכת בדרכו של רבי אלעזר המודעי שאומר "מתן תורה שמע ובא". ומהיכן למד זאת רבי אלעזר המודעי, או מהיכן אנכי למדתי זאת.

ואביא כאן סיפור מן הגמרא מסכת תענית דף כא.
אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווּ גַּרְסֵי בְאוֹרַיְּתָא (היו לומדים יחד תורה), דְּחִיקָא לְהוּ מִלְתָא טוּבָא (השעה היתה דחוקה להם היינו נזקקים לפרנסה), אָמְרוּ, נֵיקוּם וְנֵיזוּל, וְנֵיעֲבִיד עִיסְקָא (הבה נלך ונעשה עסק), וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין (ונתקיים בעצמנו) (דברים טו) "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן". אָזְלוּ אִיתִיבוּ תּוּתֵי גּוּדָא רְעִיעָא (הלכו וישבו תחת כותל רעוע), הֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא (והיו אוכלים פת), אָתוּ תְּרֵי (באו שני) מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּקָאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ (שמע רבי יוחנן שאמר מלאך אחד לחברו), נִישְׁדֵי עָלַיְּהוּ הַאי גּוּדָא וְנִקְטְלִינְהוּ (נשליך עליהם כותל זה) שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. אָמַר לֵיהּ אִידָךְ (אמר לו השני), שַׁבְקִינְהוּ דְּאִכָּא בְהוּ חַד דְּקָיְימָא לֵיהּ שַׁעְתָּא (הנח להם שיש ביניהם אחר שהשעה עומדת לו). רַבִּי יוֹחָנָן שָׁמַע, אִילְפָא לָא שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְאִילְפָא, שָׁמַע מַר מִידֵי? (שומע אדוני דבר) אָמַר לֵיהּ, לָא. אָמַר (רבי יוחנן בליבו), מִדְּשַׁמְעֵי אֲנָא וְאִילְפָא לָא שָׁמַע (מכיון שאני שמעתי ואילפא לא שמע) שְׁמַע מִינָהּ לְדִידִי קַיְימָא לִי שַׁעְתָּא (מכאן שלי עומדת השעה). אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, אִיהֲדַר (אחזור, הכוונה אחזור לביתי) וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי (ואקיים עצמי) (דברים טו) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר, אִילְפָא לָא הֲדַר (רבי יוחנן חזר ואילפא לא). עַד דְּאָתָא אִילְפָא (עד שחזר אילפא ורש"י מסביר שחזר ממסעו שהלך הוא לעסוק במסחר) מָלַךְ רַבִּי יוֹחָנָן (שהמליכו את רבי יוחנן לראש הישיבה ובמילא השתפר מצבו הכלכלי). אָמְרוּ לוֹ (אנשי המקום לאילפא), אִי יָתִיב מַר וְגָרִיס (אם הייתי נשאר ולומד), לָא הֲוָה מָלִיךְ מַר? (לא הייתי מולך ונעשה ראש ישיבה?) אָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא (עלה ונעמד על תורן הספינה), אָמַר, אִי אִכָּא דְּשָׁאִיל לִי (האם יש מי שישאל אותי במשנה?) בְמָתְנִיתָא דְּרַבִּי חִיָּא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא (ששני אלו הם שסידרו את המשנה על פי רבי יהודה הנשיא), וְלָא פַּשְׁטִינָא לֵיהּ מִמָּתְנִיתִין (שלא אפתור לו שאלתו, היינו שרוצה להגיד שאפילו שהלך לעסקיו עדיין יכול לנצחם בלימוד) נַפִילְנָא מֵאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא (ומצהיר - שאם יהיה אחד שינצחני אקפוץ מראש התורן לים ואטבע).
מה שאקח לענייננו מסיפור זה את השמיעה ששמע רבי יוחנן ברוח קודשו את דברי המלאכים והבין שהשעה משחקת לו ולא יצא לעסקים וממילא גדל גם בתורה ופרנסתו גדלה איתו.

נביא מעשה נוסף בקצרה והוא סיפור יוסף שנזרק לבור.
כתוב, "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ." ראובן מציל את יוסף ממות שרצו לעשות בו אחיו. ונשאלת השאלה מה שמע ראובן? אומר הפסוק הקודם "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו." ומבאר רש"י - ונראה מה יהיו חלומותיו - אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני רוח הקודש אומרת כן הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו."
דהיינו שאחיו רואים את יוסף קרב ואומרים "נהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" עד כאן דברי האחים. ורוח הקודש אומרת נראה מה חלומותיו. ומי שמע את רוח הקודש, זה ראובן. שכתוב "וישמע ראובן". הבין ראובן שהשעה משחקת לו ליוסף, ומכיון שרק הוא שמע מתפקידו להצילהו מידם.
אנו רואים בשני המקרים את השמועה המגיעה אל האדם ברוח הקודש והשמועה מגלה לאדם עתידות.
כך יתרו שמע ברוח הקודש מתן תורה. היינו שעדין לא עמדו עם ישראל במעמד רק יתרו שמע ברוח קודשו את המעמד שעומד להגיע ואז מיהר להגיע ולהכין את משה חתנו.
אפשר היה ולהמשיך מענין לענין אך השעה קצרה וסיים כאן.
אגב השארתי כאן מקום בין השיטין להרבה התנוצצויות של קושיות ואשמח לתגובות וחידודים.

הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם

נזכיר למי שנכנס כעת שאנו מבארים את המאמר מיום ראשון השבוע, הנקרא "וישמע יתרו". כך שרצוי לקרוא אותו ראשון ולאחריו את הבא אחריו - "תורה לשמה", ואחריו את זה, ואולי יבוא עוד אחד לאחריו.
בררנו את חלקו של בעל הדגל במאמר ונשאר ענין ה"כלת". התורה נכתבת הרבה פעמים בכתיב חסר וללא ניקוד, וכמו שאומרים לנו חז"ל. שאחת המטרות היא על מנת שניתן יהיה לדרוש בפנים רבות.
לדוגמא כבר בבראשית נכתבת המילה "מאורות" חסר שני ווי"ן "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", כן במילה "מזוזות" מופיע פעם מלא ופעם חסר. ועוד רבות הדוגמאות.
אף כאן בא ואומר הצדיק "ויהי ביום כלות משה" - כלת כתיב. שרוצה לומר שכתוב בתורה חסר ללא ו' שבא לרמוז שהתורה נהיתה למשה לכלה. אך הפלא שבתורתנו כתוב "כלות" מלא ולא חסר. ומהיכן לקח הצדיק רעיונו?

וכבר הקדמנו שלמד בעל "הדגל" אם סבו הקדוש הבעש"ט תורה ממתיבתא דשמיא- מישיבה של מעלה. ורוצה להגיד לנו שכך בתורתם של מעלה כתוב "כלת" חסר ו'. וכן ישנה דרשה זו בחז"ל, אך גם חז"ל לא פתחו את הענין. וכן מלא הזוהר מדרוש זה. והאריז"ל שהרי גם הוא לומד תורה במתיבתא של שמים מבאר זאת בקיצור ואומר שכך כתיב בתורה למעלה בשמים.

ובשבילי היה זה חידוש מפליא. אך כמו שאמרתי ראוי תמיד ללכת למקורות ולבדוק. ואילולי לא הייתי הולך למקור לא הייתי מבחין בחידוש זה. וזה חלק ממה שנקרא תורה לשמה, ואז מתקיים בו העניין "ומגלים לו רזי תורה", כמו שהזכרנו. ואינני יודע איך לאחר שעמדתי נפעם מהחידוש ולא הבנתי עדין מהיכן לקח "בעל הדגל" את חידושו הזדמן לי ב"מקרה" מאמרו הנפלא של ה"בני יששכר" שמבאר את ענין ה"כלת".
והנה נביא את מאמרו:
(בני יששכר - מאמרי חדשי תמוז אב - מאמר ב יא) כתיב בשליחות המרגלים, והימים ימי בכורי ענבים [במדבר יג כ], כתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטירפאליע ז"ל סוד שבאותיות אשר הם בכורים וקודמים לאותיות ענבי"ם הם אותיות ס"מ כי אז שליטתו, עכ"ד, רצ"ל זמן הליכתם היה בתמוז ואב בין המצרים כידוע [תענית כט.], והקשה הרב הגדול חיד"א זלה"ה, הרי ענבי"ם מלא י', ונ"ל עפ"י מה שכתבו גורי האריז"ל בליקוטים כתב יד בשם האריז"ל הטעם של קרי וכתיב, כי התורה נדרשת בשתי ישיבות מתיבתא עילאה ותתאה, בישיבה העליונה אין שטן ואין פגע רע, ושם נקרא כמו שהוא נכתב, וכן שאר התיבות אין צריך לשנות בהם לאהדורי מלה לנרתיקה כמו שאמר ר' ייבא סבא ע"ה, אמנם בישיבה של מטה צריך למסור רזי התורה בלחישה ושיהא פשט הדברים קרובים למושכל לרבים, ע"כ דבריו, המשכיל יבין דהוא הדין כל שארי הענינים דדרשו חז"ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו, כגון כלות משה [במדבר ז א] שדרשו חז"ל כלת כתיב [במדב"ר פי"ב ח'] ובמסורה שלפנינו מלא, אבל הם ידעו שבמתיבתא עילאה נכתב חסר (כן הוא בזהר), ויש לי לומר שבכאן ג"כ הוא כך, במתיבתא עילאה שם אין פחד מהחיצונים נכתב בכורי ענבם חסר הכוונה עפ"י הנ"ל, משא"כ במתיבתא תתאה לא יתכן לרמזו בפירוש, והבן:

בעל ה"בני יששכר" הוא הרב צבי אלימלך מדינוב. אביו היה כפרי פשוט אך אמו היתה בת אחותו של רבי אלימלך מלזינסק, הצדיק הנורא המוכר יותר כאחד משני האחים רבי זושא ורבי אלימלך מאניפולי. ונקרא הבני יששכר אלימלך על שם דודו כפי שהורה דודו. אך התאכזב קשות הצדיק שלא קימו את הוראתו במדיוק, והילד נקרא צבי אלימלך. ואמר שאילו היה נקרא נקרא כמוני היה כמוני ממש ועכשיו רק כמחציתי... זכה הרב צבי אלימלך לכתוב ספרים רבים וחידושים עצומים. ונראה לי ששמו ניתן לו מחציתו מן הרב אלימלך ומחציתו משם בנו של הבעש"ט - צבי.

ונגש למאמר: שנכתב לחודש תמוז אב. וכן מביא מן התורה ארוע מאותה התקופה כניסת המרגלים לארץ, שהיתה בתקופה מקבילה. וכמו שמבארת התורה "והימים ימי ביכורי ענבים". עת עונת הענבים היא בקיץ. ומביא את דרשת רבי שמשון מאוסטרופולי וכך לומד הצדיק את הפסוק "ימי בכורי ענבים", שהמילה ענבים היא בכורה. שהבכור מקבל פי שנים. ואז המילה ענבים היא רומזת על שקבלה את הבכורה מהאותיות שלפניה. ואומר שהם הס"מ רוצה הוא לומר בשמו המלא סמא"ל. ואם נקח את האותיות שאחריו אחרי ס' יבוא ע' ואחרי מ' יבוא נ' ואחרי א' תבוא ב' ואחרי ל' יבוא מ' והרי הבכור לסמא"ל הוא "ענבם". שרוצה לומר שרומזת לנו התורה שבזמן זה הכורה היא של הס"מ דהיינו זה זמן שליטתו. (ישנם דרשות רבות שמראות שחודשים אילו נמסרו לעשו וצערנו זה זמן חורבן שני בתים).

אך על זה מקשה החיד"א (שכבר הזכרנו אותו בעבר). שהרי בתורה כתוב "ענבים" מלא ולא חסר. אך גם החיד"א שלמד תורה משמיא ידע לבאר לנו שיש חילוק בין התורה של מעלה לתורה של מטה. ומסביר במתיקות את הענין ונראה שאין צורך להסביר את דבריו.
אשרינו שזכינו להציץ בישיבה של מעלה.

תורה לשמה

אני שוב ושוב "מואשם" שמאמרי קשים. אז בואו ונצא יחד אל המאמר הקודם וננסה לבארו צעד אחרי צעד.

ספרתי בתחילה על רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, שהיה בנם הבכור של הצדיק הנסתר רבי יחיאל מיכל ב"ר ברוך ואדל ביתו של הבעש"ט. שהיה לומד עם סבו הבעש"ט בכל שבוע את הפרשה כפי שנלמדת בשמים. שהרי הבעש"ט כבר הסתלק לגנזי מרומים והיה יורד אליו ומלמדו.

אז מי שיש לו קצת רצון ללמוד תורה כפי הנלמד בשמים ילמד בספרו של הצדיק הנכד של הבעש"ט שקרא את חיבורו "דגל מחנה אפרים". אך לא קלה המלאכה לדלות מן הדברים את חידושי המתיבתא דשמיא.

פותח הצדיק את פרשת יתרו בציטוט ממשנה פרקי אבות פרק ו' משנה א' (הצעתי תמיד ללכת למקור ולהתבונן ואף להוסיף מן המפרשים ואז לחזור אל המאמר ובפרט אם זה משנה ללמוד את כל המשנה).
ואקל אליכם והביא את המשנה: "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים":
אנו רואים שהתורה לשמה מביאתו להיות צדיק וחסיד. וכמו שמבאר המהרח"ו בשערי קדושה "ואל זה נתכון רבי פנחס בן יאיר במה שאמר (במשנה סוף סוטה) פרישות מביאה לידי טהרה וכו' וקדושה לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקדש, כי זו חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה והיא המביאה לידי רוח הקדש כי נתדבק בו דבוק גמור וישיג לגלוי רזי תורה ולהתנבא עתידות כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ"ו משנה ה') כל העוסק בתורה לשמה, רצונו לומר לשמה של התורה שהיא היא הקדוש ברוך הוא, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו'. עד כאן דברי המהרח"ו.

ומבאר ה"דגל" שמי שלומד תורה לשמה נעשית לו התורה כאשה, המגלה סתרי לבה לבעלה, כך מגלה לו התורה גנזיה. ומביא חיזוק לדבריו מן התורה מן הפסוק "ויהי ביום כלות משה" שכתוב כלת (נבאר את זה הענין במאמר הבא). הפסוק מדבר על סיום הקמת המשכן "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם." לכאורה היה לו להביא ראיה יותר קרובה המתחברת לתורה, והיא, "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". שכאן נוכל להגיד שהתורה ממש היא כלת משה. אך רצה ה"דגל" להראות לנו את החיבור של משה למשכן שהיא כלתו, שהיה משה מקבל נבואה מן המשכן וזו היא כלתו.

וממשיך ומראה לנו שבכל דור ודור יש צדיק בחינת משה והוא מי שלומד תורה לשמה.
וממשיך ומבאר ענין "ונעשה כמעין המתגבר" ואומר על דרך "ותורת חסד על לשונה" ושוב נראה שצריך ללכת למקור ואז נראה את עוצמת הפסוק, "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ." ומסביר המלבי"ם "פיה - שאז תפתח פיה בחכמה מה שהיתה הולכת לפי חקי החכמה בדברים שבין טוב ורע, ותורת חסד על לשונה - מבואר אצלנו תמיד שהפה רומז על החכמה והלשון על הבינה, ע"י לשונה בדרכי הבינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי התורה, וזה נקרא תורת חסד שהחסד כולל כל מה שיוצא מדרך הפשוט בשפע רב, כמו המרבה בדרכי החסידות יותר משורת הדין במעשים, והמפליג בתבונה בתעלומות סתרי התורה בעיון שזה נקרא תורת חסד." עד כאן מהמלבי"ם.

ואז נעשה "כנהר שאינו פסק" שהמים זורמים בו ללא הפסק שהם בחינת חסדים והם מתוקים ונשפכים אל הים וממתקים הדינים. אך בים אין נראה המיתוק ואומר שיתגלו לבסוף.

וכאן אחר שבירר את חלקו השני מן המשנה חוזר לתחילתה ומבאר מהי תורה לשמה. כפי שאומר האריז"ל כמה פעמים (שער מאמרי רז"ל על פרקי אבות, שער המצוות פרשת ואתחנן, פרי עץ חיים, ועוד) שתורה לשמה היא תורה לשם ה', דהיינו לוקח את המילה "לשמה" ומחלקה כך: לשמ " ה (לשם ה'). מגלה יותר הרב אבולעפיה ואומר (גן נעול) "המשכיל בתורת ה', בעיינו בה לשמה, היא בעצמה מדברת לו פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו. ורואה אותה עין בעין, ומדבר אתה פנים אל פנים."
ויותר גלוי אומר הרב אבולעפיה "והנה היה סגולה מיוחדת ונבדל שביעי מכל הנזכרים והיה מפני דעתו התורה שלמדה לשמה. וסוד מלת לשמה שזכרוה רבותינו בכל מקום תמיד הוא שם המפורש" (אמרי שפר).
שלומד הוא את הה' מן לשמה שהוא שם השם, השם המפורש.

ונחזור לביאורו של הבעש"ט שאומר לשמה-לשם התיבה והאות. פירוש זה נורא ואיום ולא נעריך בו, רק נגיד שרוצה ללמדנו הבעש"ט דרך הנבואה, שבאם נדביק האותיות והתיבות לשורשם יחזרו האותיות וידברו באנו. והיכן שורשן? הרי יצאו מתוכנו ושם שורשן. (עדין צריך כאן הרחבה עצומה ואלי אסתייע בפעם אחרת).

וכאן חוזר ומקשר המאמר לפרשתנו "וישמע יתרו". 'יתרו' בגימטריא שווה 616 וכן 'התורה' דהיינו נחלק את המילה ה' 'תורה. והה' הוא "הלשמה" הוא השם הוא המפורש.
וכך דורש הוא את המילה "וישמע" שכאן כתוב "וַיִּשְׁמַע" והתורה הרי במקורה אינה מנוקדת כדי שנדרוש בה. וכן הוא דורש "וַיְשַׁמַּע" וכפי שמפרש בעל המצודות "וישמע - ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף."

ובהמשך התורה "כהן מדין", כהן הוא המברך את העם הוא המשפיע חסד. ומִדְיָן אותיות דין היינו שממתיק בחסדים את הדין על ידי הלימוד תורה לשמה ואז הופכת לו לכלה והוא לה לחתן. כפי שדורש המשך הפסוק מן הפרשה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה" אל תקרא חֹתֵן אלא חָתָן.

עד כאן לימוד על דברי ה"דגל" ובעזרת השם שנזכה כולנו ללמוד לשמה ונוכל להמשיך ולבאר את המשך המאמר.

וישמע יתרו

הבעל שם טוב הקדוש לאחר הסתלקותו היה יורד לומד עם נכדו בעל "דגל מחנה אפרים" את התורה כפי שלמדו בשמי השמים.
כך אומר הוא בפרשתנו:
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי מאמר רז"ל (אבות פ"ו, מ"א) העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וענין מגלין לו רזי תורה נזכר גם כן בזוהר עיין שם על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה כי מי שלומד תורה לשמה נעשה התורה לו לבחינת אשה והוא נעשה לה לבעל על דרך (במדבר ז', א') ויהי ביום כלות משה כלת כתיב וכן הוא בכל דור ודור ראשי ועיני הדור הם בחינת משה כמו שנזכר בגמרא (שבת ק"א:) משה שפיר קאמרת שקרא אחד לחבירו משה שהוא הדעת ומי שיש לו בחינת דעת הוא נקרא משה, ולהבין הענין ונעשה כמעיין המתגבר הוא על דרך (משלי ל"א, כ"ו) ותורת חסד על לשונה והיינו שהתורה היא כולה חסד (עיין סוטה י"ד. ובתנחומא וירא) ומי שמדבק עצמו בתורה ולומד תורה לשמה נעשה כמעיין המתגבר והיינו כמו מעיין הנובע תמיד ממנו מים חיים כך הוא ממשיך תמיד חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם כל אחד לפי בחינתו ואף על פי שאינו נראה ונגלה לעין החסדים עם כל זה בודאי הם חסדים גמורים ויתגלו לבסוף, ומה שאמר וכנהר שאינו פוסק היינו שתמיד בכל עת ובכל רגע הוא ממשיך חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם ואינו נפסק כלל ובזה הוא ממתיק כל הדינים שנמתקין ונעשים חסדים גמורים וידוע מה שכתוב בכתבי האר"י זללה"ה ענין תורה לשמה היינו לשם ה"א עיין שם, והגם שאמר אא"ז זללה"ה לשמה היינו לשם התיבה והאות עצמה מסתמא ענינם אחד הם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וישמע יתרו "יתרו" מספר התורה היינו ה' תורה רצה לומר תורה לשמה שהוא לשם ה"א כנ"ל וישמע לשון אסיפה וחיבור כמו (שמואל - א ט"ו, ד') וישמע שאול את העם והיינו כשמאסף ומחבר עצמו בלימוד התורה לשמה מספר יתרו כנ"ל אז כהן מדין היינו כהן הוא מסטרא דחסד מדין היינו מדין פירוש
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על
שעושה מדין חסד בחינת כהן והיינו על ידי חסדים שהוא ממשיך תמיד הוא ממתיק כל הדינים כנ"ל, חתן משה ובתורה לא כתיב נקודות ויש לפרש חתן משה היינו שנעשה גם בחינת משה שהיה נקרא חתן להתורה כמו שכתוב (במדבר ז', א') ביום כלת משה שהתורה היה לו לבחינת כלה כנ"ל וכן בכל דור ודור כשלומד תורה לשמה והוא בחינת משה נעשה בחינת חתן להתורה ואז נתגלה לו רזי תורה על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה והבן: עד כאן דגל מחנה אפרים הקדוש.
היה בדעתי להוסיף ולפרש דבריו, אך פחד נורא נפל עלי ולא העזתי להכנס לתוך דבריו. ואולי עניין "קט" אעורר והשם ירחם-אומר "בעל הדגל", ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. שרוצה לומר שהפכה לו התורה לכלה. וכשנעיין בתורה נמצא שכתוב "כלות" מלא. ומהיכן לקח "בעל הדגל" את השגתו?? אלא מי שלומד תורה לשמה ורבו מלאך השם צבאות יש בידו הכח! והנה לכם ההוכחה - אומר צדיק ונורא בעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך זצקללה"ה כך: "אמנם בישיבה של מטה צריך למסור רזי התורה בלחישה ושיהא פשט הדברים קרובים למושכל לרבים, ע"כ דבריו, המשכיל יבין דהוא הדין כל שארי הענינים דדרשו חז"ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו, כגון כלות משה [במדבר ז א] שדרשו חז"ל כלת כתיב [במדב"ר פי"ב ח'] ובמסורה שלפנינו מלא, אבל הם ידעו שבמתיבתא עילאה נכתב חסר (כן הוא בזהר), ויש לי לומר שבכאן ג"כ הוא כך, במתיבתא עילאה שם אין פחד מהחיצונים נכתב בכורי ענבם חסר הכוונה עפ"י הנ"ל, מה שאין כן במתיבתא תתאה לא יתכן לרמזו בפירוש, והבן: (הערה שלי אמנון- כשאומר הצדיק ע"כ דבריו מתכוון לדברי החיד"א שמבאר את המילה ענבים שכתובה חסר - ענבם).
וכעת בעזרת החונן לאדם דעת - אפתח פי ואומר:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
ונחלקו חז"ל בדעותיהם מתי הגיע יתרו, אם לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה. ותמוה איך נחלקים חז"ל בענין כה פשוט, שהרי הם כולם נביאים ובעלי רוח הקודש וידע כל אחד מהם להחיות מתים והיתה בידם קבלה עד משה רבנו. ואיך לא ידעו הם מתי הגיע יתרו אל משה?
אלא יש לומר שלא נחלקו הם במציאות, שהרי גלוי וידוע לפניהם, אך ידיעתם היא בקבלה וכשבאים הם להוכיח ברבים צריכים הם אל החכמה שתוכח דעתם בחכמה ובתורה, שאין האמונה מתקבלת אלא בחכמה כפי שאמר החכם מכל אדם (משלי א ה) "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה".

וכפי משמעות הפסוקים מן התורה נשמע לכאן ולכאן, שאם הולכים על פי סדר הפסוקים הרי שיתרו הגיע לפני מתן תורה ואחר כך בא מתן תורה, מה שמכריע שהגיע לפני מתן תורה.
ומן הכתוב שהבאנו לעיל "ויבא יתרו.. אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים" מוכרע שהגיע לאחר מתן תורה, שהרי חנו עם ישראל שם שנה אחת לאחר מתן תורה.
ועוד מתוך דברי משה עם יתרו, וכן מעצת יתרו "אתה תחזה", נראה שמדובר כאן לאחר מתן תורה, וניתן להסיק שהגיע לאחר מתן תורה.
ורוב המפרשים ובפרט ההולכים בדרך הסוד רוצים להכריע שהגיע יתרו קודם מתן תורה. ו"עדין צריכים אנו למודעי". אנא נלך?
ובטרם נמשיך אשוב לתחילת הפרשה "וישמע יתרו" ושואלים המפרשים מה שמועה שמע ובא? אומר רש"י שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ומכיון שיתרו היה גר במדבר במדין שמרוחק מאות קילומטרים מן מקום חנייתם של עם ישראל, ועדיין כבלי "hot" טרם הונחו שם, איך שמע? אלא היתה לו צלחת "yes" רוצים להגיד לנו חז"ל שאחז יתרו במדרגת הנבואה ושמע ברוח קודשו את אלו השמועות.
בכל אופן מן הפירוש "שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" ששניהם היו קודם מתן תורה נראה שבא לפני מתן תורה.
אך הפלא ופלא אומר ילקוט שמעוני כך: "וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא.
רבי אלעזר המודעי מחדש לנו חידוש עצום ששמע יתרו ברוח קדשו מתן תורה ובא!!
ומכל זה בא אני ומעיז ברעד ורטט להגיד שהרי ידעו חז"ל את המציאות. ומכל דבריהם שומע אני את המסר שמעבירים אלי. יתרו שמע בנבואתו את מעמד מתן תורה -"אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:" והגיע למדבר עוד בטרם שהיה מתן תורה, וכבר מזהיר את משה מהמעמד ומגדול והעבודה שמחכה למשה ונותן לו את עצתו "אתה תחזה".
השם יכפר ויעזור ויחמול אלינו ויפתח ליבנו.