דברנו על הקנית כלים ועכשיו נזכיר שאם כוונתנו ליזון ולקבל מן השפע הרוחני היורד בתמידות חייבים להכין כלים. הכלים הגשמיים הם כלי קיבול בעלי נפח ואילו כלי השפע שונים מהם מאד.
הכלי הראשוני לקבלת שפע הוא רצון הרצון לקבל את השפע עוצר (כונס) בתוכו שפע.
ספר עץ החיים שער א'- דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא... וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות... והנה אז צמצם את עצמו, אין סוף, בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש... והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים, ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
אנו רואים במאמר הנפלא הזה שהכל מתחיל מהנקודה של, "וכאשר עלה ברצונו" שזהו הכלי הראשוני. מאותו הרצון נגרם - שצמצם עצמו. הרצון מוליד את הצמצום, ורק שם בצמצום אפשר לקבל את השפע. אך זו התחנה הראשונה.
השפע הגיע, אבל אי אפשר להביט בו אי אפשר לעכל אותו אי אפשר להבין אותו. כי חסר כלי תובנה, צריך לבנות עוד כלים.
כלי שני היא האמונה שנולדת מתוך ההתבוננות הפשוטה בשני חלקי הצמצום. שהרי הצמצום הראשון היה אל הנקודה הפנימית, והצמצום השני היה לצדדים. ואשר באמצע הוא החלל שבו נבראו העולמות (כפי שמסביר בעץ החיים). אותו החלל הוא בחינת האדם שגם הוא נברא בחלל. ואז ראשית ההתבוננות היא החוצה אל הצדדים, הוא העולם שעומד לפנינו. ומכאן מקבלים נקודות אמונה פשוטות, כשרואים את השמש זורחת בכל יום מאמינים שגם מחר תזרח השמש. כשרואים גוף נע ופתאום נעלם מאחורי קיר ואחר נגלה בצד השני, מאמינים שהגוף הנע כשהוא נבלע מאחורי הקיר לא בלעו הקיר אלא ישוב ויצא בצדו השני וכו' וכו'. ועל זו הדרך מקבלים את האמונה הפשוטה שמתמלאת מהתבוננות הפשוטה מסביב. ואז באה ההתבוננות הפנימית אל נקודת הצמצום הראשונה. כאן האמונה גוברת בעיקר ממה שלא רואים, וכל שכן אם רואים. כשמתבוננים במערכת הראיה על דרך פעולתה ההתפעלות כה רבה שמחייבת אמונה להאמין שלא אני יצרתי את אותה המערכת, ואי אפשר שתקום מעצמה. מערכת השמיעה פלאית אף היא כמוה, ומערכת הדיבור עולה עליהם עשרות מונים.
כשההרגשות והתחושות הפנימיות מתגבשות למחשבה ואותה המחשבה יוצאת באורך פלאי מן הפה, כשכל אות מגיעה מאחת מחמש מוצאות הפה, כשהקול הפנימי יודע בדיוק היכן לפגוע. והצירוף הנפלא הזה יוצא ברצף מילים ומשפטים. ועוד נעסוק בהם רבות בעתיד, וכן כרגע במאמר זה, זאת מטרתנו, לנגוע בנקודה המצרפת את האותיות, במערכת הפנימית הזאת אשר בקרבנו. ואז בהתבוננות אמיתית חכמתית, מוכרחת העובדה שנוצרנו בכח עליון. וככל שמרבים להתבונן כך מתגברת ההבנה ואמונה בו (בכח העליון). ועיקר ההתבוננות תגיע לאותם קירות שהכל נבלע מאחוריהם, וכבר נוכחנו שיש משהו מאחורי הקיר. וככל שאמונה זו מתגברת כך השפע שיורד הוא יותר מבורר, הטוב נקלט והפסולת יוצאת. (אך עדיין אותו השפע לא בא לתובנה)
אחר באה מידת הנתינה (מדת החסד). ככל שמחזקים את הנתינה כך גובר השפע. בעולמנו רואים סימולציות (הדמיה) רבות. אחת היא, כשהאם מעניקה או מניקה את עוברה שפע החלב גובר.
בתוך מידת הנתינה יש את מידת האהבה שגם היא מתגברת את השפע, כשמשפיעים אהבה מקבלים שפע גדול יותר להשפיע עוד אהבה (מכאן גם הכלל "מצוה גוררת מצוה" ו"שכר מצוה מצוה"). ושוב כלי הַהֲכָלָה הוא הצמצום מדת הדין.
דרך ההתבוננות בשפע נעשת אצלנו באופן טבעי בעזרת כלי התבונה שרכשנו, אשר הם נבנו בחלקם הגדול מהדיבור שלנו, מהשפה שרכשנו בין בפה בין באוזניים בין בעיניים. אם אדם חסר ראיה ושמיעה ודיבור ישאר הוא כגולם. כיון שרכישה זאת נעשתה בצורה טבעית ולא מבוקרת קבלנו כלים טבעיים לברור, והבנה עם מגבלות שאין בהם כלים להבין את הדיבור והרצון האלוהי.
כאן בא הכלי שמיועד למטרה זאת
ובארגז הכלים של הפוטושופ הייתי קורא לו כלי הצירופים.
ונעשה אתנחתא עד להמשך המאמר.
תודה.
השבמחקאין יותר שלם מלב שבור.
כלי שבור יכול להכיל ואז יש סינון בחדרים.
עם הסינון מגיע דרך אמונה וחיבור עם הבורא נשאר תוכן איכותי אם לא התוכן שלילי ועלינו לברר.
תבורך. נפלא !