שיעור ע"ב

עקב בקשות ולחצים העלתי את קובץ ההקלטה מהשיעור ע"ב שהיה לפני כמה חודשים אפשר לשמוע וגם להוריד אותו מקווה שתהנו.

כיוון שיש רבים שמנסים לשמע את ההקלטה יש בעיות. לכן אני ממליץ להוריד את הקובץ, זה הולך מהר ובקלות והנה ההסבר: לחצו בצד ימין על הקתדרלה, בחלון הבא לחצו שוב בצד שמאל על הקתדרלה, בדף הכחול שנפתח ללחוץ על 120.5MB שמסומן בכחול, אחר ללחוץ בעכבר ימני על המספרים הרצים, אחר ללחוץ בחלון על "שמור וידאו כ...", לבסוף לבחור היכן אתם רוצים לשמור את הקובץ. זהו, חכו כמה דקות ויש לכם את כל ההקלטה.

ספר מפתח הספירות - פרשת במדבר

הבאתי שני עמודים מתוך מפתח הספירות, כדאי לקרוא אותו כמה וכמה פעמים. ואם השם ישלח לי שכל וכח אולי אוכל קצת לבאר אותו.

"וכל מה שאמרתיו בעניין זה אין שום חכם שלם מקשה עליו, אבל הקושיא בין חוקרי ההשגה מן המקובלים בעניין הספירות היא מתחלפת באיכות התחדשות הבריות מאת השם באמצעות הספירות. והוא שהכת האחת מאמנת שהעולם מחודש מהאלוה ית' מעת היותו בכח הספירות, וזה הכת מאמנת שהעולם קרוי מחודש אבל הוא קדמון בעצם הווייתו הכללית. והכת השנית מאמנת שהעולם קרוי מחודש מהאלוה ית' לפי ציירו אותו מעת היותו ית' אך תמול שלשום על דרך משל וחדשו בפעל על ידי הספירות הנאצלות מאתו ית' ג"כ. וזו הכת מאמנת שהעולם קרוי קדמון בכח ומחודש בפעל. ושתי הכתות האלה הן הפכיות באמונה זאת ושתיהן טועות באמת ובאמונת איכות חידוש העולם.

ואמנם דעתי ואמונתי אני בדבר זה היא אמונת הכת השלישית, והיא דעת כל חכם מקובל שלם ודעת כל הנביאים והיא זאת. דע שהעולם קרוי מחודש וקרוי קדמון, קרוי מחודש מצד היותו נברא, וקרוי קדמון מצד שאינו נברא כשאר הנבראים. והבורא המחדש הזמנים המושכלים חדשו בזמן מושכל כללי לא בזמן פרטי. ומפני שהזמן אצלנו הווה נפסד כאישי המינים והיום והלילה חלקים מחלקי הזמן הווים ונפסדים והאור מורה על היום, וכבר חלקוהו לי"ב שעות, והחשך מורה על הלילה והיא ג"כ נחלקת לי"ב שעות אחרות ונקראו שניהם יום אחד. וכל שעה חלקוה לאלף פ' חלקים שהם אלף ושמנים חלקים. לפיכך אמרו החכמים כולם שהזמן נמצא והוא מושכל, אך קצתם אמרו שהוא מושכל נמצא בשכל ואין לו מציאות בעצמו חוץ לשכל במינים הנשואים על האישים ובסוגים הנשואים על המינים שיש להם מציאות בשכל ואין להם מציאות בעצמם חוץ לשכל כמו שאמרנו לפני זה העניין. וקצתם אמרו שהזמן נמצא ובאמת שהוא מושכל לנו בציירנו מהותו, אבל מפני היות הזמן מקרה נשוא על התנועה והתנועה מקרה נשוא על גוף הגלגל, והגלגל מתנועע תמיד בכללו, ותנועות קצת חלקיו מורגשות לנו, והשמש שהוא סבת האור בהראותו הוא המבדיל בין היום והלילה, לפיכך יקראו הזמנים החלקים מתנועותיו המורגשות ימים נמצאים, וזמני היעלמותו יקראו לילות. ולפיכך יתכן לומר שהזמן מושכל בכללו ודומה למינים ולסוגים אבל מפני שהזמן אינו גוף אך הוא כח בגוף ואינו מכלל המקרים שבעולם השפל כלו במציאות בהרכבה המשגת את כל הגוף בעצמם עם היותה מקרה, ובמציאות המשגת את כל נמצא מן הנמצאים המחודשים בעצם אמיתתם. אבל הוא דומה למקום מצד אחד ואינו דומה לו מצד אחר, ודומה למספר מצד אחד ואינו דומה לו מצד אחר, ודומה למאמרות מצד אחד ואינו דומה להם מצד אחר, ודומה בקצת ג"כ לשאר מיני הכמות. על כן שמוהו מכל שבעה מיני הכמות ואמרו שהוא אחד מהם והבדילוהו להיותו ממין הכמות המתדבק וקראוהו מחזיק בגופים ומקיף בם. ואמרו חכמי המחקר כי העַתָּה (הווה) הוא החלק הקטן שבכל חלקי הזמן והוא הנקרא הזמן העומד. והעיתות הן העוברות והן העתידות לבא, ובעַתָּה ידבקו חלקי הזמן העובר והעתיד. ודומה העַתָּה מן הזמן אל הנקודה מן הקו כי בנקודה ידבקו חלקי הקו, והקו והשטח והגוף הם שלשה עניינים שהזמן נמנה עימהם לרביעי רק המקום שהוא חמשי להם מדמה לזמן יותר מהם.

ושבעה סוגי הכמות שהזמן אחד מהם, החמשה מהם מתדבקים והם הקו והשטח והזמן והמקום והגוף, והשנים מהם מתפרקים והם המספר והדבור. ואמנם ארבעה מהם שהם הקו והשטח והגוף והמקום הם מקומיים מחלקים שיש להם הנחה קצתם אל קצתם, והמשל בהם שכל חלקי הקו מפני שהם נמצאים יחד יאמר עליהם שהם מונחים בהנחת אחת אלה עם אלה, וסידורם מוגבל בהם יחד ונדבקים יחד בגבול אחד. וכן העניין בחלקי השטח ובחלקי הגוף ובחלקי המקום, כי חלקי המקום נמצאים מצד היותם ממלאים חלקי הגשם יחד, בין שיהיה המקום הוא הדקות שהגשם ממלאו, בין שיהיה המקום הוא המקיף בגשם מחוץ. ואמנם המספר והדבור והזמן שהם שלשת מיני הכמות לא היו חלקיהם יחד ולא יהיה כל אחד מהם מוגבל בחלקיו ולא יהיה כל חלק וחלק מחלקיהם דבוק בכלל מכל אחד מהם בצד מוגבל. וזה שעשרה שהוא חלק מחלקי המספר הכללי לא ידבק חלקם שהוא חמשה, בחמשה השניים שהם החלק השני מן העשרה הנחלקים לשני חלקים שווים בגבול משותף. ולא הארבעה בששה ולא השלשה בשבעה ולא השנים בשמנה, והחלק הקטן השלם שבם הוא האחד והגדול מהם הוא התשעה ולא ידבקו אלה באלה. והאחד כמספר דומה לנקודה בקו ולעַתָּה מן הזמן, והאחד הנזכר והנקודה והקו והעַתָּה לא יקבלו חלוקה. ועל כן כל מספר הוא באחד בכח והוא ככח ר"ל שהוא נעדר בלעדיו. ובהימצא המספר ימצא בו האחד בפעל, על כן נאמר אנחנו שאחד אינו מספר אך הוא ראשית כל מספר והשנים הם ראשית כל מספר הזוגות והם זוג ראשון והשלשה הם ראשית מספר הנפרדים והם נפרד ראשון. ואם כן אין האחד זוגי ולא נפרד ועל כן אינו מספר, שכל מספר הוא זוג או נפרד. ויש מי שחשב שהאחד הוא נפרד ואינו אמת באחד שהוא ראשית כל מספר, אך הוא אמת באחד הנספר שהוא איש לעצמו נפרד משאר אישי מינו. ועל זה טעו רבים באחד ולא הבדילו בין המספר והנספר בו וכל שכן שטעו באחד שאינו לא מספר ולא נספר:

וכזה בעצמו קרה להם בזמן שהעַתָּה הנמצא לשעתו הוא ראשית הזמן ואינו זמן כל שכן זמן העַתָּה שהוא איננו מכלל שאר העתות אבל הוא ראשית לכולן והוא שהתורה קראתו ראשית והוא שנאמר עליו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" והוא קל וחמר כשזה הדבר הנקרא ראשית העתות הוא הנצחי הקיים והוא סבת מציאות ראשית הזמנים שהן העתות הדומות בזמן לאחד במספר וכן הדבור שנאמר עליו "בדבר יהוה שמים נעשו" הוא ראשית כל הדברים והוא סבת מציאות ראשית הדברים והתחלת התחלותיהם והחלק הקטן הנמצא בפה בדבור הוא הזכרת אות אחת מהזכרה משותפת ביציאת הפה עם הקול ועם הרוח ולפיכך הטועים באמיתת מציאות הזמן יטעו בו בחשבם שהזמן שהוא התחלת ההתחלות של הזמנים הוא בעַתָּה מהזמן והקצת מן החכמים המודים בזמן שהם שזכרנום באחרונה הם שקבלו מן הנביאים סוד הזמן ומהותו והנה בחשבך שהעולם נברא בזמן העַתָּה ושהעַתָּה ההוא הוא בעַתָּה הזה תנועה בו תמיד כי העַתָּה הזה כבר קדמו לו עתות רבות שהם ממינו אבל העַתָּה ההוא לא קדם לו שום עַתָּה ודומה זה לאדם הראשון כי כשתרצה לדמותו לאחד מאנשי מינו תתחייב להאמין שקדמו לו במציאותו אב ואם וכן לכמה דורות לפניו אבל כשתצייר אדם הראשון שלא נולד כתולדת מולד כל איש מן הבאים אחריו ותצייר לו אשה נבראה מצלעו ולא נולדה מאב ואם" .... (יש שני דפים חלקים חבל על דאבדין).

ואלה המשפטים

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". (גמרא פסחים). כך הורונו חכמינו שחייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

נשאלת השאלה האם ניסיתי פעם אחת לעמוד ולהתבונן באימרא הזו ולראות את עצמי כאילו יצאתי ממצרים? האם אתה ניסית? האם את ניסית?

לרוב התחושה הראשונה שלא ברור מה היה שם ואיך יוצאים. ומכאן השאלה, איך נרגיש את היציאה?

הדרך היותר מעשית היא להבין שמצרים היא משל על המייצרים אלה המעברים הסגורים בהם כלואה נפשנו. קל לנו להתבונן בשני ולנתח את אופיו את תכונותיו אפילו שהלבוש חוסם את פנימיותו. אך כיון שהוא לפנינו קל לנו. אך את עצמנו קשה לנו מאד לנתח כיון שאין כלום לפנינו ואפילו המראה מטעה אותנו. כאן הדרך היחידה היא להסתכל פנימה, מה שנגד ההרגל שלנו, שהתרגלנו להסתכל החוצה.

אך התורה הקדושה שהבינה את ערכנו מאירה לנו מכל פינה ומבקשת זכור שיצאת ממצרים!!!

כך מתחילה הפרשה:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

המשפט הראשון אשר לנגד עינינו בעניין עבד יהודי – להזכיר לנו "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יהוה אלהיך".

דורשת מאיתנו התורה התבונן בנפשך הכלואה, למד והוצא אותה ממאסרה.

אם כן מהי אותה הנפש???

אותה הנפש היא חלק אלוהי זהו d.n.a של הבורא יתברך שמו!!!

ומה מעשיו של הקדוש ברוך הוא? בורא!!!

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה": (ישעיה נ"א ט"ז). אומר רבי נחמן "אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי בְּשֻׁתָּפִי וְכוּ', כִּי הוּא גַּם כֵּן כְּמוֹ בּוֹרֵא בְּמִלּוּלוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּנַּ"ל" (ליקוטי מוהר"ן).

מה הוא (הקדוש ברוך הוא) בורא במילולו אף אתה (אתה!) ברא במילוליך!!

ומהו אותו מילול? זוהי הנבואה!!

ומכאן נביא מדברי רבי משה די ליאון מתוך ספרו "שקל הקודש".

"התבונן כי כל הנביאים כולם שלא השיגו מעלת משה רבינו עליו השלום ולא הייתה נבואתם נבואה מצוחצחת מפני שהם לא ניבאו אלא מתוך אספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו ע"ה עלה במעלה עליונה על כל הנביאים והייתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה.....

ואמנם כי אף על פי שהרבה בני אדם הנכנסים בסוד החכמה הזאת וחושבים לעלות במסילות וטובעים בטיט היון, ולא ישיגו לרוץ אורח ויהיו כקורח ורואים בסוד דרכי החכמה הזאת תיקון דרך האספקלריאות וסוד המידות העליונות עניינים יורדים עולים, זו היה ראש, וזו זרוע ימין, וזו זרוע שמאל, וזה גוף, וזה ירכיים חס ושלום. אל ישט אל הדרך הזה לבך ורעיוניך, אלא הוא תיקון כפי שתוכל להבין - איך משתלשלים זה בזה ומייחדים זה בזה כפי תיקון איברי האדם, שהם משתלשלים זה בזה ומתייחדים ונכללים זה בזה כפי תיקונם ועניינם להיותו אחד. כך בעניין זה בדמיון זה יש אספקלריא גדולה על אחרת ונכללת זה בזו ונתקנת אחת באחת, והיה המשכן אחד. ועל כן יש לעיין ולדקדק הנכנס בסוד הדרכים האלה לכונן רעיוניו ומחשבותיו לבלתי יעשה בדרכים האלה מחשבות זרות וללכת אורחות עקלקלות, ובדרך הזה יבטח בשֵם ה' וישען באלהיו "כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור" וגו':

יש לך לדעת כי בכל הדרכים האלה יש לאדם להיזהר ולהישמר שַם ואל יטעה לבו אחרי הדברים אשר לא יועילו, כי תהו המה. כי האלהים אחד מיוחד בלי שום שנוי ובלי שום דבר מאותם הדברים המתהפכים. כי הוא באחת הוא ידבר כאמרו "כי באחת ידבר אל".

ואמנם אע"פ שהם ספירות אספקלריאות נכוחות ישרות, אחת היא, בלי שום פירוד. על כן אמרתי הישמר אל תפן אל און ואל תחשוב מחשבות ההבל, כי אין שנוי ואין פירוד ולא ימין ולא שמאל וגו'. כאמרם ז"ל, אלא דברה תורה בלשון בני אדם, כאשר התעוררנו ופירשנו בתחילה.

ואמנם כי הוא יתברך המציא סוד מציאותו, והמציא זוהר אספקלריא שתמשיך מאורו ואף על פי כן לא היו יכולין כל העולמות לסבלו עד שברא אור לאורו וברא עולמות. והאור ההוא נקרא לבוש. מלמד שהלביש אור באור ונכלל זה בזה, ומתוך האספקלריא העליונה נמשכו שאר כל המאורות האחרות.

ואמנם כי סוד העניינים האלה ניתן לחכמים יודעי דת ודין לעיין ולהסתכל בדברים העליונים, כי סוד מציאותו הוא יתברך שמו המציא לקיים העולמות ולמען ילכו לנוכח בני האדם וידעו כי יש אלהים מושל. וברא כל הדברים העליונים והתחתונים והכל מאתו. והנה "השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו" ואין מי שיוכל להשיג אמתתו יתברך שמו זולתי מקצת דרכי המציאות אשר המציא.

ועל כל פנים בהתעורר החכם המשכיל לחקור ולדעת עניין האמת יוכל אדם להשיג קצות אמיתת מציאותו.

והנני נכנס בסוד הדרכים האלה, והשם יעזרנו ללכת בדרכיו הישרים, ונלכה באורחותיו כי ממנו תצא תורה ודבר ה', וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם, כי הוא אלהי האלהים ואדני האדנים. אין שום חלק בעניין מציאותו כאשר יש הרבה שמחלקים העניינים אחת אחד לבד חס ושלום, כי אין לקצץ בנטיעות, ועל כן אעורר ואכנס בסוד הדברים האלה.

סדר המציאות כפי תוכן החכמה הנוראה אשר היא עיקר ויסוד לפי החכמות והיא הנקראת קבלה. על כי היא קבלה למשה עליו השלום מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כפי קבלת התורה. והם הורישו זה לזה עניין החכמה הזאת.

ואמנם כי דרך החכמה הזאת הייתה נתונה לאדם הראשון בשעה שהכניסו לגן עדן ונתן לו סוד החכמה הזאת. והייתה עמו עד אשר חטא והוציאו מגן עדן. ולאחר כך כשמת אדם הראשון ירש החכמה הזאת שת בנו שנברא בצלמו בדמותו. כאמרו "ויולד בדמותו כצלמו".

ולאחר כך נתגלתה החכמה הזאת לנח הצדיק והוא הורישה לשם בנו עד אשר ירש אותה אברהם אבינו עליו השלום. ובחכמה הזאת עבד לבוראו וישמר משמרתו מצוותיו חוקותיו ותורותיו. והוא הוריש אותה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו. עד אשר עמדו הדורות האחרונים על הר סיני, והורישה למשה עליו השלום וכו', כפי אשר אמרנו ומשם קבלו איש מפי איש כל הדורות הבאים אחריהם.

ובגלות החל הזה (החלה כעת) ורוב הצרות נשתכחה החכמה הזאת זולתי מזער אחד מעיר ושנים ממשפחה והם התעוררו החכמה בכל דור ודור. ועל כן החכמה הזאת היא קבלה איש מפי איש, וכל התורה תורה שבכתב ותורה שבעל פה מיוסדת על החכמה הזאת. ואמנם יש להתעורר ולחקור כפי הדרך הנכון אשר הוא כפי השגת האמת.

זו ההקדמה והשם יהיה בעזרנו, שנוכל להמשיך.

זכה יתרו שנקרא פרשת מתן תורה על שמו

בכל שנה בחודש זה מגיע אלינו פרשת יתרו המעמד הגדול בתבל - מעמד הר סיני קבלת התורה. כשאני מתחיל לכתוב את המילים האלו "מעמד הר סיני" "קבלת התורה" רעד וחלחלה אוחזים אותי. כשאני מנסה בשכלי ובדמיוני לבאר לעצמי אין השכל והדמיון מאירים בי, אך בכותבי אותם רעד אוחזני. אז אנצל את מעמד החלחלה ואזרום מן התחושות שעוברות בי.

כבר פרסמתי בעבר דברים שאני עומד לכותבם אך מפאת חשיבותם לא אחסוך מילים ואכתוב שוב עם רעיונות חדשים שכבר עומדים בקצה לשוני.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". שואלים המפרשים מה שמע יתרו ובא. לכאורה השאלה תמוהה, שכבר אומר לנו הפסוק מה שמע, שמע יתרו – "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא יהוה את ישראל ממצרים".

וכדי להבין את שאלת המפרשים נצטט את רש"י "וישמע יתרו - מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יש כאן שאלה שמורכבת מב' עניינים א. מה שמע יתרו ב. ובא. דהיינו מה השמועה ששמע שגרמה לו לבוא. (ואז ברורה שאלת המפרשים) והתשובה הרווחת כפי שמביאה רש"י, שמע על גודל הנס של קריעת ים סוף, ושמע כי גבר עם ישראל על עמלק. מגודל הנס של קריעת ים סוף הבאנו בעבר וכל אחד שמע ויודע גודלו. אך מלחמת עמלק מסתתרת לה מעיני כל, ואין מובן גודל הנס. ואולי אם יסתייע בידינו עוד נדבר בזה במאמר זה.

ויתרו מעוצם פליאתו ובהבנתו את גדולת הקדוש ברוך הוא, בא להצטרף לעם הנבחר שהקדוש ברוך הוא בראשם.

אך הגמרא בבואה לדון בנושא הביאה בפנינו פן נוסף ומעניין. תוך כדי הדיון מנסה הגמרא להבין, האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או לאחרי? "בְּנֵי רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר, יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה, וְחַד אָמַר, יִתְרוֹ קֹדֵם מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה". בניו של רבי חייא ורבי יהושע נחלקו צד אחד אמר שיתרו אחר מתן תורה בא וצד אחד אמר שיתרו קודם מתן תורה בא.

וכאן ממשיכה הגמרא בדיון מאלף "שם כְּתַנָּאֵי, (שמות יח) "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֶן מֹשֶׁה". מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא וְנִתְגַּיֵּר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע ובא, שֶׁהֲרֵי כְּתוּבָה בְצִדּוֹ (שמות יז) "וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא. כְּשֶּׁנָּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכָל מַלְכֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֲחָזָתָם רְעָדָה בְהֵיכָלֵיהֶן, וְאָמְרוּ שִׁירָה". כאן יש עניין חדש לגמרי ואומרת הגמרא, שם יש מחלוקת תָנַאִים בעניין. (איפה זה שם?-)בפסוק "וישמע יתרו". רבי יהושע סובר ששמע מלחמת עמלק ובא ורבי אלעזר המודעי סובר ששמע מתן תורה.

ודעתו של רבי אלעזר המודעי נכנסת להסתר!! רוב המפרשים לא מביאים דעתו כדי שלא להיגרר למחלוקת האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או לאחריה.

אך אם נחזיק בדעתו של רבי אלעזר המודעי שיתרו שמע מתן תורה. נהיה חייבים להגיד שיתרו הגיע לאחר מתן תורה. ואז נשאלת השאלה איך באים בניו יש רבי חייא ורבי יהושע שהם אמוראים ואין בכוחם ההלכתי לחלוק על תנא (רבי אלעזר המודעי) ושואלים, האם הגיע יתרו לאחר מתן תורה או לפניה?

והתמיהה, שאם אומר רבי אלעזר ששמע מתן תורה ובא הרי ברור שהגיע לאחר מתן תורה אז איפה תופסת שאלתם?

וכפי שהסברתי זאת בעבר אומר שוב (והשם ירחם עלי באם שגיתי).

הדיונים הבלתי מבוררים חופנים בתוכם סודות נוראים, וחז"ל השאירו לנו רמזים אך לא מפורשים. כפי שכאן אנו יוצאים מן הלוגיקה החוכמתית של הגמרא, ונכנסים להילוך קבלי אמונתי. וכאן טרחה הגמרא לכסות את העניין מפני חלשי הדעת וחלשי האמונה.

ואני אומר: יתרו שמע מתן תורה!! והגיע לפני מעמד הר סיני!! איך יתכן???

והתשובה!! - יתרו הגיע בכוחו לדרגת נביא. ומקבל בנבואה את מעמד הר סיני ובא לחתנו משה לספר לו על המאורע הרם שעומד להתרחש. הפלא ופלא!! הצמרמורת עוברת בכל גופי ברגע זה. מתעלה יתרו על משה ברגע זה ומקבל את אירוע מעמד הר סיני בנבואה, ורואה במראה הנבואה את מתן תורה.

עכשיו אפשר להבין את מהלך כל הדיונים, האם הגיע יתרו קודם מתן תורה או לאחריה? כי אם שמע מתן תורה וודאי הגיע לאחריה. ואם טרם שמע, אז מה שמועה שמע ובא? אך כפי שאמרתי שקיבל בנבואה אפשרי לו להגיע קודם מתן תורה.

והרמז לעניין הוא במילה הראשונה בדבר השם "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

אנכי !!!

אומרים חז"ל במסכת שבת - "רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָנֹכִי", נוֹטְרִיקוּן, אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַת יְהָבִית. פשט המילים הוא – רבי יוחנן אמר, אני בעצמי כתבתי ונתתי. בדרך הפשט בא השם לומר את התורה הזאת אשר ימסור לכם משה אני בעצמי כתבתי ונתתי.

צריך לזכור ששתי הדיברות הראשונות שמעו כל העם מפי השם. ולא יכלו יותר לעמוד ופרחה נשמתם ובקשו ממשה – "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות".

ונשאלת השאלה מה ההבדל בין קול השם לקולו של משה? שאפילו אם השם קולו הולך ומתגבר, שישימו אצבעותיהם באוזנם עד שיוכלו לסבול את הקול.

אך השומע את קול השם אחת דינו! שהוא מתנבא כרגע. רק בנבואה אפשר לקבל את קול השם. יוצא מכאן שכל העם הפכו נביאים בתחילת מעמד הר סיני, וקבלו את שתי הדיברות הראשונות בנבואה. כאן אי אפשר בסתימת האוזניים, כאן הקול הולך ומתעצם עד שרואים את הקולות. דהיינו במראה הנבואה, מתגלה השם לפניהם בברקים ורעמים, האש הפנימית בהם בוערת עד שנהיו כלפידים בוערים. ומתחלקים לשלש מדרגות במראות הנבואה, אחת - שחלקם רואים את הקולות. שתים - חלקם רואים את הלפידים. שלש - חלקם רואים את "אנכי" - השם בכבודו ובהידורו.

וכאן אנו שבים למילת "אנכי" ומבארים אותה יותר לעומקה.

כבר במהלך הגמרא הנוכחית מגלים לנו חז"ל סוד במילת אנכי "רַבָּנָן אָמְרִי, אֲמִירָה נְעִימָה כְּתִיבָה יְהִיבָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, "אָנֹכִי", לְמַפְרֵעַ - יְהִיבָה כְּתִיבָה נֶאֱמָנִין אָמַרֶיהָ". שסותרים במעט את דברי רבי יוחנן, ודורשים את אנכי פעם אחת מההתחלה לסוף ופעם נוספת מהסוף להתחלה. ומסביר המהרש"א שכאן אומרים חז"ל סוד בעניין אנכי. כשדורשים אותו כסדר – אז, דבר השם (אמירה נעימה) נכתב – בתורה (כתיבה) וניתן לנו (יהיבה). וכשדורשים אותו מהסוף להתחלה – כתובה ונתונה התורה כולה (יהיבה כתובה) ונתנה לנו בעל פה (נאמנין אמריה) עד כאן מתוך המהרש"א.

המשנה האחרונה בספר היצירה אומרת: "וכיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל, הושיבו בחיקו ונשקו בראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו. משכם במים דלקם באש רעשם ברוח בערם בשבעה נהגם בי"ב מזלות". עד כאן מספר היצירה.

המילים, חקק וחצב וצרף ויצר, מקבילות לנוטירקון שיוצא מן "א'נ'כ'י' - אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַת יְהָבִית. וכפי שמגלה לנו רבי יוחנן למעלה שאומר "רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָנֹכִי", נוֹטְרִיקוּן, אֲנָא נַפְשִׁי כְּתִיבַת יְהָבִית. (כאן ראוי לבארם לעומקם) "רבי יוחנן דידיה אמר" - רבי יוחנן על עצמו אמר! אני את עצמי (את נפשי) חקקתי וחצבתי וצרפתי ויצרתי. דהיינו הגעתי אל שורש נפשי דהיינו אל "אנכי יהוה אלהיך" הגעתי אל הדבקות בשם שזוהי הנבואה.

לסיום, נחזור אל יתרו. שמע יתרו "אנכי", הגיע אל הדבקות בשם, זכה לנבואה שנתגלה לו מתן תורה ובא אל משה.

(ומעניין מלחמת עמלק לא נביא הפעם כיון שהמאמר יתארך כאורך הגלות ובעזרת השם עוד נביאו בעתיד .. והוא יגאלנו).

אני ראשון ואני אחרון

במאמר מאתמול הבאתי את דברי הרמב"ם הפותחים במילים, יסוד היסודות ועמוד החכמות.

וכהרגלי אני בא מהלימוד הנעלה והמתקדם ביותר ואט אט בהמשך המאמרים אסוג ואסוג עד לתחילת הלימוד.

ומכאן (מה שהבאתי למעלה) רצוני לומר שכן הרמב"ם וכן הנביא ישעיה מלמדים אותנו דרכי הנבואה. ובראש המעלה הוא הלימוד המבאר את התהוות הדיבור ואיך לקושרו לשורשו דהיינו השכל ומכאן הדרך קצרה אל רוח הקודש.

וכיוון שטיפסתי מעלה מעלה לכל האוחזים עדיין בתעופה הביא מאמר נפלא מהרב אבולעפיה שבלשונו הצחה (אך המפרכת את מוחנו) מסביר את העניין באורך. (ואולי מידי פעם הביא הערה בסוגרים)

מספר חיי הנפש - מחשבת הלב היא עניין אחד בפני עצמו (ה)נמצא בציור השכל או בציור הדמיון (נקדיש לעניין בעתיד מאמר בפני עצמו). ודבור הפה הוא עניין אחד בפני עצמו (ה)נמצא בלשון. והמעשה הוא עניין שלישי בפני עצמו (ה)נמצא בידיים ושאר האברים עוזרים לו בעת הפועל. רוצה לומר העיניים לראות, והרגלים להתנועע ממקום למקום, והזרועות להניע הידיים.

ומבואר הוא שהציור אינו מחויב תנועה, ולא מעשה ולא דבור. אבל הלב מצייר איך ישלח הדבור לפה, והפה מדבר בכוח. אז בעת הציור הוא כח קרוב, ובלא עת הציור הוא כח רחוק, ובעת התחברות קול ורוח ודבור (גם כאן צריך ביאור נרחב) בפה יחד ברצון הלב, הפה מתנועע ופותח וסוגר שעריו, שהם השפתיים, ומעלה ומוריד החומות שהם השיניים, ומוליך ומביא ומניע בכל צד את הדבור בלשון עד השיניים ועד החייך. ושולח כח מן הריאה המנפחת את הרוח על הגרון בשיתוף קול, והגרון שהוא הצינור מוציא את רוח חוץ לשערים, ומשתפו עם האוויר שהוא יסוד שני ליסוד הרוח.

ולפעמים יצאו עמו טפי מים מתוך הפתיחה והסגירה על השפתיים, שהם מלחלחות תמיד מן הרוק הלח החם שהוא בטבע האוויר וחומו מקריי (מקריי – הכוונה שהוא אחד מן המקרים המתרחשים בטבע כגון הזמן הוא מן המקרה, הצבע הוא מן המקרה, כן מצב הצבירה שהוא חום הוא מן המקרה. ומה שלא מקרה הוא עצם). אך אמיתת טבעו הוא טבע המים, שהוא קר ולח כמים.

(לא למהר הפסקות קטנות יכולות לעזור J)

וזה הכח הרוחני משתף עמו קול הברה (הברה היא הצליל הראשוני של האות הנשמע לאוזן וזאת הכוונה כאן. המושג הברה התפשט ומה שהורגלנו בו כי הברה היא חלק מן המילה ויכולה להכיל כמה אותיות אך כאן הברה משמשת לצליל עבור אות אחת בלבד), וכשזה כולו נמצא בחמשה מקומות הפה במציאות מעשי, אז נאמר שהפה מדבר בפעל.

ולפעמים יהיה הדבור ההוא נמשך אחר הציור השכלי, ולפעמים אחר הדמיוני (כבר אמרנו שצריך הסבר בין הציור השכלי לדמיוני), ולפעמים לא ימשך אחר שום ציור כלל, אלא אחר ההרגל. כי באלה השלשה דרכים הפה מדבר.

והמעשה (קצת בעניין המעשה נגענו במאמר שהבאתי במוצאי שבת ה4 לפברואר) הנה ימשך ג"כ אחר אחד משני הציורים, רוצה לומר השכלי או הדמיוני. וגם ימצא ממנו מה שלא ימשך כי אם אחר ההרגל גם כן. כי שלשת הדרכים הללו נמצאים במעשה כמציאותם בדבור. ואם ימשך הדבור או המעשה אחר ציור השכלי, הנה ענייניהם אלוהיים. ואם ימשכו אחר הציור הדמיוני לבד, הנה ענייניהם שדיים. ואם לא ימשכו אחר זה ולא אחר זה הנה ענייניהם לפי היותם הרגליים אנושיים לבד. וכשנמשכים אחר ציורם, לא יתכן בלתי התחדש תשוקה וחשק וחפץ ואהבה ורצון ובחירה או אחד ממה שימצא פועל בידיים או דבור בפה.

אם כן הבחירה והתשוקה הנמצאים בציור במחשבת הלב, הם מניעים הקרובים לידיים ולפה להוציא המעשה והדבור מן הכח אל הפועל. וגם לא יתכן המצא אחד מן הציורים בלתי מציאות דבר, חוץ מהם, לפי מחשבתם או באמת.

ודע שהציור השכלי לא ישיג דבר כי אם אמת. כאומרך, מציאות השם (את מציאות השם אפשר לתפוס-)בהשגת שלילות והרחקות חסרונות ופחיתויות ממנו יתברך. ובמציאות המלאכים, ובמציאות הגלגלים, והרבה מתנועותיהם שאינם מורגשות. כי המורגשות מהם מושגות לראות בעין, ואין צריך להשיגם בשכל (בשכל אנו משיגים מה שלא ניתן להשיג בחושים). ובמציאות הוויות היסודות ארבעה, לא פחות ולא יותר והוויות ארבעה מיני המורכבים ממוזגים ומעורבים ומורכבים מהם.

הצעת הגשהJ - כדאי לנוח קצת ולחזור שוב על הקטע מההפסקה הקודמת.

והיות התחלתם (של המורכבים מ-)החמר והצורה הטבעיים, והיות התחלת הטבעיים נפשות השמים וכוחותיהם, והיות התחלת הנפשות השכל הפועל והשכלים הנפרדים, והיות התחלת כל נמצא שעבר והיה, וכל נמצא שעומד והווה, וכל נמצא שעתיד להיות, ויהיה הוא השם יתברך שמו, אליו התחלה, שהוא סבה הראשונה לכל (עד כאן בנשימה אחת). וכשישוער המציאות לכל נמצא ממנו יתברך עד השפע האחרון המושפע ממציאותו יקרא ראשון. אך כשישוער המציאות ויערוך מן הנמצא האחרון ונחשוב האחרון ראשון, יגיע המציאות בחקירת סבותיו עד השם יתברך מסבה לסבה, עד שנאמר עליו יתברך כי הוא הסבה האחרונה לכל.

ועל כן נקרא ראשון ואחרון כלומר ראשית ואחרית, ראשית כל מצוי ואחריתו ותכליתו וסופו. ורבים באלה העניינים אשר יושגו בשכל כאשר הם. אך הדמיון יצייר מציאות עניינים רבים נמצאים באמת, אלא שיקרה לו מקרה בציורו וימנעהו דם הלב מהציור האמיתי, ויצייר דברים רבים שאין להם מציאות כלל, לא בשכל ולא חוץ לשכל כלל, כי אם במחשבת הלב.

והנה גם הרב אבולעפיה סיכם את דבריו בנבואת הנביא ישעיה " אני ראשון ואני אחרון".

אני מציע לקרוא שוב ולקפוץ על הערות שלי בסוגרים כי לפעמים הם קוטעות את רצף המחשבה.

מתחיל בלימוד קבלה

מאחר שכבר הכנתי עצמי ללימוד הקבלה התחיל בלימוד:

אפתח במאמר מתורת האריז"ל (ספר עץ חיים - שער א ענף ב)

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלנו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש. והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה". עד כאן לשונו.

אומרים מפרשים רבים שעניין הצמצום אי אפשר להבינו כפשוטו, ואנסה לבארו כפי השגתי והשם יסלח לי אם שגיתי.

מקדים האריז"ל הקדמה קצרה לדבריו ומסביר את תמונת המצב לפני הצמצום, והצמצום מתחיל במשפט, "וכאשר עלה ברצונו". ואומר אני כי הרצון הוא צמצום המחשבה, שהמחשבה רָצָה לכל כיוון והרצון תופס אותה בנקודה מסוימת. וזה הצמצום הראשוני המדובר כאן. צמצום זה הביא את האור אין סוף לנקודה אחת.

שאלה ראשונה. מזה נקודה אחת?

נניח את העיפרון על הנייר באופן שתיווצר נקודה. למעשה מה שאנו רואים בעין זהו הסבר תאורתי על "נקודה". כי אם ניקח את אותה הנקודה ונגדיל אותה נגלה שהיא מורכבת מנקודות רבות. אם כן מהי נקודה? נקודה היא החלק הקטן ביותר שאין ממנו חילוק. כמובן שזה פילוסופי ולא ניכר במציאות.

שאלה שנייה. כמה מקום תופס האין סוף? נוכל לומר שנקודה יכולה לכלול בה את האין סוף (דהיינו האין סוף יכול להימצא בנקודה הקטנה ביותר). כפי שראינו למעלה בדברי האריז"ל שבאותה נקודה מצומצמת מחשבת האין סוף כולה ורצונו. (ועוד נבאר בהמשך).

הצמצום השני הוא הצמצום לצדדים סביבות הנקודה, כמו שמסביר האריז"ל.

שאלה שלישית. איך, כדי לסבר את האוזן נוכל להבין את הצמצום השני?

אקח משל - כפי שפועל רצוננו. תפסנו מחשבה ממחשבות רבות שרצות בנו והעלנו לתודעה רצון - והוא לבנות בית. זהו הצמצום הראשון. ותכף מכאן התחלנו להרחיב את הפרטים, כאן מתחיל הצמצום השני (היכן נבנה איך יראה מי יבנה וכו' וכו'). עד שבסופו של דבר הגענו עומדים ומברכים שהחיינו על המעשה המוגמר.

שאלה רביעית. מהו החלל הפנוי?

בין הרגע של הנקודה הראשונה והצמצום השני שהוא הפרטים נוצר חלל, או בלשוננו פתח הזדמנות לסוף המעשה (הבית). זהו החלל הפנוי המוזכר למעלה. וכפי שמביא האריז"ל בהמשך דבריו (מה שלא הבאנו למעלה). והנה דבריו: "והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים."

מכאן נוכל לבאר משפט פשוט, ידוע ומפורסם בפי כל: "סוף מעשה במחשבה תחילה" אך אם נתבונן בו נראה שאיננו כל כך פשוט. שהרי יכל המשפט להיות קצר יותר – "המעשה במחשבה תחילה" – מדוע נוספה המילה "סוף"? וממנה השאלה היכן התחלת המעשה?

אך לפי הסברנו העניין קל הבנה מרגע שעלה ברצונו כאן התחלת המעשה – המעשה הוא הצמצום. (הצמצום הראשון והשני הם תחילת המעשה) ומסוף המעשה אפשר לתפוס את המחשבה תחילה. ולשם המחשה אם היינו תופסים את המעשה של בניית הבית בפעולתו הגשמית (של מישהו אחר) לא היינו יכולים להצביע בוודאות על המחשבה. כי כשקנה מישהו אדמה לא בהכרח שהוא הולך לבנות בית. שמכרנו למישהו עצים לא בהכרח שהוא הולך לבנות בית, וכך הלאה.

לסיכום רק רצוני להגיד שיש הבדל בין מעשה האלהים למעשה האדם. ואשתדל לבאר זאת במאמרים הבאים.

הכנה ללימוד הקבלה

אני מזכיר! אני מביא כאן מדברי הרמ"ק הפזורים בספריו. כפי שליקט אותם לפני כ100 שנים שמואל אבא הורודצקי מצאצאי רבי נחמן מברסלב.

אין ראוי לבוא בכל עת אל הקודש, עד שיטהר מחשבותיו מהבלי הזמן ותחבולותיו, וינקה ראשו מהגאוה כי היא קליפה מונעת לבעלה מלהיכנס לחזות בנועם השם ומלבקר בהיכל חכמה הזאת. וצריך להשפיל עצמו כעפר לפני כל אדם ויהיה שומע חרפתו ושמח ביסורין, ולא יהיה עסקו בחכמת התורה להתגאות. ומה גם לימוד החכמה הזאת, כי אש היא עד אבדון תאכל. לכן צריך להתנהג בשפלות זמן עד אשר יראה בעצמו, ואז יכנס אל מקדש השם. וראוי לכל הבא בשערי הגן, גן החכמה, להיות תפילתו לאל יישר צעדיו וייטב לכחו, לבל יכשל ולבל ימוט מו האמת ימין ושמאל.

ידיעת סודות תורתנו הקדושה היא ע"י הצרופים והגימטריאות והתמורות וראשי תיבות וסופי תיבות ותוכי תיבות וראשי פסוקים וסופי פסוקים ודלוג אותיות וצרוף אותיות. ועניינים אלו נשגבים ונעלמים וסודם נשגבה ואין בנו כח להשיגם לרוב העלמם. כי יתחלפו על פי דרכים אלו לאין סוף ולאין תכלית. ועל זה נאמר "ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים". ועניינים אלו אנו מקוים שיתגלו אחר התחיה אחר העיכול החומר העכור ואחר שיצרף הגוף הנגוף ויישאר הצורה בחפץ יוצרה.

ואחר שאתה מורגל להפשיט המלות והעניינים מקליפות משלים, תרגיל עצמך להפשיט המאמרים מחומרם ולהמשיך דעתך בהיכנסם בפנימיות, אם יורו על השפעת המידות או קשרן או המשכתן ואצילותן אלו מאלו או שורשן או הנהגתן. ועניין זה אי אפשר לך לעמוד עליו כראוי, אם לא ע״י הנהגתך בפשטי הזוהר בפסוקים היאך הוא מפשיטם מחומרם ומגלה נסתרים, ומשם תתחכם אל כיוצא בו, ואז יגיע שכלך אל שיעור מדרגה שתוסיף בהשכלת החכמה ובהקדמותיה בפלא, מה שהוא חלקך בסיוע נשמתך בתפיסתה בצורות העליונות הדקות. ואם אתה הרחקת אותה ברוע מפעליך דע שלא תועיל לך כל עצתי זאת באחד מאלף מהתועלת שהייתה מועילה לך אם נטהרת. ועוד אני מפחד שלא יזיקך. וכח הקליפות המחוברות אליה לא יביאך אל מקום שתיפול במהמורות האמונות המזיקות כמו שנפלו רבים שקדמוך בעבור היותם רוצים להיכנס אל חכמת הפרד״ס קודם הזמן הנאות לכל הסיבות הצריכות אל העניין הזה.

ורבים נכנסו לים חכמת הפרד״ס הזאת ונוקשו ונלכדו ברשת שוחה עמוקה. ולכך אתה אחי, הכנס בפרד״ס מדרגם אחר מדרגה ע״י אומן בקי, והתלמד בספרי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום ובהם תמצא נועם לשכלך הזך אם אתה מן הזוכים, ואל תמהר להציץ מן חרכי מעוט ידיעותיך פן יחשכו עיניך בסברות כוזבות ונמצאת נפגע. אלא עמוד והתבונן עד שיפתחו לך שערי מדע, ותהיה מאחד מעיר ושנים ממשפחה הנאספים אליה בשלום ונכנסים בשלום.

ואל יעלה בדעת שום יודע המעיין בספרי חכמת הקבלה, שאפשר למקובל חכם לכתוב כל חקיקת הדברים בספר כמו שהם בלב המשכיל, מפני שמתמעטים הדברים מהלב אל הכתב, לכך לא ידמה שום יודע שירד לעומק ספרי החכמה הזאת, ומה גם דברי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום. הגם שהיו דבריו כשאר חלקי תורתנו הקדושה, היו קצרים מפני שהם דברי התנא. והעריך דברי המשנה עם דברי התלמוד ודברי התלמוד עם דברי הגאונים ואחר כך המפרשים. והעריך שכלנו הקצר אל ערכי דבריהם. ועוד העריך היותם סתרי תורה כמה יתרחקו. אמנם נשיג מהם מה שיעזר השכל מאת הבורא שהעיקר תלוי בו.

באופן וזמן לימוד הקבלה,

ראיתי ענין זה מתחלק אל שלשה חלקים: האחד בהכנת עצמו להיותו ראוי להיכנס אל ההיכל הזה. והן אמת אין ראוי לכל הבא למלא את ידו, ללבוש את בגדי השרד לשרת בקודש יבא וילבש חס ושלום, אלא ראוי ראשונה להפשיט מעליו קליפת הגאווה הגסה המונעת אותו מלהשיג האמת, ויכוון לבו לשמים כדי שלא יכשל. שנית, צריך שיהיה מורגל בפלפול בעומק, כדי שיהיה מורגל ויוכל להפשיט המאמרים מהמשלים ובזה יגיע אל המכוון בחכמה זו. שלישית ידבק עצמו למלא כרסו בדיני הגמרא ופירוש המצות על דרך הפשט בפירוש הרמב"ם ביד החזקה. ידריך עצמו גם במקרא הן רב הן מעט, כדי שיהיה שלם במקרא ומשנה ובידיעה נכונה ואל יכשל.

בהגעת הזמן. אין ספק שאין ראוי לאדם להיכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר מחשבתו. עוד צריך להגיעו לפחות לשנת העשרים כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה, ואף אם יש שפירשו עד שיגיע האדם לשנת הארבעים אין דעתנו מסכמת בזה עמהם, והרבה עשו כדעתנו והצליחו. ועם כל זה הכל לפי טהר הלב וכפי טוב העצה הנכונה.

בזמן הראוי ללמוד. ודאי כי בכל יום נקל אל האדם ללמוד, אמנם הזמנים היותר מוכנים להשכיל בעומק הן בלילות ארוכות מחצות ואילך, או ביומא דשבתא דיומא גרים, וכן בערב שבת מחצות ואילך, ובימים טובים, ומה גם בעצרת כי זה ניסיתי פעמים רבות ומצאתיו יום הצלחה דרך פלא, וביומי סוכות בסוכה כי שם יש הצלחה גדולה. ושעות אלה הנזכרות הן מנוסות אצלי ודרך ניסיון אני מדבר.

בדרך הלימוד. צריך שתשתתפנה אל הלומד היראה והשמחה יחד כדכתיב וגילו ברעדה, ותשתתף אל שתי מדות אלה הענווה. וקרוב בעיני שצריך גם להצטרף אל שלש אלה הדאגה מזמן הנעורים, וגם החרטה מהפעולות החולפות שהם מסך קצת מבדיל. עוד יתמיד האדם בלב נשבר להתוודות על העוון ובוודאי מועיל נגד הקליפה.

ממי ילמד. ממי שנהג בדרכי יושר כפי האפשר, כי בידו מסורים גנזי רבו. ואל ירדוף אחר המתגאים בידיעתם, כי קולם יהמה כגלי הים ואין להם כדי רביעית, וזה ניסיתי אני פעמים הרבה. וקרה גם ענין זה לקצת מחברים יחברו ספריהם בחידות ומליצות וחרוזים, עד יבאו דבריהם ברב ענין, ולא נכניס ראשנו בזה חס ושלום, שאין ראוי להטיל מום בקדשים. אמנם הספרים שידבק בהם האדם להשגיח בהם, הם, חיבורי הרשב"י ע"ה כמו הזהר והתיקונים ורעיא מהימנא ושה"ש וסבא וינוקא. ומהקודמים אליו, ספר יצירה, וספר הבהיר, ומדרש רות, ומדרש איכה מהזוהר. ומהמאוחרים, מדרש מגלת אסתר מהזוהר. וגם ספר מעין החכמה, ופרקי מרכבה, ופרקי מעשה בראשית, וכיוצא, וקצת פקודין הנמצאים להרשב"י ע"ה. בהם ידבק האדם לאהבה ויצליח בחכמה זו, ובתנאי שיעמיק בהם בעיון נמרץ ואז ימצא מבואר רוב מה שנמצא בספרי המפרשים האחרונים ולא יצטרך אליהם, ולא חס ושלום כוונתנו לפסול, אלא לבחור אל המעיין הדרך הקצרה עם היותה ארוכה.

הכת הרצויה, הם אותם האוחזים להם דרך הישר, שיש להם חלק במקרא וחלק בגמרא והוראותיה שהם אצלנו כמשנה, וחלק בחכמה זו (קבלה), ולומדים אותה לשמה להיכנס בסודותיה לדעת את קונם, להשיג המעלה הנפלאה בהשגה האמתית בידיעת התורה, ולהתפלל לפני קונם לייחד במצותיו קודשא בריך הוא ושכינתיה, והיא העבודה הרצויה לפני בורא כל.

המשך מעלת לימוד הקבלה

"לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". ירצה, כי מי שימשך אחר התאוות ומעוט ההשכלה בתורה וסודותיה יקרא כסיל, מפני היותו נמשך אחר הכסילות והפתיות ושכרון עולם השפל הנופל. ויאמר כי הכסיל הזה לא יחפוץ בתבונה, פירוש, בדברים הנעלמים והם סתומים בתוך הדבר הנגלה, כי זה גדר התבונה כמאמרם ז"ל (חגיגה יד. סנהדרין צג:) מבין דבר מתוך דבר. והנה הכסיל לא יחפוץ בדברים הנעלמים הצריכים תבונה לדלותם, כאומרו ואיש תבונה ידלנה, (משלי כ' ה) "כי אם בהתגלות לבו", פירוש, בדברים הנגלים שהם לבוש אל הנעלמים, והם הנראים לכאורה פשוטן של דברים. והם לכאורה נגלים אל הלב, ולא אל לבות המשכילים, אלא אל לבות הכסילים שכמותו, וזהו שאמר, בהתגלות לבו, פירוש גלוי דעתו הקצר:

צריך יראה גדולה אל החכמה הזאת, ומה גם בהיותו עוסק בשיעור קומה, וגם צריך אהבה. ושמעתי כי הקדמונים היו נוהגים ליישב על גבי קרקע כשהיו מלמדים חכמה זו לתלמידים כדי להכניעם ולאיימם.

שאר דיני התורה בהיות האדם עוסק בדיניה, יעלו בדעתו חלקי הסותר בתחילת העיון, ויאמר על טמא טהור וכיוצא, ואין מזה נמשך חורבה כלל, אלא ימשך עיונו עד שיעמוד על אמיתת הדין, או יעמידוהו חבריו, ואין בזה עוון כלל אשר חטא, מה שאין כן במעשה מרכבה ובמעשה בראשית, שאם יטעה באחד מן הדברים הנעלמים הרי האמין במה שאינו הגון, והם דברים תלויים בהאמנת הלב, ולכן אי אפשר להעלות בהם חלקי הסותר שלא יטעה באחד מן הצדדים, ועל עבירה כזו נאמר אין עבירה מכבה תורה, אלא סופו שמסכים אל האמת,

וצריך אדם לדלות מים מבורות עמוקים להשכיל נסתרים ולמודדם בשכל מדידה ושיעור יפה, להיכנס אל תוכיות החכמה העליונה וההנהגה הפנימית.

יש דברים נסתרים שקשה בלב המשתדלים לרדוף אחר חקירת מעשה השם כי נורא הוא ויש בית דין גבוה ששם נדונים הדברים הנסתרים והם בסוד הכבוד העליון הנקרא מחשבה ועל אלו שאל משה ואמר "הראני נא את כבודך".

והעוסקים בסודות התורה יש בידם לתקן העליון.

הקדושה מתרבה ועושה פירות, ואור הנשפע על ידי התורה האמיתית, רצה לומר היודע הסודות ושונה בהם לעולם וכן שאר חלקי התורה, אין ספק שישפיע שפע שיהיה אותו השפע והאור הנברא עומד לעולם ועושה פירות לו ולדורות, כעניין דכתיב (שמות ל"ד ז), "נוצר חסד לאלפים" פירוש שומר החסד לאלף דור, כעניין זכות אבות וכיוצא.

צריך בהכרח שיתעמק בתורה שבעל פה שהיא פירוש התורה והיא נשמת התורה רצה לומר מגלה רוחניותיה שהוא פירושיה וסודותיה.

התורה עצמה לבוש אל עצם האלוה כמו שהספירות הם לבוש אל עצם השרש המתפשט ולסבה זו עסק התורה עולה על הכל.

עם היות אלו (אותם שהם עוסקים בסתרי הלכות דרשות ואגדות והחוקים והדינים והמשפטים כפי פשוטן של דברים לבד) שכרם כפול ומכופל והיא המידה הנבחרת. עם כל זאת אינם זוכים למעלת הנשמה הזאת עד הגיעם לסתרי הספירות שהם סוד האלהות. והם נקראים מארי (בעלי) מידות. ונקראים כן מטעם כי כל העסק של החכמים בקבלה הוא במיידות ועניינם. שאלו יורשים נשמה מצד המלכות בעצמה לא מצד מטטרון עבד. ולא מצד אמה.

"הבן בחכמה וחכם בבינה בחון בהם וחקור מהם ודע וחשוב מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו". נראה לבאר כי חכמה היא הקבלה והלמוד שאדם לומד מרבו. כעניין מוסרין לו ראשי פרקים. הבינה היא העיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך כללים וראשי פרקים הנמסרים אליו. ועתה אל זה כוונו באמרו, "הבן בחכמה". רצה לומר עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המידות שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים. וצריך האדם שיבין בה דבר מתוך דבר, כענין אמרם ז"ל (חגיגה י"ג) אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר כדי שיהיה לו שכל מוליד ולא שכל עקר. ואמר, "חכם בבינה" פירוש כשאתה מוליד ומדמה בשכלך ותבין, צריך שתחכמהו ותסברהו בקבלת הרבנים ובקוצר דבריהם שיהיה נכלל העניין במוסף אליך הן רב הן מעט "ועל בינתך אל תשען". ובחון בהם רצה לומר בעצם הספירות דהיינו בהם במהותם תהיה הבחינה בדרך רצוא ושוב בלבד ובדרך ענוה ולחוס על כבוד קונך המחכים הפתאים וזהו "בהם". אמנם בפעולות הנמשכות מהם יהיה העניין בחקירה עצומה ובידיעה טובה במשא ומתן ובעיון גדול. ולהיות כי החקירה היא בפעולות הנמשכות לנו ממציאות הספירות אמר "וחקור מהם" רצה לומר בהנמשך מהם ולא בעצמותם דהיינו "בהם". "והעמד דבר על בוריו", פירוש העמד העניין על תקפו ורד לעומק הדרוש כדי שיהיה ברור לך בלי ספק. "והשב יוצר על מכונו", פירוש כל כוונתך על כל פנים יהיה להיות מלך מלכי המלכים האין סוף ברוך הוא משגיח במכונו שהם כסאותיו שהם י' ספירות, והכוונה הכל יהיה לעניין יחוד הנאצלים המתייחדים במאציל והמאציל בנאצלים.

מעלת לימוד הקבלה

אני מביא כאן מדברי הרמ"ק הפזורים בספריו. כפי שליקט אותם לפני כ100 שנים שמואל אבא הורודצקי מצאצאי רבי נחמן מברסלב.

וכך הוא מביא:

קודם בואו לעולם עוסק בה {בתורה} כפי בחינתה שם שהתורה היא מצויה בכל העולמות. ירד למטה בעולם הזה עוסק בם כפי מציאותם בעולם הזה. ואשריו מי שיודע להמשיכה לעולם התחתון כמציאותה בעולם הזה ובעולם הבא ובעולם התחיה וכמציאותה אחר חידוש העולם, כאשר אבאר. מפני שהתורה הויה דקה רוחנית מתלבשת במשלים גשמיים, ומשליו יש בהם חכמה גדולה ושכר טוב לעוסק בהם. אמנם המפשיט חומרה שוכב עם בת המלך ובא עליה כדרכה והיא נשואה לו. ויודע להפשיט לבושיה לבוש שתחת לבוש ולבוש שתחת לבוש עד היותו בא אליה אל פנימיותיה. ואשריו מי שנכנס ולא נטה הדרך. ולזה נאמר "בהתהלכך תנחה אותך". דהיינו סוד הנהגת האדם והילוכו בעולם הכזב הזה, שאין בו אמת אלא תורה ונשמה ואלהינו. ומי שייחד שלשתם הרוויח. ומי שלא קשר שלשתם לא עשה דבר. "בשכבך תשמור עליך". דהיינו עולם שאחר המוות עד זמן התחייה. "והקיצות היא תשיחך" בתחייה שאחר המוות. ולעולם תורה מתהלכת עם האדם עד התקשרו בעץ החיים.

"חכמות בחוץ תרונה", דהיינו סודות הנעלמים בתורתינו הקדושה. והיא אומרת, "עד מתי פתים תאהבו פתי", ירצה, אתם נמשכים אחר הפשט, ואתם מפתים את עצמכם בפתיות, "ותאהבון פתי" זה חלק שהם מאמינים בתורה שאין בה אלא פשט. "ולצים לצון" וכו' זה כגון מנשה וכו' שהיה דורש בהגדות של דופי {ומתלוצץ על דברי תורה} (סנהדרין צט:). ומי גרם זה, רודפן אחר פשוטן של דברים ולא יביטו אל נסתרם. והיינו "וכסילים ישנאו דעת" דהיינו ידיעת הנעלמות, ובתריה מאי כתיב {ואחרי זה מה כתוב} "תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי", פירוש, הנשמה המתלבשת בתוך הפשט, "אביעה לכם רוחי", אודיעה דברי אתכם בנסתר שיש בי, "ותפרעו כל עצתי" אז יקראונני ולא אענה" וזה שאמר {הזוהר}, והכי למאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא וכו', {זוהר- וכך מי שגורם שתסתלק חכמת הקבלה וחכמה פנימית מתורה שבעל פה ומתורה שבכתב וגורם שלא יעסקו בהם, ואומרים שאין בתורה ובתלמוד רק פשט הרי הוא כאילו מסלק הנביעה (המקור) מאותו הנהר}.

ממעלת החכמה הזו על שאר חלקי תורתנו הקדושה, שהיא עסק האלהות ודאי שיש בה דבקות גדולה, שאין ספק, שלפי העסק שיעסוק האדם בעולם השפל כן ידבק נפשו בעולם העליון. ולכן העוסק באלוהיות אין ספק שיהיה דבק יותר מהיותו עוסק בשאר חלקי התורה, עם היות התורה כולה אלוהית וכולה שמותיו יתברך. ונתבאר בתיקונים פעמים אין מספר כי מעלת בעלי קבלה גדולה על בעלי מקרא ובעלי משנה חלק רב. כי נפש העוסק במקרא לבד היא מהעשייה ולא עלה יותר. והעוסק במשנה, עולה אל מעלת היצירה ומשם נשפע עליו הרוח. ומעלת העוסק בקבלה בסוד הבריאה ומשם ממשיך לו נשמה. ועוד לו מעלה על זאת כפי שעור עבודתו שיגיע אל מעלת נשמת האצילות, ויצא לנו בעיקר כי עוד על הסוד הזה הנסתר יש פנימי לפנימי, וזה נעלם עתה מעיני היודעים, ונזכה אליו בעולם הזה כל ישראל לעתיד.

זהו קטע מתוך ליקוטיו של הרב הורודצקי ונביא מידי פעם המשך לדבריו המחזקים של הרמ"ק.

כלים מכלים שונים

דברנו על הקנית כלים ועכשיו נזכיר שאם כוונתנו ליזון ולקבל מן השפע הרוחני היורד בתמידות חייבים להכין כלים. הכלים הגשמיים הם כלי קיבול בעלי נפח ואילו כלי השפע שונים מהם מאד.

הכלי הראשוני לקבלת שפע הוא רצון הרצון לקבל את השפע עוצר (כונס) בתוכו שפע.

ספר עץ החיים שער א'- דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא... וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות... והנה אז צמצם את עצמו, אין סוף, בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש... והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים, ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.

אנו רואים במאמר הנפלא הזה שהכל מתחיל מהנקודה של, "וכאשר עלה ברצונו" שזהו הכלי הראשוני. מאותו הרצון נגרם - שצמצם עצמו. הרצון מוליד את הצמצום, ורק שם בצמצום אפשר לקבל את השפע. אך זו התחנה הראשונה.

השפע הגיע, אבל אי אפשר להביט בו אי אפשר לעכל אותו אי אפשר להבין אותו. כי חסר כלי תובנה, צריך לבנות עוד כלים.

כלי שני היא האמונה שנולדת מתוך ההתבוננות הפשוטה בשני חלקי הצמצום. שהרי הצמצום הראשון היה אל הנקודה הפנימית, והצמצום השני היה לצדדים. ואשר באמצע הוא החלל שבו נבראו העולמות (כפי שמסביר בעץ החיים). אותו החלל הוא בחינת האדם שגם הוא נברא בחלל. ואז ראשית ההתבוננות היא החוצה אל הצדדים, הוא העולם שעומד לפנינו. ומכאן מקבלים נקודות אמונה פשוטות, כשרואים את השמש זורחת בכל יום מאמינים שגם מחר תזרח השמש. כשרואים גוף נע ופתאום נעלם מאחורי קיר ואחר נגלה בצד השני, מאמינים שהגוף הנע כשהוא נבלע מאחורי הקיר לא בלעו הקיר אלא ישוב ויצא בצדו השני וכו' וכו'. ועל זו הדרך מקבלים את האמונה הפשוטה שמתמלאת מהתבוננות הפשוטה מסביב. ואז באה ההתבוננות הפנימית אל נקודת הצמצום הראשונה. כאן האמונה גוברת בעיקר ממה שלא רואים, וכל שכן אם רואים. כשמתבוננים במערכת הראיה על דרך פעולתה ההתפעלות כה רבה שמחייבת אמונה להאמין שלא אני יצרתי את אותה המערכת, ואי אפשר שתקום מעצמה. מערכת השמיעה פלאית אף היא כמוה, ומערכת הדיבור עולה עליהם עשרות מונים.

כשההרגשות והתחושות הפנימיות מתגבשות למחשבה ואותה המחשבה יוצאת באורך פלאי מן הפה, כשכל אות מגיעה מאחת מחמש מוצאות הפה, כשהקול הפנימי יודע בדיוק היכן לפגוע. והצירוף הנפלא הזה יוצא ברצף מילים ומשפטים. ועוד נעסוק בהם רבות בעתיד, וכן כרגע במאמר זה, זאת מטרתנו, לנגוע בנקודה המצרפת את האותיות, במערכת הפנימית הזאת אשר בקרבנו. ואז בהתבוננות אמיתית חכמתית, מוכרחת העובדה שנוצרנו בכח עליון. וככל שמרבים להתבונן כך מתגברת ההבנה ואמונה בו (בכח העליון). ועיקר ההתבוננות תגיע לאותם קירות שהכל נבלע מאחוריהם, וכבר נוכחנו שיש משהו מאחורי הקיר. וככל שאמונה זו מתגברת כך השפע שיורד הוא יותר מבורר, הטוב נקלט והפסולת יוצאת. (אך עדיין אותו השפע לא בא לתובנה)

אחר באה מידת הנתינה (מדת החסד). ככל שמחזקים את הנתינה כך גובר השפע. בעולמנו רואים סימולציות (הדמיה) רבות. אחת היא, כשהאם מעניקה או מניקה את עוברה שפע החלב גובר.

בתוך מידת הנתינה יש את מידת האהבה שגם היא מתגברת את השפע, כשמשפיעים אהבה מקבלים שפע גדול יותר להשפיע עוד אהבה (מכאן גם הכלל "מצוה גוררת מצוה" ו"שכר מצוה מצוה"). ושוב כלי הַהֲכָלָה הוא הצמצום מדת הדין.

דרך ההתבוננות בשפע נעשת אצלנו באופן טבעי בעזרת כלי התבונה שרכשנו, אשר הם נבנו בחלקם הגדול מהדיבור שלנו, מהשפה שרכשנו בין בפה בין באוזניים בין בעיניים. אם אדם חסר ראיה ושמיעה ודיבור ישאר הוא כגולם. כיון שרכישה זאת נעשתה בצורה טבעית ולא מבוקרת קבלנו כלים טבעיים לברור, והבנה עם מגבלות שאין בהם כלים להבין את הדיבור והרצון האלוהי.

כאן בא הכלי שמיועד למטרה זאת

ובארגז הכלים של הפוטושופ הייתי קורא לו כלי הצירופים.

ונעשה אתנחתא עד להמשך המאמר.