מתחיל בלימוד קבלה

מאחר שכבר הכנתי עצמי ללימוד הקבלה התחיל בלימוד:

אפתח במאמר מתורת האריז"ל (ספר עץ חיים - שער א ענף ב)

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלנו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש. והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה". עד כאן לשונו.

אומרים מפרשים רבים שעניין הצמצום אי אפשר להבינו כפשוטו, ואנסה לבארו כפי השגתי והשם יסלח לי אם שגיתי.

מקדים האריז"ל הקדמה קצרה לדבריו ומסביר את תמונת המצב לפני הצמצום, והצמצום מתחיל במשפט, "וכאשר עלה ברצונו". ואומר אני כי הרצון הוא צמצום המחשבה, שהמחשבה רָצָה לכל כיוון והרצון תופס אותה בנקודה מסוימת. וזה הצמצום הראשוני המדובר כאן. צמצום זה הביא את האור אין סוף לנקודה אחת.

שאלה ראשונה. מזה נקודה אחת?

נניח את העיפרון על הנייר באופן שתיווצר נקודה. למעשה מה שאנו רואים בעין זהו הסבר תאורתי על "נקודה". כי אם ניקח את אותה הנקודה ונגדיל אותה נגלה שהיא מורכבת מנקודות רבות. אם כן מהי נקודה? נקודה היא החלק הקטן ביותר שאין ממנו חילוק. כמובן שזה פילוסופי ולא ניכר במציאות.

שאלה שנייה. כמה מקום תופס האין סוף? נוכל לומר שנקודה יכולה לכלול בה את האין סוף (דהיינו האין סוף יכול להימצא בנקודה הקטנה ביותר). כפי שראינו למעלה בדברי האריז"ל שבאותה נקודה מצומצמת מחשבת האין סוף כולה ורצונו. (ועוד נבאר בהמשך).

הצמצום השני הוא הצמצום לצדדים סביבות הנקודה, כמו שמסביר האריז"ל.

שאלה שלישית. איך, כדי לסבר את האוזן נוכל להבין את הצמצום השני?

אקח משל - כפי שפועל רצוננו. תפסנו מחשבה ממחשבות רבות שרצות בנו והעלנו לתודעה רצון - והוא לבנות בית. זהו הצמצום הראשון. ותכף מכאן התחלנו להרחיב את הפרטים, כאן מתחיל הצמצום השני (היכן נבנה איך יראה מי יבנה וכו' וכו'). עד שבסופו של דבר הגענו עומדים ומברכים שהחיינו על המעשה המוגמר.

שאלה רביעית. מהו החלל הפנוי?

בין הרגע של הנקודה הראשונה והצמצום השני שהוא הפרטים נוצר חלל, או בלשוננו פתח הזדמנות לסוף המעשה (הבית). זהו החלל הפנוי המוזכר למעלה. וכפי שמביא האריז"ל בהמשך דבריו (מה שלא הבאנו למעלה). והנה דבריו: "והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים."

מכאן נוכל לבאר משפט פשוט, ידוע ומפורסם בפי כל: "סוף מעשה במחשבה תחילה" אך אם נתבונן בו נראה שאיננו כל כך פשוט. שהרי יכל המשפט להיות קצר יותר – "המעשה במחשבה תחילה" – מדוע נוספה המילה "סוף"? וממנה השאלה היכן התחלת המעשה?

אך לפי הסברנו העניין קל הבנה מרגע שעלה ברצונו כאן התחלת המעשה – המעשה הוא הצמצום. (הצמצום הראשון והשני הם תחילת המעשה) ומסוף המעשה אפשר לתפוס את המחשבה תחילה. ולשם המחשה אם היינו תופסים את המעשה של בניית הבית בפעולתו הגשמית (של מישהו אחר) לא היינו יכולים להצביע בוודאות על המחשבה. כי כשקנה מישהו אדמה לא בהכרח שהוא הולך לבנות בית. שמכרנו למישהו עצים לא בהכרח שהוא הולך לבנות בית, וכך הלאה.

לסיכום רק רצוני להגיד שיש הבדל בין מעשה האלהים למעשה האדם. ואשתדל לבאר זאת במאמרים הבאים.