כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא

ישנן שתי השקפות מנוגדות ההולכות לאורך כל הדורות וננסה כעת לעמוד עליהם.

אומרת המשנה: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה טז):

מכאן נבין מהו העולם הבא, הוא מקום היחוד עם הבורא, הוא המקום בו נפשוט החומר מעלינו ונוכל "לשבת" במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. אך גם שם אפילו המלאכים לא יכולים לראות את בוראם, והמציאות תהיה שכבר נוכל לחוש אותו בקרבנו שנוכל להצביע עליו ולומר "זה אלהינו".

אומר ישעיה הנביא: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיה כה ט): ואומרת על זה הגמרא בסיום מסכת תענית "אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":


ואילו העולם הזה מציאותו קיום תורה ומצוות.

וכשבאים להבין את דברי המשנה למעלה לכאורה נראה שעבודתנו בעולם הזה היא לקיים את התורה ולעסוק במצוות, על מנת להגיע אל העולם הבא. שזה כרטיס הכניסה לחיי העולם הבא. זו היא השקפה אחת משתי ההשקפות שבהם אנו רוצים לדון

השקפה שניה אומרת כיון שעולם הבא הוא עולם של "תיקשור", הדבקות בבורא. אז ההכנה בעולם הזה צריכה להיות גם היא הדבקות בבורא, כמובן תוך כדי קיום תורה ומצוות.

מחלוקת בסיסית זו נתבונן בה אצל בית שמאי ובית הלל.

ננסה להראות שבית הלל סוברים שעבודתנו כאן היא קיום התורה והמצוות ובית שמאי סוברים שקיום המצות והתורה צריך להיות מתוך דבקות בבורא.

ברור לשניהם שמעשנו כאן הם זכר לדבר. שבית הלל הולך לשיטתו שחלק גדול מן המצוות אין להם תוקף מלא ללא בית מקדש, אך אנו מקיימים אותם כזכר לדבר. ואפילו במצוות לא תעשה כדוגמת איסור מלאכות בשבת הם זכר למלאכות שנעשו במשכן וכן הלאה. ובית שמאי שאף הם מסכימים שמעשנו הם זכר לדבר רוצים להגיד, זכר לדבר שיבוא. ועל כן צריך לקשור המעשים להדבקות בבורא.

נתבונן יותר מקרוב על הדבר. אומרת המשנה (ברכות ח ז) "מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו":

נלך ונעמיק ונתבונן במעשה האכילה והברכה. חלק מתיקון העולם הוא האכילה שהצומח אוכל את הדומם והחי את הצומח והמדבר את החי דהיינו יש ביכולת העומד מעל תחתונו (במדרגה) לתקן אותו באכילתו. הצומח שניזון מן המים ומן האדמה יכול להעלות אותם למדרגת צומח החי אוכל את הצומח ומעלהו למדרגת חי והמדבר (הוא האדם) אוכל את החי ומעלהו למדרגת מדבר שהמדבר הוא תכלית הבריאה. (כמובן שאפשר גם כמה מדרגות בבת אחת כמו שהמדבר יאכל את הדומם ויעלהו למדבר). עד העלאת הדבר למדרגת חי ניתן להעשות גם ללא ברכה. שהחיה אוכלת עשב וללא ברכה מעלה אותו למדרגת חי, גם אדם שאכל מתחתונו באם לא יברך יכול להעלות אותו עד מדרגת חי, אך לא למדרגת מדבר. שלא ניתן בנו הכח הזה להעלות את מדרגת החי (או הצומח והדומם) למדרגת מדבר בעצמנו (כדוגמת הרובוט שלא יכול ליצר את עצמו). צריכים אנו על מנת להעלות את המזון למדרגת מדבר לעזרת הבורא שנתן לנו את האפשרות הזאת.

ואז באומרנו לפני האכילה "ברוך אתה אדני...." המלה "ברוך" נלמדת מן המשנה (כלאים ז א) "הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ....." מבריך פירושו לוקח את ענף הגפן וטומנו באדמה ושם הוא משריש שורשים ומן הענף יוצאים אחרי כן פירות. המבריך הוא המכופף את הענף לארץ. ומכאן לנקודת הכיפוף של הרגל אנו קוראים ברך. דהיינו כשאנו אומרים "ברוך" אנו גורמים כביכול להוריד את הקדוש ברוך הוא לארץ, ותיכף.. הנה הוא בא. עד שאנו כבר מצביעים עליו ואומרים "אתה". ואז נוקבים בשמו ("אדני") (שלשיטת המדבקים זהו הדיבוק, ולשיטת המזכירים זהו הזכר) והנה הגיע הבורא הכל יכול ועוזר לנו להעלות את המזון למדרגת מדבר. עדין לא בשלמות, כי אם רק ההכנה לדבר דהיינו להכין את הקרקע שברשותנו על מנת שזרעי המאכל יהפכו ל"מדבר". שהרי עדין לא בא הדבר אל פינו. ואחר האכילה בסיומה באה ברכה אחרונה. שלאחר האוכל שהיא הגורמת לאוכל להיולד כ"מדבר" (תהליך פלא מאין כמוהו).

כאן נכנסת ההלכה לבעיות מסובכות בברכות. מכיון שבירך "והוריד" כביכול את הבורא לרשותו, ואחר אכל, ולאחר האוכל שינה את מקומו (יצא מן המקום שבו בירך) האם יכול לברך ברכה אחרונה? שגם בה מזכיר את השם (או דבק בשם). שהרי הוריד את השם לאותו מקום ששם אכל. והשאלה האם השם הולך אחריו או נשאר במקומו?

הסכימו כולם שהשם נשאר במקום שברך תחילה. לכן תהיה לו בעיה באם שינה מקומו לגבי הברכה האחרונה. וכן פסקו, לגבי ברכות קלות יותר. כגון ברכת "שהכל נהיה בדברו" על מה שבא מן החי או שאין גדולו מן האדמה. שאם שינה מקומו פקעה ממנו הברכה האחרונה, ולא יברך אותה. ואילו בברכת המזון כפי שראינו במשנה, מחלוקת בית הלל ובית שמאי. שבית הלל אומרים יברך במקום שנזכר ובית שמאי מצריכים אותו לחזור למקומו.

ננסה כעת לקשור את כל הקצוות והשם יעזור. בית שמאי ובית הלל סוברים שניהם כפי שאמרנו שהברכות הם זכר לדבר. וכאן נכנס שיקול דעת נוסף. כשהברכה נתקנה על ידי החכמים, באם שינה אדם את מקומו ו"עזב" את הקדוש ברוך הוא ברשותו הקודמת ששם אכל, לא יכולה לבוא הברכה האחרונה. מכיון שכביכול הוריד האדם את הבורא לארץ (לשם) ולא יוכל למושכו לכאן, ולא יוכל להורידו מחדש. (ועוד נקוה שבעתיד נוכל לדון בסוד הענין זה). ועל כן לא יברך ברכה אחרונה. ("זכר" ל"זכר", ואין גוזרים גזרה לגזרה).

אך בברכה שנתקנה מן התורה ולא על ידי החכמים, שבאה ישירות מן הבורא, כדוגמת ברכת המזון לאחר הסעודה על הפת. גם אם שינה האדם את מקומו עדין כל זמן שהמזון לא יתעכל בגופו (שאם כבר יתעכל אין דרך להעלותו למדבר שכבר קיבל את צורת המדרגה שממנה בא) חייב האדם לברך על מנת לקיים את "זכר לדבר" שזה ברכה שנתקנה מלמעלה.

וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות.

ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח.

ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה.