כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא

ישנן שתי השקפות מנוגדות ההולכות לאורך כל הדורות וננסה כעת לעמוד עליהם.

אומרת המשנה: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה טז):

מכאן נבין מהו העולם הבא, הוא מקום היחוד עם הבורא, הוא המקום בו נפשוט החומר מעלינו ונוכל "לשבת" במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. אך גם שם אפילו המלאכים לא יכולים לראות את בוראם, והמציאות תהיה שכבר נוכל לחוש אותו בקרבנו שנוכל להצביע עליו ולומר "זה אלהינו".

אומר ישעיה הנביא: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיה כה ט): ואומרת על זה הגמרא בסיום מסכת תענית "אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":


ואילו העולם הזה מציאותו קיום תורה ומצוות.

וכשבאים להבין את דברי המשנה למעלה לכאורה נראה שעבודתנו בעולם הזה היא לקיים את התורה ולעסוק במצוות, על מנת להגיע אל העולם הבא. שזה כרטיס הכניסה לחיי העולם הבא. זו היא השקפה אחת משתי ההשקפות שבהם אנו רוצים לדון

השקפה שניה אומרת כיון שעולם הבא הוא עולם של "תיקשור", הדבקות בבורא. אז ההכנה בעולם הזה צריכה להיות גם היא הדבקות בבורא, כמובן תוך כדי קיום תורה ומצוות.

מחלוקת בסיסית זו נתבונן בה אצל בית שמאי ובית הלל.

ננסה להראות שבית הלל סוברים שעבודתנו כאן היא קיום התורה והמצוות ובית שמאי סוברים שקיום המצות והתורה צריך להיות מתוך דבקות בבורא.

ברור לשניהם שמעשנו כאן הם זכר לדבר. שבית הלל הולך לשיטתו שחלק גדול מן המצוות אין להם תוקף מלא ללא בית מקדש, אך אנו מקיימים אותם כזכר לדבר. ואפילו במצוות לא תעשה כדוגמת איסור מלאכות בשבת הם זכר למלאכות שנעשו במשכן וכן הלאה. ובית שמאי שאף הם מסכימים שמעשנו הם זכר לדבר רוצים להגיד, זכר לדבר שיבוא. ועל כן צריך לקשור המעשים להדבקות בבורא.

נתבונן יותר מקרוב על הדבר. אומרת המשנה (ברכות ח ז) "מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו":

נלך ונעמיק ונתבונן במעשה האכילה והברכה. חלק מתיקון העולם הוא האכילה שהצומח אוכל את הדומם והחי את הצומח והמדבר את החי דהיינו יש ביכולת העומד מעל תחתונו (במדרגה) לתקן אותו באכילתו. הצומח שניזון מן המים ומן האדמה יכול להעלות אותם למדרגת צומח החי אוכל את הצומח ומעלהו למדרגת חי והמדבר (הוא האדם) אוכל את החי ומעלהו למדרגת מדבר שהמדבר הוא תכלית הבריאה. (כמובן שאפשר גם כמה מדרגות בבת אחת כמו שהמדבר יאכל את הדומם ויעלהו למדבר). עד העלאת הדבר למדרגת חי ניתן להעשות גם ללא ברכה. שהחיה אוכלת עשב וללא ברכה מעלה אותו למדרגת חי, גם אדם שאכל מתחתונו באם לא יברך יכול להעלות אותו עד מדרגת חי, אך לא למדרגת מדבר. שלא ניתן בנו הכח הזה להעלות את מדרגת החי (או הצומח והדומם) למדרגת מדבר בעצמנו (כדוגמת הרובוט שלא יכול ליצר את עצמו). צריכים אנו על מנת להעלות את המזון למדרגת מדבר לעזרת הבורא שנתן לנו את האפשרות הזאת.

ואז באומרנו לפני האכילה "ברוך אתה אדני...." המלה "ברוך" נלמדת מן המשנה (כלאים ז א) "הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ....." מבריך פירושו לוקח את ענף הגפן וטומנו באדמה ושם הוא משריש שורשים ומן הענף יוצאים אחרי כן פירות. המבריך הוא המכופף את הענף לארץ. ומכאן לנקודת הכיפוף של הרגל אנו קוראים ברך. דהיינו כשאנו אומרים "ברוך" אנו גורמים כביכול להוריד את הקדוש ברוך הוא לארץ, ותיכף.. הנה הוא בא. עד שאנו כבר מצביעים עליו ואומרים "אתה". ואז נוקבים בשמו ("אדני") (שלשיטת המדבקים זהו הדיבוק, ולשיטת המזכירים זהו הזכר) והנה הגיע הבורא הכל יכול ועוזר לנו להעלות את המזון למדרגת מדבר. עדין לא בשלמות, כי אם רק ההכנה לדבר דהיינו להכין את הקרקע שברשותנו על מנת שזרעי המאכל יהפכו ל"מדבר". שהרי עדין לא בא הדבר אל פינו. ואחר האכילה בסיומה באה ברכה אחרונה. שלאחר האוכל שהיא הגורמת לאוכל להיולד כ"מדבר" (תהליך פלא מאין כמוהו).

כאן נכנסת ההלכה לבעיות מסובכות בברכות. מכיון שבירך "והוריד" כביכול את הבורא לרשותו, ואחר אכל, ולאחר האוכל שינה את מקומו (יצא מן המקום שבו בירך) האם יכול לברך ברכה אחרונה? שגם בה מזכיר את השם (או דבק בשם). שהרי הוריד את השם לאותו מקום ששם אכל. והשאלה האם השם הולך אחריו או נשאר במקומו?

הסכימו כולם שהשם נשאר במקום שברך תחילה. לכן תהיה לו בעיה באם שינה מקומו לגבי הברכה האחרונה. וכן פסקו, לגבי ברכות קלות יותר. כגון ברכת "שהכל נהיה בדברו" על מה שבא מן החי או שאין גדולו מן האדמה. שאם שינה מקומו פקעה ממנו הברכה האחרונה, ולא יברך אותה. ואילו בברכת המזון כפי שראינו במשנה, מחלוקת בית הלל ובית שמאי. שבית הלל אומרים יברך במקום שנזכר ובית שמאי מצריכים אותו לחזור למקומו.

ננסה כעת לקשור את כל הקצוות והשם יעזור. בית שמאי ובית הלל סוברים שניהם כפי שאמרנו שהברכות הם זכר לדבר. וכאן נכנס שיקול דעת נוסף. כשהברכה נתקנה על ידי החכמים, באם שינה אדם את מקומו ו"עזב" את הקדוש ברוך הוא ברשותו הקודמת ששם אכל, לא יכולה לבוא הברכה האחרונה. מכיון שכביכול הוריד האדם את הבורא לארץ (לשם) ולא יוכל למושכו לכאן, ולא יוכל להורידו מחדש. (ועוד נקוה שבעתיד נוכל לדון בסוד הענין זה). ועל כן לא יברך ברכה אחרונה. ("זכר" ל"זכר", ואין גוזרים גזרה לגזרה).

אך בברכה שנתקנה מן התורה ולא על ידי החכמים, שבאה ישירות מן הבורא, כדוגמת ברכת המזון לאחר הסעודה על הפת. גם אם שינה האדם את מקומו עדין כל זמן שהמזון לא יתעכל בגופו (שאם כבר יתעכל אין דרך להעלותו למדבר שכבר קיבל את צורת המדרגה שממנה בא) חייב האדם לברך על מנת לקיים את "זכר לדבר" שזה ברכה שנתקנה מלמעלה.

וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות.

ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח.

ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה.

אביב הגיע פסח בא

זמן רב לא כתבתי, הבנתי שיש בעיה בשידור. או שאני לא קליט או שהשידור לא נקלט. וחשבתי שאולי ריבוי החומר גרם לשבירת הכלים.
כעת לאחר חודש אנסה שוב לשדר. אנא! קראו בעיון! מפאת אהבת הקיצור לפעמים הרעיון נבלע בין השיטין. יש כאן מסר נפלא על תורתנו הקדושה. לא ניקדתי את המילים בארמית כי חשוב רק אותה המילה שאני מצביע אליה.
ישנם כמה הערות שהעירו לי בעבר על מאמרים וחלקם לא נתתי תשובה כי רוב הערות לא היו שאלות, אך אם עדיין יש מי שהעיר ולא קיבל מענה אנא שובו להעיר.

וכעת ננסה לברר מהי תורה שבכתב, ומהי תורה שבעל פה. האם יש דעה שאני חייב לקבל? ואם יש דעה שאני יכול לחלוק?

תורה מלשון הוראה הביא כמה פסוקים המדברים מלשון הוראה:

(בראשית מ"ו כ"ח) "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן": אומר רש"י: להורות לפניו - כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה.
(ויקרא י"ד נ"ז) "לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת". אומר תרגום אונקלוס: לאלפא ביומא מסאבא וביומא דכיא דא אוריתא דסגירותא: המילה שמתיחסת ל"להורות" היא "לאלפא" מלשון אילוף לימוד.
(בראשית ט"ז ד') "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ": תרגום אונקלוס" ועל לות הגר ועדיאת וחזת ארי עדיאת וקלת רבנתה בעינהה: "עדיאת" לשון עיבור וגם לשון לידה.
(שמות ל"ה ל"ד) "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן": בעל הטורים אומר - ולהורות - ב' (כוונתו שישנו בשני מקומות. הכא (כאן). ואידך (בעוד מקום) ולהורות את בני ישראל (ויקרא י, יא). שהיה בצלאל יודע להורות לבני ישראל בכל מיני חכמה:

הראשון שתפס מעצמו את הרעיון של התורה הוא אברהם אבינו. שגילה שיש כח עליון בורא אשר ברא את כל הבריאה. וכפי תהליך הבריאה ותהליך ההתרבות כן התהליך הרוחני השכלי עובד על אותו העיקרון. קניית הידע היא כפי קנית הילודה. כמו שאומרת חוה "קניתי איש את יהו"ה" בעת לידת קין. אותו הבורא יש בידו תורה שכל מה שאנו רואים סביבנו בא משם, כל החכמה באה משם, כל האמונה באה משם. ועיקרון פעולתה הוא דרך עיבור ולידה. צריך להכין את הקרקע לזריעה והוא יתברך יזרע בנו הזרע כפי שאין שום בריאה ושום שכל שלא בא אלא מזרעו.

חז"ל רומזים לנו את העניין באברהם שהיו כליותיו יועצות לו. והרי הכליות הם כלי ההולדה המביאות את הזרע. הכין אברהם את השדה לזריעה, כפי שנרמז בתורה (בראשית כ"ג י"ז) "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב":
וכך הלכו אחריו בניו ובני בניו וגדלו בחכמה עד שקיימו כל התורה כולה עד לפרטייה הקטנים. ומה שעדין לא היו שלמים בו הוא דרך האמונה. ועל כן גזר עליהם הבורא לרדת למצרים, שם הוא כור הברזל, שם יצורפו ויתלבנו, ככתוב (שמות א' י"ד) "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ": הגזרה שבאה עליהם גזרה טובה היא, שאין גזרה רק לרעה אלא ישנן גזרות טובות כפי שאנו מבקשים בראש השנה, "וּתִגְזוֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וּתְבַטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת".
ואז יוצאים בני ישראל מן הכור מזוקקים ומזוככים מלאי אמונה. ואז (שמות כ"ד י"ב) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם": - "להורותם" - שתתעבר בהם ויוציאו אותה לפועל.
עם ישראל מקבל את התורה ומתברר שעדין הכלים שבידיהם לא יכולים להכיל את האור בשלמות, כפי שהיה בתחילת הבריאה. משה מאחר מלרדת וכבר עשו עגל שבירת הכלים. יורד משה רבינו ואיתו התורה לוחות אבן. שובר משה את הלוחות, שורף את העגל ובאותו אבק העגל שבו נדבקו אותיות התורה שפרחו מן הלוחות משקה את העם. היו צריכים הם לקבל מנה קטנה יותר ממה שקבלו בהר סיני. ומכאן מתחיל תהליך העיבור בעם. מביא משה לוחות חדשים תורה שבכתב ואיתה זרעונים של התורה שבעל פה, וּמְעַבֵּר בהם את העם לפי מדרגותיהם שרי עשרות שרי מאות ושרי אלפים.

וכך בדרך פלא מתגלגלת התורה מדור לדור מתעברת בשרים לפי פיקודיהם. עד שמגיע עת בניית בתי המקדש וחורבנן. שוב הכלים לא יכלו להכיל האור. ואז באה דרך חדשה הזרעונים נכתבים על ספר. התורה שבעל פה עולה על הכתב אך תמיד נטמנת בתוך הקלף והנייר, והנזרעים האחרונים שקיבלו עיבור בתוכם מוציאים את הפרי הטמון וטומנים אותו שוב בשדותם. וכן חוזר חלילה בכל דור ודור. וכך התורה שהיתה בתחילה נחלת היחידים שבדור עד שהופכת להיות כלה למשה, ומוריש אותה משה לכלל. והכלל הזה האוחז בתורה הוא התורה שבעל פה, מן משה דרך הנביאים ולאחריהם בעלי רוח הקודש ולאחריהם התנאים והאמוראים והסבוראים והגאונים והראשונים והאחרונים, שהם החכמים שלפני כמה מאות בשנים. שכולם זרעו ברוח קודשם את זרעם בספרים.

וכדרך טבע הזרעים שככל שחוזר ונזרע כך פוחת איכותו, כך הולך ופוחת הדור. ואין לנו את הכח ואת השכל להבין או לחלוק על האחרונים שבאו כמה דורות לפנינו, כמו שלא יכלו הם לחלוק על הראשונים שבאו לפניהם, וכן כך עד משה רבינו.

כי מי שקם כנגד שלפניו חולק הוא על התורה כולה. מי שישב ולמד תורה מספר שנים הדברים קלים עליו להבנה. אך מי שטרם זכה לישב באוהלה של תורה רוצה להתמרד לרעיון זה, ואין ברצונו להסכים לכל חכם ויהיה מאיזה דור שיהיה. ועצתי לו שאם נתקל במאמר מחכם שלא מתקבל על דעתו. ילקט בידו את כל מה שיש בידינו מאותו החכם הן תורתו והן דרכו ילמד ויעיין בו ואז ישוב למאמרו ויבחנהו שנית.

וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

הפעם אקצר ככל שאוכל שלכתחילה היה אפשר להאריך כאן מאד אך לא אעשה זאת.

הפעם אבוא לבאר מתוך המאמר של יום ראשון "וישמע יתרו" את חלקו השלישי והאחרון העוסק בביאת יתרו אל מחנה ישראל. ושואלים חז"ל ואחריהם נגררים רוב המפרשים בשאלה "מה שמועה שמע יתרו? לכאורה השאלה תמוהה, כי הפסוק עצמו אומר מה שמע: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" אלא השאלה מתמקדת במילה "ובא" דהיינו "מה שמועה שמע יתרו ובא". דהיינו מה מתוך מה ששמע הכריחו לבוא, זהו פשט העניין. וכאן באות התשובות מן הברורות אל התמוהות.
ואני בחרתי ללכת בדרכו של רבי אלעזר המודעי שאומר "מתן תורה שמע ובא". ומהיכן למד זאת רבי אלעזר המודעי, או מהיכן אנכי למדתי זאת.

ואביא כאן סיפור מן הגמרא מסכת תענית דף כא.
אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווּ גַּרְסֵי בְאוֹרַיְּתָא (היו לומדים יחד תורה), דְּחִיקָא לְהוּ מִלְתָא טוּבָא (השעה היתה דחוקה להם היינו נזקקים לפרנסה), אָמְרוּ, נֵיקוּם וְנֵיזוּל, וְנֵיעֲבִיד עִיסְקָא (הבה נלך ונעשה עסק), וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין (ונתקיים בעצמנו) (דברים טו) "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן". אָזְלוּ אִיתִיבוּ תּוּתֵי גּוּדָא רְעִיעָא (הלכו וישבו תחת כותל רעוע), הֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא (והיו אוכלים פת), אָתוּ תְּרֵי (באו שני) מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּקָאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ (שמע רבי יוחנן שאמר מלאך אחד לחברו), נִישְׁדֵי עָלַיְּהוּ הַאי גּוּדָא וְנִקְטְלִינְהוּ (נשליך עליהם כותל זה) שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. אָמַר לֵיהּ אִידָךְ (אמר לו השני), שַׁבְקִינְהוּ דְּאִכָּא בְהוּ חַד דְּקָיְימָא לֵיהּ שַׁעְתָּא (הנח להם שיש ביניהם אחר שהשעה עומדת לו). רַבִּי יוֹחָנָן שָׁמַע, אִילְפָא לָא שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְאִילְפָא, שָׁמַע מַר מִידֵי? (שומע אדוני דבר) אָמַר לֵיהּ, לָא. אָמַר (רבי יוחנן בליבו), מִדְּשַׁמְעֵי אֲנָא וְאִילְפָא לָא שָׁמַע (מכיון שאני שמעתי ואילפא לא שמע) שְׁמַע מִינָהּ לְדִידִי קַיְימָא לִי שַׁעְתָּא (מכאן שלי עומדת השעה). אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, אִיהֲדַר (אחזור, הכוונה אחזור לביתי) וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי (ואקיים עצמי) (דברים טו) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר, אִילְפָא לָא הֲדַר (רבי יוחנן חזר ואילפא לא). עַד דְּאָתָא אִילְפָא (עד שחזר אילפא ורש"י מסביר שחזר ממסעו שהלך הוא לעסוק במסחר) מָלַךְ רַבִּי יוֹחָנָן (שהמליכו את רבי יוחנן לראש הישיבה ובמילא השתפר מצבו הכלכלי). אָמְרוּ לוֹ (אנשי המקום לאילפא), אִי יָתִיב מַר וְגָרִיס (אם הייתי נשאר ולומד), לָא הֲוָה מָלִיךְ מַר? (לא הייתי מולך ונעשה ראש ישיבה?) אָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא (עלה ונעמד על תורן הספינה), אָמַר, אִי אִכָּא דְּשָׁאִיל לִי (האם יש מי שישאל אותי במשנה?) בְמָתְנִיתָא דְּרַבִּי חִיָּא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא (ששני אלו הם שסידרו את המשנה על פי רבי יהודה הנשיא), וְלָא פַּשְׁטִינָא לֵיהּ מִמָּתְנִיתִין (שלא אפתור לו שאלתו, היינו שרוצה להגיד שאפילו שהלך לעסקיו עדיין יכול לנצחם בלימוד) נַפִילְנָא מֵאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא (ומצהיר - שאם יהיה אחד שינצחני אקפוץ מראש התורן לים ואטבע).
מה שאקח לענייננו מסיפור זה את השמיעה ששמע רבי יוחנן ברוח קודשו את דברי המלאכים והבין שהשעה משחקת לו ולא יצא לעסקים וממילא גדל גם בתורה ופרנסתו גדלה איתו.

נביא מעשה נוסף בקצרה והוא סיפור יוסף שנזרק לבור.
כתוב, "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ." ראובן מציל את יוסף ממות שרצו לעשות בו אחיו. ונשאלת השאלה מה שמע ראובן? אומר הפסוק הקודם "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו." ומבאר רש"י - ונראה מה יהיו חלומותיו - אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני רוח הקודש אומרת כן הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו."
דהיינו שאחיו רואים את יוסף קרב ואומרים "נהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" עד כאן דברי האחים. ורוח הקודש אומרת נראה מה חלומותיו. ומי שמע את רוח הקודש, זה ראובן. שכתוב "וישמע ראובן". הבין ראובן שהשעה משחקת לו ליוסף, ומכיון שרק הוא שמע מתפקידו להצילהו מידם.
אנו רואים בשני המקרים את השמועה המגיעה אל האדם ברוח הקודש והשמועה מגלה לאדם עתידות.
כך יתרו שמע ברוח הקודש מתן תורה. היינו שעדין לא עמדו עם ישראל במעמד רק יתרו שמע ברוח קודשו את המעמד שעומד להגיע ואז מיהר להגיע ולהכין את משה חתנו.
אפשר היה ולהמשיך מענין לענין אך השעה קצרה וסיים כאן.
אגב השארתי כאן מקום בין השיטין להרבה התנוצצויות של קושיות ואשמח לתגובות וחידודים.

הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם

נזכיר למי שנכנס כעת שאנו מבארים את המאמר מיום ראשון השבוע, הנקרא "וישמע יתרו". כך שרצוי לקרוא אותו ראשון ולאחריו את הבא אחריו - "תורה לשמה", ואחריו את זה, ואולי יבוא עוד אחד לאחריו.
בררנו את חלקו של בעל הדגל במאמר ונשאר ענין ה"כלת". התורה נכתבת הרבה פעמים בכתיב חסר וללא ניקוד, וכמו שאומרים לנו חז"ל. שאחת המטרות היא על מנת שניתן יהיה לדרוש בפנים רבות.
לדוגמא כבר בבראשית נכתבת המילה "מאורות" חסר שני ווי"ן "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", כן במילה "מזוזות" מופיע פעם מלא ופעם חסר. ועוד רבות הדוגמאות.
אף כאן בא ואומר הצדיק "ויהי ביום כלות משה" - כלת כתיב. שרוצה לומר שכתוב בתורה חסר ללא ו' שבא לרמוז שהתורה נהיתה למשה לכלה. אך הפלא שבתורתנו כתוב "כלות" מלא ולא חסר. ומהיכן לקח הצדיק רעיונו?

וכבר הקדמנו שלמד בעל "הדגל" אם סבו הקדוש הבעש"ט תורה ממתיבתא דשמיא- מישיבה של מעלה. ורוצה להגיד לנו שכך בתורתם של מעלה כתוב "כלת" חסר ו'. וכן ישנה דרשה זו בחז"ל, אך גם חז"ל לא פתחו את הענין. וכן מלא הזוהר מדרוש זה. והאריז"ל שהרי גם הוא לומד תורה במתיבתא של שמים מבאר זאת בקיצור ואומר שכך כתיב בתורה למעלה בשמים.

ובשבילי היה זה חידוש מפליא. אך כמו שאמרתי ראוי תמיד ללכת למקורות ולבדוק. ואילולי לא הייתי הולך למקור לא הייתי מבחין בחידוש זה. וזה חלק ממה שנקרא תורה לשמה, ואז מתקיים בו העניין "ומגלים לו רזי תורה", כמו שהזכרנו. ואינני יודע איך לאחר שעמדתי נפעם מהחידוש ולא הבנתי עדין מהיכן לקח "בעל הדגל" את חידושו הזדמן לי ב"מקרה" מאמרו הנפלא של ה"בני יששכר" שמבאר את ענין ה"כלת".
והנה נביא את מאמרו:
(בני יששכר - מאמרי חדשי תמוז אב - מאמר ב יא) כתיב בשליחות המרגלים, והימים ימי בכורי ענבים [במדבר יג כ], כתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטירפאליע ז"ל סוד שבאותיות אשר הם בכורים וקודמים לאותיות ענבי"ם הם אותיות ס"מ כי אז שליטתו, עכ"ד, רצ"ל זמן הליכתם היה בתמוז ואב בין המצרים כידוע [תענית כט.], והקשה הרב הגדול חיד"א זלה"ה, הרי ענבי"ם מלא י', ונ"ל עפ"י מה שכתבו גורי האריז"ל בליקוטים כתב יד בשם האריז"ל הטעם של קרי וכתיב, כי התורה נדרשת בשתי ישיבות מתיבתא עילאה ותתאה, בישיבה העליונה אין שטן ואין פגע רע, ושם נקרא כמו שהוא נכתב, וכן שאר התיבות אין צריך לשנות בהם לאהדורי מלה לנרתיקה כמו שאמר ר' ייבא סבא ע"ה, אמנם בישיבה של מטה צריך למסור רזי התורה בלחישה ושיהא פשט הדברים קרובים למושכל לרבים, ע"כ דבריו, המשכיל יבין דהוא הדין כל שארי הענינים דדרשו חז"ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו, כגון כלות משה [במדבר ז א] שדרשו חז"ל כלת כתיב [במדב"ר פי"ב ח'] ובמסורה שלפנינו מלא, אבל הם ידעו שבמתיבתא עילאה נכתב חסר (כן הוא בזהר), ויש לי לומר שבכאן ג"כ הוא כך, במתיבתא עילאה שם אין פחד מהחיצונים נכתב בכורי ענבם חסר הכוונה עפ"י הנ"ל, משא"כ במתיבתא תתאה לא יתכן לרמזו בפירוש, והבן:

בעל ה"בני יששכר" הוא הרב צבי אלימלך מדינוב. אביו היה כפרי פשוט אך אמו היתה בת אחותו של רבי אלימלך מלזינסק, הצדיק הנורא המוכר יותר כאחד משני האחים רבי זושא ורבי אלימלך מאניפולי. ונקרא הבני יששכר אלימלך על שם דודו כפי שהורה דודו. אך התאכזב קשות הצדיק שלא קימו את הוראתו במדיוק, והילד נקרא צבי אלימלך. ואמר שאילו היה נקרא נקרא כמוני היה כמוני ממש ועכשיו רק כמחציתי... זכה הרב צבי אלימלך לכתוב ספרים רבים וחידושים עצומים. ונראה לי ששמו ניתן לו מחציתו מן הרב אלימלך ומחציתו משם בנו של הבעש"ט - צבי.

ונגש למאמר: שנכתב לחודש תמוז אב. וכן מביא מן התורה ארוע מאותה התקופה כניסת המרגלים לארץ, שהיתה בתקופה מקבילה. וכמו שמבארת התורה "והימים ימי ביכורי ענבים". עת עונת הענבים היא בקיץ. ומביא את דרשת רבי שמשון מאוסטרופולי וכך לומד הצדיק את הפסוק "ימי בכורי ענבים", שהמילה ענבים היא בכורה. שהבכור מקבל פי שנים. ואז המילה ענבים היא רומזת על שקבלה את הבכורה מהאותיות שלפניה. ואומר שהם הס"מ רוצה הוא לומר בשמו המלא סמא"ל. ואם נקח את האותיות שאחריו אחרי ס' יבוא ע' ואחרי מ' יבוא נ' ואחרי א' תבוא ב' ואחרי ל' יבוא מ' והרי הבכור לסמא"ל הוא "ענבם". שרוצה לומר שרומזת לנו התורה שבזמן זה הכורה היא של הס"מ דהיינו זה זמן שליטתו. (ישנם דרשות רבות שמראות שחודשים אילו נמסרו לעשו וצערנו זה זמן חורבן שני בתים).

אך על זה מקשה החיד"א (שכבר הזכרנו אותו בעבר). שהרי בתורה כתוב "ענבים" מלא ולא חסר. אך גם החיד"א שלמד תורה משמיא ידע לבאר לנו שיש חילוק בין התורה של מעלה לתורה של מטה. ומסביר במתיקות את הענין ונראה שאין צורך להסביר את דבריו.
אשרינו שזכינו להציץ בישיבה של מעלה.

תורה לשמה

אני שוב ושוב "מואשם" שמאמרי קשים. אז בואו ונצא יחד אל המאמר הקודם וננסה לבארו צעד אחרי צעד.

ספרתי בתחילה על רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, שהיה בנם הבכור של הצדיק הנסתר רבי יחיאל מיכל ב"ר ברוך ואדל ביתו של הבעש"ט. שהיה לומד עם סבו הבעש"ט בכל שבוע את הפרשה כפי שנלמדת בשמים. שהרי הבעש"ט כבר הסתלק לגנזי מרומים והיה יורד אליו ומלמדו.

אז מי שיש לו קצת רצון ללמוד תורה כפי הנלמד בשמים ילמד בספרו של הצדיק הנכד של הבעש"ט שקרא את חיבורו "דגל מחנה אפרים". אך לא קלה המלאכה לדלות מן הדברים את חידושי המתיבתא דשמיא.

פותח הצדיק את פרשת יתרו בציטוט ממשנה פרקי אבות פרק ו' משנה א' (הצעתי תמיד ללכת למקור ולהתבונן ואף להוסיף מן המפרשים ואז לחזור אל המאמר ובפרט אם זה משנה ללמוד את כל המשנה).
ואקל אליכם והביא את המשנה: "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים":
אנו רואים שהתורה לשמה מביאתו להיות צדיק וחסיד. וכמו שמבאר המהרח"ו בשערי קדושה "ואל זה נתכון רבי פנחס בן יאיר במה שאמר (במשנה סוף סוטה) פרישות מביאה לידי טהרה וכו' וקדושה לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקדש, כי זו חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה והיא המביאה לידי רוח הקדש כי נתדבק בו דבוק גמור וישיג לגלוי רזי תורה ולהתנבא עתידות כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ"ו משנה ה') כל העוסק בתורה לשמה, רצונו לומר לשמה של התורה שהיא היא הקדוש ברוך הוא, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו'. עד כאן דברי המהרח"ו.

ומבאר ה"דגל" שמי שלומד תורה לשמה נעשית לו התורה כאשה, המגלה סתרי לבה לבעלה, כך מגלה לו התורה גנזיה. ומביא חיזוק לדבריו מן התורה מן הפסוק "ויהי ביום כלות משה" שכתוב כלת (נבאר את זה הענין במאמר הבא). הפסוק מדבר על סיום הקמת המשכן "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם." לכאורה היה לו להביא ראיה יותר קרובה המתחברת לתורה, והיא, "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". שכאן נוכל להגיד שהתורה ממש היא כלת משה. אך רצה ה"דגל" להראות לנו את החיבור של משה למשכן שהיא כלתו, שהיה משה מקבל נבואה מן המשכן וזו היא כלתו.

וממשיך ומראה לנו שבכל דור ודור יש צדיק בחינת משה והוא מי שלומד תורה לשמה.
וממשיך ומבאר ענין "ונעשה כמעין המתגבר" ואומר על דרך "ותורת חסד על לשונה" ושוב נראה שצריך ללכת למקור ואז נראה את עוצמת הפסוק, "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ." ומסביר המלבי"ם "פיה - שאז תפתח פיה בחכמה מה שהיתה הולכת לפי חקי החכמה בדברים שבין טוב ורע, ותורת חסד על לשונה - מבואר אצלנו תמיד שהפה רומז על החכמה והלשון על הבינה, ע"י לשונה בדרכי הבינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי התורה, וזה נקרא תורת חסד שהחסד כולל כל מה שיוצא מדרך הפשוט בשפע רב, כמו המרבה בדרכי החסידות יותר משורת הדין במעשים, והמפליג בתבונה בתעלומות סתרי התורה בעיון שזה נקרא תורת חסד." עד כאן מהמלבי"ם.

ואז נעשה "כנהר שאינו פסק" שהמים זורמים בו ללא הפסק שהם בחינת חסדים והם מתוקים ונשפכים אל הים וממתקים הדינים. אך בים אין נראה המיתוק ואומר שיתגלו לבסוף.

וכאן אחר שבירר את חלקו השני מן המשנה חוזר לתחילתה ומבאר מהי תורה לשמה. כפי שאומר האריז"ל כמה פעמים (שער מאמרי רז"ל על פרקי אבות, שער המצוות פרשת ואתחנן, פרי עץ חיים, ועוד) שתורה לשמה היא תורה לשם ה', דהיינו לוקח את המילה "לשמה" ומחלקה כך: לשמ " ה (לשם ה'). מגלה יותר הרב אבולעפיה ואומר (גן נעול) "המשכיל בתורת ה', בעיינו בה לשמה, היא בעצמה מדברת לו פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו. ורואה אותה עין בעין, ומדבר אתה פנים אל פנים."
ויותר גלוי אומר הרב אבולעפיה "והנה היה סגולה מיוחדת ונבדל שביעי מכל הנזכרים והיה מפני דעתו התורה שלמדה לשמה. וסוד מלת לשמה שזכרוה רבותינו בכל מקום תמיד הוא שם המפורש" (אמרי שפר).
שלומד הוא את הה' מן לשמה שהוא שם השם, השם המפורש.

ונחזור לביאורו של הבעש"ט שאומר לשמה-לשם התיבה והאות. פירוש זה נורא ואיום ולא נעריך בו, רק נגיד שרוצה ללמדנו הבעש"ט דרך הנבואה, שבאם נדביק האותיות והתיבות לשורשם יחזרו האותיות וידברו באנו. והיכן שורשן? הרי יצאו מתוכנו ושם שורשן. (עדין צריך כאן הרחבה עצומה ואלי אסתייע בפעם אחרת).

וכאן חוזר ומקשר המאמר לפרשתנו "וישמע יתרו". 'יתרו' בגימטריא שווה 616 וכן 'התורה' דהיינו נחלק את המילה ה' 'תורה. והה' הוא "הלשמה" הוא השם הוא המפורש.
וכך דורש הוא את המילה "וישמע" שכאן כתוב "וַיִּשְׁמַע" והתורה הרי במקורה אינה מנוקדת כדי שנדרוש בה. וכן הוא דורש "וַיְשַׁמַּע" וכפי שמפרש בעל המצודות "וישמע - ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף."

ובהמשך התורה "כהן מדין", כהן הוא המברך את העם הוא המשפיע חסד. ומִדְיָן אותיות דין היינו שממתיק בחסדים את הדין על ידי הלימוד תורה לשמה ואז הופכת לו לכלה והוא לה לחתן. כפי שדורש המשך הפסוק מן הפרשה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה" אל תקרא חֹתֵן אלא חָתָן.

עד כאן לימוד על דברי ה"דגל" ובעזרת השם שנזכה כולנו ללמוד לשמה ונוכל להמשיך ולבאר את המשך המאמר.

וישמע יתרו

הבעל שם טוב הקדוש לאחר הסתלקותו היה יורד לומד עם נכדו בעל "דגל מחנה אפרים" את התורה כפי שלמדו בשמי השמים.
כך אומר הוא בפרשתנו:
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי מאמר רז"ל (אבות פ"ו, מ"א) העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וענין מגלין לו רזי תורה נזכר גם כן בזוהר עיין שם על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה כי מי שלומד תורה לשמה נעשה התורה לו לבחינת אשה והוא נעשה לה לבעל על דרך (במדבר ז', א') ויהי ביום כלות משה כלת כתיב וכן הוא בכל דור ודור ראשי ועיני הדור הם בחינת משה כמו שנזכר בגמרא (שבת ק"א:) משה שפיר קאמרת שקרא אחד לחבירו משה שהוא הדעת ומי שיש לו בחינת דעת הוא נקרא משה, ולהבין הענין ונעשה כמעיין המתגבר הוא על דרך (משלי ל"א, כ"ו) ותורת חסד על לשונה והיינו שהתורה היא כולה חסד (עיין סוטה י"ד. ובתנחומא וירא) ומי שמדבק עצמו בתורה ולומד תורה לשמה נעשה כמעיין המתגבר והיינו כמו מעיין הנובע תמיד ממנו מים חיים כך הוא ממשיך תמיד חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם כל אחד לפי בחינתו ואף על פי שאינו נראה ונגלה לעין החסדים עם כל זה בודאי הם חסדים גמורים ויתגלו לבסוף, ומה שאמר וכנהר שאינו פוסק היינו שתמיד בכל עת ובכל רגע הוא ממשיך חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם ואינו נפסק כלל ובזה הוא ממתיק כל הדינים שנמתקין ונעשים חסדים גמורים וידוע מה שכתוב בכתבי האר"י זללה"ה ענין תורה לשמה היינו לשם ה"א עיין שם, והגם שאמר אא"ז זללה"ה לשמה היינו לשם התיבה והאות עצמה מסתמא ענינם אחד הם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וישמע יתרו "יתרו" מספר התורה היינו ה' תורה רצה לומר תורה לשמה שהוא לשם ה"א כנ"ל וישמע לשון אסיפה וחיבור כמו (שמואל - א ט"ו, ד') וישמע שאול את העם והיינו כשמאסף ומחבר עצמו בלימוד התורה לשמה מספר יתרו כנ"ל אז כהן מדין היינו כהן הוא מסטרא דחסד מדין היינו מדין פירוש
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על
שעושה מדין חסד בחינת כהן והיינו על ידי חסדים שהוא ממשיך תמיד הוא ממתיק כל הדינים כנ"ל, חתן משה ובתורה לא כתיב נקודות ויש לפרש חתן משה היינו שנעשה גם בחינת משה שהיה נקרא חתן להתורה כמו שכתוב (במדבר ז', א') ביום כלת משה שהתורה היה לו לבחינת כלה כנ"ל וכן בכל דור ודור כשלומד תורה לשמה והוא בחינת משה נעשה בחינת חתן להתורה ואז נתגלה לו רזי תורה על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה והבן: עד כאן דגל מחנה אפרים הקדוש.
היה בדעתי להוסיף ולפרש דבריו, אך פחד נורא נפל עלי ולא העזתי להכנס לתוך דבריו. ואולי עניין "קט" אעורר והשם ירחם-אומר "בעל הדגל", ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. שרוצה לומר שהפכה לו התורה לכלה. וכשנעיין בתורה נמצא שכתוב "כלות" מלא. ומהיכן לקח "בעל הדגל" את השגתו?? אלא מי שלומד תורה לשמה ורבו מלאך השם צבאות יש בידו הכח! והנה לכם ההוכחה - אומר צדיק ונורא בעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך זצקללה"ה כך: "אמנם בישיבה של מטה צריך למסור רזי התורה בלחישה ושיהא פשט הדברים קרובים למושכל לרבים, ע"כ דבריו, המשכיל יבין דהוא הדין כל שארי הענינים דדרשו חז"ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו, כגון כלות משה [במדבר ז א] שדרשו חז"ל כלת כתיב [במדב"ר פי"ב ח'] ובמסורה שלפנינו מלא, אבל הם ידעו שבמתיבתא עילאה נכתב חסר (כן הוא בזהר), ויש לי לומר שבכאן ג"כ הוא כך, במתיבתא עילאה שם אין פחד מהחיצונים נכתב בכורי ענבם חסר הכוונה עפ"י הנ"ל, מה שאין כן במתיבתא תתאה לא יתכן לרמזו בפירוש, והבן: (הערה שלי אמנון- כשאומר הצדיק ע"כ דבריו מתכוון לדברי החיד"א שמבאר את המילה ענבים שכתובה חסר - ענבם).
וכעת בעזרת החונן לאדם דעת - אפתח פי ואומר:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:
ונחלקו חז"ל בדעותיהם מתי הגיע יתרו, אם לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה. ותמוה איך נחלקים חז"ל בענין כה פשוט, שהרי הם כולם נביאים ובעלי רוח הקודש וידע כל אחד מהם להחיות מתים והיתה בידם קבלה עד משה רבנו. ואיך לא ידעו הם מתי הגיע יתרו אל משה?
אלא יש לומר שלא נחלקו הם במציאות, שהרי גלוי וידוע לפניהם, אך ידיעתם היא בקבלה וכשבאים הם להוכיח ברבים צריכים הם אל החכמה שתוכח דעתם בחכמה ובתורה, שאין האמונה מתקבלת אלא בחכמה כפי שאמר החכם מכל אדם (משלי א ה) "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה".

וכפי משמעות הפסוקים מן התורה נשמע לכאן ולכאן, שאם הולכים על פי סדר הפסוקים הרי שיתרו הגיע לפני מתן תורה ואחר כך בא מתן תורה, מה שמכריע שהגיע לפני מתן תורה.
ומן הכתוב שהבאנו לעיל "ויבא יתרו.. אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים" מוכרע שהגיע לאחר מתן תורה, שהרי חנו עם ישראל שם שנה אחת לאחר מתן תורה.
ועוד מתוך דברי משה עם יתרו, וכן מעצת יתרו "אתה תחזה", נראה שמדובר כאן לאחר מתן תורה, וניתן להסיק שהגיע לאחר מתן תורה.
ורוב המפרשים ובפרט ההולכים בדרך הסוד רוצים להכריע שהגיע יתרו קודם מתן תורה. ו"עדין צריכים אנו למודעי". אנא נלך?
ובטרם נמשיך אשוב לתחילת הפרשה "וישמע יתרו" ושואלים המפרשים מה שמועה שמע ובא? אומר רש"י שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ומכיון שיתרו היה גר במדבר במדין שמרוחק מאות קילומטרים מן מקום חנייתם של עם ישראל, ועדיין כבלי "hot" טרם הונחו שם, איך שמע? אלא היתה לו צלחת "yes" רוצים להגיד לנו חז"ל שאחז יתרו במדרגת הנבואה ושמע ברוח קודשו את אלו השמועות.
בכל אופן מן הפירוש "שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" ששניהם היו קודם מתן תורה נראה שבא לפני מתן תורה.
אך הפלא ופלא אומר ילקוט שמעוני כך: "וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא.
רבי אלעזר המודעי מחדש לנו חידוש עצום ששמע יתרו ברוח קדשו מתן תורה ובא!!
ומכל זה בא אני ומעיז ברעד ורטט להגיד שהרי ידעו חז"ל את המציאות. ומכל דבריהם שומע אני את המסר שמעבירים אלי. יתרו שמע בנבואתו את מעמד מתן תורה -"אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:" והגיע למדבר עוד בטרם שהיה מתן תורה, וכבר מזהיר את משה מהמעמד ומגדול והעבודה שמחכה למשה ונותן לו את עצתו "אתה תחזה".
השם יכפר ויעזור ויחמול אלינו ויפתח ליבנו.

ויט משה את ידו

אתמול זכיתי להיות בברית של חבר שמל את בנו שנתעבר ברחם אימו בנס. ונולד בפרשת ניסי מצרים. ונימול בנס ים סוף. וביקש חברי שהגיד דבר תורה כיון שיש לי חלק בענין. ומכיון שזמן ארוך לא כתבתי בבלוג מסיבותי, החלטתי לשתף אותכם בדברי התורה שאמרתי והנה הם:

מונה ספר החינוך את מצות פרו ורבו כראשונה באומרו: "בְּרֵאשִׁית - יֵשׁ בָּה מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א כח) וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ: מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב (גיטין מא, ב במשנה), שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּיִשׁוּבוֹ, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו מה יח) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וְהִיא מִצְוָה גְדוֹלָה שֶׁבְּסִבָּתָה מִתְקַיְּמוֹת כָּל הַמִּצְוֹת בָּעוֹלָם, כִּי לִבְנֵי אָדָם נִתְּנוּ וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (ברכות כה, ב): דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָתַי חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בָּהּ, וְכַמָּה בָּנִים יִהְיֶה לוֹ וְיִפָּטֵר, וּמֵאֵיזוֹ מִצְוֹת הוּא פָּטוּר בְּעָסְקוֹ בָּזוֹ, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבוֹאָרִים בִּיבָמוֹת בְּפֶרֶק ו' (דף סא, ב. וסב, ב.) וּבִבְרָכוֹת (דף טז, א.). (שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג): וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן (קדושין לו, ב) וְחַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בָּהּ מִשֶּׁהוּא רָאוּי לָהּ, וְהוּא הַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א.) לִשָּׂא אִשָּׁה. וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֻטֶלֶת עַל הַנָּשִׁים, וְהַמְבַטְּלָהּ בִּטֵּל עֲשֵׂה וְעָנְשׁוֹ גָדוֹל מְאֹד, (קדושין כט, ב.) שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם לְיַשֵּׁב עוֹלָמוֹ":

לכאורה נראה מוזר שפתחה התורה את המצוות, במצוה זו. שהרי רוצה להדגיש התורה את חשיבותה של מצוה זו מכל המצוות, שהרי היא הראשונה שבה נצטוינו.
ומאידך לוּ לא כתבה לנו התורה מצוה זו לא היינו מקיימים אותה? שהרי אנו רואים שכל העולם מוליד ילדים אפילו כל בעלי החיים פרים ורבים מדוע טרחה התורה בעניין כה פשוט להודיע בראש ובראשונה שזו המצוה הכי חשובה שבסיבתה מתקיים העולם?
אך אם נתבונן במצווה זו בעיון ובשכל נראה שאין השכל מקבל מצוה זו שהרי הילדים הם טורח ומעמסה וצריך אני לחלק את ממוני גם בניהם. צריך לדאוג לגידולם לחינוכם, ונראה שנתח גדול מן החיים צריך להקדיש בעבורם, וזאת בשנים היפות והטובות של חיינו.

כאן כבר מתחילה לקבל המצוה את כוחה, שאילולי נצטוינו לא היה לנו הכח והרצון לקיים את ההיתרבות. ובכלל מה לי להשאיר כאן ממשיכים אחרי שהרי אני הולך מכאן ומה לי ולהם. ועל כן באה המצווה לכפות עלי את עניין ההיתרבות.

ואם כן מה נותן לכל הגוים ולהבדיל לכל בעלי החיים את אותו העניין של היתרבות? שהרי אין הם מצווים!

אלה נצטרך להתבונן לעומק הענין וחפש את הכח הדוחף.- העולם משתלשל מן האין אל היש. האין שנקרא אין סוף מכיל בתוכו את הכל בכח. כדוגמת אבן המצת שכאשר אנו משפשפים אותה יוצא ניצוצות. אם נקח את האבן ונחתוך אותה לחלקיקים לא נמצא בתוכה את הניצוצות. כך נכון גם לגבי האין סוף, שם נמצא הכל בכח ומשם יוצא בדרך ההשתלשלות אל הפועל.
אך את המעבר מן האין ליש קשה לשכל לתפוס.

מסביר ספר היצירה, בקצרה ובהסתרה, את ההשתלשלות. קורא הוא למצב הראשוני שלפני היציאה אל הפועל: רוח אלהים חיים. מסבירים המפרשים וכן גוף הספר שהכוונה על רוח הקודש. דהיינו רוח הקודש היא לא בעלת תנועה ואינה גוף ואפילו אינה כוח בגוף והיא כדוגמת המחשבה שברגע שאני אוחז בה היא מתפעלת מעצמה.
ומאותה רוח הקודש יוצאת רוח - כך ממשיך ספר היצירה. זהו כבר היסוד הראשוני של הרוח הרוצה להגיד שיש בה את כח התנועה. זהו החוק הראשון של ניוטון:
"גוף ישאף להתמיד במהירותו, כל עוד סכום הכוחות הפועלים עליו הינו אפס".
ומן הרוח יוצא המים כך ממשיך ספר היצירה. המים הם המשל של ההתפשטות.
"זהו הכח שמבטא את מכפלת התאוצה במסה" - כך מסביר ניוטון את החוק השני שלו.

ואחר מן המים יוצא האש מספר לנו ספר היצירה. הוא הביטוי של ההתנגדות כמו שראינו באבן המצת שמן החיכוך נוצר ניצוץ,
ולפי ניוטון בחוקו השלישי "שעל כל כח בגוף מופעל כנגדו כח שווה".
שלשת כוחות אלו נקראים לפי ספר היצירה "תלי"
לפי האסטרולוגים התלי מחזיק את היקום משתי נקודות בקצותיו הקדמונים ציורו כנחש ענק המחזיק את הכדור משני קצוותיו.
האסטרולוגים יודעים להגיד שנקודות אלו הן נקודות וירטואליות המציינות את נקודת החיתוך בין מסלול הירח לבין מסלול השמש כפי שזה נראה מכדור הארץ.

למעשה אנו אומרים שהתלי הוא הביטוי של היציאה בפועל של רוח הקודש. הוא התגשמות אותה הרוח, אותה התנועה שנוצרת בנקודות הוירטואליות הם הגורמות לכל הישויות בעולם את התענוג מן חיבורי הגופים. בין לבני אדם בין לבעלי החיים ואפילו למערכות הכוכבים והמזלות. שהרי כל חודש וכל שנה שבאים הם הולדה של קודמיו. תחילת החודש נקראת מולד אנו משתמשים במונח עיבור על מנת להוסיף חודש, מעברים את השנה. גם גופים שמימים אילו יש להם הנאה מן החיבור וזה מה שדוחף אותם למעשה.
כך עכשיו מובן מדוע כל היקום משתתף במעשה ההולדה - התענוג שמאחרי המעשה דוחף את הכל.
אך לנו בני אדם המשתמשים בשכל יכול אותו הכח להבלם עקב התבוננות שכלית - לכן נצטווינו.
ואם נשאל על הגויים רואים אנו שככל שאדם דתו נבנית קרוב לשכל כך דוחה את הילודה, ומי שדתו נבנית על אמונה כמו המוסלמים מקבל הוא את הילודה כברורה והכרחית.
ואילו הגויים הנאורים מה יגידו הם על עצם קיימם את הציווי?
נוכל להגיד אליהם כשמורידים את המכנסים השכל יורד מטה.
כמובן שלא באנו לשלול את הילודה אלא נהפוך הוא. האושר הגדול ביותר של ההורים אלו הילדים. כל הורה יודע ורואה את הפלא הגדול הזה שנקרא ילדים אין נס גדול יותר מזה.
ואולי נסיים מענייני הפרשה בניסים הגדולים שבאו על עם ישראל בשנתם האחרונה במצרים.
רד"ו שנים שירדו ישראל למצרים במשך מאתים ועשרה השנים שהיינו במצרים ב"כור הברזל" כך מכנה שלמה המלך את המאורעות הללו.
לכור הברזל נכנס הברזל לאותה האש הרותחת עד שהופך לנוזל בחינת שינוי הטבע.
כך בשנים אלו זוככנו עד שעלינו למדרגת מעל הטבע. וכשבאו המכות על המצרים בשנה האחרונה לישיבה במצרים, עם ישראל מעל הטבע, המכות לא יכולות לתפוס אותו ונהפוך הוא, הם עוד מרפאות ומחזקות אותו. המכות מכות בדרך הטבע, שהרי פרעה שם עצמו לאלהים הוא השולט בטבע ואז באו המכות ושברו אותו ואת כל עמו לרסיסים, השליטה בטבע מתפורר לו בין אצבעותיו. ועם ישראל שהטבע כעת לא שולט עליהם אינם ניזוקים, אלא בחושך רואים הם כפלים אור. ואז מגיעים הם בבורחם ממצרים אל המדבר. ועומדים על שפת הים. הים לפניהם ופרעה וחילו מאחריהם. צועקים העם אל משה הושיענו! ומשה צועק אל השם, ואומר לו השם מה תצעק אלי סעו!! וכך נכנסים למים. והמים מגיעים עד נפש, ועוד מעט ונראה כי טובעים הם.

ועומד פרעה על ראש ההר ורואה את המחזה המרהיב וכולו שמחה. אומר הוא בליבו סגר עליהם המדבר, ועכשיו יטבעו כולם בים, אין לי צורך לעשות מאום. המתין כאן והראה בתבוסתן. והים גועש וסוער, ורואה פרעה את כל עבדיו שקועים במים והמים עברו את ראשם וצועדים הם בקרקעית הים.
אומר בפרעה בליבו שוב משה עושה לי כאן "טריק", ודאי אין כאן מים ומשה מנסה הוא להניס את כל העם. מניף פרעה את ידו וקורא לפרשיו קדימה! חסלו את כולם! ואז דוהרים כל פרשיו אל המים והמים נסים לקראתם. המים הם הניסים לעם ישראל והם המכה הגדולה מכל המכות שבאו על מצרים. כל רכב פרעה וחילו טבע בים וישראל שהם מחוץ לטבע הולכים בתוך הים אך בקרקעיתו ביבשה, שהרי הם מחוץ לחוקי הטבע.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ט"ו בשבט שמח.

מפתח השמות המשך

והנה עוד קטע מעניין

והמעיין במה שנאמר בענייני המושיע הראשון כראוי הוא לבדו יבין ממנו סוד המושיע האחרון הנזכר כי שניהם סימנם בשם השם בהכרח. וסימן האותיות השניות מצורפות הנרמזות בתיבות הנזכרות שעליהם חקוק בי"ה שמ"ו יעידו על סוד גדול והוא שסוד בי"ה שמ"ו הוא מש"ה הבי"א, המשי"ח. ואברהם הוא נזכר באותיות השניות האלו ב'ראשית י'הודה ה'באים ש'מות מ'וצא ו'אעידה. (בששת המילים אם נקח את כל האותיות השניות נקבל ואברהם) וכמה מופתים חזקים עלו בידינו על ענייני מראה הנבואה ועל השגחתה ועל היות העניינים המובאים באלו הדרכים הנרמזים בשמות נראים לכל הנביאים ומתגלים להם ונגלים לעיני לבותיהם בדרכים נחשבים בשכלם מכח השם, מהם ישרים מהם משונים בשינויים רבים ובעניינים מתחלפים. וזו היא המעלה העליונה אשר אפשר שיגיע אליה אדם עם השלמות אחר שיכוון להשיגה בכוונה מופלאה וירצה ברצון חשקיי להגיע אל זו המעלה לכבוד קונו לבד ויבחר בהשגת התכלית הזאת בחירה תכליות (תכלית הבחירה) אשר לא יסופק בה בדבר וימאס כל הנאות העולם זולתה ויבקש להיות נהנה מזיו השכינה בחייו וכל שכן אחר חייו אלה, במצאו חיי החיים שהם נצחיים בלי הפסק. ואם יהנה בדבר מהבל ענייני מענייני הבלי העולם הזה יחשוב ההנאה ההיא כפי מה שהוא אשר היא מקריית הבליית עוברת ופוסקת לשעתה וישתמש בה לפי הצורך ההכרחי או המועיל. ואמנם תהיה מחשבתו מיוחדת להשגה הנזכרת תמיד עד שלא תשכח מלבו בשום עת מן העתים ואפילו בעתים שהוא נהנה בהם בזולתה באיזה דרך שהם. כי המחשבה כשהתחזקה בחשק אמיץ על דבר מיוחד ימצאנה האדם מדובקת בדבר ההוא בהקיץ ובחלום עד שיצייר החושב החושק ההוא שהדבר אתו תמיד ולפניו מצוייר כמו שהוא אחר שהשיג ממנו מה שהשיג מעט או הרבה. כי טבע החשק הוא מהירות מרוצה מדבקת החשק בין החושק והחשוק. וזהו עניין ההשגה האמיתית המביאה לידי חוזק החשק. ואם כן הנה התלמוד מביא לידי השגה וההשגה מביאה לידי הכוונה והכוונה לידי הרצון והרצון לידי הבחירה והבחירה לידי החיים הנצחיים. ואמנם התלמוד שהביא לידי ההשגה כלל בתוכו תלמוד תורה בחכמה עד שישוב הלומד בה חכם. ובתבונה עד שישוב בה מבין דבר מתוך דבר, כלומר שיבין מה שלא למד מתוך מה שלמד. ובדעת עד שישוב יודע הכללים הראויים להיותם נודעים לכל חכם ומבין מדעתו על ידי מסירת ראשי הפרקים בעניינים עמוקים. וזאת ההשגה הנזכרת נקראת אצלנו ציור מחשביי כולל כל ההשגות הכלליות.

ואין צריך להאריך בזה יותר מזה במקום הזה לפי כוונתינו בו והוא שאנחנו כווננו פה להודיע עניין השמות ואיך הם מביאים לידי ההשגה הנזכרת לכל שלם במדותיו עם שלמות יצירתו אחרי למדו תלמוד תורה הרבה, עד שיקבל ממנה להיותו בעדה חכם ומבין מדעתו. ואחרי כן יכין עצמו בכוונה חשקיית אשר בחר בה כבר יותר מכל הדברים שבעולם וישיג בהתבודדו להשיגה מה שביכולתו להשיג ממנה. ויוסיף בה תמיד חוזק אחר חוזק כמו שעשה משה רבינו ע"ה בזו ההשגה בעצמה, שבה נתעלה והגיע לקבל מהשם הדבור האלוהי פה אל פה, כמו שנאמר עליו "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת יהוה יביט". וזכרו בו המקובלים השלמים שבזכות "ויסתר" זכה לקלסתר, ובזכות כי "ירא מהביט" זכה ל"ותמונת יהוה יביט". שכך הדין נותן לכל מבקש להשיג בהביטו לאותם עניינים האלהיים הנעלמים מרוב החכמים, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ואז יגמל להיות חכמתו מתקיימת. והחטא הנה הוא שיירא שמא יחטיאנו הציור הדמיוני כי ענין ציור נופל על כל דבר שאדם יכול לצייר מציאותו או מהותו או מקריו במחשבתו בין בכח בין בפעל בין בעצם בין במקרה בין בחיוב בין בשלילה. ויש ממנו ציור הרגשיי ויש ממנו דמיוניי ויש ממנו שכליי. הרגשיי, הוא המושג באחד מחמשת החושים שהם הראות והשמע והריח והטעם והמשוש. ויש לכל השגה מאלו ההשגות המורגשות גבול ידוע לפי המרגיש והמורגש ולפי כח ההרגש שבכל איש ואיש מנושאי הכוחות האלה.

ואם ירצה המבקש להשיג בהרגש להוציא כח מגבולו, תשוב עליו חולשה עד שלא יוכל לעמוד על גבולו הראשון מפני העבירו ההרגש לעבור גבולו ואז יחטא החוש בציורו. ועל כן יקרה לקצת המציירים שישיגו העניינים לפי חטא ההרגש על מה שאין צורת המציירים ככה. ויקרא אותו הציור ציור כוזב ולפיכך אין ראוי לסמוך עליו. ואמנם הציור הצודק הוא שראוי לסמוך עליו וכשיהיה הדבור צודק לא יצדק אלא בהיות טבע המציאות הכללי או הפרטי אמיתי וצודק עמו. כאמרך בפועל שהדבר הפרטי הזה הרמוז אליו הוא אדם ושמו אדם, על איש אחד מבני אדם קטן או גדול זכר או נקבה. והנה זה האיש הנמצא הוא פרטי אבל השם עליו הוא כללי. וכל פרטי ראוי היה לקראו בשם מיוחד לו, עד שהיה נבדל בו וניכר למזכירו בשם ההוא. אלא מפני שאין כח בדבור האדם להשיג זה ואפילו במינים כל שכן באישיהם. ואמנם נקראו האישים בשם המין כדי לקבץ תחת הציור השכלי כל מין ומין מצד שמו הכללי. ויהיה ניכר בהרגש כל אחד ואחד מאישי המין עד שידע המרגיש שזה המורגש הוא אדם על דרך משל או חמור או שור או סוס או קוף וכיוצא בהם מכל מיני בעלי חיים המצויירים בציור פרטי מורה על כל מין ומין.

מפתח השמות

הנה קטע נוסף מתוך מפתח השמות

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הנה זה הספר השני בו יתגלה [מפתח השמות] סתום וחתום בחכמת השמות וראוי שיפתח במפתח שם משלש עד שוב המבוי מפלש. ועל כן בא בראשו מה שכולל את כולו. וכל מקובל יודע שספר תורה גויל שלם ראוי שיכתב כולו בווין בראשי דפיו. ואמנם ששה דבורים אלה ראויים להיותם ראשי ששה דפים ידועים וסימנם בי"ה שמ"ו, ורמזם "סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח' ה'). והם רמוזים בששה דבורים ראשונים שבראש זה הספר השני כמו שנקדנו עליהם בראשיהם ושביה"ם סימניהם ואעפ"כ שהם בי"ה שמ"ו מצורפים והם סימן המשי"ח. ואלה הם פסוקיהם הששה, ב' מן בראשית י' מן יהודה ה' מן הבאים ש' מן שמות מ' מן מוצא ו' מן ואעידה.

ואחר אלו ההערות ראוי לדעת שאלה הששה הם מעוררים דעת חכמי הקבלה ומורים לנו דרכים אשר היו זרים מאד באזנינו לו שמענום מפי חכמי המחקר. כי אין זה עניין שיסבול שקול הדעת לשתף ששה דבורים מראש התורה ועד קרוב לסופה ולקחת אות ראשונה מכל תיבה ולעשות ממנה אות משותפת אל אות כדי להוליד משלש תיבות בלקיחת ראשיהם מלת בי"ה ומשלש תיבות אחרות מלת שמ"ו. ולהמשיך הכלל בהתחלת אות ו"ו שהוא האות הששי, רמז לאלף הששי אשר בהתחלתו יבוא המשי"ח ויתפאר בידיעת השם ויאמר שסבת ביאתו הוא ביה שמו. ומה שנרמז בו בבראשית רבא אינו נעלם מן המקובלים. ואמנם קשה על כל מקובל שלם לגלות עניין זה לשום חכם מחכמי ישראל השלמים שלא הכניסו עצמם בדרך זו ולא טעמו בו טעם המן, "כי לא ידעו מה הוא", וכל שכן שקשה כמה כפלים יותר לגלותו להמון העם. ואם לחכמי ישראל קשה לגלותו קל וחומר לחכמי אומות העולם ואפילו לפילוסופים שגם הם לא ראו אור בדרך זו ולא ידעוה, כי אם הנביאים ובניהם ותלמידיהם הנמשכים אחריהם בה, ולהם ראויה ולא לזולתם שהם תכלית מציאות המין האנושי. ואיך יתכן לגלות הדרך הארוך הזה למי שמבקש למצוא האמת בלי טורח ובלתי השתדלות. והנה רוב החכמים אם תאמר להם צאו עמי עד מהלך מיל או שנים או שלשה ונדבר בסוד מסודות התורה ונתבודד ונמתיק סוד יחדו, מיד יענו ולמה נתרחק כל כך לא, אבל פה נדבר במקום שיזדמן. ואילו היה רואה המלמד שלא היה צורך להתרחק או לא היה בריחוק תועלת הכרחית לא היה גם הוא מבקש להתרחק, כי לא היה מבקש ריחוק בהיותו מבין שהקירוב מספיק ולא היה מבקש לטרוח לבטלה.

ומכלל דרכי הקבלה הזאת שהמקבל מחויב שיקבל מה שימסר לו מפי רבו ולהשתדל להוציא מה שבכחו לפעל בלי קושייא כפי בקשת התכלית האחרונה מיד במהרה כי הדברים מעידים לו בסוף על התכלית קצתם על קצתם. אבל מי שיאמר לו בא ונתבודד, ויאמר לא עתה כי יש לו לעשות, זה אינו מכלל המבקש להתנבאת. ומשלו אצלי הוא כמי שאומרים לו בוא אל הר פלוני לטובתך והוא לבקשת ממון טמון ידוע למבקשיו. ולא גילו לו למה ילך שם אבל אמרו לו סתם בוא עמנו. וענה ואמר לא, כי יש לו לעשות והוא כדי שירויח בפעלו פרוטה אחת נמנע מלכת ואותה הפרוטה הפסידתהו ממון רב והוא לא ידע זה. כך אצלי זה הענין הנרמז בין המוסר והמקבל שאינו ראוי לקבלה הנבואית. והדרך הזה רחוק מהדעות בתכלית הרוחק, ואיך לא תהיה זאת סבה להאריך בזה הספר יותר מהארבעה ספרים האחרים, כי הכל תלוי בשמות והם התחייה. ואיך לא יהיה זה עניין זר מאד לאמור למקבל קח אות מראש התורה ואות מתוכה ואות מסופה וחדש תיבה. וכן כל אות חברנה אל חברתה עד שיולד כלל אחד ידוע בשתי תיבות ויהיו שני עדים על אמתת התורה כולה ועל עומק דרכיה ועל סתרי ותיבותיה. וכל זה להודיענו שאין אתנו דבר שנוכל להבין רוב עמקו ועניין מעלותיו ודרכי נפלאותיו בקלות. כמו דברי התורה כשנקחם על אמתתם ועל מה שנתנו לנו לדעת בנתיבותיהם דרכי י"י אלהינו. ולפיכך כשנעמיק בם יותר זה מזה יתעלה כל איש ממנו יותר זה על זה. וכל הפוחת מלהעמיק פוחתין לו וכל המוסיף מוסיפין לו ואמנם תוספת העומק צריכה שמירה מופלאה וסדר נערך על יושר ואם לאו יהיה המוסיף גורע.

פרשת שמות

אנו עומדים בפרש שמות ואביא קטע מפירושו של הרב אבולעפיה לפרשה ישנם עשרות עמודים בספרו "מפתח השמות" לספר שמות וישנם סודות וגילויים עצומים. אך כדי לא להעמיס על הקוראים אביא קטעים קצרים ומעניינים והנה אחד:

ועל כן אמרנו שהעצה היא מחשבה מתוקנת לפי לב בעליה, ועל כן העצה תלויה בין הין ולאו. והכוונה היא קצת מחשבה משותפת בין ההרגש והדמיון לפיכך רוב בעלי החיים מכוונים. והרצון הוא קצת ציור משותף עם הכוונה. והבחירה היא עניין מיוחס לכל בעל שכל בלבד, ולפיכך אין שם בחירה נופל על כח בלתי מדבר. והבחירה היא מחשבה וציור משותפים עם ההרגש והדמיון והשכל. וזה לפי שההשגות האנושיות הם ג' מינים המין האחד תלוי בחמשת החושים ונקרא הרגש בכלל והוא עניין השגה חיצונית. והמין השני תלוי במה שיעלה מן החושים אחר שהושג בחושים והוא יותר דק מן ההרגש ואע"פ שרודף אחריו ונקרא דמיון בכלל והוא עניין השגה פנימית. והמין השלישי תלוי במה שהושג מההרגש והדמיון יחד מצד אחד ואינו תלוי באחד מהם מצד אחר ונקרא שכל אנושי בכלל. והוא עניין השגה דקה ועמוקה מן הדמיון והוא דיין עליו לאמתו ולרכזו בו. וכל אלו השלשה כחות הם כחות בגופים, והנפש היא שרשיהם. ואיברי הגוף נושאים ההרגשות והם ידועים לכל. והכחות הם השמע והראות והריח והטעם והמשוש ואיבריהם ידועים. ואמנם הדמיון הלב נושא אותו והמח מצייר ונותן ביד הלב שהוא המבין דבר מתוך דבר וכן התעלומות הדמיוניות. והשכל מיוחס אל הנפש מפני שדבקותו בה לבדה ולא בדבר אחר ויש שם השגה אחרת מיוחדת ומיוחסת לקצת אישי מין האדם בלבד והיא שהם מקבלים אותה ממי שאינו גוף ולא כח בגוף אחר שלמות ההרגש והדמיון והשכל האנושיים. ותושג זו ההשגה מבלעדי אמצעות הגופים אבל לא בלתי אמצעות כחות הגופים. והנה מפני זה ידמה אותה המשיג שלשת השגותיו יחד, כי ידמה מורגשת ומדומה ומושכלת ולפיכך אי אפשר היותה לעולם בהקיץ ובהתעוררות גמורה אבל תהיה למשיג כדמות תעודה ממש ונקראת זו ההשגה חלום או נבואה. ועניין אומרנו חלום לא כשאר החלומות הצודקות אלא חלום של נבואה ור"ל נבואה חלושה שלא התחזקה אצל רואה בתכלית החוזק.

אמנם הנבואה הגמורה ג"כ היא על מדרגות רבות והיא על דרך שהמשיג רואה מיד כי השגתו זאת היא השגת נבואה והיא באה לו מזולתו לא מכחו בלבד. וכמו שמשיג הממשש הגוף החם שזה הגוף חם ויאמר שאין חומו ממני שמששתיו אבל היא ממנו ואמנם אני השגתי בכח שהיה לי עליו להשיגו בעת הפועל המשושי. כן המשיג הדבור הנבואי ישיג שזה הדבר שהשיגו אינו ממנו אלא מן הפועל בו הדבר שהשיג, ויכיר בזה שיש לו כח לקבל עניינו לבד. ולפיכך לא ישיג ממנו אלא כפי שיעור כחו עליו וכפי שיעור השפע הבא אליו מצד המשפיע. ויתחייב מזה שיבוא זה הדבר לאדם בפעם הראשונה שמתחיל בזו ההשגה בחולשה גדולה ויקבלנה בפחד גדול מפני מיעוט הרגלו עליה, עד שיתחזק עניינה אצלו זמן אחר כן, וכשיתחזק יהיה על מדרגות רבות. ולפיכך יראה תחלה דמיונות ומשלים וחידות זרות עמוקות מאד אצלו עד שירגיל בהשגה ויראה מלאך אחד או רבים בדמיונות משונות עם היותו יודע שאין המלאך בעל דמות כלל וישמע דבריו או יראה השם או ישמע דבריו באמצעות דמויות הכבוד ג"כ אשר אינו בעל דמות ג"כ. וישתנה הנראה אצלו תמיד, פעם בשינוי גדול ופעם בקצת שינוי. ויתכן שיראה פעמים רבות העניין שצריך אליו לדעתו מצד הנבואה בדרכים מתחדשים מפני היות הכלי חלוש והוא כח המדמה. ולפעמים יראה הרואה צורות משונות מבהילות מפני רוע דרכי אנשי הדור כי כל המראות הנבואיות הן כוונות באות מהשם להודיע לנביאים עיקר השגת השם בבני אדם. ועל כן יש מהם שיודיעם הקב"ה זה לעצמם בלבד כדי להוציאם מכל צד מבוכה ולהיות חלקם בחיים הצפונים לצדיקים הטובים השלמים. ויש מהם שיודיעם השם עניין השגחתו בם ובבני אדם וירצה שיגלו זה לעם בין בכתב בין על פה. ויש מהם שיתן להם מופתים לאמת לעם שישלח להם שהם מדברים על פי י"י. ויש מהם שישלחם השם למשול עם י"י כמשה.
ומשום וכבר נודע עניין יכולת משה על פי השם וגם נאמר על המשיח "וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא' ד') וסודו יצר רע. אמנם אמרו עליו "הכה ארץ בשבט פיו" (שם) סודו הוא תום זמן הגלות שסימנו ביד האומה הנצרית שוה למניין מאמר דניאל אלף מאתים ותשעים דהיינו סימן אר"ץ וראשי התיבות סימנם אמת. שם נאמר אות הרשום בכתב אמת והרמז עליו אמ"ת מאר"ץ תצמח, גם הוא צופן בראשו שלשת התיבות. ומופתי המשיח אין צורך להיותם כמופתי משה רבינו ע"ה ולא כמופתי אליהו ואלישע ע"ה ולא כמופתי יהושע ע"ה אבל גדולים מכולם אך לא כמו מה שיחשבום ההמון יהודים וגוים כי יש להם חידוש במציאות אשר בו יתגלה חידוש הנעלם לכל ויוודע שההשגחה בעם הקדש עצומה מכל מה שאפשר לנו לחשוב במחשבתנו. וכל שכן בסוד תחיית המתים אשר הוא עניין שיתחדש בסיבת בוא המושיע האחרון.