דעת לרוח עייפה

כבר מתחילת הפסח עלה במחשבתי רעיון לכתיבה אך בכל רגע שרק ניגשתי לכתיבה קמו עלי לבולעני.
וכך בכל יום שיניתי קצת מהרעיון ועדין לא הסתייע וכשלא בלעוני בלעו את הרעיון. עד שנשאר לי קצה השאלות ואז הרפו ממני.
כעת 3 לפנות בוקר נשאר בידי פירורים וחלק מן האפיקומן של הרעיון ואני מתיישב לכתוב וגם אם הבלבול יעלה על הלבלוב דיינו.
הרעיון כולו החל בשאלה, מה ההבדל בין חמץ למצה? ומה שעושה את הבצק לחמץ הוא השאור. אם כן מדוע לא נחמיר בו יותר מהחמץ כשיטת בית שמאי?
ואולי לשנה הבאה בירושלים אזכה לקבל חזרה את אבדתי.

ומכיון שנשארתי חסר דעת יצאתי למסע בחיפוש אחר הדעת ובאה התורה ואמרה לי: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב' י"ז).איך אפשר להגיד על הדעת שהוא טוב ורע? ומהו עץ החיים? שהשם חשש "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג' כ"ב)
מדוע בעץ הדעת יש רק אכילה? (שזה האיסור) ובעץ החיים יש גם לקיחה? (שזה האיסור).

ובכלל הדעת לא נספרת כאחת מ10 הספירות, אלא היא ספירה מולדת - רצונם לומר שלא היתה כביכול באין סוף בכח, אלא מכוחו של האדם שמחבר את החכמה עם הבינה מוליד דעת.

אם נגיד שהדעת היא חידוש עצום שממנו משתלשלת התורה, ומשה נקרא דעת עליון. מדוע איננה הספירה הזו בכח מלכתחילה שתהיה כאחת מן הספירות?

כשם שהתפארת היא התערובת של החסד והגבורה שלפעמים מתקראת ממוצע ביניהם והיא אחת מן הספירות, כך נוכל להציב את הדעת באותה עמדה שהיא ממוצע בין החכמה לבינה. וצריך עיון.

אנסה לישב כעת בין התפארת לדעת. שהתפארת על פי הרמ"ק אינה נקראת ממוצע אלא מכרעת או כפי שמתקראת בשמותיה הנרדפים אמת ומשפט. שהמשפט הוא המכריע בין שני צדדים. ואם הוא משפט אמת יכריע לצד הצודק משני הצדדים, שמכיוון שהצדק היטה את המאזנים אותו הצדק שהוא כף הזכות, הוא יכריע המשפט. כפי שלימדנו שלמה המלך החכם מכל אדם במשל שתי האמהות והתינוק החי והמת. שהאם של התינוק המת אמרה נחצה את החי לשניים. ואם התינוק החי אמרה מוטב שתיקחה היא. דהיינו מראה לנו שלמה שמי שאומר נחצה לשנים איננו במדת המשפט. כי משפט צריך להכרעה.
ואילו בדעת שם מתקיים המיצוע. דהיינו חכמה ובינה יחדיו במידה שווה בדיוק יתנו את הדעת השלמה. כל זה כשנבוא להתבונן בחכמה ובבינה ולהוציא דעת שלימה. אך באם נקבל את הדעת כאחת מן הספירות ונבוא להתבונן בה בבירור, נקבל טוב ורע. אך כשנערבם יחד נקבל דעת שלימה, וכשננסה להפרידם מן הדעת, לכל חלק טוב שנוציא יהיה כנגדו השני חלק רע.

אם נגיד שהדעת יוצאת מן החיבור של החכמה והבינה ממילא נצטרך להגיד שהטוב והרע הוא שם-בחכמה ובינה, דהיינו החכמה הוא הטוב והבינה הוא הרע. הרע הוא מושג המבטא יחסות אין הבינה רע חס ושלום אך ממנה יוצאים הדינים לכן מתקראת רע לעומת החכמה שממנה יוצאים החסדים.

החכמה הוא מאגר הידע, השכל.
הבינה היא המתבוננת במאגר השכל ויש בכחה להכריע ולתמרן את הרצון בדרך הנכונה (ולפעמים גם להיפך). הכח הדוחף בה הוא כח הדמיון, שהוא המוביל עד למדרגת הנבואה, שבלעדיו לא נגיע לכלום. אך הסכנה בו שהוא צריך להיות מרוסן ונקי.
חוה שכוחה בא מן הבינה דחפה את האדם "לחטוא" בעץ הדעת, כי רצתה שיהיה בו את היכולת להגיע אל מדרגת הנבואה. ועל זה נאמר לעזר כנגדו, זכה (דהיינו זיכך עצמו) לעזר, לא זכה לנגדו.

ומן הדעת משתלשל הטוב והרע לאורך כל המדרגות, מן הרע היחסי עד הרע המוחלט. ונאמר (דברים ל' י"ט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
ולעומת עץ הדעת יש את עץ החיים "החיים" בגימטריא "חכמה" ובחרת בחכמה. אל תגיד בַּחָכְמָה אלא בְּחָכְמָה. הבחירה דהיינו הפעלת הבינה, צריכה להיות בחכמה.

אני שב לשאלת האכילה מעץ הדעת, מהי אכילה?
שורש המילה אכל מופיע בתורה פעם ראשונה כך:
(בראשית א כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:רש"י חבר בענין האכילה את שני הפסוקים באומרו "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - השוה להם בהמות וחיות למאכל"
שהותרו כולם האדם והחיה לאכול ירק ונאסר האדם באכילת החי ורק לאחר המבול הותר אכילת הבשר אך עדין נאסר אכילת אבר מן החי.
מבאר ה"בן איש חי" בפירושו על הגמרא בדרכו הנפלאה (בסיועו של האריז"ל) את ענין האכילה.
וכך עולה מדבריו: קרא האדם שמות לבהמה וחיה ועוף השמים בזאת הקריאה עשה את הבירור והתיקון שנתבררו ונתקנו כראוי ואילו לצמחים לא קרא שמות שבירורם יצטרך לאכילה שהאכילה זו דרך בירור אך מאחר שחטא האדם (שאכל מעץ הדעת) חזרו גם המתוקנים להיות כלולים מטוב ורע ונצרכו לבירור ותיקון על ידי אכילה.

נחזור לעניינו, בכוחה של האכילה לברר את הטוב ולסלק את הרע אם כך מדוע נאסר עליו אכילת עץ הדעת?

אולי נבין זאת מגזרת הכתוב שנאסר האדם באכילת אבר מי החי דהיינו הכוונה שבאם יחתוך האדם אבר מן הבהמה בעודה בחיים אסור עליו אותו האבר באכילה, גם אם ינסה להכשיר אותו בכל ההידורים ויבשל אותו אסור עליו האבר ומדוע? כיון שנפש החי הדבוקה באותו האבר נשארת שם גם לאחר הבישול. והבא לאוכלה אינו יכול לקחת הטוב ולפלוט הרע כי הטוב כאן הוא הנפש ואז יהפוך האדם לחי (השם יחמול וירחם).
נסבור גם בעץ הדעת שהאכילה שתבוא לברר את הטוב מן הרע תגרום לשורש הטוב ורע לצוץ ואז מחוסר הידיעה יתברר הרע מן הטוב.
ומהאין תבוא הידיעה? כשטרם אכל מן העץ? ואם אכל בטרם הידיעה איך יוכל לברר כראוי? על כן אומרים חז"ל שהיה צריך להמתין (ולא פרטו).
ואילו בעץ החיים שנאסרה הלקיחה כנאמר (משלי ד ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". הלקיחה היא בטוב.
אך לאחר שכבר מעורב הטוב ברע באם יבוא לקחת מן הטוב יכנס ל"פרדוקס" שמחוייב מיתה מצד אחד (שאכל כבר מעץ הדעת) וחי לעולם מצד שני (באם יאכל מעץ החיים).

ועל כן התורה אומרת לאדם, כיון שכל בחירה מולידה דעת, שתהיה בחירתך בחכמה.

אומר רבי חנינא בן דוסא "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת" מהי יראת חטאו - שחושב להתחכם (ללמוד חכמה) על מנת לעשות טוב ונכון, וזה יתגשם כשהוא ירא חטא ואז חכמתו מתקיימת. אך אם בא להתחכם שלא על מנת לעשות אין חכמתו מתקיימת. דהיינו כשאדם הורגל בהרגליו ואינו ירא חטא ואז יבוא להתחכם והחכמה תראה לא שהרגליו טועים אז תכבד עליו החכמה עד שיעזבנה.

ולמסקנה, החכמה לכשעצמה אינה מתקיימת צריכים אנו אל הדעת שהיא האיזון בין החכמה לבינה. כך הבין האדם הראשון המשול לחכמה שלא יוכל להתקיים לבד. חייב הוא את האשה היא הבינה שתוליך אותו אל התכלית. ואם זיכך עצמו שהקדים יראה לחכמתו ותיקן מידותיו זכה, שהבינה תהיה לו לעזר, שהאשה תוליכהו לתכלית. לא זיכך עצמו לא תיקן מידותיו הבינה תהיה נגדו שתרצה האשה להוליכו לתכלית, אך כיון שמידותיו פגומות והיא מנסה לעורר אותו, יפול גם מחכמתו.