ויחי יעקב

אני מביא כעת את דברי הרב אבולעפיה לפרשת ויחי מתוך "מפתח החכמות".

ובסוף פרשת ויחי יעקב נאמר, "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" וגו'. והנה מענהו "אל תיראו כי התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" וגו'. "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל" וגו'. ומה אוסיף לדבר באלה הפרשיות אחר שהודעתיך מה שהורנו הפשט מהם בכלל, ואחר שגליתי דרך הנסתר בכלל אחד מהם. כי ממנו תבין שאר הכללים, וכל שכן שהודעתיך כללים רבים שמהם תתעורר להבין השאר כלו.
והברכות שבאו בענין פרשת ויחי יעקב כולם משלים בלי ספק. והנמשל קל להבין למביני המשלים והחידות וכל שכן למי שהוא בקי בחרוזים ובפיוטים ובמליצות, שהם בעלי המקרא והדקדוק והחכמה. וכל שכן למי שידע דרכי משלי חכמי לב וחידותם המופלאות המובאות בתוך התלמוד מפוזרות ובמדרשות ובאגדות מקובצות. כי חכמינו הקדמונים ז"ל שלמים היו בשלמות השנית שזכרנו והיא שלמות החסידות וכל שכן בראשונה שהיא הצדק. ויש מהם שהגיעו אל קצת מן השלמות השלישית כמו שרמזו על קצתם ואמרו פלוני ראוי היה שתשרה עליו שכינה כיהושע בן נון, אלא שאין דורו ראוי לכך. וכיוצא בזה אמרו הרבה וגילו לנו בו שהדור מונע זו המעלה בקצת זמנים מן הראוים לה. ואל תפלא מזה כי הוא ענין הכרחי.
ואחר שהשלמתי לדבר בי"ב פרשיות הכוללות כל ספר בראשית והוא הספר שקראתי שמו ספר החכמות, אשלים דברי בענין אחד מעולה כללי כולל בכלל כל מה שבא בספר הזה לפי כוונת המחבר (משה רבינו מפי השם) שהתבארה לי כונתו בו בהקדימו אותו לפני הגידו לנו ענין מולדתו ודרכיו בכל מה שעשה.
והענין הוא זה, דע כי האדם בטבעו לנטות אחר מזגיו בהכרח, ויוסיף לו ההרגל כח טבעי בהיותו דומה למזגיו, ותוסיף לו החכמה כח טבעי והרגלי בהיותה דומה אל מזגו והרגלו. והמשל בזה הוא שאדם אחד שמזגו גובר על כל מזגיו הוא "דמי", והדם הוא רוחני אויריי. וזה המזג גוזר שיהיה בעליו חם ולח כדם החיוני. וחמימות הדם אינה שורפת כחמימות האש אבל מעמדת את הגוף בריא מפני שלמות האויר הטבעיי שבגוף שטבעו לעלות למעלה, ולחות הדם יורה על זכות הטבע. וזה האדם הנה הוא נדיב בהכרח ונפשו חוזה ורואה דרכי הנדיבים ושמחה לה להרגיל עצמה בהרגלם, עד שתגבר נדיבות זה האיש ברוב הרגל עם הנדיבים. ועוד זה האיש נפשו הנדיבה הביאתהו להתחבר עם החכמים הנדיבים ולמד עוד מחכמתם עד ששב חכם כמותם בצלמם וכדמותם. הנה חכמתו עזרתו והניעתו אל תוספת נדיבות עד שהיה זה האיש נדיב בשלשה דרכים מופלאים, בדרך הטבע ובדרך ההרגל ובדרך החכמה. והנה נשלם זה האיש בתכלית השלמות במידת הנדיבות. כיצד, הנה היה זה הנדיב נדיב בטבע בתחלה, והיה חסר מאמתת מהות מדת הנדיבות מפני שהיה הולך בדרך הנדיבים, אבל לא הורגל עמהם עד שילך בדרך מדתם זאת כראוי לה לפי אנשי הרגלה. וכשהחל ללכת עמם ולמד מהם הרגלה הראוי, הלך בה בדרכם לפי מה שהם. אבל עדין הוא חסר משלמות זאת המדה עד שילמוד מפי חכמי המדות מהות הנדיבות, ויושלם בה ולא יוסיף עליה ולא יגרע ממנה. ואז יקרא בה שלם בתכלית השלמות. ועל זה המשל שהמשלתי לך במדות הנדיבות תמשיל כל המדות בישרות מהן ובחסרות וביתרות. והן תמיד שלשה דרכים לכל מדה ומדה. ואמור מדה טובה ומדה רעה ומדה בינונית. ושים הבינונית מדה ושתי הקצוות טובות ורעות. תאמר כי מדת הנדיבות היא ישרה והיא הבינונית, ומדת הפיזור היא טובה למקבלים ורעה לבעליה, ומדת הכילות (הקמצנות) היא רעה למקבלים וטובה לבעליה. נמצא שעם זה שתיהן רעות בבחינת אמתתם. ונשארה אם כן הבינונית זאת לבדה שהיא ישרה והיא טובה לבעליה וטובה למקבליה. וכזה תדין בכל המדות לפי מערכותיהן ושים לכל מדה ומדה גם כן עוד שלש מדרגות, אחת טבעית ואחת הרגלית ואחת שכלית. ודע שמהשלשה היא השלמה שבכולן בשהיא טובה וישרה.
ואחר שאמרתי זה אומר עתה, כי משה רבינו ע"ה היה שלם בכל מדותיו מצד טבעו ומזגו השלמים. וגדל בין הגדולים והורגל להיותו נמשך אחר דרכיהם עם מה שהיו מזגיו עוזרים אותו. עד שגבהו דרכיו מדרכיהם כגבוה שמים מארץ. והיתה שלמותו רחוקה משלמותם כרחוק מזרח ממערב. ועוד עם כל זה למד חכמות מופלאות וקבל סודות אלוהיות עד שנשלמו כל מדותיו בו בשלשת דרכי השלמות בתכלית מה שיהיה אפשר לו לקבל שלמות אנושית למעלה מכל נולד. והכריחוהו שלמויותיו אלו כולן להיותו משלים זולתו בשלמויותיו. והודיענו דרך היצירה והבריאה כולה והגיד לנו כי הרבה מבני אדם היו שלמים במזגם, והרגלם הרע וסכלותם הביאום אל תכלית החסרון. והרבה מהם היו שלמים במזג ובהרגל, וסכלותם מנע מהם השלימות. והרבה מהם היה הרגלם טוב ומזגם רע, והיו סכלים בהכרח. וכיוצא בזה כולו חלק לנו בסיפוריו דרכי קצת בני אדם.
ואמנם תכלית מה שהודיענו בכל זה היה שאין שלמות בשום פנים למי שלא התחכם במעלות המדות, והיה זה סבה להם להתחכם גם כן במעלות השכליות. והורנו בזה מאז עד היום ועד עולם, לנו ולאשר קדמו לנו עדין, ולאשר יבואו אחרינו, שהדרך אשר ישלם האדם בה וראוי להמשך אחריה היא דרך האבות ודרך בניהם הבאים אחריהם בכל דור ודור. ואם לא היה מגיד לנו דרכיהם מי ממנו (מאתנו) היה יודע איזה דרך נלך בענינים אלה. ואם כן ההכרח הביאו להקדים לנו עניני הכללים ומקצת הפרטים השלמים והחסרים עד שנניח דרכי החסרים ונקח דרכי השלמים. ואחר כן היה מן הדין שיודיענו מולדתו ונפלאות פעולות השם עמו טרם מולדתו, כלומר מעת היותו בבטן אמו ובמולדתו ואחר התגדלו. וכל אשר קרה לו עם השם ששלחו ועם האנשים אשר נשלח אליהם, יהודים וגוים יחד.
והנה על זה החל בספר השני בענין שמות השבטים להודיענו בן מי היה משה ומאיזה שבט היה. ולא הגיד לנו שהיה מן השבט שהמלכות ראויה לו אלא מן השבט שנבדל משאר השבטים בקדושה ובטהרה. ואשר נאמר עליו שהוא לבדו, י"י הוא נחלתו, ונבדל להיותו קדוש הקדושים והוא שבט עובד את י"י תמיד.
הנה כבר השלמתי כל מה שכוונתי לדבר בו בכלל בענין שזכרתי, ונשלם בזה הספר הראשון כפי היכולת וכפי הצורך אצל כוונתי בו. שבח לאל המחונן אמונים שזכני להתחיל ולהשלים. סליק מפתח החכמות.

(ויחי יעקב) [ויחי אברהם] (אבו אל עפיה)

למעלה משבועיים לא כתבתי מאומה בבלוג, וכבר קבלתי איתותי דאגה מהמודאגים. היינו ועדיין טרם יצאנו מבצורת השפע. כנראה שלא הכנתי כלים ואם זאת נתתי ריווח למעיינים בבלוג להשלים את המאמרים. ולפני שאני מביא את דברי הרב אבולעפיה לפרשת ויחי אוסיף פרט מעניין שארע לי השבוע.

העיר לי חבר שבספר "מפתח השמות" של הרב אבולעפיה המבאר את חומש שמות (שאנו עוברים אליו בע"ה בשבוע הבא). ב"פרשת בא" מציין רביינו את השנה שהוא נמצא בה. ונראה מדבריו שמדובר על שנת נ"ד לאלף הששי. ואילו אני מציין בשער הספר שרבינו כתב את הספר בשנת מ"ט לחייו (לחייו ולתחילת האלף זה אותו העניין מכיוון שרבינו נולד בשנת הראשונה לתחילת האלף הששי). ומיד כינסתי ישיבת חירום בהולה שהרי יש כאן פרט בעל ערך אדיר שהרי אין לנו שום מידע מרבינו לאחר שנתו ה51 שבו הוא כותב את ספרו "אמרי שפר". וכאן עשוי להתווסף לו עוד שלש שנים ויותר. והנה הביא את המקור לעיניכם:

"ומפני שזה הספר כולל השמות אגיד לכם פה מפני היות השנה הזאת שנת הגלוי שבעדה נכתב ספר תורה על הגוי"ל להיותו עד לגויה על שנת השמטה שבה תהיה התשועה גלויה. כרמז אומרו "גלוי לכל העמים ולהיות היהודים עתידים ליו"ם הז"ה להנקם מאויביהם" (מגלת אסתר ח' יג'). שהוא מז"ל הוי"ה אשר סוד שמט"ה ש"ה מ"ט" (מפתח השמות תחילת פרשת בא).

אבולעפיה רומז את השנה במלה "הגילוי" אשר היא בגימטריא נ"ד, ואחר חוזר ומוסיף חיזוק באומרו "הגויל" ואחר "לגויה" ואחר "גלויה" שכל אלה גימטריא נ"ד. ועוד רומז על שנת השמיטה, שהיתה אז בשנת נ"ד (כפי שאפשר לבדוק בלוחות).

כך החלה ישיבת החירום במוצאי השבת ב11 בלילה לאחר הפגישה עם חברי, וכך נמשכה הישיבה עד עלות השחר. שלאחריה השלמתי את כל ענייני תפילת הבוקר של העשירי בטבת יום צום, ולאחר כמה סידורים בשעה 9.30 פניתי עצמי לשינה, וחשבתי להתעורר לקראת סוף היום וכך לגמור את הצום. אך טירדת עניין התאריך לא עזבה אותי גם בשנתי, ולאחר שעתיים התעוררתי. וכך המשכתי את היום במסע קדחני לפתרון התעלומה.

ב11 בלילה פניתי בטלפון לידידי הפורופסור משה אידל ושיתפתי אותו בעניין. בתחילה עמד על דעתו הפרופסור שלא יתכן אך אט אט נותרו בו כמה ספקות. וכך לאחר כמה טלפונים קבלתי ממנו עצה לבדוק במחשב בכל "המפתחות" עוד הזכרה של שנת הכתיבה.

כך גליתי ב"מפתח התוכחות" שהוא אחרון המפתחות, פרשת ואתחנן, והנה לכם:

"ואמנם יש לנו היום מזמן הגלות הזה ועד שנה זו שהיא שנת המ"ט ליצירה אלף ומאתים ועשרים ואחת שנה, סימן להם ארכ"א. חברם עם המספר הראשון ויעלה הכל המ"ט כמו שזכרתי סימן להם "מטה עזך ישלח יהוה מציון" (תהלים קי' ב'). ("מפתח התוכחות" פרשת ואתחנן בתחילתה)

גם כאן חוזר רבינו לרמוז על שנת המ"ט שזה בגימטריא נ"ד, אך מוסיף פרט מעניין והיא השנה בה הוא נמצא מהחורבן, והיא שנת אלף מאתים עשרים ואחת. ובבדיקה בלוחות העליתי שהכן מדובר בשנת מ"ט, וכפי שצינתי בשער, וכפי הדעה הרווחת. ואילו בכל הרמזים (וכמו שגם הפרופסור אידל טרח לציין) בכל פעם האות ה' באה לרמז על ה' אלפים ומ"ט שנים. וכן "הגלוי" ה' אלפים ו"גלוי" שנים, שזה מ"ט. והכל שב על מי מנוחות.

בשתיים ושלשים בלילה יכולתי גם אני לפוש למנוחה.

הקוריוז של כל זה, שאילו לא היינו שבים לתאריך המקורי (שאז הקוריוז היה הופך לדרמה), הייתי צריך התנצלות מבישה על מאמרי "בעצם היום הזה". שזו הפתיחה ל"אמרי שפר", שאני בונה את כל המאמר על "בעצם היום הזה" שאומר השם למשה ביום הסתלקותו. וכך אני רומז במאמר על ידיעתו של הרב אבולעפיה שבעצם סיים תפקידו.

תודה לפרופסור אידל על הסבלנות ועל העירנות אפילו ב11 בלילה, ותודה לחברי שהעיר את תשומת ליבי, ותודה לשם שזיכנו לתורת אמת ולאנשי אמת ולהפיץ אמת.

חשבתי עוד להביא מן הפרשה אך מכיון שנסחפתי לים התורה.

נשאיר זאת למחר.

שערי צדק

אני חוזר לענייני הצירופים, ומצרף מאמר מתוך הספר שערי צדק. ספר מומלץ מאד "שערי צדק וסולם העליה". נכתב על ידי שני תלמידים של הרב אבולעפיה, שמסכמים את כל שיטות הצירופים בדרך נאה. בעל ה"סולם עליה" הוא הרב אלבונטיני שחיי כ200 שנה לאחר אבולעפיה. ואילו בעל ה"שערי צדק לא ידוע זהותו, ונראה שהוא קרוב לרב אבולעפיה, אולי תלמיד שלו ממש. הבאתי כאן מהקדמתו של בעל ה"שערי צדק", את הקטע בו הוא מספר את החויה הנוראה שעוברת עליו בעת השגתו. ניתן את הספר הזה כמו את כל הספרים שערכתי לרכוש ישירות דרכי. מאחל לך הנאה צרופה מן הקריאה.

דעו רבותי כי בראשונה היה לי חשק בלמוד התורה ולמדתי קצת ממנה ומן המקרא, רק לא מצאתי מי שידריכני בענין התלמוד לא מצדם רק מצד געגועי הבית ותענוג האב והאם, עד ששם בי השם כח לבקש התורה ויצאתי ובקשתי ומצאתי ועמדתי בענין התלמוד חוץ מארצי שנים, ועדיין אש התורה בוער בי ואנכי לא הייתי מרגיש. חזרתי אל ארצי זמן לי השם פילוסוף אחד יהודי ולמדתי מעט מדברים הנבוכים והוסיף לי חשק על חשקי, שמתי עצמי מעט בחכמות ההגיון ומעט בחכמת הטבע ונמתקה לי זאת החכמה מאד, כי הטבע כמו שידעתם מושך הטבע מין במינו לא בטיל. והשם יודע ועד לולי אשר קדם לי חוזק באמונה במעט אשר למדתי מן התורה והתלמוד, כבר היה מתקלקל עלי עניינים רבים מן המצות וזולתם, אעפ"י שהיתה אש הכונה שורפת בלבי, ולא הספיק לי מה שגלה הרב על דרך העיון, עד שזימן לי השם איש אלהי מקובל והורה לי דרך הקבלה בראשי פרקים. ואעפ"כ מצד אותו המעט אשר היה אצלי מחכמת הטבע היתה הדרך נראית לי כדמות נמנעת, ענה לי מלמדי בני מדוע אתה מכחיש עניין אשר לא ניסיתו. אמנם ראוי לך לנסות ואם לא תמצא דבר ואין בך כל כך שלמות לתלות החסרון מצדך אז אמור כי איננה דבר. ולעולם בכל מה שהיה מדריך אותי היה מגביל לי הענין בגבול טבעי להמתיקו לי עד אשר יקבלנו שכלי ואכנס בו בחשק. נשאתי קל וחומר בעצמי ואמרתי זהו עניין אשר יש בו ריוח בלא הפסד אראה אם אמצא דבר הנה הרוחתי ואם לאו מה שהיה לי הוא אשר יהיה.

שמתי את עצמי והורני דרך הצירוף והתמורות והגימטריאות ושאר דרכי ספר יצירה, ובכל דרך היה מניח אותי לטייל בו שתי שבועות עד שתחקק הצורה בלבי בטוב, וכן המשיכני כמו ד' חדשים והיו מתחדשים לי דיבורים מועילים מאוד מתוך הצירופים והגימטריאות, והיה מצוה עלי למחוק הכל, והיה אומר לי בני אין זו הכונה שתעמוד על שום צורה מוגבלת, ואע"פ שתהיה בתכלית המעלה כי כן דרך השמות כל מה שהם בלתי מובנים לך זאת היא מעלתם לעצמם עד אשר תגיע אל פעולת הכח אשר איננו ברשותך רק שכלך ומחשבתך ברשותו. עניתי לו וכבודך מפני מה מחבר ספרים בדרכי הטבעים משותפים בהוראת השמות. אמר לי בעבורך והדומים לך מן המתפלספים למשוך שכלם האנושי בדרך טבע אולי תהיה ההמשכה הזאת סבה להבאתם אל ידיעת השם. והוציא לי ספרים מחוברים מאותיות שמות וגימטריאות אשר לא יבין לעולם האדם בהם דבר כי אינם מורכבות הרכבת הבנה. ואמר לי זאת היא דרך השמות באמת לא רציתי לראותה כי לא קבלה שכלי. אמר לי שטות גדולה עשיתי שהראיתי אותם לך, סוף דבר שאחר שעברו עלי כמו ד' חדשים ונתפשטה מחשבתי וראיתי מתחדשים לי עניינים מעולים, שמתי את עצמי בלילות לחבר ולהנהיג חומר האותיות מנהג העיון הפילוסופי בקצת שנוי מעט כאשר אני עושה עתה ועמדתי כמו שלשה לילות ולא הודעתיו, כשבאתי בלילה הג' בעבור חצות לילה עלי והקולמוס בידי והנייר על ארכובותי נתנמנמתי וראיתי שהנר הולך וכבה עמדתי לתקנו, כיביתיו, כאשר קורה פעמים רבות למקיץ, ראיתי שהאורה נשארה, תמהתי תימה גדולה כאילו עיינתי וראיתי שהיא יצאה מפני. אמרתי איני מאמין, הלכתי בכל הבית והנה היא הולכת עמי, נכנסתי במצע ונתכסיתי והנה היא הולכת עמי לפי שעה. אמרתי בוודאי זה סימן גדול וחדוש עניין אשר ראיתי. כשהיה בוקר הודעתי לרבי והבאתי לו אשר חברתי. ישרני ואמר לי בני אילו היית משים נפשך בהרכבת השמות היה מתחדש אצלך יותר ענין גדול, ועתה בני אמור לא תוכל לסבול שלא תחבר תן חציו לשם וחציו לכם. כלומר תחבר חצות לילה וחצות לילה תצרף. וכן הייתי עושה כמו שבוע אחד וכשנכנסתי בשבוע השני נתחזק בי כח העיון, ולא הייתי יכול לכתוב החבור עד שאילו היה שם עשרה בני אדם לא היה אפשר להם לחבר מה שהיה נשפע עלי על דרך משל.

כשהגעתי ללילה שלישי לזה הכח אחר עבור חצות הלילה שזה הכח נתפשט ונתחזק עד למאד והגוף נחלש, שמתי את עצמי לקחת שם של ויסע לצרף בו ולגלגל. אני בהיותי מגלגל שעה אחת קטנה, והנה נתגדלו האותיות בעיני כדמות הרים גדולים על דרך משל ורעדה גדולה אחזתני ולא עצרתי כח ועמדו שערותיי וכאילו אינני בעולם. מיד נפלתי כי לא הייתי מרגיש שום כח בכל איבריי, והנה כדמות דבור יוצא מתוך לבי ובא עד שפתותי מכריע אותם להתנועע, אמרתי שמא חס ושלום רוח שטות היא שנכנסה בי, והנה ראיתיה מדברת חכמות. אמרתי ודאי כי זה רוח חכמה היא, והנה אחר שעה קטנה שב עלי הכח הטבעי וקמתי חלוש מאד ועדיין לא האמנתי בעצמי והוספתי עוד לקחת את השם לצרפו כאשר עשיתי בראשונה.

והנה פעל בי אותו הפועל בעצמו ואם כל זה לא הייתי מאמין עד שניסיתיו כמו ד' וה' פעמים. כשקמתי בבוקר הגדתי לרב, אמר לי ומי הרשה אותך לגעת בשם, אמרתי לך לא תצרף אותיות לבד, אמר לי זו ודאי מעלה גדולה מן המעלות הנבואיות היא, והוא רוצה להפרידני כי ראה שנשתנו פניי. אמרתי לו למען השם אפשר לך לסמור לי שום כח שאוכל לסבול הכח ההוא היוצא מלבי ולקבל ממנו כי הייתי רואה להמשיכו ולקבל ממנו כדמות מעיין ברכה גדולה מלאה מים אם יפתחה האדם ישקע במימיו ותיפרד נפשו ממנו. אמר לי בני השם ימסור לך אותו הכח כי אין אותו הכח ברשות האדם.
 
ועוד פעל בי בליל שבת כדומה לזה, ושני סימנים היו לי בענין כשהייתי יודע שאני מוכן לקבל אחר עבור שתי לילות בלא שינה כי אם מעיין יום ולילה בצירופים ובעיונים מושכלים בידיעת המציאות הזה ובטול כל המחשבות הזרות. הסימן האחד הוא תגבורת המחשבה בדרכים מושכלים עמוקים מאד לפי הטבע וחולשת הגוף ותגבורת הנפש עד שהייתי חושב כל עצמי נפש. והסימן השני שהיה כח המדמה בי חזק והיה נראה לי כאילו מצחי כשכר אז הייתי מכיר כי אני מוכן לקבל השם ניסיתי גם כן בליל שבת בשם הגדול המפורש ומיד כשנגעתי בו, והנה החלשתני מאד ויצא ממני קול ואומר מות תמות ולא תחיה ומי הביאך לנגוע בשם. והנה מיד התנפלתי והתחננתי לפני המקום ואמרתי רבונו של עולם לא נכנסתי לזה המקום אלא לשם שמים כמו שכבודו יודע, ומה פשעי ומה חטאתי הלא נכנסתי כי אם לדעתך, והלא צוה דוד לשלמה בנו, "דע את אלהי אביך ועבדהו" (דה"א כ"ח מ'), וגלה לנו משה רבינו ע"ה זה בתורה באמרו, "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" וכו' כי אז "אמצא חן בעינך" (שמות ל"ג י"ג) ואני בתוך כדי דבור והנה כדמות שמן המשחה משחני מראשי ועד רגלי, והקפתני שמחה גדולה מאד ואיני יודע להעריך לה דמות לרוב רוחניותיה ומתק תענוגה, זה כולו קרה לעבדכם בהתחלתו.

וחלילה וחס ושלום כי לא מפני התפארת ספרתי זה המעשה כדי להתגדל בו בעיני ההמון, כי אני יודע באמת שהגדלה ההמונית היא חסרון ופחיתות בערך מבקשי המעלה האמתית הנבדלת במין ובסוג כהבדל האור מן החשך. ואם יעיינו בו מתפלספים מאומתנו הנמשכים אחר המושכל המוטבע וחלש כח שכלם מאד בסתרי התורה, יצחקו עלי ויאמרו ראה איך רוצה להמשיך שכלינו זה בדברים ספוריים כלומר מזכרונות ומעשיות ודמיונות אשר בלבלו דעתו, וחשבם לאמתיות למיעוט כח שכלו בחכמת הטבע. אמנם אם יראום מקובלים שהשיגו קצת מן הענין, וכל שכן אם נתגלה להם דבר על ידי שום נסיון ישמחו בהם ויאותו הדברים בעיניהם רק יקשה עליהם על אשר גליתי כל זה מפורש. ואני, השם יודע ועד בי, כי כוונתי בזה לשם שמים, והייתי רוצה שכל אדם מאומתנו הקדושה יהיה יותר מעולה ממני בזה הענין, ויותר נקי. ושמא יהיה אפשר לגלות דבר מה שלא הייתי יודעו, שזה חכמה האמתית דרכה אינה מקובלת קראה והמוסר לזה ולזה אינו נפרט והוא באמתתו אחד ומלמד לכל בריותיו המוכנים לקבל בחנם לפי מדת חסדו השלימה וחפץ בו שנתדמה לו בשליחות מדותיו.

ולא יכולתי לסבול שלא להשפיע על זולתי מה שהשפיע השם עלי, ובעבור שזו החכמה אין עליה מופתים טבעיים מפני שהקדמותיה רוחניים כדמות התולדות, הוצרכתי לספר זה המעשה אשר השיגני על פי הנסיון. כי אין מופתי זה החכמה באמת אלא מנסיונות, ודומה מי שלא ניסה אל מי שנסה בזה הענין כמי שהשיג מושכל אחר מופתים רבים ותולדות רבות אל מי שלא השיג אלא תולדה ראשונה אשר תראה בערך אל האחרונה בדמות הכריי"ת, עד שיביאהו המשכיל ההוא בידיעת אותם התולדות הרבות אשר אומ"ת לנו אותו הענין בהם במופת מושכל אחרון ותנוח דעתו. כן אני אומר למי שיכחיש זה הדרך אני אתן לו בה מופת נסיוני במה שאעיד לפנים בע"ה בחכמת האותיות על דרך ספר יצירה בפעולות הרוחניות אשר נסיתי. אמנם הגופניות לא נסיתים והענין אצלי אפשר היות לו צורה ואינני חפץ בה כי היא בזויה והכל בערך אל שלימות הנפש ברוחני ואדרבה הוא אצלי הפועל בה מחלל את השם. ולזה רמזו רז"ל באמרם כשרבו הפריצים וכו' (קידושין ע"א.). כי הנכנס אל זו הדרך יצטרך להיות לבו דואג בקרבו אפילו על העניינים הטבעיים ההכרחיים מצד היותו מורכב ממנו ונקשר בו, כל שכן בבקשת היתרונות תמים דעות.
ואם כן הנני מיישר דעת כל מי שרוצה להכנס בזו הדרך שתהיה כוונתו לשם שמים, ושלא יכחיש דבר מאשר לא ידע עד שינסנו. וידעתי שאם הוא שלם ולא יפעל בו הנסיון יתלה החסרון בו כי לא הוכן הכנה ראויה לקבל, ואם הוא חסר יתלה החסרון בענין כדמות בעל המופת הנגלה אשר לא היה לו חידוד שכל להכנס לפנימי ומכחישו. אף על פי כן האמת אמת כי היא כעצם מציאותה ואף על פי שלא ישכילה עד שיזמן השם משכיל יתפשט שכלו בה ויתענג במציאותה. ועל אותו נאמר שכל העולם נברא בעבורו ר"ל עולם האמת אשר פקח השם עין שכלו בו והתענג עליו ונתן לו משאלות לבו לקבל הדברים האמתיים

ויעקב הלך לדרכו

וישלח יעקב מלאכים-ראינו שיעקב מחובר למלאכים בכל אשר יפנה, יורד הוא לחרן ובדרך רואה הוא במראה הנבואה מלאכים עולים ויורדים ובחזרתו מחרן פוגש הוא מלאכים בדרך ואחר שולח מלאכים לעשו ועוד נאבק הוא עם המלאך ומנצח אותו.

ומאידך כבר עמדנו על התמיהה איך "לוקח" יעקב לעשו את הבכורה ואת הברכה. ונוסיף כאן תמיהה נוספת כשפוגש יעקב את רחל מבשר לה "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה" (בראשית כ"ט י"ב). ונשאלת השאלה איך הוא אחי אביה שהרי לבן אח אימו, וכדי לתרץ את השאלה מביא רש"י את דברי המדרש, "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות" (רש"י שם).

אנו רואים במהלכו של יעקב סביבו מתנהל מאבק ממושך של קנוניות ורמאויות ובכל זאת סובב הוא מלאכים בכל דרכו.

לפני כך וכך שנים חשבתי על חילוף האחיות שיעקב בא לישא את רחל ואביה מחליף ונותן לו את לאה ואומרים המפרשים שיעקב ורחל עשו ביניהם סימנים שחשש יעקב מפני רמאות לבן ואף על פי כן מסרה רחל את הסימנים ללאה וכך לא הרגיש בא יעקב ותמהתי איך לא הרגיש יעקב בחילוף ואז עלה בליבי הרעיון שיתכן שרחל ולאה זהות היינו תאומות וכך הייתי דורש את העניין ונשאלתי תמיד מאיפה לי המקור ואז שעדיין לא היה חיפושים קלים בעזרת המחשב יגעתי ומצאתי שמביא סדר הדורות החשבון המופלא שהכן רחל ולאה תאומות ולאה היא הבכורה וכעת מובן מדוע הוצרך לסימנים בכל אופן רואים אנו שוב את הרמאות אין של לבן ואין במסירת הסימנים.

ואחר איך לבן מהתל ביעקב ומחליף משכורתו פעם אחר פעם ויעקב בורח ממנו בגניבה "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (בראשית ל"א כ"א) ורחל גונבת לאביה את התרפים ולבן רודף אחריהם להורגם אך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומזהירו לבל יגע בהם לרעה ואז מקימיים ביניהם יעקב ולבן ברית ומקימים מצבה לעדות וכל אחד מתחייב לא לעבור לצדו של השני. שגם זה מהלך תמוה ביותר. ועוד בהמשך דרכו ישנם רמאויות וקנוניות של בני יעקב ונבוא כעת לנכנס בעובי הקורה.

אומרים לנו חז"ל "האבות הן הן המרכבה" מספרים לנו חז"ל ששלושת האבות הם שתיקנו לנו את התפילות אברהם תיקן תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבקר" יצחק תיקן את תפילת המנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ויעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע במקום וילן שם". גם כאן יש עניינים רבים ולימודים מאלפים אך כעת אנו רוצים לקחת דרכנו לבאר את ריבוי המלאכים שבאים סביב יעקב ונעזוב פלאות אלו למועד מועדים.
גם ידוע לנו שאברהם קנה את מדת החסד הנקראת גם גדולה ויצחק את מדת הדין הנקראת גם גבורה ויעקב את מדת התפארת הנקראת גם רחמים, ומשפט, ואמת. ויעקב נקרא בחיר האבות וננסה להבין מה גדולתו של יעקב שנקרא בחיר האבות.
כבר רואים אנו שעיקר עיסוקם של האבות היה התפילה אך נעמוד על ההבדל שבתפילתם.

ונבוא ונקדים במשל לצבא הצר על העיר ויורה ומפגיז ימים רבים ובתוך העיר הרג וחרבה כבר כמעט ולא נשאר מגן וחיל ולפתע קם ראש הצבא והוגה רעיון הוא מודיע במערכות הרמקולים בקול רב שנשמע גם לאויב וכך מכריז "לאחר ימים רבים של התקפת האויב עומדים אנחנו איתנים לא הצליח האויב להרוג חייל אחד מחיילנו והעיר עומדת במלוא עוזה ובקרוב אנו יוצאים להתקפת נגד כנגד האויב" ותיכף לאחר זאת משמיעים את המנון צבא העיר וכולם מריעים. שומע הצבא המתקיף את הכרוז ופניהם נפלו תיכף גומלת בהם ההחלטה לנוס מן המקום.
משל זה הוא המשל למלחמתנו ביצר הרע.
ונמשיל אותו לסוחר דגול שרכש מפעל ענק ולא היה בידו פרוטה אחת ואת כל כספו השיג בהלוואת קצוצות ריבית וכשהחלו הנושים לצוץ מכל עבר הבטיח להם הבטחות שברגע ישלם להם שכרם שהרי לו מפעלים בכל העולם וכולם שקטו על רוגזם וחיכו בשמחה לקבל שכרם.
זה דרכו של היצר הרע שהרי המלחמה כנגדו מכל עבר ואין בידו מאומה להתגונן רק "רמאויות".
כבר גילו זאת האבות והחלו מלחמתם כנגדו בא אברהם וניסה לכבוש אותו בחסד ועמד בכל הנסיונות אך לא הצליח להתיש אותו כבש אברהם את מדת החסד עמד בנסיונותיו אך היצר נשאר בתוקפו בא יצחק ונלחם בו בגבורה הושיט צוארו לשחיטה הראה לו שאין לו שום פחד ממנו נבהל היצר עד שהפך למים בו עברו אברהם ויצחק את הדרך להר המוריה עמד יצחק בגבורה אך לא יכל לו ואז בא יעקב חדר לתוך ביתו של היצר ונלחם בו בדרכו ובכליו נכנס אליו כבר בלידתו לאותה השליה ונאבק בו כבר בבטן אורב לו בכל פינה תופס אותו עייף וקונה ממנו את הבכורה אמו שאהבתו עוזרת לו לקחת את הברכה שהרי היא אחות לבן הרמאי יודעת היא את דרכו ואומר לו "עלי קללתך בני" נלחם הוא ברמאי הלבני ויכול לו בכל איך עשה זאת יעקב הבין יעקב שמה שהחסירו אבותיו זאת מידת ההכרעה שאם לא יכריע אותו בכל צעד יבוא הוא וירמוס אותו זוהי מדת התפארת היא המכריע בין הדין לחסד היא האמת והיא ודאי הרחמים זהו המשפט.
משפט שלמה שאמר לשתי הנשים הביאו את הילד ונחצהו ואמרה האם תנו לה הילד ואל תחצוהו והרמאית אמרה חצו את הילד שהרי בסיפור הזה בא שלמה החכם מכל אדם שמלך על העולם כולו בחכמתו ובכח ההכרעה ומלמד אותנו מהו משפט מהי מדת התפארת היא המכריעה בין החסד לדין היא לא הממוצאת ביניהן אלא מכריעה תפקיד הגבר בבית להיות המכריע אם אינו מכריע לא תשמע לו האשה לא ישמעו לו ילדיו כולם צריכים מכריע בבית מלך שלא מכריע אינו מלך
גם היצר חשש מכל, ממדה זו שהרי אין כוחו אלא הרמאות וכשיש כנגדו מתפלל שיודע להכריע בתפילתו שיודע לעמוד על שלו לו יכול לו היצר
יעקב יורד לחרן ושם במקום מתפלל ומתנה אם הקדוש ברוך הוא אתה תעשה את שלך ואני את שלי כך אומר לו יעקב וכך הוא נוהג עם לבן בכל הדרך וכך הוא נוהג באחיו עשו כמובן שלא יכל יעקב לשחוט את היצר זוהי עבודתו של הקדוש ברוך הוא אך הצליח יעקב שנכנע לו היצר והגיעו הם להסכם את לא תעבור לחלקי ואני לא אעבור לחלקך
כך זכה יעקב בהכרעותיו שכל מעשיו בארו מלאכים אין ספור ששמשו אותו בכל דרכיו "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב' ב').
זה מה שלימדנו יעקב כלי זיננו היא התפילה יש בכוחה להכניע את היצר עד שלו יוכל לנו באם נידע להשתמש כראוי בחרב המשפט לקלוע בחוט השערה לעמוד על ההכרעה בעוז וגבורה מובטח לנו מיעקב אבינו חיי העולם הבא.

ויעקב הלך לדרכו

וישלח יעקב מלאכים-ראינו שיעקב מחובר למלאכים בכל אשר יפנה. יורד הוא לחרן ובדרך רואה הוא במראה הנבואה מלאכים עולים ויורדים. ובחזרתו מחרן פוגש הוא מלאכים בדרך ואחר שולח מלאכים לעשו, ועוד נאבק הוא עם המלאך ומנצח אותו.

ומאידך כבר עמדנו על התמיהה איך "לוקח" יעקב לעשו את הבכורה ואת הברכה. ונוסיף כאן תמיהה נוספת כשפוגש יעקב את רחל מבשר לה "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה" (בראשית כ"ט י"ב). ונשאלת השאלה איך הוא אחי אביה שהרי לבן אח אימו, וכדי לתרץ את השאלה מביא רש"י את דברי המדרש, "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות" (רש"י שם).
אנו רואים במהלכו של יעקב סביבו מתנהל מאבק ממושך של קנוניות ורמאויות ובכל זאת סובב הוא מלאכים בכל דרכו.

לפני כך וכך שנים חשבתי על חילוף האחיות שיעקב בא לישא את רחל ואביה מחליף ונותן לו את לאה ואומרים המפרשים שיעקב ורחל עשו ביניהם סימנים שחשש יעקב מפני רמאות לבן. ואף על פי כן מסרה רחל את הסימנים ללאה. וכך לא הרגיש בה יעקב. ותמהתי איך לא הרגיש יעקב בחילוף. ואז עלה בליבי הרעיון שיתכן שרחל ולאה זהות היינו תאומות. וכך הייתי דורש את העניין. ונשאלתי תמיד מאיפה לי המקור. ואז שעדיין לא היה חיפושים קלים בעזרת המחשב יגעתי ומצאתי. שמביא סדר הדורות את החשבון המופלא שהכן רחל ולאה תאומות ולאה היא הבכורה. וכעת מובן מדוע הוצרך לסימנים. בכל אופן רואים אנו שוב את הרמאות הן של לבן והן במסירת הסימנים.

ואחר, איך לבן מהתל ביעקב ומחליף משכורתו פעם אחר פעם. ויעקב בורח ממנו בגניבה, "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (בראשית ל"א כ"א). ורחל גונבת לאביה את התרפים ולבן רודף אחריהם להורגם. אך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומזהירו לבל יגע בהם לרעה. ואז מקימיים ביניהם יעקב ולבן ברית ומקימים מצבה לעדות, וכל אחד מתחייב לא לעבור לצדו של השני. שגם זה מהלך תמוה ביותר. ועוד בהמשך דרכו ישנם רמאויות וקנוניות של בני יעקב. ונבוא כעת ונכנס בעובי הקורה.

אומרים לנו חז"ל "האבות הן הן המרכבה". מספרים לנו חז"ל ששלושת האבות הם שתיקנו לנו את התפילות. אברהם תיקן תפילת שחרית שנאמר, "וישכם אברהם בבקר". יצחק תיקן את תפילת המנחה שנאמר, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". ויעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר, "ויפגע במקום וילן שם". גם כאן יש עניינים רבים ולימודים מאלפים, אך כעת אנו רוצים לקחת דרכנו לבאר את ריבוי המלאכים שבאים סביב יעקב. ונעזוב פלאות אלו למועד מועדים.
גם ידוע לנו שאברהם קנה את מדת החסד הנקראת גם גדולה. ויצחק את מדת הדין הנקראת גם גבורה. ויעקב את מדת התפארת הנקראת גם רחמים, ומשפט, ואמת. ויעקב נקרא בחיר האבות. וננסה להבין מה גדולתו של יעקב שנקרא בחיר האבות.

כבר רואים אנו שעיקר עיסוקם של האבות היה התפילה. אך נעמוד על ההבדל שבתפילתם.

ונבוא ונקדים במשל לצבא הצר על העיר ויורה ומפגיז ימים רבים ובתוך העיר הרג וחרבה, כבר כמעט ולא נשאר מגן וחיל. ולפתע קם ראש הצבא והוגה רעיון הוא מודיע במערכות הרמקולים בקול רב שנשמע גם לאויב וכך מכריז "לאחר ימים רבים של התקפת האויב עומדים אנחנו איתנים. לא הצליח האויב להרוג חייל אחד מחיילנו והעיר עומדת במלוא עוזה, ובקרוב אנו יוצאים להתקפת נגד כנגד האויב" ותיכף לאחר זאת משמיעים את המנון צבא העיר, וכולם מריעים. שומע הצבא המתקיף את הכרוז ופניהם נפלו. תיכף גומלת בהם ההחלטה לנוס מן המקום.

משל זה הוא המשל למלחמתנו ביצר הרע.
ונמשיל אותו לסוחר דגול שרכש מפעל ענק ולא היה בידו פרוטה אחת ואת כל כספו השיג בהלוואת קצוצות ריבית. וכשהחלו הנושים לצוץ מכל עבר הבטיח להם הבטחות, שברגע, ישלם להם שכרם שהרי יש לו מפעלים בכל העולם. וכולם שקטו על רוגזם וחיכו בשמחה לקבל שכרם.
זה דרכו של היצר הרע שהרי המלחמה כנגדו מכל עבר, ואין בידו מאומה להתגונן רק "רמאויות".
כבר גילו זאת האבות והחלו מלחמתם כנגדו. בא אברהם וניסה לכבוש אותו בחסד ועמד בכל הנסיונות אך לא הצליח להתיש אותו. כבש אברהם את מדת החסד עמד בנסיונותיו אך היצר נשאר בתוקפו. בא יצחק ונלחם בו בגבורה הושיט צוארו לשחיטה הראה לו שאין לו שום פחד ממנו. נבהל היצר עד שהפך למים בו עברו אברהם ויצחק את הדרך להר המוריה. עמד יצחק בגבורה אך לא יכל לו. ואז בא יעקב, חדר לתוך ביתו של היצר ונלחם בו בדרכו ובכליו. נכנס אליו כבר בלידתו לאותה השליה ונאבק בו כבר בבטן. אורב לו יעקב בכל פינה, תופס אותו עייף וקונה ממנו את הבכורה. אמו שאהבתו עוזרת לו לקחת את הברכה, שהרי היא אחות לבן הרמאי יודעת היא את דרכו. ואומרת לו "עלי קללתך בני". נלחם הוא ברמאי הלבני ויכול לו בכל. איך עשה זאת יעקב? הבין יעקב שמה שהחסירו אבותיו זאת מידת ההכרעה. שאם לא יכריע אותו בכל צעד יבוא הוא וירמוס אותו. זוהי מדת התפארת. היא המכריע בין הדין לחסד היא האמת והיא ודאי הרחמים זהו המשפט.

משפט שלמה - שאמר לשתי הנשים הביאו את הילד ונחצהו. ואמרה האם תנו לה את הילד ואל תחצוהו. והרמאית אמרה חצו את הילד. שהרי בסיפור הזה בא שלמה החכם מכל אדם, שמלך על העולם כולו בחכמתו ובכח ההכרעה, ומלמד אותנו מהו משפט. מהי מדת התפארת? היא המכריעה בין החסד לדין, היא לא הממוצאת ביניהן אלא מכריעה. תפקיד הגבר בבית להיות המכריע. אם אינו מכריע לא תשמע לו האשה, לא ישמעו לו ילדיו. כולם צריכים מכריע בבית. מלך שלא מכריע אינו מלך.
גם היצר חשש מכל, ממדה זו שהרי אין כוחו אלא הרמאות. וכשיש כנגדו מתפלל שיודע להכריע בתפילתו שיודע לעמוד על שלו, לא יכול לו היצר.

יעקב יורד לחרן ושם במקום מתפלל ומתנה אם הקדוש ברוך הוא, אתה תעשה את שלך ואני את שלי. כך אומר לו יעקב. וכך הוא נוהג אם לבן בכל הדרך. וכך הוא נוהג באחיו עשו. כמובן שלא יכל יעקב לשחוט את היצר, זוהי עבודתו של הקדוש ברוך הוא. אך הצליח יעקב שנכנע לו היצר והגיעו הם להסכם, אתה לא תעבור לחלקי ואני לא אעבור לחלקך.
כך זכה יעקב בהכרעותיו שכל מעשיו בראו מלאכים אין ספור ששמשו אותו בכל דרכיו. "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב' ב').זה מה שלימדנו יעקב. כלי זיינו היא התפילה. יש בכוחה להכניע את היצר עד שלא יוכל לנו. באם נידע להשתמש כראוי בחרב המשפט לקלוע בחוט השערה לעמוד על ההכרעה בעוז וגבורה מובטח לנו מיעקב אבינו חיי העולם הבא.

מלאכי אלהים עולים ויורדים בו

הנה המשך דבריו של הרב אבולעפיה לפרשת "ויצא יעקב".

הנה כבר התבארה דעתי לך בענין הסולם מתוך השאלה והתשובה. ודע כי אמר השם ית' ליעקב בחלומו זה "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וגו'. ואחריו בא מיד "וייקץ יעקב משנתו" וגו'. ונאמר "ויירא ויאמר מה נורא" וגו'. כל זה היה רמז לענין גלות ישראל ולגאולה בסוף כמו שאמ' "והשיבותיך אל האדמה הזאת". שכן אמרנו שנאמר בסוף התורה "ושב יהוה אלהיך את וגו'. והביאך יהוה אלהיך אל הארץ" וגו'. ואחר שהעירותיך על זה לפי הקבלה אשר אין החכמה מקשה עליה, בזה גם כן חל עליך להבין עניני כל הפרשה בין בענין הצאן בין בענין תולדת הבנים וארבע נשים. והמעיין בכללים שקיבצנום לפי הפשט בפרשה זו יוכל להכיר כל דבר על בוריו בקלות. ואולם צריך שתתעורר על היות הבנים כמספר המזלות ולהן אחות אחת ושמה דינה. והמדות הן י"ג אבל אחת מהן מדת הדין וי"ב מהם מדות רחמים. והצאן שם להמון העם ורועם הוא הרב המנהיגם. ושם לבן ואדום אדום ולבן דמות חמה ולבנה וצורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד. והשמים נקראים כסאו של הקב"ה שנאמר "השמים כסאי". והתרפים הם אלהי לבן שנאמר "למה גנבת את אלהי". ושם אלהים שם לכחות והוא משותף ממנו לעבודה אלוהית אמתית וממנו לע"ז וגם ממנו למלאכים ולמנהיגים ממין האדם. והגל והמצבה שהם בניני אבנים הם עדים על הכחות המושלים הגוברים לפי המדות האלוהיות. ותרגום גל, יגר ותרגום עד, שהדותא. שתף יג"ר עם ע"ד ותמצא גיד רע וסודו ממזר הזרעה זה הרע זה הוא הרע רמז לרעה ערלה. שתף עוד ג"ל עם שהדות"א ותמצא תאוה דשגל וסודו תאות המשגל כי בה קשר לבן כחו של יעקב. והעד אמרו לו "אם תענה את בנתי ואם תקח" וגו'. ועל כן ייחס המשפט לאלהים באמרו "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בנינו" וגו'. ועל כן אמר "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" שהיא מדת הדין. והנה יום הדין לעד עד יום הכפורים שהוא אסור בתשמיש המטה שגם הוא אחד מחמשה ענויים ואין שם יום אסור כזה לכלל ישראל זולתו בכל ימות השנה מן התורה והוא יום הגורלות. כפרים כפורים גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. ועל כן אמר "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה". וגלה הסוד באמרו "ויקרא שם המקום ההוא מחנים" שסודו מאזנים המושלים כפלים והוא מזל תשרי שסודם ראשית לבדם. והנה החל בפרשה מענין מלאכי אלהים ובם סיימה

סולם יעקב

הבאתי את מחצית דברי הרב על פרשת ויצא מתוך ספרו "מפתח החכמות"

סדר ויצא יעקב (חלק א') ומה שנכתב בפרשת ויצא מענין הסולם כבר נאמרו בו דברים רבים בפירושים ובמדרשות ובמורה ובמלמד. וכבר זכרנו גם אנחנו בענין הדומה לו שהוא ענין ונהר יוצא מעדן מה שלא יהיה נעלם מן החכמים. ואמנם נוסיף הנה קצת דבר ונאמר בכלל שהתורה התמימה שהיא מחכימת פתי עם היותה עדות נאמנה בינינו ובין השם יתעלה, לא נתנה כי אם להוציא כח שכלו של אדם לפועל. וכל מי שיצא שכלו מן הכח אל הפועל הוא שראוי לומר עליו שבעבורו נתנה התורה. ואחר שהוא כן איך היה אפשר שתינתן התורה כי אם על ידי מי שהעיד על עצמו אשר לא קם נביא עוד בישראל כמוהו. שאם היה קם כמוהו לפניו או בזמנו או אחריו היה שם הרהור גדול ללבבות וחשד מופלא. ואם יאמר אומר כמו שכבר נאמר לי מפי גוי אחד חכם על דרך שאלה. האבות וכל מי שקדם למשה לפני מתן תורה נשלמו בשלמות שכונה התורה אליו בעת שנתנה ומאז ועד עתה ומעתה ועד עולם, או לא נשלם אחד מהם? זאת היתה שאלת הגוי והבנתי מדבריו שרצונו לומר לי, שאם נשלם אחד מהם בלתי תורה אם כן מה צורך אליה, ואם לא נשלם אחד מהם מה צורך לספר עניני אנשים בלתי שלמים כדי להשלים בסיפורם כל מי שאינו שלם. ואם לא בא סיפורם כדי להשלים החסרים הנה הספור כולו לבטלה.

ושמע תשובתי אשר השבתי לו אשר ראוי להשיב לכל שואל זה כמוהו, על דרך "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כו' ה'). מפני שהיתה שאלתו בדברי תורה והיה בעיני בשאלתו זאת בדמות אפיקורוס, וכבר ציונו רבותינו ללמוד במהירות מה שנשיב לאפיקורוס גוי. ולא עוד אלא ששאלתו היתה בפני יהודים וגוים רבים, והיו בהם חכמים כי בדרך ויכוח היינו מדברים שנינו לבדינו ושאר העם היו שומעים על תנאי שלא יענה מהם שום אדם לעזרני ולא לעזרו. ואען ואומר לו, אחי! דע לך שלפי האמת הראשונים הנזכרים בתורה לשלמים וקצת מהם עימהם שלא נזכרה שלמותם היו שלמים בלא ספק בלתי זאת התורה שבידינו היום לפי פשטיה. אמנם שלמותם היתה לפי נסתריה אשר נודעו על דרך המחקר וראוי להאמין עם כל זה שהשלמויות בבני אדם אינם שוות, אבל הם מדרגות בהם כל איש ואיש מהם כפי מה שהוא. ואז הבאתי לו ראיה מענין הסולם שנאמר בו "ויחלם והנה סלם מצב ארצה" וגו' "והנה יהוה נצב עליו ויאמר" וגו'. ושאלתיו אם זה החלום חלום של נבואה אם לא. ויאמר כן. ואומר לו אם מה שבא בו הוא כפשוטו שיש סולם ממש כסולמות הנמצאים אתנו, יהיה מזהב או מכסף או מנחשת או מאחד משאר מיני מתכות או מעצים או מאבנים וכיוצא בם. ורגליו בארץ אבל מראשו ועד רגליו מהלך חמש מאות שנה ועליו השם ניצב ומשם מדבר עם העולים והיורדים בו. או אין דבר משל מכל זה כפשוטו אבל הכל משל. ואמר לי שלפי דעתם הוא וכל חכמי הגוים מאמינים כי הכל משל. ואשאלהו עוד ואומר לו, ואחר שהוא משל למה הוא משל ומה הכונה בו. ויען ויאמר לי בעל כרחו שהוא משל שכוון בו השם להודיענו בענינו בדברים מעטים אמיתת המציאות כולו, והכונה בו להשלים חסרוננו. וכאשר שמתיו בתוך הרשת אשר פרשתי לו ותפשתיו בלשונו עניתי לו עוד כי זו היא דרך הנבואה שבמעט דברים היא משלמת החסרים. ואם כן עם היות הראשונים שלמים היתה שלמותם שלמות אחר שלמות. כי השלמות היא בטבעו של אדם והוא שישיג השכל הפועל עם היותו רודף החכמה וחושק בה חשק חזק ואמיץ. וההשגה היא מדרגות גם כן בהכרח מפני טבע האנושות וחסרונו בתחילת הויתו מהשלמות. וזהו ענין הסולם שהוא משל להשגת השם בלא ספק מתוך ידיעת אמיתת המציאות. והמעיינים בו קראה אותם התורה מלאכי אלהים. ומפני היות להם מדרגות בהשגות, זכרה בם עליה וירידה, להורות שיש מהם קרובים מאד לפי האנושות מן האלהות. ויש שהם רחוקים מאד והם עוד במדרגה התחתונה ואעפ"כ מלאכי אלהים הם. מאחר שנמנו מכלל אנשי הסלם שבו עולים ויורדים בני אדם הנקראים מלאכי אלהים. והעד "ויהי"ו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב' לו' טז') ורבים כהם. ואמנם שאר האדם אשר לא נמנו מכלל העולים והיורדים בסלם אינם מלאכי אלהים. ולפיכך עם היות כל אחד מן הראשונים שלם היה השם מחדש לכל אחד מהם דרך שלמות בקלות. ואמנם ענין התורה שכולל סיפורים ומצות הוא להורות דרך השלמות יותר בקלות. וזה יורה על מעלת התורה ועל מעלת המקבלה מהשם ועל מעלת האומה המיוחדת להיות סגלה לשם מכל העמים, המקבלת זאת התורה השלמה. וסיפוריה באו בה בתחילה להודיע יחס האומה הזאת ולהורות מעלת אבותינו עם השם. שהרי כשנגלה השם ליעקב בענין הסלם לא אמר לו אני יי' אלהי השמים ואלהי הארץ ולא כיוצא בו. אבל אמר לו "אני יהוה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק". ואחר כך אמר לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". ומצוותיה באו בה להבדיל זו האומה בחוקים ומשפטים ידועים לה ונעלמים מכל האומות שהן מביאות אותה להבדל ולהקדש מכל עם בעבודת השם. והיא הדרך שידעה אברהם אבינו על פה לא בכתב. כעדות הכתוב האומר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו'. ובבוא משה נכתבו הענינים ההם כדי שימצאו בכתב כמו שהיו על פה. ואם כן לא היה בהם שום דבר לבטלה והשם יתעלה רצה שתתפרסם מעלת זאת האומה הקדושה לעיני כל העמים, והתנה עמה כי כמו שהוא יתעלה מעלה אותנו במצוותיו ובתלמוד תורתו לעיני העמים כן ישפילנה לעיניהם ויפזרנה ביניהם בארבע כנפות הארץ, אם לא ישמרו תורתו ומצוותיו וחוקיו ומשפטיו. והיתה למשל ולשנינה כי כן הדין נותן שתהיה שפלותה נגדית למעלתה, כשעברו על מצוותיה קרה להם מה שהפחידם בו ונענשו מאתו מדה כנגד מדה. אלא שהוא בעצמו אמר להם "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וגו'. ואמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר" וגו'. והנה אמר שבסוף ישיבם למעלתם באומרו בסוף התורה אחר הברכה והקללה "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה" וגו'. "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו" וגו'. "ושב יהוה אלהים את שבותך ורחמך" וגו'. "אם יהיה נדחה בקצה השמים משם יקבצך" וגו'. "והביאך יהוה אלהיך אל הארץ" וגו'. וכל הנדבק לאותו הייעוד הטוב להם והפכו לאויביהם באומרו "ונתן יהוה אלהיך אל כל האלות האלה על אויביך" וגו'. "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה" וגו'. ואם כן איך היה אפשר זה התנאי המופלג אשר התנה השם עם אומה אחת מיוחדת מכל האומות ונבדלת מהן תכלית ההבדל מבלעדי שטר ידוע לכל האומה והוא ספר התורה הנקרא בשם עדות. וזה לא היה אפשר בזמן האבות וכל שכן לפניהם שעדין לא היתה שם אומה מיוחדת לשם, אבל יחידים מכל אומה שהיו מתחכמים ונשלמים ונושעים. וכשנבדלה האומה ורבתה והיתה לגוי גדול שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף שהיו יוצאי מצרים במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים. אז היה ראוי לחדש לזאת האומה מצות וחוקים ומשפטים צדיקים כדי להשלימה בכללה עד שלא יחסר ממנה קטון וגדול שלא ישלם כפי מה שהוא, עד שימנו כולם יחד כקטון כגדול מאנשי הסלם הנרמז. זאת היתה תשובתי על שאלת הגוי הנזכר. וכיון ששמע דברי אמר לי יישר כחך כי עניתני כשורה, ויש לי ימים רבים ששאלתי זאת השאלה בעצמה לחכמי ישראל שהיה להם שם גדול בחכמת התורה ובתלמודה ואחד מהם לא יישב דעתי בתשובתו כמוך. ומאותו יום והלאה נדר על עצמו לקבל ממני שום דבר מסתרי התורה והתאהב עמי. וקבעתי בלבו חץ חשק ידיעת השם עד שהודה ואמר משה אמת ותורתו אמת. ואין צורך לגלות מענין הגוי יותר מזה.

גלגל האותיות

לפעמים גם אני נקשרות ידי בעסקי החולין שאין בכוח אצבעותי להקיש על מקלדת הפלא, המוציאה מאמרים. ובדרך כלל כשידי כבולות גם מוחי מרוקן. כך עבר לי שבוע שעבר כולו. ובמוצאי שבת שרק רציתי לכתוב בעניין גלגל האותיות, מה שאני מנסה כעת, מצאתי עצמי נכנס לדיון האחים יעקב ועשו. ועכשיו אני מנסה שנית ונראה מה יעלה ביומני.

נושא צירוף האותיות הוא נושא רגיש וקשה. הדיבור בו מעקם ליבות ללמדנים רבים החושבים רעות בנושא. אינני רוצה לעורר פולמוס בנושא, אנסה להביא כמה ציטוטים מהרב אבולעפיה בחשיבות הנושא, ואנסה לבאר משכלי בנושא. בטוחני שהמתנגדים לא תנוח ולא תזוח דעתם. אך אני כותב עבור אותם שטרם שוחדו בדעות כוזבות בנושא, ולאותם שחיפוש הנצחיות גובר על הכל, ואמת היא מילה בסלע בעבורם.

הפחד הזרוע בליבות החכמים החפצים בהסתרת "קבלת השמות" או "הקבלה הנבואית" אינו פחד שמא חס ושלום יבואו הסודות לידים לא נכונות ויעשה שימוש קלוקל ומסוכן. הפחד הגדול הוא מן פשוטי העם בעלי האמונה הדלה שמא עניינים אלו יחלישו את דעתם ויבעטו.

וכבר ראינו שהרב חיים ויטאל שהושפע רבות מן הרב אבולעפיה פונה בהקדמתו ל"עץ חיים" לאותם הלמדנים ומזמין אותם להיכנס לעולם הסוד ואף לא חוסך בדברי מוסר אליהם כמו שעושה זאת הרב אבולעפיה ביתר שאת ויתר עוז.

אז גם אני מאזובי הקיר פונה לאותם המבינים ואומר מי שאמר לשמן שידלוק והוא זה שאמר למים שידלוקו, הוא זה שמדליק בי את אש התבערה להידבק בנצח הנצחים אור האורות בורא כל המעשים ומחיה כל חי, הוא רבם של כל רבותיי ובדרכם אלך. כפי שממשיל רבי נחמן בטוב טעם ואומר "מי שטעם מן היין ההונגרי אותו כבר לא יוכלו להטעות"

התבוננו, כי כל מידע מאוחסן בגלגלים. העולמות כולם בתוך גלגלים. כל השכלים נמצאים בגלגלים.
שפתינו נקרא "לשון הקודש". זו אינה שפה חיצונית מן השפה ולחוץ, זה שפה פנימית כמו הלשון. כל מילה בלשון הקודש מביעה את מהות הכוונה. כל אות בלשון הקודש מחושבנת ובנויה לתלפיות.
יש אפשרות בדרך הגימטריאות של האותיות להתוודע למהות. יש אפשרות בצורת האותיות להבין סודות נשגבים. כל היקום נברא באותיות של לשון הקודש.

כשניקח את המלה גלגל נראה שמספרו 66. יש לנו 22 אותיות מא' ועד ת'.
השם ע"ב אשר יכול על ידי צירופיו להביא את העוסק בו אל מדרגת הנבואה מורכב משלשה פסוקים, המתפזרים בסדר ישר הפוך וישר. כל פסוק בא לרמוז על אותיות הקודש דהיינו 22 אותיות ופיזורם ישר הפוך ישר, שלש פעמים 22 נקבל גלגל. זהו סוד גלגול האותיות.

כתיבת המילים בשלשת הדתות יוצאות מן הסוד הזה הדת הנוצרים כותבת באותיות לטיניות הכתיבה נעשת משמאל לימין. הדת המוסלמית כותבת באותיות ערביות מימין לשמאל. הדת היהודית הכותבת באותיות אשוריות כותבת מימין לשמאל. אנו מוצאים כאן את שיטת הישר הפוך ישר.

אם נתבונן יותר לעומק נגלה פלאות. שהדת היהודית קובעת את זמני השנה על פי שני גורמים הירח שסיבובו 29.5 יום הוא זה שקובע את החודש, דהיינו סיבוב שלו עד שחוזר לאותה הנקודה נקרא חודש. וכדי לאזן את הימים החודש שלנו פעם 30 יום ופעם 29 יום. כעבור 12 חודשים יש לנו 355 יום (חודש נוסף מקבל עוד חצי יום מכיוון שהסיבוב הוא קצת יותר מ29.5 יום) ואז לאחר 355 יום הוא בגימטריא שנ"ה עדין לא עשתה החמה את כל סיבובה ונדרשים לה עוד 10 ימים כדי שנקבע שהסתיימה שנה.ולכן מוסיפם כל שנתיים או שלש חודש מעובר על מנת להתאזן בשנים. יוצא שקביעת המועדים שלנו מתבססת, לחודשים על הירח. ולשנים, על השמש. הלבנה משולה לספירת המלכות שעליה נאמר שאין לה מעצמה אור, אלא מה שמקבלת את אורה מן השמש והיא דרך האמונה. ואילו החמה משולה לספירת תפארת שהיא השכל היא המשפיעה.

בחרו הנוצרים בדרך השכל בלבד וקבעו את זמנם שרירותי על פי החמה בלבד. לקחו המוסלמים את הלבנה המשולה לאמונה וקבעו זמנם על פי הלבנה בלבד.

כן הענין בכתב. כתיבת הנוצרים שהיא מן השמאל לימין היא בדרך השכל, שרואה הכותב את מה שכבר כתב ומתקדם בנייר הריק. הלכו המוסלמים על פי האמונה וכותבים מן הימין אל השמאל לא רואה הכותב כלום מה שכתב. מוסתר הכתב מאחרי ידו ולפניו דף ריק.

דתינו גם כאן חיברה את האמונה והשכל שהרי את האותיות אנו כותבים משמאל לימין ואז אנו רואים את האות הכתובה אך אנו מתקדמים לצד ימין וכאן אין אנו רואים את הכתב.

להבנת הנושא אסביר בדרך כתיבת ספר תורה. שאם כתבתי אות ב וכעת אני נגש לכתוב את האות ד איני רואה היכן הסתיים הקצה השמאלי העליון של ה-ב ובמושכי בקולמוס מן הימין לשמאל יש חשש שאדביק את האות ד לאות ב ואז יהיה פסול בכתיבה. חייב אני לשער ולדעת בדרך האמונה היכן לעצור.

הרבתי בדיבור ומרוב מילים אולי נעלמה הכוונה.
אז אומר שרציתי להדגיש את הגלגל הבנוי על אותיות הא'ב'. גלגל זה הנקרא גם גלגל השכל הוא המפעיל את השכל הפועל הוא המחבר בין הרוח הפנימית בנו לחלק האלוהי שלנו ממעל. הדיבוק בא בדרך הדיבור. הדיבור הוא באותיות. והרי האותיות מפעילות את כל העולמות.

לאחר הקדמה קצרצרה זו הביא כמה דובשניות מהרב אבולעפיה ובעזרת הבורא נתקדם קמעה קמעה.

"וצריך להודיעך ג"כ באיזה דרך תמצא אמיתות העניין כולו כאשר הוא ותכיר ממנו התכלית האחרון שבעבורו נבראת והדרך העליונה מהדרכים כולם היא דרך הצירוף להגיע למדרגת הנביאים ואם אתה מכלל אוהבי החכמה התוריית באמת צריך אתה להשתדל עד שתכיר ממנו אמיתות מציאות האדם ומהותו". (מתוך חיי העולם הבא)

"תחלת הקבלה האלוהית שהם שלש. והן אותיות הנכתבות כגון אמ"ש בג"ד כפר"ת ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק, שהן כ"ב אותיות התורה. שבהן נברא כל היצור וכל הדיבור, והן כולם מלאכי עולם. הרי אלו בפרטן ובכללן הם ההתחלה הראשונה:
וההתחלה השנייה הנקראת גלגלה התורה ושמה אצלנו צירוף האותיות שמתוך הצירוף נמצא כל הדיבור מצורף וכל היצור מצורף:
וההתחלה השלישית נקראת רו"ח הקוד"ש והיא המניעה הגלגל הזה התוריי ופעולתה נמצאת בנקודות, המניעות האותיות. כמאמר החכמים "דמיא נקודתא באותיותיה כנשמתא דחיי בגופא דאינשי". פירוש דומות הנקודות באותיותיה כנשמת רוח חיים בגוף האדם, כלומר שהאות ו' לא יתכן לה טעם בלי נקודה. והנה א"כ ג' ההתחלות הללו שמם אותיות וצירופים ונקודות, ונוטריקון אצ"ן מצורף צא"ן. בסוד משה רועה צאן. ואז אדם רועה צאן בהיותו שלם כהאבות. והצירוף מגלגל האותיות והניקוד מגלגל הצירוף ורוח האדם אשר אלהים נתנה מגלגל הניקוד עד שיציירו ויאירו בנפש הציור הראוי לכל משכיל מקובל"(מתוך חיי העולם הבא):
"דע כי בספר יצירה לא מצאנו כי אם דרך אחת מבוארת והיא הצירוף. ואע"פ שנאמר שם חקקן וחצבן שקלן המירן צרפן, ואמנם אמרו חקקן הורה על התחלת הכתיבה בחקיקה, כי כן שם הסופר בלשוננו מחוקק. והוא עניין תיקון החומר להכינו לקבל צורה. ואמנם אמרו חצבן הורה על נתינת צורה בחומר, אבל שקלן והמירן הם מה שספרנו. ואולם צרפן הוא אשר באר שם עניינו לבד, וזה מפני שהוא ראשית כולן. וכל מי שקבל הצורה הראשונה הזאת שהיא צורת הצירוף קל עליו לקבל השאר כולן. ומי שלא יקבל זאת ולא שת לבו גם לזאת לא יקבל דבר מן האחרות, כי כולן תלויות בזאת" (מתוך אור השכל).

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה

אנסה להיכנס בפרשה סבוכה ומוקשת. כל המפרשים מקשים ומנסים להתיר. והתירוצים קשים. ובכל זאת אנסה גם אני. ואתחיל מן השאלה המתעוררת אצלנו ומקשה על ליבנו.
איך יכול יעקב איש תם לקחת מן אחיו עשו את הבכורה ואת הברכה?הדו שיח בין יצחק לעשו מזעזע את ליבי וכך הוא מתנהל:
(אומר יצחק לעשו) "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. (עונה לו עשו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". (בראשית כ"ז ל"ה)באם היה רק עשו מאשים את יעקב ניחא שהרי עשו רמאי אך אביו יצחק הוא זה שאומר בא אחיך במרמה וקשה מאד ואנסה להיחלץ מן הסבך.

מספרת לנו התורה על מאבק האחים עוד בבטן אמם שיעקב כל רצונו הוא להדבק בבורא שנכסף הוא כבר בבטן ללמוד בבית מדרשם של שם ועבר את כל סודות התורה. ואילו אחיו עשו נמשך אחרי עבודה זרה.
ותיכף בגדילתם מספרת לנו התורה על יעקב איש תם יושב אוהלים. תם היינו מושלם. יושב באוהלי התורה, אוהלם של שם ועבר. ואילו עשו איש יודע ציד איש שדה. איש שדה - שאינו עובד בשדה שאם כן היה נקרא איש אדמה אלא בטל בשדה וצד חיות, ואולי גם בני אדם. ציד בפיו - שהיה מרמה וצד ברמאותו את הבריות שהיה נראה כמתחסד ששואל איך מעשרים את המלח ואת התבן שלכאורה הם פטורים מן המעשרות אך יש בהם צד לחיוב ומכאן נראה כלמדן.
ואז כשבא מן השדה ומוצא את יעקב שהכין נזיד עדשים. כיון שמת סבם אברהם אבינו ובנו יצחק כעת אבל, והאבל ראוי להכין לו מאכל שלא יבשל הוא בעצמו. ומאכל האבלים הוא אוכל עגול כגלגל המסמל את מחזור החיים המתגלגל כגלגל החוזר בעולם. ואז דורש עשב מיעקב שייתן לו מן ה"אדום האדום הזה".
מביא רבנו בחיי את המדרש המסביר מאין חוזר עשו: (רבינו בחיי) "וכן דרשו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"ב) חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, 1. בא על נערה המאורסה, 2. והרג את הנפש, 3. וכפר בתחיית המתים, 4. וכפר בעיקר, 5. ושט את הבכורה. 1. בא על נערה המאורסה כתיב הכא-(כאן) ויבוא עשו מן השדה. וכתיב התם-(שם) (דברים כ"ב כ"ז) כי בשדה מצאה. 2. הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיה ד' ל"א) כי עיפה נפשי להורגים. 3. כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז' ט') כלה ענן וילך. 4. כפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות ט"ו ב') זה אלי ואנוהו. 5. שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה". (מראה לנו המדרש על פי המילים כאן בפרשה ולומד גזרה שווה למקומו אחרים המדברים מאותו עניין של העבירה המיוחסת):

ואז עונה לו יעקב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". נראה לרוב המפרשים שיעקב התכוון לשלם לו עבור המכירה וכאן רק רצה לקבל ממנו הסכמה.
עונה לו עשו "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". שהרי הוא בשדה מסתובב בין חיות טרף ועלול בכל יום למות ואינו צריך את הבכורה.
והעניין הבכורה עצמו קשה מה הייתה הבכורה לגביהם? שבזמנם עדיין לא היו כוהנים ומי שהקריב קורבן הוא הבכור. אך עדיין קשה שאם בא אדם אל הכהן וקונה ממנו את כהונתו, היכול הוא להקריב קורבן? ודאי שלא. ומה יועיל כאן מכירת הבכורה שהרי הקרבת הקורבן היא נשארת אצל הבכור. כאן חלק מהמתרצים רוצים להגיד שיעקב רק רצה לעכב אותו מתפקידו.
וכדי לחזק את העניין אנו רואים שבבניו של יעקב נעה הבכורה כמה פעמים. ראובן הבכור מפסיד את הבכורה בגלל מכירת יוסף, ואז הבכורה עוברת ליהודה שהוא הרביעי. שני הקודמים לפניו הם שמעון ולוי ומדלגים אליהם בגלל ההרג שעשו בשכם. ולאחר שיורדים כולם למצרים נראה שהבכורה עברה ליוסף. כך שאנו רואים שיש עניין כזה של העברת הבכורה למרות שהעניין עם כל תירוציו לא חלק. אך יש מקום להחלפת הבכורה.

אנו שווים לעניינינו. נעשת בין יעקב לעשו מכירת גמורה של הבכורה על דעת שני הצדדים.
וכשמגיע העת ויצחק שאינו יודע מההסכם ביניהם ומרגיש כי הולך הוא למות קורא לבנו בכורו על מנת להאציל עליו מברכתו. קורא הוא לבנו עשו.
למעשה הברכה מגיעה ליעקב, ומימלא עשו היה צריך להודיע לאביו על זאת. אך כמובן שהוא לא עשה זאת. ורבקה ששומעת מובילה את יעקב אל הברכה.
ובא יעקב אל אביו לקבל את הברכה. כאן יש דו שיח קשה. בין יעקב לאביו יצחק שכהו עינו מראות. וכך אומר לו יעקב:
"וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי" עונה יעקב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו": "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי": כך בדו שיח קשה זה באים המפרשים ומנסים לעדן את תשובות יעקב. שכשעונה יעקב "אנכי עשו בכורך" מוסיפים שיעקב התכוון לומר אנכי "במקום" עשו בכורך. וכשאומר יצחק "אתה זה בני עשו" עונה יעקב אני ושוב הכוונה אני "במקומו".
למעשה יעקב מקבל את הברכה הראויה לו. אך קשה עלינו הדו שיח הזה שנראה יעקב כרמאי, וכמו שאומר אביו לעשו "בא אחיך במרמה".ואנסה לתת טעם ואולי אצליח להמתיק את המרירות.
כשאנו רואים אדם חריף בחכמה מנתח ומאבחן עניין בשכל ובפיקחות ומיישב הדברים בצורה ברורה ומבוארת אנו מתפעלים מן חכמתו. אך מאידך יש גאוני עולם ובחכמתם הביאו אסונות נוראים. אופנהיימר אבי פצצת האטום כבר בגיל 25 מונה כפרופסור. בוני מגדל בבל היו גאוני עולם. ולא נרבה בפירסומם של אלו, ומאלו היה גם עשו, שהצליח בחכמתו אף להטעות את אביו שאהבו.
ומאידך יש לנו חכמה נוספת היא חכמת התורה. היינו להכיר בדרך המובילה לנצחיות. זה יעקב המכונה תם שהיה חכם וחכמתו הייתה תמיד לדרך הנצחיות. ואילו לעומתו דרך חריפות השכל ללא תורה זו טיפשות שמובילה לסיכון ולאבדון.
עשו פעל בשכל ובחריפות וברגע הנפילה לא יכול הוא להודות ולתלות כישלונו ברמאות אחיו, הוא לא בא לטעון על רמאות שאז יראה הוא כטיפש.
ואילו יעקב פועל בערמה הוא אינו עושה שום מהלך לא כשר או לא חוקי הוא קנה את הבכורה בכסף מלא וראוי הוא לברכה.
המילה "מרמה" מופיע פעמים במקרא. כאן אצלנו, ובמעשה שמעון ולוי בשכם.
שהרי שכם בן חמור אנס את אחותם דינה, והם במרמה נקמו בו והרגוהו. האם זאת מרמה?
וכאן לקח יעקב את הברכה המגיע לו בדין. האם זאת מרמה?
ורש"י על המקום מפרש במרמה-בחכמה. וכן חז"ל מתייחסים רבות לנושא ומבארים כך שלקח בחכמה והיא חכמת התורה. שעל פי התורה היה יעקב ראוי לקבל את הברכה. ואשרינו שזכינו שאם לא היה כך. מה היה?

ויצא יצחק לשוח בשדה

כעת הלילה שבין יום ראשון ליום שני ערב ראש חודש כסלו, חזרתי עכשיו ממערת המכפלה. גודל המקום מרשים, אך מאידך לא מצאתי התחברות עם האבות. אני מבקר הרבה בקברי צדיקים, יש תהליך ארוך עד שמתחברים לעניין. כמו בשתיית יין. בשבילי יין לקידוש יין פטישים ויין משובח ביותר זה היינו אך. צריך ללמוד את השתייה. כך גם בקברי צדיקים. הראשון שרץ לקברי צדיקים היה כלב בן יפונה שנשלח ע"י משה עם המרגלים לתור את הארץ. וכלב בן יפונה רץ לחברון לקברי האבות להתפלל, ומשם נמשכת המסורת אלפי שנים.
האריז"ל השאיר בידינו אוצר ענק של לימוד בעניין השתטחות על קברי צדיקים. אך נראה שעל מנת לקיים את לימודו צריך להגיע אל הקברים כבר צדיק. כל נושא הייחודים מצריך לימוד רב ומורים מאמנים. לאחריו בא הבעש"ט והפשיט את העניין כדי שכל אחד יוכל להשיג מטעם גן עדן זה הנקרא קברי צדיקים.
רבי נחמן אוסיף פשיטות רבה ולימדנו שמקום קבורת הצדיק זה בחינת "ארץ ישראל".

הזמן הטוב ביותר לפקוד את קבר הצדיק הוא ערב ראש חודש. כ"ט לחודש, מהלילה שבין כ"ח לכ"ט ועד למחרת עד השקיעה.
הזמן הנוסף הטוב הוא ערב שבת דהיינו בלילה שבין חמישי לשישי ועד למחרתו עדיף לא קרוב לשקיעה שכבר שבת באה.

צאו לשטח, בקבוצה עדיף. בחרו קבר שקט, שבו שם כמה שעות, טוב מאד ללמוד מתורת הצדיק במקום. נחמד ורצוי לאכול ולברך, אפשר לעשות חפלה שלמה ניפנופים. לא למלאת את הבטן זה מקשה את האווירה. העיקר, זה לנסות להרגיש את המקום, להקשיב לעוצמה. זה לא עובד בפעם אחת. אפילו שמרגישים מייד את האנרגיות, עדיין קשה לקבל את מתיקות גן עדן של המקום.
אז אם אתם הולכים למערת המכפלה הסתכלו בציור, סימנתי חץ. זה בקיר החיצוני הימני יש שם חור קטן הגיעו לשם השעינו את הראש על הקיר תנו לעוצמה לכבוש אתכם. למי שכבר קבל תחושות חדות מקודם והגיע לכאן הוא לא ירצה ללכת "זה המקום".התפילה בקברי צדיקים היא אל הקדוש ברוך הוא ובזכות הצדיק השוכן שם. יש סכנה בפניה ישירה אל הצדיק זה יוצר לרוב דמיון שווא וצריך לזה בקיאות רבה.
עדיף לרוב לקרוא תפילות כתובות סדורות ישנם תפילות לרוב.
עדיף לא לקפוץ מקבר לקבר. אחד או שנים לכל פעם ולו יותר.
למי שרוצה פרטים נוספים או להצטרף לנסיעה אפשר לפנות אלי דרך התגובות או באימייל.

ועדיין פרשת שרה מלווה אותנו עד יום שלישי. ושם אנו קוראים על יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". ומכאן לומדים חז"ל שתיקן יצחק את תפילת מנחה. לשוח לשון תפילה. ולהיכן יצא? יצא לשדה, הוא השדה אשר קנה אברהם מבני חת הוא מקום מערת המכפלה. אשרינו שזכינו לשוח בשדה.