זרעו לכם לצדקה-הושענא רבא

 בחג הסוכות נידונים על המים ואנו בארץ ישראל המיוחדת מכל הארצות תלויים בגשמים כל שנה ושנה. חושק הקדוש ברוך הוא בפילותינו על מנת להשפיע עלינו חסד וברכה. ואחת התפילות שתיקנו לנו חכמינו היא תפילת ההושענות שנאמרת בכל ימות חג הסוכות והיום האחרון הוא הושענא רבא ה"הושענא הגדולה". שבתחנונים על המים טיפות המים שמזילים הצדיקים בדמעותיהם בהושענות נאספות על ידי הקדוש ברוך ומהם יבוא שפע וברכה עלינו.

התעוררתי לסמיכות של הושענא לנביא הושע שחיי בתקופת בית ראשון וספרו מהתמוהים שבנביאים. אך ראיתי שחלק גדול מקדיש הנביא לעניין הצדקה ואולי כיון שדורו היו פרוצים בעברות שבין אדם למקום כפי שידוע שלא חרב בית המקדש הראשון אלא על שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה שמרוב הטוב והשפע שנשפע עליהם משמים מאסו בשם וגילו חוסר אמונה וכפירה. ואומר להם הנביא שבזכות הצדקה יכולים הם להיגאל שכך מראים הם לשם את אמונם בו. אומר הנביא (הושע י' י"ב) "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם".

אביא קיצור מדבריו של ה"אוהב ישראל" רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא (נולד בפולין בשנת 748 היה רב באפטא שבפולין ואחר ביסי שברומניה, ובערוב ימיו עבר למז'בוז' עירתו של הבעל שם טוב. ונפטר בשנת 1825 ונקבר ליד הבעש"ט).

ואלו תמצית דבריו: הנה הצדקה נמשל לזריעה ממש, כמו שאנו רואים דרך בני אדם כשרוצים לזרוע לוקחים תבואה ומטמינים אותה בארץ עד שנרקבת וחוזרת וצומחת למעלה מן הקרקע. וכשנגמר גידולה קוצרים אותה ומוצאים אז כמה וכמה פעמים כמו שהוציאו בזריעה. ומי הוא הפתי יסור הנה ויאמר בלבו מה לי לצרה הזאת להפסיד תבואתי שהיא כבר בעין, ולאבדה בידיים להצניעה בארץ שתהא נרקבת? ולהיות עיני מייחלות ומצפות שתצמח. ומי יודע אם תצלח ולא יגיע לה איזה הפסד ח"ו? ובודאי מי שהוא אומר זה הוא חסר תבונה ואינו מאמין בהשם יתברך, שהגם שלעיני בשר ודם נראה שהוא הפסד וכליון להתבואה. עם כל זה יבטח בהשם יתברך שישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו ויעלה מכל גרעין וגרעין כמה וכמה גרעינים. כמו כן בעניין צדקה, יש איש אשר ירע לבבו באחיו האביון ומתיירא לפתוח את ידו וליתן צדקה. כי היאך יחסר ממונו? בחסרון לא יוכל להימנות ואינו מאמין שהשם יתברך ימלא חסרונו. ואדרבא יוסיף לו שפע וברכה. אך מי שיש לו איזה שכל ומדע אז הוא מאמין בהשם יתברך בכל לבבו באמת כמו בזריעה. בוא וראה שבזריעה נותנת הארץ פריה בשפע רב ומעשרת את בעליה. ובאמת הארץ אין לה מעצמה כלום אך היא מקבלת משמים. שמים הם בגימטריא זכר ונקבה, כך האדם משפיע ממונו לעניים ואביונים שזה השפע הוא מתת אלהים אשר נתן לו עושר ונכסים גם כן בתורת צדקה ולא על פי מעשיו.

וכן כשהאדם מתבונן במצות פרו ורבו. אל יאמר האדם למה אתן בחינם חילי וכוחי ואוני הטיפה הבאה מהמוח וספק אם יעשה פרי, וגם כי יצליחו ויעשו פרי מי יודע אם יהיה לו במה לפרנסם. לא יעלה דברים כאלו במחשבתו רק יבטח בהשם יתברך ויעשה מה שמוטל עליו ויאמין שיגמור מחשבתו לטוב ויצליח ויעשה פרי הטוב לו, ויזמין לו די מחסורו כל צרכו. ולכן מכנה הכתוב מצות פרו ורבו ג"כ בלשון זריעה כמו שאמר (קהלת י"א י) "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים." דהוא דומה ממש לזריעה.

וכמו כן במצות שבת שנתן לנו השם יתברך. שהאדם מייגע את עצמו כל ימות החול להרוויח ולמצוא טרף לביתו ודי מחסורו אשר יחסר לו, וביום שבת שובת ונח מיגיעו. ואם כן לכאורה השכל מחייב שבכל ימי החול יוציא ממונו כראוי לו לאכול כנפשו וליהנות מעמלו ומיגיע כפיו, אבל בשבת לא יוציא כי אם דבר מועט היותר הכרחי להחיות את נפשו. כי בשבת לא הרוויח כלום, ובאמת נהפוך הוא שציוה השם יתברך עלינו לענג ולכבד את השבת בכל היותר האפשרי. ועוד יותר כמו שנאמר בגמרא - לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:). ומי שמאמין בהשם יתברך באמת יבטח ויענג את השבת יותר מכדי יכולתו וידע בבירור שהשם יתברך ישלם לו במיטב ויזמין לו די צרכו ויותר, כמו שהוציא לענג את השבת יותר מכפי יכולתו והשגתו. ובמידה שאדם מודד מודדים לו. ובשאר ימי החול רשאי לצמצם הוצאתו כי באמת משבת באה שפע וברכה לששת ימי החול.

ובוא וראה שבכולם ציוה השם יתברך להקדיש לו את הראשית כמו בזריעה ציוה להפריש ביכורים ותרומה ומעשרות שהם הבכורה. וכן הצדקה נקרא גם כן ראשית. וכמו כן במצות פריה ורביה ראשית אונו לו משפט הבכורה. וציוה השם יתברך עלינו לקדש לו כל בכור. וכמו כן בצדקה צריך מקודם לעשר הקרן מממונו ואחר כך הריווח שייתן לו השם יתברך וגם בנתינת המעשר והצדקה עצמה יש ראשית, היינו שצריך להקדים הקרוב קרוב יותר ועניי העיר מעניי עיר אחרת ותלמיד חכם מעם הארץ וכו' כמבואר בפוסקים הלכה למעשה. וגם השבת הוא הראשית מששת ימי המעשה שהוא נקודה הפנימית המחיה את כל ימי החול וצריך לקדשו. ולא אלו המינים בלבד אלא אפילו מן החכמה צריך להפריש ממנה הראשית להשם שהוא היראה. דכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יהוה". והמשכיל יבין מדעתו.

אמשיך לפתח מתוך העניין שהבאתי במאמר הקודם, כלי חרס שנטמאו אין להם תקנה בהגעלה אלא תקנתם היא שבירתם. הרעיון כפי שמביא בעל "העקידה" נעוץ ברעיון תורני אחר כפי שאומר בעל "העקידה" "אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כליהחרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו".

ורצוני לנסות לברר נושא עדין ומסובך הנקרא "חילול השם".

ארד תחילה עד לדיוטא התחתונה והביא אמרות עם בנושא:

יש אומרים שיהודי דתי שלא הולך לצבא זה חילול השם.

יש אומרים שיהודי דתי שהולך לצבא זה חילול השם.

יש אמרים שלשבת בחתונה שהציבור מעורב זה חילול השם.

יש אומרים שחתונה שמופרדת ואין אפשרות לזוג לשבת יחד זה חילול השם.

אוטובוס שמחולקים המקומות ומקדימה ישבו הגברים זה חילול השם.

אוטובוס מעורב זה חילול השם.

עד כאן בשם אמרי איניש.

אומרת הגמרא במסכת יומא דף פו. "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת,

ואילו ספר חרדים - בפרק כ"ט מחמיר יותר מן הגמרא בדין:

קא) ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב,לב) היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים, כגון בשעת השמד אפילו נאנס הרי זה חלל את השם, ושלא בשעת השמד כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב"ה, וכן תלמיד חכם או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, הרי זה חילול השם. וכתב בסמ"ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ועוון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות בית דין. ע"כ.

ולפי הרמב"ם ישנם הרבה מאוד עבירות הקשורות לחילול השם כפי שאומר בספרהמצוות:

"העובר עבֵרה באונס...

העובר עבֵרה במזיד להכעיס...

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולאיעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה...

הרי אלו בכלל מחלל את השם

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם,והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריובשבילם. ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמיהמיקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפם, או שירבה בשחוק או באכילהושתייה אצל עמי הארץ וביניהם. או שדבורו עם הבריות אינובנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדקעל עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". עד כאן דברי הרמב"ם

נשארנו במבוכה גדולה.....מאיפה ועד איפה זה חילול השם????

ורצוני להביא סיפור מן התורהשאולי יקרב אותנו להבנת הנושא:

(ספר ויקרא כד' י') "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה":

ראשית נבאר את מה שמתרחש כאן:

"בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", מדובר כאן על בנה של שלומית בת דברי שבזמן שעבדו ישראל בפרך הגיעה קלגס המצרי אל ביתו של בעלה של שלומית בת דברי ומכריח אותו לצאת לעבודה בלילה ואז אותו המצרי מגיע בחצות לילה אל הבית ואונס את האשה וכיון שהרגיש בזאת הבעל למחרת רב עם המצרי. וירא אותם משה וכיון שהביט ברוח קדשו וראה שמאותו הגוי לא יצא דבר טוב הרגו בשם המפורש. ובעלה של שלומית פרש ממנה והלך ונשא אשה אחרת. ומביאת האונס הזה נולד אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. ו"איש הישראלי"המובא בפסוק הוא הבן שנולד לבעלה של שלומית מהאשה השנייה שנשא.

"ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" כאן המבוכה גדולה התורה לא מספרת לנו מה ועל מה היה הריב. ואם קלל אותו האיש את השם, נשאלת השאלה מה זה ויקוב? ומדוע שמו של שם השם מופיע כאן במילה"השם"?. אשר מופיע כאן ועוד פעם אחת בכל התורה. ועוד פעם אחת ויחידה בנביאים וכלל לא בכתובים ועניין זה צריך בירור.

ורק כאן מוזכרת שמה של אותה האישה, וגם כאן היא מוזכרת רק לאחר שקלל ולא בתחילת העניין.

ומשה לא ידע מה דינו של המקלל?!ואז מורה לו השם את הדין ונשאלת השאלה מדוע לא ידע משה את הדין?

הנה נגענו כאן בפשט העניין וננסה להתעמק במקרה.

נפתח בדברי הזוהר: "ביומוי דרבי שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב, הוו אמרי אל תתן את פיך וגו',ביומוי לאכול לשבעה, בתר דשכיב, ולמכסה עתיק, דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין:

דבר אחר, לאכול לשבעה, באינון מלין דאתגליין, ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין".

אומר הזוהר: בימיו של רבי שמעון היה אדם אומר לחברו "פתח פיך ויאירו דבריך" דהיינו שתפרש סודות התורה בגלוי. אחרי שנפטר רבי שמעון היו אומרים "אל תתן פיך לחטיא את בשרך. ועוד עניין בימיו של רבי שמעון אוכלים ודורשים כדי שביעה, ואחר שנפטר היו מגמגמים ולא עומדים על בירור הסודות כראוי. וממשיך הזוהר ואומר דבר אחר על "לאכלו לשבעה" מדובר בדברים גלויים דהיינו שבגילוים לא יעדר כבוד השם, ואילו יש סודות שמפני כבוד השם אין ראוי לדרוש בהם, ואחד מהם הוא עניין המקלל.

ואומר הרמ"ק שהדברים האלו מהזוהר נאמר בדורות ראשונים אבל עתה בדורו של משיח ניתן רשות מן השמים לעסוק בסתרי תורה.

ואנו שבים להמשך הזוהר שעוסק בענייננו ושואל, מה וויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמו שנאמר "ויקוב חור בדלתו" נקיב מהדהוה סתים.

"ויקוב חור בדלתו"מדובר ביהוידע הכהן שעשה נקב בדלת הארון.

נוסיף להביא עוד שהתייחסו לנושאובסוף נסכם בעזרת השם.

ספר משכיל לדוד על ויקרא פרק כדפסוק יא

(יא) ושם אמו שהיא לבדה וכו'.אע"ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש"י שם דסבורה שהיה בעלה מ"מאחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשום כך לא הזכיר שמה בתחילה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה: עד כאן.

"ויצא" מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא.

פירוש הריב"א: עוד פרש"י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי' שיצא מן העולם שאין לו זכר בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתוב גבי מגדף בפרשת שלח לך "היכרת תיכרת" ודרשינן היכרת בעולם הזה תיכרת לעולם הבא והיינו דקאמר מעולמו יצא: עד כאן.

רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוקי

ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלות וכלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה'מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה, א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחילה במחשבתי ובכוונת הלב ואחר כך ואברכה, כענין שאמרו(ברכות ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל: עד כאן.

ספר טעמי המצות - בפרשת אמור נתבאר אצלנו בפסוק"ויקוב בן אשה הישראלית" כי צריך שתדע מה שאמר בזהר שויקוב לשון ויקובחור בדלתו דבעי לאגנא (שבא להגן) על אמא. הנה צריך לידע כשנהרג הבל על דבר תאומהיתירה הנה הרע של קין בא בסוד המצרי שהרג משה שהוא גלגול הבל שהרגו קין:

והנה הנוקב שם השם היה בנו של המצרי והיה כולו רע בלא טוב, ואמו הייתה נקראת שלומית בת דברי והיה בה גם כן ניצוץ תאומה יתירה דהבל שעליה הרגו קין ולכן נהרג אותו המצרי על דבר שלומית הזאת. והנה ידעת כי יש בין יצירה לעשיה סוד מסך אחד המפסיק, בסוד פרסה, והוא סוד המלכות של אותו עולם,ואותו המלכות נקראת דל"ת בסוד ד' דאחד. והנה נודע כי חסד וגבורה הוא סוד שם אהו"ה והנה בן המצרי זה, שהוא מצד קין והבל, שהם סוד החסד וגבורה. והנה בכח השם הזה שמשם היה יונק, כמו שרמוז בר"ת ויקב בן האשה ה'ישראלית א'ת ה'שם ו'יביא ושהוא צירוף אחד משם אהו"ה גם רמוז בר"ת א'ת ה'אבות ו'את ה'ידעונים, בכחשם זה רצה לנקב מסך זה להמשיך שפע לאמא שהיא בעשיה וזו ויקב את השם מלשון ויקב חור בדלתו שהוא סוד מלכות דיצירה הנקרא דלת": עד כאן.

ולאחר הדברים הרבים אחזור ואסכם את הבנתי: נראה שהריב ביניהם היה על נחלה במחנה שחשב בן המצרי שהוא משתייך לשבט דן והתיישב בחלקם אך לא נתנו לו בני השבט מקום כיוון שרק אמו הייתה משבט דן והחלוקה הולכת אחר האב. ואז ניגש ל"אחיו" שחשבו לאחיו החורג ורצה להתחלק אתו בנחלתו שהוא בשבט ראובן כאן התחיל הריב ביניהם ואז סיפר לו ה"אח" שאין ביניהם שום קשר כיון שלכל אחד מהם יש אבא אחר ואמא אחרת ובכלל סיפר לו על מעשה אימו מכאן נכנס בן המצרי אל משה ויצא ממנו בפחי נפש כיון שאין לו חלק ונחלה וכאן בא המעשה הנורא שלא רצתה התורה לנקוט בגלוי והמפרשים התגדרו והסתגרו ועוד הגדילו להגיד שכאן יפה השתיקה ולמרות דברי העידוד של הרמ"ק גם בי נכנס פחד הגילוי שהרגשתי וניסיתי לחפש בכל פינה אולי מישהו יגיד את רעיוני אך העליתי חרס ובלא אסמתא לרעיוני מנוע אני מלהעלותו אך אנסה לחדד את מה שיש ולהאיר.

ראשית כיוון שחילול השם מוזכר בכמה מפרשים כעבירה שעונשה חמור ככרת אציין שיש לנו מן התורה 34 איסורים (מצוות לא תעשה) שחייב העובר אליהם בעונש כרת. 15 מהם בענייני עריות וכל ה19 הנותרים קשורים לביטול קדושה.

דהיינו העובר על איסור שיש עמו עונש כרת לכאורה מקביל מעשיו כאחד שאיבד עצמו לדעת שאותה העבירה שהוא עשה נחקקה בו בעצמותיו עד שלא יוכל בשום דרך להתנער מאותו רושם שרשמה בו העבירה כדומה לכלי חרס שבלע איסור אך אין ביכולתו לפלוט את האיסור החוצה רק שבירתו לרסיסים היא תקנתו

ותמה אני שבאם נגיד שלכאורה העובר על חילול השם פגע בשם אך לא בעצמו נשאלות שתי שאלות. הרי ראינו שהשם מוחל על כבודו כפי העניין בסוטה שרושמים את שם השם על קלף ונותנים אותו לתוך מים והשם נמחק מן הקלף והסוטה צריכה לשתות את המים ואם לא סטתה הרי היא נפקדת בהריון. כאן מחלה שם על כבודו כיון שחל איסור על מחיקת שם השם. ומדוע בחילול השם יש כזאת החמרה ושנית עונשי הכרת חלים על העובר עבירה אשר רשמה בו רושם שלא יוכל למוחקו וכאן עם פגע בשם יוכל לעשות תשובה.

לכן רצוני לומר שחילול השם מן התורה חייב להיות נקשר למעשה עריות ואשתמש שוב באחת הדוגמאות המחרידות שהבא על הזכר תופעה זאת הפכה אותו לחולה שאין רפואה למכתו לכן חייב להיות שחילול השם גורם לאדם לחלות ללא תקנה.

ולענייננו במקלל, רואים אנו שאפילומשה לא ידע מה עונשו אלא חכה לתשובת השם. יש כאן עבירה מסובכת שעדין לא נמסרההסיטואציה הזאת למשה

מה שמסבך את העניין הוא העובר לא ברור מעמדו כיון שאביו מצרי ולפני מתן תורה נקשר הבן אחרי אביו (כמנהג הגויים)ולנו לא נמסרו פרטים על מנת לקבוע את חומרת המעשה המילה "ויקוב" קשה להבנה שורשה על פי לשון הקודש בא מן "נקב" אשר משם התפתחה המילה "נקבה"ונקב הוא לשון חור כפי שרואים מן המקום השני במקרה של יהוידע הכהן שעשה נקב בארון. אך אונקלוס וגם רש"י והרבה אחריו לקחו את המילה למקום אחר כפי שהשתרש מאז בשפתנו אנו משתמשים במילה כמשפט "נקוב שכרך" דהיינו ציין את שכרך או פרש כמו אתה רוצה. ומהרגשתי שני הפירושים של "נקב" ו"פירוש"סובלים כאן. אחר המילה המוזרה "השם" שנכנסה בפסוק ולא שם השם המפורש שישלה מקום אחד ויחיד נוסף בכל התורה ועוד מקום אחד ויחיד בנ"ך והביא את שניהם

(דברים כ"ח נ"ח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ":

(יחזקאל כ"ב ה') "הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה":מן התורה אנו רואים את ההסבר למילת השם כפי הפסוק שהוא הנכבד והנורא "יהוה אלהיך".אך יחזקאל פותח לנו פתח עצום הוא קושר את השם לעניין העריות והרוצה להחכים ייגש למקור ויעיין בפרק כולו.

אמו של המקלל נקראת שלומית בת דברי ואומרים חז"ל במדרשים ששמה בתורה הוא כינוי כדי להבין את מעשיה שלומית –שפנתה לכל אחד בשלומו דהיינו רומזים על הפקרתה וכן שם אמה כביכול "דברי שהייתה מרבה בדיבור וקצת תמוה שהרי שני השמות לומדים דברים זהים אך ממה שהבאנו למעלה מתוך ספר טעמי המצות רומז המחבר על אות הדל"ת משמה של "דברי" וקושר הענין לנקב רומז שניקב הד' משם ואם נתבונן מה נשאר מן השם "דברי"נשאר "ברי" שפירושו בארמית בני.

לסיום הדיון הארוך והמתיש אצא מן המבוכה בעודי נבוך ואשאיר ביד כל אחד לנסות להבין מה עשה אותו האיש, ואם יש במעשיו חילול השם אני קושר אותו לעריות.

ולא תחלל את שם אלהיך אני יהוה

הדיון כאן התארך ביותר ומחילה עם הקוראים אך לא ראיתי אפשרות לחלק אותו לכמה חלקים וכדאי להורידו לדפים ולקוראו אט אט.

אמשיך לפתח מתוך העניין שהבאתי במאמר הקודם, כלי חרס שנטמאו אין להם תקנה בהגעלה אלא תקנתם היא שבירתם. הרעיון כפי שמביא בעל "העקידה" נעוץ ברעיון תורני אחר כפי שאומר בעל "העקידה" "אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו". 

ורצוני לנסות לברר נושא עדין ומסובך הנקרא "חילול השם".

ארד תחילה עד לדיוטא התחתונה והביא אמרות עם בנושא:

יש אומרים שיהודי דתי שלא הולך לצבא זה חילול השם.

יש אומרים שיהודי דתי שהולך לצבא זה חילול השם.

יש אמרים שלשבת בחתונה שהציבור מעורב זה חילול השם.

יש אומרים שחתונה שמופרדת ואין אפשרות לזוג לשבת יחד זה חילול השם.

אוטובוס שמחולקים המקומות ומקדימה ישבו הגברים זה חילול השם.

אוטובוס מעורב זה חילול השם.

עד כאן בשם אמרי איניש.

אומרת הגמרא במסכת יומא דף פו. "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת,

ואילו ספר חרדים - בפרק כ"ט מחמיר יותר מן הגמרא בדין:

קא) ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב) היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים, כגון בשעת השמד אפילו נאנס הרי זה חלל את השם, ושלא בשעת השמד כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב"ה, וכן תלמיד חכם או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, הרי זה חילול השם. וכתב בסמ"ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ועוון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות בית דין. ע"כ.

ולפי הרמב"ם ישנם הרבה מאוד עבירות הקשורות לחילול השם כפי שאומר בספר המצוות:

"העובר עבֵרה באונס...

העובר עבֵרה במזיד להכעיס...

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה...

הרי אלו בכלל מחלל את השם 

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינם עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המיקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפם, או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהם. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין". עד כאן דברי הרמב"ם

נשארנו במבוכה גדולה.....מאיפה ועד איפה זה חילול השם????

ורצוני להביא סיפור מן התורה שאולי יקרב אותנו להבנת הנושא:

(ספר ויקרא כד' י') "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה":

ראשית נבאר את מה שמתרחש כאן:

"בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", מדובר כאן על בנה של שלומית בת דברי שבזמן שעבדו ישראל בפרך הגיע הקלגס המצרי אל ביתו של בעלה של שלומית בת דברי ומכריח אותו לצאת לעבודה בלילה ואז אותו המצרי מגיע בחצות לילה אל הבית ואונס את האשה וכיון שהרגיש בזאת הבעל למחרת רב עם המצרי. וירא אותם משה וכיון שהביט ברוח קדשו וראה שמאותו הגוי לא יצא דבר טוב הרגו בשם המפורש. ובעלה של שלומית פרש ממנה והלך ונשא אשה אחרת. ומביאת האונס הזה נולד אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. ו"איש הישראלי" המובא בפסוק הוא הבן שנולד לבעלה של שלומית מהאשה השנייה שנשא.

"ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" כאן המבוכה גדולה התורה לא מספרת לנו מה ועל מה היה הריב. ואם קלל אותו האיש את השם, נשאלת השאלה מה זה ויקוב? ומדוע שמו של שם השם מופיע כאן במילה "השם"?. אשר מופיע כאן ועוד פעם אחת בכל התורה. ועוד פעם אחת ויחידה בנביאים וכלל לא בכתובים ועניין זה צריך בירור.

ורק כאן מוזכרת שמה של אותה האישה, וגם כאן היא מוזכרת רק לאחר שקלל ולא בתחילת העניין.

ומשה לא ידע מה דינו של המקלל?! ואז מורה לו השם את הדין ונשאלת השאלה מדוע לא ידע משה את הדין?

הנה נגענו כאן בפשט העניין וננסה להתעמק במקרה.

נפתח בדברי הזוהר: "ביומוי דרבי שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב, הוו אמרי אל תתן את פיך וגו', ביומוי לאכול לשבעה, בתר דשכיב, ולמכסה עתיק, דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין:

דבר אחר, לאכול לשבעה, באינון מלין דאתגליין, ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין".

אומר הזוהר: בימיו של רבי שמעון היה אדם אומר לחברו "פתח פיך ויאירו דבריך" דהיינו שתפרש סודות התורה בגלוי. אחרי שנפטר רבי שמעון היו אומרים "אל תתן פיך לחטיא את בשרך. ועוד עניין בימיו של רבי שמעון אוכלים ודורשים כדי שביעה, ואחר שנפטר היו מגמגמים ולא עומדים על בירור הסודות כראוי. וממשיך הזוהר ואומר דבר אחר על "לאכל ולשבעה" מדובר בדברים גלויים דהיינו שבגילוים לא יעדר כבוד השם, ואילו יש סודות שמפני כבוד השם אין ראוי לדרוש בהם, ואחד מהם הוא עניין המקלל.

ואומר הרמ"ק שהדברים האלו מהזוהר נאמר בדורות ראשונים אבל עתה בדורו של משיח ניתן רשות מן השמים לעסוק בסתרי תורה.

ואנו שבים להמשך הזוהר שעוסק בענייננו ושואל, מהו ויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמו שנאמר "ויקוב חור בדלתו" נקיב מה דהוה סתים.

"ויקוב חור בדלתו" מדובר ביהוידע הכהן שעשה נקב בדלת הארון. 

נוסיף להביא עוד שהתייחסו לנושא ובסוף נסכם בעזרת השם.

ספר משכיל לדוד על ויקרא פרק כד פסוק יא

(יא) ושם אמו שהיא לבדה וכו'. אע"ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש"י שם דסבורה שהיה בעלה מ"מ אחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשום כך לא הזכיר שמה בתחילה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה: עד כאן.

"ויצא" מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא.

פירוש הריב"א: עוד פרש"י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי' שיצא מן העולם שאין לו זכר בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתוב גבי מגדף בפרשת שלח לך "היכרת תיכרת" ודרשינן היכרת בעולם הזה תיכרת לעולם הבא והיינו דקאמר מעולמו יצא: עד כאן.

רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י

ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה, א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחילה במחשבתי ובכוונת הלב ואחר כך ואברכה, כענין שאמרו (ברכות ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל: עד כאן.

ספר טעמי המצות - בפרשת אמור נתבאר אצלנו בפסוק "ויקוב בן אשה הישראלית" כי צריך שתדע מה שאמר בזהר שויקוב לשון ויקוב חור בדלתו דבעי לאגנא (שבא להגן) על אמא. הנה צריך לידע כשנהרג הבל על דבר תאומה יתירה הנה הרע של קין בא בסוד המצרי שהרג משה שהוא גלגול הבל שהרגו קין:

והנה הנוקב שם השם היה בנו של המצרי והיה כולו רע בלא טוב, ואמו היתה נקראת שלומית בת דברי והיה בה גם כן ניצוץ תאומה יתירה דהבל שעליה הרגו קין ולכן נהרג אותו המצרי על דבר שלומית הזאת. והנה ידעת כי יש בין יצירה לעשיה סוד מסך אחד המפסיק, בסוד פרסה, והוא סוד המלכות של אותו עולם, ואותו המלכות נקראת דל"ת בסוד ד' דאחד. והנה נודע כי חסד וגבורה הוא סוד שם אהו"ה והנה בן המצרי זה, שהוא מצד קין והבל, שהם סוד החסד וגבורה. והנה בכח השם הזה שמשם היה יונק, כמו שרמוז בר"ת ויקב בן האשה ה'ישראלית א'ת ה'שם ו'יביאו שהוא צירוף אחד משם אהו"ה גם רמוז בר"ת א'ת ה'אבות ו'את ה'ידעונים, בכח שם זה רצה לנקב מסך זה להמשיך שפע לאמא שהיא בעשיה וזו ויקב את השם מלשון ויקב חור בדלתו שהוא סוד מלכות דיצירה הנקרא דלת": עד כאן.

ולאחר הדברים הרבים אחזור ואסכם את הבנתי: נראה שהריב ביניהם היה על נחלה במחנה שחשב בן המצרי שהוא משתייך לשבט דן והתיישב בחלקם אך לא נתנו לו בני השבט מקום כיוון שרק אמו הייתה משבט דן והחלוקה הולכת אחר האב. ואז ניגש ל"אחיו" שחשבו לאחיו החורג ורצה להתחלק אתו בנחלתו שהוא בשבט ראובן כאן התחיל הריב ביניהם ואז סיפר לו ה"אח" שאין ביניהם שום קשר כיון שלכל אחד מהם יש אבא אחר ואמא אחרת ובכלל סיפר לו על מעשה אימו מכאן נכנס בן המצרי אל משה ויצא ממנו בפחי נפש כיון שאין לו חלק ונחלה וכאן בא המעשה הנורא שלא רצתה התורה לנקוט בגלוי והמפרשים התגדרו והסתגרו ועוד הגדילו להגיד שכאן יפה השתיקה ולמרות דברי העידוד של הרמ"ק גם בי נכנס פחד הגילוי שהרגשתי וניסיתי לחפש בכל פינה אולי מישהו יגיד את רעיוני אך העליתי חרס ובלא אסמתא לרעיוני מנוע אני מלהעלותו אך אנסה לחדד את מה שיש ולהאיר.

ראשית כיוון שחילול השם מוזכר בכמה מפרשים כעבירה שעונשה חמור ככרת אציין שיש לנו מן התורה 34 איסורים (מצוות לא תעשה) שחייב העובר אליהם בעונש כרת. 15 מהם בענייני עריות וכל ה19 הנותרים קשורים לביטול קדושה.

דהיינו העובר על איסור שיש עמו עונש כרת לכאורה מקביל מעשיו כאחד שאיבד עצמו לדעת שאותה העבירה שהוא עשה נחקקה בו בעצמותיו עד שלא יוכל בשום דרך להתנער מאותו רושם שרשמה בו העבירה כדומה לכלי חרס שבלע איסור אך אין ביכולתו לפלוט את האיסור החוצה רק שבירתו לרסיסים היא תקנתו

ותמה אני שבאם נגיד שלכאורה העובר על חילול השם פגע בשם אך לא בעצמו נשאלות שתי שאלות. הרי ראינו שהשם מוחל על כבודו כפי העניין בסוטה שרושמים את שם השם על קלף ונותנים אותו לתוך מים והשם נמחק מן הקלף והסוטה צריכה לשתות את המים ואם לא סטטה הרי היא נפקדת בהריון. כאן מחל השם על כבודו כיון שחל איסור על מחיקת שם השם. ומדוע בחילול השם יש כזאת החמרה ושנית עונשי הכרת חלים על העובר עבירה אשר רשמה בו רושם שלא יוכל למוחקו וכאן עם פגע בשם יוכל לעשות תשובה.

לכן רצוני לומר שחילול השם מן התורה חייב להיות נקשר למעשה עריות ואשתמש שוב באחת הדוגמאות המחרידות שהבא על הזכר תופעה זאת הפכה אותו לחולה שאין רפואה למכתו לכן חייב להיות שחילול השם גורם לאדם לחלות ללא תקנה.

ולענייננו במקלל, רואים אנו שאפילו משה לא ידע מה עונשו אלא חכה לתשובת השם. יש כאן עבירה מסובכת שעדין לא נמסרה הסיטואציה הזאת למשה

מה שמסבך את העניין הוא העובר לא ברור מעמדו כיון שאביו מצרי ולפני מתן תורה נקשר הבן אחרי אביו (כמנהג הגויים) ולנו לא נמסרו פרטים על מנת לקבוע את חומרת המעשה המילה "ויקוב" קשה להבנה שורשה על פי לשון הקודש בא מן "נקב" אשר משם התפתחה המילה "נקבה" ונקב הוא לשון חור כפי שרואים מן המקום השני במקרה של יהוידע הכהן שעשה נקב בארון. אך אונקלוס וגם רש"י והרבה אחריו לקחו את המילה למקום אחר כפי שהשתרש מאז בשפתנו אנו משתמשים במילה כמשפט "נקוב שכרך" דהיינו ציין את שכרך או פרש כמו אתה רוצה. ומהרגשתי שני הפירושים של "נקב" ו"פירוש" סובלים כאן. אחר המילה המוזרה "השם" שנכנסה בפסוק ולא שם השם המפורש שיש לה מקום אחד ויחיד נוסף בכל התורה ועוד מקום אחד ויחיד בנ"ך והביא את שניהם

(דברים כ"ח נ"ח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ":

(יחזקאל כ"ב ה') "הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה": מן התורה אנו רואים את ההסבר למילת השם כפי הפסוק שהוא הנכבד והנורא "יהוה אלהיך". אך יחזקאל פותח לנו פתח עצום הוא קושר את השם לעניין העריות והרוצה להחכים ייגש למקור ויעיין בפרק כולו.

אמו של המקלל נקראת שלומית בת דברי ואומרים חז"ל במדרשים ששמה בתורה הוא כינוי כדי להבין את מעשיה שלומית – שפנתה לכל אחד בשלומו דהיינו רומזים על הפקרתה וכן שם אמה כביכול "דברי שהייתה מרבה בדיבור וקצת תמוה שהרי שני השמות לומדים דברים זהים אך ממה שהבאנו למעלה מתוך ספר טעמי המצות רומז המחבר על אות הדל"ת משמה של "דברי" וקושר הענין לנקב רומז שניקב הד' משם ואם נתבונן מה נשאר מן השם "דברי" נשאר "ברי" שפירושו בארמית בני.

לסיום הדיון הארוך והמתיש אצא מן המבוכה בעודי נבוך ואשאיר ביד כל אחד לנסות להבין מה עשה אותו האיש, ואם יש במעשיו חילול השם אני קושר אותו לעריות.

הגעלת כלים

התורה שלנו מורכבת מתורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב היא חמשת חומשי התורה, ההתחלה מ"בראשית" ומסתיים בסוף דברים במילים "לעיני כל ישראל". אך התורה שבעל פה היא החלק הקשה בהצגתו. שהרי ידוע שהתורה שבעל פה מסרה משה לזקנים וכך עברה הלאה מדור לדור ונאסרה להיכתב. עד שהגיע חשכה רוחנית נוראה על עם ישראל ונמצא היתר מתוך התנ"ך לכתוב את התורה שבעל פה. אומר דוד המלך ברוח קדשו "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהֹוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". מתנבא דוד שיגיע עת חשוכה כזאת אשר למען השם שהוא נותן התורה ואוסר על התורה שבעל פה להיכתב, שבאותה העת מתיר השם להפר את הכלל הזה של אי כתיבת התורה שבעל פה ומצווה לכותבה.


ועמדו התנאים וכתבו את המשניות אשר הן נקראות התורה שבעל פה. ומהן באו האמוראים ותיקנו את הגמרא שהיא התורה שבעל פה. ומהם הוציאו לנו את ההלכות אשר אנו מצווים לקיימם, ואת האיסורים אשר אנו מצווים שלא לקיימם. אך אין זו בלבד התורה שבעל פה!! התורה שבעל פה הם סודות התורה, הם סתרי תורה, הם הטעמים של המצוות אשר הם חודרים לעומק הרעיון באיסור והיתר.


וכוונתי להביא כעת את אחת ההלכות שלכאורה מן הקלות והלא מסובכות ולהראות את המתיקות המסתתרת מן העין.


הלכות הגעלת כלים: כלי שבלע איסור הרי הוא אסור בשימוש עד לתיקונו וישנם כמה אופני בליעה וכן אופני תיקון.


ואשזור את דברי מתוך דברי בעל "העקידה" שכבר הוא חבר את פשט ההלכה עם הסוד הטמון בו, ואלו דבריו:


"ומתחלקין אל אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו ע"א). ועל זה נאמר (ירמיה ג') שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן, ודי להם בשטיפה. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו', דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה וכו', דוגמת הכלים שנשתמשו בהן על ידי האור עצמו, שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. אמנם מי שיש בידו חילול השם, הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה, כמו שאמרנו". עד כאן דברי בעל "העקידה".


ואסביר את הדברים: כלי חלבי שנשפך לתוכו מרק בשרי צונן. תיקונו על ידי שטיפתו במים צוננים אשר מחזירים אותו לתקנתו להיות כלי חלבי.


כלי חלבי שנשפך לתוכו מרק בשרי רותח הגעלת הכלי על ידי שנטבול כולו במים רותחים והם יפלטו את מה שבלע.


כלי חלבי שנשפך לתוכו מאכל בשרי שנתחמם על ידי אש, תקנתו ללבנו (ליבון) את הכלי באש וכך יפלוט הבליעה ואילו כלי חרס שבלע איסור ברותחין אין לו תקנה כיון שלא יכול לפלוט האיסור. (כלי חרס הוא היחיד בעל הדין הזה).


והנה מראה לנו בעל העקידה איך רומזים לנו חז"ל בהלכות אלו על מעשי האדם שעבר ועשה שלא כדין. עבר על מצות עשה ועשה תשובה שהיא עברה צוננת. התשובה מכפרת ומחזירה אותו לתיקונו.


עבר על מצות לא תעשה נצרך לתשובה ועוד למלקות. עבר על כריתות ומיתות בית דין נצרך לתשובה ומלקות ויום המיתה יכפר.


עבר על חילול השם אין לו תקנה.


כל זה לפי דברי בעל "העקידה" שלכאורה מיקל בחמורות. כיון שלרוב גם בעבירות שיש בהן כרת אין בהם תקנה. חלק גדול מהמצות לא תעשה אשר עונשן כרת באות על גילוי עריות. דהינו אקח שלש דוגמאות: 1. הבא על אשת איש הוא והיא נענשין בכרת. 2.אשה הנרבעת לבהמה הבהמה נסקלת והאשה חיבת בכרת. 3. הבא על הזכר שניהם חייבים כרת. וכמובן שבחילול השם העונש כנ"ל. לא אכנס כרגע לעומק הנושא של חילול השם כיון שכאן החילוקים עדינים ולא אצל כל אחד שווה הדין. ככל שאדם גדול בתורה כן צריך להתרחק יותר מן תופעת חילול השם. עד שאמר בגמרא רבי יוחנן שלגביו חילול השם שילך ארבע אמות בלא תפילין.


אבל בנושא העריות הדין שווה לכל. ירדה התורה לסוף דעתו של אדם. וניקח את אחת מן החמורות: הבא על הזכר. הרי הוא טעם מן האיסור הנורא הזה, ולא עזור לו תשובה וכפרה ואף לא המיתה. כי התלכלכה נפשו עד שאין לו תיקון. שתיקונה היא ניפוצה!!


ידעו חז"ל שבאם הלכות אלו יבואה בצורה זו גלויה לכל, עלולים רבים מבני עמנו פשוטי העם להישבר ולמרוד בכל. על כן נאמרים הדברים בכלים. ולרוב, נפש האדם יודעת להיזהר מהאמת. והשם יכפר אם שגיתי ברעיון או בהצגתו. והשם ישמרנו ויצילנו.

חנוכת בית

אתמול ערכתי בביתי חנוכת בית .

ומצאתי בין כתבים שונים שערכתי על ניירות לפני כ20 שנה את המאמר שאנימביא כאן:

(קשור לליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד')

רַב יְהוּדָה הִינְדוּאָה מִשְׁתַּעִי, זִימְנָא חֲדָא הֲוָהאַזְלִינָא בִּסְפִינָתָא, וַחֲזִינָא הַהוּא אֶבֶן טַבָא (ד) [דַּהֲוָה הַדִיר] לֵיהּ תַּנִינָא, וּנְחַת בַּר אַמּוֹרָאִי לְאַתוּיָה, אֲתָא תַּנִינָא קָא (בלאלה) [בָּעִי לְמִיבְלַע] לִסְפִינְתָּא. אֲתָא (ציפרא) [פּוּשְׁקַנְצָא]פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, אִתְהַפִּיכוּ מַיָא וַהֲווּ דְּמָא, אֲתָא תַּנִינָא חַבְרֵיהּ שַׁקְלֵיהּ וְתַלְיֵיהּ, (ואחייה) [וַחֲיָה]. הָדַר אֲתָא קַא [בָּעִי]בָּלְעָה לִסְפִינְתָּא, הָדַר אֲתָא צִיפָּרָא פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, שַׁקְלָה לְהַהִיא אֶבֶן טָבָא, שַׁדְיוּהּ לִסְפִינְתָּא הֲוָה הַנִי צִיפָּרִי מְלִיחֵי בְהַדָן, אוֹתְבִינְהוּ (בהדייהו) [עֲלַיְיהוּ], שַׁקְלוּהּ וּפָרְחוּ [לְהוּ בַהְדֵּיהּ]:

תרגום: רב יהודה הינדואה מספר: פעם אחת היינו מפליגים בספינה, וראינו אבן טובה בתוך המים והיה מקיף אותה נחש-ים. ירד צוללן לעמקי המים להביא אותה; בא נחש הים ורצה לבלוע את הספינה בא עורב נקבה וכרת את ראשו התהפכו המים לדם בא נחש ים אחר חברו ולקח את הראש הכרות של הנחש הראשון וחבר את הראש שוב לגוף, וחי! חזר הנחש ורצה שוב לבלוע את הספינה! חזר ובא ציפור וכרתה ראשו והוציאה את האבן טובה ושלחה אותה לספינה ששם היו שני ציפורים מלוחות יחד (ללא חיות) שם עליהם את האבן טובה ופרחו להם.

מספר לנו רב יהודה על אותו הבר אמוראי שהיה יודע לעצור את דמו מלכת ואז יכל להיכנס לעומק המים ולשהות שם ללא הגבלה.

ואיך רומז על זאת רבי יהודה זאת?: בשמו הינדואה שאם נוציא מהשם "הינדואה" את החיות דהינו את אותיות השם יתברך יישאר נ'ד'א' ואם נצמיד את הנון והאלף נקבל מ' ואז נשאר דם. ואמורא הוא חכם כפי שאומר רבי נחמן"אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז'). ובעצירת הדם הוא כמת, והמת הוא תם, ונגדו החכם כך הדם נם. וכפי שהאמורא הוא החכם כן התנא הוא התם שוב הנון והאלף של התנא הופכים למם ומתנא נהיה תם.

ולאחר שיורד המת למים כשימשה מן המים ניתן להחיותו ועל זה נאמר "מישתעי" אל תיקרי מישתעי אלא י' מש ת-ה' כשעלה הי' דהיינו החכמה מושכת את הה' דהינו הבינה האמורא עלה בחכמה כפי שעשה זאת רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

יורד הבר אמוראי לגלות את שורש הרצון וכנגדו יורד מצח הנחש רוצה הנחש לבלוע את שורש הרצון דהיינו הספינה, אך הבר אמוראי שירד תם השאיר חכמתו מאחריו דהיינו כלכל מעשיו בצדקה פיזר נתן לאביונים, נהייתה לו חכמתו לערב כפי העורב האכזר שמתהפך לרחמן. וכיון שערב הוא לתם ראה סכנתו הכניס כל אכזריותו בפיו ופסק ראש הנחש ונפלו לו כל שיניו (של העורב). ונשארה לו עדיין אכזריות בפיו פתח פיו בשאגה שהפילה אכזריותם של כל האכזרים. וכל המים יתכסו דם בחינת וייהפך היאור לדם. שבר אכזריותו הופיע בת זוגו של הנחש והניחה האבן בחיקה הטילה באבן זוהמתה היינו בשורש הרצון הטילה ספק. זה הספק בשורש הרצון הצמיח ראשו של הנחש דהיינו מצח הנחש.

התגברה שוב חכמת הטבע לבלוע את הספינה כיון שהרגיש העורב בסכנה חזר העורב.

בינתיים מגלה הנחש את רצונו העז לבלוע את הספינה בחושבו שבה האבן טובה. מכיוון שקירב רצונו לשורש התבטל הספק מן השורש נמשכה האבן מחיקה ובאה בעקבות הנחש ואז פסק שוב העורב את ראש הנחש והכניעו בצדקתו ותפס העורב את האבן הטובה והשליחה לחכם והחכם השליחה לספינה דהיינו החזיר הרצון לשורשו כי שם מקום קישור כל הרצונות.

עמדו להם החיות רעות לאחר שנפלה כל אכזריותם ונפלו שיניהם ונהפכו כציפורים העומדות מוכנות בכל עת לתעופה. אז כשהתגלה הרצון קבלו יראת הרוממות והתרוממו בתעופה. היינו פרחו בחינת פרח מטה אהרן בן לוי. אהרן הכהן-התגלות החסד. וכיסה כטל היורד על הארץ את כל היראים המצורעים הפסחים החיגרים החרשים האילמים שבורי הגוף והיו כולם לכהני צדק - כהני חסד.

אליהם נאמר הזורעים בדמעה - דהיינו בדמים ממון, הזורעים ממון לצדקה ברנה יקצורו - דהיינו יעמדו זרים ויראו צאנכם בחינת צדיק מלאכתו נעשת על ידי אחרים.

כך כתבתי לפני 20 שנה את תיאור החיזיון שראיתי מן המאמר הנ"ל עכשיו. וביום חנוכת הבית שיתבוננתי במאמר חשבתי לנסות ולבארו על פי הבנתי כעת וכך עלה בדעתי:

זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא – פעם אחת ירדנו בעמקי החכמה לחפש איפה החשיבות- ספינה לשון ספון וחשוב. וראינו שהחשיבות היא על ישראל שהם בחינת אבן טובה."והייתם לי עם סגולה". וסביבה מסתובב התנין הרובץ על יאוריו הוא פרעה המחזיק את ישראל בעבודה קשה, על מנת שיישארו משועבדים לו. אך לא מנעם מלימוד התורה, כי הוא ישמעאל בן הגר היא בת פרעה. ובא בר אמוראי דהינו החכם שביניהם הוא אהרן הכהן שהיה למשה לפה דהיינו אמירא, לשון אמוראי. ואז פרעה כשחש בסכנה שרוצים בני ישראל לברוח ממנו גוזר גזרות ורוצה לבלוע את הספינה דהיינו לקחת לו את החשיבות לעצמו לעולם. ומיד מגיע הציפור הוא משה בעל ציפורה. ואם נגיד שבא עורב נקבה הוא משה שבא מצד בתיה בת פרעה, דהיינו העורב האכזר שבא מצד האכזריות ומכה את הנחש היינו את אלוהי פרעה הוא היאור. וכל היאור הופך לדם.

אך הגלות לא הסתיימה באה תנין שני אדום - מצד עשו הוא פרס ומדי רומא. הם מחיים את הנחש שרוצה לבלוע את ישראל הפעם רצונם לנתקם מהתורה שבלי התורה אין לישראל קיום. אך מגיע שוב עורב הפעם הוא ישמעאל שיודע שאין לו קיום בלי ישראל ונלחם בעמים ונותן לישראל ללמוד תורה והם נשענים על חסותו. הם (ישמעאל) השועלים שמבינים שיום אחד יקום לנו גואל ובעורמתם חושבים שאז יוכלו לקום עלינו ולכלותינו. אך מגיע הגואל ומקים את משה משיח ומחבר לו את העם סגולה.

בליקוטי מוהר"ן תורה ד' חלק שני מביא רבי נחמן את הסיפור ומתחיל את תורתו דרך חג הביכורים. "וביום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ומסביר הכל בדרך הצדקה. ועל כן יבואו העורבים בהמשך שהעורב היא ציפור אכזרית שלא חסה על בניה. והיא זאת שנשלחה לכלכל את אליהו הנביא. השם רומז על שבירת האכזריות דרך הצדקה. והמובן מכאן שמעשה הצדקה הוא פלא עליון. שלא רק שהנותן נהפך לרחמן אלא המקבל שהוא המזכה את הנותן, חיותו מן הצדקה בחינת הקליפה שניזונת מן הפרי. ואילו לא ייתן לה הפרי מזונה תבלע אותו הקליפה. אך כשישלה כדי חיותו תהיה לו לעזר ולסמך.

ודבר ראשון שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ לתת צדקה מפרי הארץ. דהיינוראשית לזון את הקליפות על מנת שירפו אחיזתם בארץ, עד כי יבוא שילה. ואז ושבתה הארץוכל מלאכת עבודה לא תעשה, שהרי המלאכות נועדו להקמת המשכן, ובמעשה הצדקה והחסדיעשה רושם למעלה עד כי מלמעלה ירד השפע ויוקם המשכן רק בידי שמים. ומכח הצדקה תהיהרפואה לכל.

כל זה אפשר למצוא בחנוכת הבית:

המסגרת לבד אינה מספיקה הח' לבדה קשה. צריך תוכן פנימיות. על כן בא הנון וכבר יש חן הבית מתמלא חן אך בלי חיות. והחיות בא מן הו' השפע מגיע משש קצוות העולם. ואז חנו. יש חניה בבית. וכאן מתחיל העבודת הצדקה שמעלה את הכתר הכ' ואז הגענו לחנוך. ואז שלב האחרון יורדת לה מעצמה השכינה לשרות על הבית היא הה' ונשלמה החנוכה ועליה נאמר "חנוכה" כה היא השכינה ויש לה חניה בבית הזה. יהי רצון שיהיה בית זה משכן ללמוד תורה, שתשכון התורה בבית הזה, בבני הבית הזה, עד כי יוכלו להפיץ מעיינות חוצה, על הבאים בבית הזה, ועל הסובבים את הבית הזה, ושפע ירד על כלל ישראל. אמן.

תלי גלגל לב

נשאלתי פעם על שלשה מושגים המוזכרים בספר יצירה "תלי גלגל לב" מה עניינם וכך עניתי:

"בעניין ששאלת מה זה תלי, גלגל, ולב?

כבר נאמר בספר יצירה "תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה".

התלי הוא קו המשיק לאופק יוצר זווית קטנה אשר נעה ונדה בהתמדה. תנועה זו היא המספקת את החיות לכל העולמות.

כבר כינו הקדמונים את התלי נחש עקלתון או נחש בריח וציירוהו כנחש המשתרע על כדור היקום ראשו לצד חציו האחד וזנבו לצד חציו השני.

על פי הסוד התלי אוחז בשתי נקודות בקצוות היקום והוא מחזיקו.

התלי מחזיק את המקום, הוא ממד המקום.

הגלגל הוא התנועה ובכללו תנועת כל הגלגלים,

הוא ממד הזמן.

הלב הוא הנקודה, או נרצה לומר היא הנקודה הפנימית אשר בלב האדם. בנקודה זו נקדים להסביר מבנה העולמות:

תחילת השתלשלות העולמות מן האין הסוף עובר דרך חמישה עולמות רוחניים. הראשון שאין לנו בו תפיסה ואחיזה נקרא אדם קדמון בו נאצלים המידות מן האין סוף והם עדין רק בכוח. ממנו נאצלים ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. הכול משתלשל בדרך אורות. הכול רוחני טהור גם עולם העשייה רוחני. האורות המשתלשלים על העולמות נקראים ספירות, אשר בכללותם הם תמונת אדם. לאחר ארבעת העולמות נבראו גלגלי שבעת הרקיעים, גלגל המזלות, גלגלי הכוכבים, ולבסוף משתלשל העולם השפל הזה שאנו חיים בו.

עוד נבאר, כי נוסף על האור המיוחד הוא עולם עשר הספירות בתמונת אדם, יש עוד אור הנקרא מחצב הנשמות של בני אדם, וממנו נחצב עוד אור הנקרא מחצב המלאכים, ואחריו יש עוד אור אחד מועט הנקרא אור חשוך שממנו נאצלו הקליפות.

אותה הנשמה שמקבל כל איש מקורה במחצב הנשמות, רובה היא חופה על האדם וניצוץ ממנה יורד אל תוך האדם וחלק ממנו משכנו הרוחני הוא בלב.

מסביר ספר יצירה את השתלשלות העולמות מן האין סוף ובעשר ירידות זו מן זו. הראשונה היא רוח אלקים חיים, שתיים רוח מרוח, שלוש מים מרוח, ארבע אש ממים וכן הלאה. התמוה מכולם הוא השלב השני בו יוצאת רוח מרוח. ומה השוני בין הראשונה לשנייה כי אם הם שוות אז יצאו עד אין סוף. אך התשובה כבר באה בראשונה שהיא הרוח אלקים חיים היא רוח הקודש.

אותו האור הראשון שהוא הרוח הקודש שאין בו תנועה כלל מקבל מן סוף הדרך שהוא הנקודה הפנימית את הנקודה בתוכו והופך מן אור לאוויר (נוסף בו "י" הרי נקודה) ואז יוצאת הרוח מן הרוח.

זה מתחיל מן התלי שהוא הנמשל אל רוח הקודש ובעזרת הגלגלים יוצאת הרוח עד שמגיעה אל לב לבו של האדם. וכשאדם נטהר ומתקדש מתקן מידותיו והופך לכלי ראוי שתשרה עליו הרוח גורם שאותו האור היורד ממחצב הנשמות מתחבר לניצוץ האור שדבוק בו ואז לפי הזדככותו שורה עליו הרוח.

והסוד הגדול!! שמאותה הנקודה הפנימית (בלב) עולה האור עד מעלה מעלה והוא הנכנס באותו האור והופכו לאויר. נמצא!!! כל העולמות נוצרו עבור האדם ובכוחו להחיות את כולם".

ויקרא אל משה

(א) וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה.....

(יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:

אומר אמנון גרוס: "כתב כזה" מצטט מהתורה. "כתב כזה" מצטט מבעל הדגל.
"כתב כזה" דברי.

אומר בעל ה"דגל מחנה אפרים" רבי משה חיים אפרים מסדילקוב נכדו של הבעל שם טוב הקדוש – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. יש בזה רמז לפי עניות דעתי בענין מדריגת הליכת האדם להתקרב עצמו להבורא ברוך הוא יש ג' מדריגות על דרך (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע ה' ודרשו חז"ל (חולין ה':) אותן בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה עד כאן עיין שם, והיינו שאינו נחשב כלום בעיניו כמו הבהמה שאינה יודעת כלום רק מרחיקה את עצמה מן מה שמזיק לה כן הוא גם כן מסתכל תמיד על זה לשמור עצמו מן דברים המזיקים לו מן השקר או מן שאר שטותים המזיקים לעבודת הבורא ברוך הוא, מן הבהמה היינו בתחלה צריך להרחיק עצמו מן תאוות הבהמיות שלא יהיה כבהמה שמתאוה גם כן לתאוות שלה ואחר כך מן הבקר היינו שיהיה לומד התורה ויהיה בחינת תלמידי חכם שמנגחים זה לזה כבקר, (עיין סנהדרין כד. ותיקוני זוהר ע"ו.) גם יש לפרש שהוא לשון ביקור ודרישה שיתחיל ללמוד ולדרוש ולחקור איך לקרב עצמו להבורא ברוך הוא, ואחר כך מן הצאן כי שמעתי צאן הוא יחוד צ"א עם נ' והיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שזהו המדריגה הגדולה שזוכה אחר כך ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתפלתו ותורתו זהו שכלל תחלה כל הג' מדריגות באלו ג' תיבות בהמה ובקר וצאן".

במילים פשוטות מסביר רבי אפרים ישנם ג' מדרגות המקרבות את האדם אל השם. המדרגה הפשוטה והיא הראשונה נרמזת במילה "בהמה" שתחילת דרך ההתקרבות אל השם, היא להתרחק מן כל מה שמזיק לעבודת הבורא כדרך הבהמה שלא מביטה בעומק הדבר רק מרחיקה עצמה מכל מה שמזיק לה. ולאחר באותה המדרגה ירחיק האדם עצמו מהתאוות הבהמתיות.

וכל זה יביאו אל המדרגה השנייה שהיא נרמזת במילה בקר שעליה אמרו חז"ל שתלמידי חכמים מנגחים זה לזה כבקר. לאחר שהרחיק עצמו מהמזיקים ירצה האדם להבין ולחקור, ודרכו זו תביאיהו אל התורה, ויתחיל לבקר את מעשיו ולחקור את דרכו, וכל זה יקרבו אל הבורא.

ואז יגיע למדרגה השלישית שירגיש שעדיין בקרבתו אל השם רחוק הוא מהבורא וירצה להידבק בו. כאן רומזת התורה על דרך זו במילת "צאן". שמורכבת מאותיות צ"א שחשבונם 91 שזה החשבון של צרוף המילה אדנ"י+יהו"ה=91 והנשאר מן הצאן הוא נ' שווה 50 נ' שערי בינה. שעל ידי חקירתו ולימודו ורצונו העז בתפילות יקרב אותו לבורא בעזרת נ' שערי בינה הבינה היא התשובה. וככל שהשתוקק לדבקות יעלה מדרגה על מדרגה, ויעלה כיסופיו שהם השכינה אל הבינה וכך זוכה להתקרב אל הבורא באלו השלש מדרגות.

אך ירצה להידבק בבורא וכך מסביר שוב הדגל את הפסוק הבא "ואחר כך מפרש יותר, ואם מן העוף עולה קרבנו אין עוף אלא תורה והיינו כשירצה לקרב עצמו להיות עולה לה' תורתו, ושסע אותו בכנפיו היינו עשה יעשה לו כנפים לעוף מעולם לעולם והיינו על ידי שילמוד בדחילו ורחימו ובזה עושה כנפיים לתורתו להיות פורחת לעילא כנזכר בזוה"ק ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל את עצמו כלל ממנה אפילו רגע אחת.

ובמילים פשוטות תשוקתו להידבק בבורא תעלה אותו כדרך העוף שעולה בשמים, שזהו הבעת הרצון להידבק בבורא. כדרך הקורבן שהוא מלשון "קרב" שבהישרפו עולה אל השם, וכן קרבן העוף נקרא עולָה. כאן בעל הדגל לא לקח אותנו להסברו של סבו הבעל שם טוב. ומה שהשמיט הדגל נביאו כאן ונשלים את החסר. כשהגיע אל הצאן שהוא יחודו עם השם הולך בדרך הנוספת הנקראת צא"ן – ראשי תיבות צ'ירופים א'ותיות נ'קודות. זה הלימוד בדחילו ורחימו שמזכיר בעל הדגל, דהיינו שיעסוק בצירופים והגהות ביראה ופחד. וזוהי דרך המתנבאים. וכמו שמביא בשם הזוהר שלא יעזוב דרך זו אפילו לרגע ואז ידבק בבורא והשפע האלוהי ישרה עליו בתמידות.

וכל זה מחזיר אותנו לתחילת הפרשה " וַיִּקְרָא" א' זעירא. משה כותב בתורה א' קטנה, אשר ממנה למדנו את ענוותו של משה שהקטין עצמו עד שהבורא מדבר בו, שגם הוא (הבורא) מקטין עצמו כנגד משה שא' היא אלופו של עולם. וכן רש"י בפירוש רומז לנו על נבואת משה - ויקרא אל משה, הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין.

ועוד מוסיף הדגל בדרך העבודה דבר פלאי ואומר: "גם יש לפרש על פי ששמעתי מן אדוני אבי זקני זללה"ה (הוא הבעל שם טוב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט':) היינו כשיש בו אחד דא קודשא בריך הוא והוא שאמר ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל הקב"ה מן תורתו שלומד רק שיהיה בכוונה דלבא ורעותא לשם ה' ואחר כך מנחת קמח סולת שהוא רמז על רזא דיחודא".

העיז ואחצוף, כי נאמר - חוצפה אפילו כלפי שמיא מהני – שחוצפה למען השם מועילה. שבהסבר האחרון הזה יש דרך קצרה אל הדבקות בבורא, והיא - ישנן (מלשון שינון) אדם פרקו מאה פעמים. פרקו היא מנטרה. מנטרה היא מילה שנלקחה מן הארמית שם היא נקרא מִנְטָרָא פירושה משומר המנטרה היא שמירה. היא דרך במדצטיה להביאנו אל השקטת המחשבה ועל ידי שמשננים פסוק שישמור את האני שבי ללא מחשבה אפשר להגיע אל המטרה. והייתי מציע למי שרוצה לנסות שייקח את הפסוק "יהוה הוא האלהים" וישב במקום שקט שהוא לבד וישנן את הפסוק כך: אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים. 100 פעמים בקול רם ואחר עוד פעם בלחש ואז ינסה להשקיט מחשבתו, ובאם יצליח תכף ינסה לראות לנגד עיני רוחו בעיניים עצומות את אלף קטנה כפי שהיא מצויה ב וַיִּקְרָא. ואם רואה אותה יתקרב אליה עד שיוכל להיכנס לתוכה. ראשו יניח כנגד ראש הקו האמצעי של האלף ורגליו כנגד קצהו וידיו יפשוט לצידי האלף, ליוד העליון והדלת התחתון (שניהם אותיות יד). ואז בדמימתו יעוף כעוף המעופף. ומי יצליח במשימה זו מיד, או לאחר כמה נסיונות, יראה שזו דרך מקצרת. אך היא ניתנת כמתנה ואין לה המשך. הדרך הקודמת והארוכה יותר שהבנו למעלה עולה עד השחקים והמתמיד בא הוא המנצח. ועליה אומר הדגל בסוף דבריו שהבנו כאן - שהיא מנחת קמח סולת, והיא סוד הייחוד. אשרי ההולך בדרך זו והשם יצליח דרכו, אמן.

שיעור ע"ב

עקב בקשות ולחצים העלתי את קובץ ההקלטה מהשיעור ע"ב שהיה לפני כמה חודשים אפשר לשמוע וגם להוריד אותו מקווה שתהנו.

כיוון שיש רבים שמנסים לשמע את ההקלטה יש בעיות. לכן אני ממליץ להוריד את הקובץ, זה הולך מהר ובקלות והנה ההסבר: לחצו בצד ימין על הקתדרלה, בחלון הבא לחצו שוב בצד שמאל על הקתדרלה, בדף הכחול שנפתח ללחוץ על 120.5MB שמסומן בכחול, אחר ללחוץ בעכבר ימני על המספרים הרצים, אחר ללחוץ בחלון על "שמור וידאו כ...", לבסוף לבחור היכן אתם רוצים לשמור את הקובץ. זהו, חכו כמה דקות ויש לכם את כל ההקלטה.

ספר מפתח הספירות - פרשת במדבר

הבאתי שני עמודים מתוך מפתח הספירות, כדאי לקרוא אותו כמה וכמה פעמים. ואם השם ישלח לי שכל וכח אולי אוכל קצת לבאר אותו.

"וכל מה שאמרתיו בעניין זה אין שום חכם שלם מקשה עליו, אבל הקושיא בין חוקרי ההשגה מן המקובלים בעניין הספירות היא מתחלפת באיכות התחדשות הבריות מאת השם באמצעות הספירות. והוא שהכת האחת מאמנת שהעולם מחודש מהאלוה ית' מעת היותו בכח הספירות, וזה הכת מאמנת שהעולם קרוי מחודש אבל הוא קדמון בעצם הווייתו הכללית. והכת השנית מאמנת שהעולם קרוי מחודש מהאלוה ית' לפי ציירו אותו מעת היותו ית' אך תמול שלשום על דרך משל וחדשו בפעל על ידי הספירות הנאצלות מאתו ית' ג"כ. וזו הכת מאמנת שהעולם קרוי קדמון בכח ומחודש בפעל. ושתי הכתות האלה הן הפכיות באמונה זאת ושתיהן טועות באמת ובאמונת איכות חידוש העולם.

ואמנם דעתי ואמונתי אני בדבר זה היא אמונת הכת השלישית, והיא דעת כל חכם מקובל שלם ודעת כל הנביאים והיא זאת. דע שהעולם קרוי מחודש וקרוי קדמון, קרוי מחודש מצד היותו נברא, וקרוי קדמון מצד שאינו נברא כשאר הנבראים. והבורא המחדש הזמנים המושכלים חדשו בזמן מושכל כללי לא בזמן פרטי. ומפני שהזמן אצלנו הווה נפסד כאישי המינים והיום והלילה חלקים מחלקי הזמן הווים ונפסדים והאור מורה על היום, וכבר חלקוהו לי"ב שעות, והחשך מורה על הלילה והיא ג"כ נחלקת לי"ב שעות אחרות ונקראו שניהם יום אחד. וכל שעה חלקוה לאלף פ' חלקים שהם אלף ושמנים חלקים. לפיכך אמרו החכמים כולם שהזמן נמצא והוא מושכל, אך קצתם אמרו שהוא מושכל נמצא בשכל ואין לו מציאות בעצמו חוץ לשכל במינים הנשואים על האישים ובסוגים הנשואים על המינים שיש להם מציאות בשכל ואין להם מציאות בעצמם חוץ לשכל כמו שאמרנו לפני זה העניין. וקצתם אמרו שהזמן נמצא ובאמת שהוא מושכל לנו בציירנו מהותו, אבל מפני היות הזמן מקרה נשוא על התנועה והתנועה מקרה נשוא על גוף הגלגל, והגלגל מתנועע תמיד בכללו, ותנועות קצת חלקיו מורגשות לנו, והשמש שהוא סבת האור בהראותו הוא המבדיל בין היום והלילה, לפיכך יקראו הזמנים החלקים מתנועותיו המורגשות ימים נמצאים, וזמני היעלמותו יקראו לילות. ולפיכך יתכן לומר שהזמן מושכל בכללו ודומה למינים ולסוגים אבל מפני שהזמן אינו גוף אך הוא כח בגוף ואינו מכלל המקרים שבעולם השפל כלו במציאות בהרכבה המשגת את כל הגוף בעצמם עם היותה מקרה, ובמציאות המשגת את כל נמצא מן הנמצאים המחודשים בעצם אמיתתם. אבל הוא דומה למקום מצד אחד ואינו דומה לו מצד אחר, ודומה למספר מצד אחד ואינו דומה לו מצד אחר, ודומה למאמרות מצד אחד ואינו דומה להם מצד אחר, ודומה בקצת ג"כ לשאר מיני הכמות. על כן שמוהו מכל שבעה מיני הכמות ואמרו שהוא אחד מהם והבדילוהו להיותו ממין הכמות המתדבק וקראוהו מחזיק בגופים ומקיף בם. ואמרו חכמי המחקר כי העַתָּה (הווה) הוא החלק הקטן שבכל חלקי הזמן והוא הנקרא הזמן העומד. והעיתות הן העוברות והן העתידות לבא, ובעַתָּה ידבקו חלקי הזמן העובר והעתיד. ודומה העַתָּה מן הזמן אל הנקודה מן הקו כי בנקודה ידבקו חלקי הקו, והקו והשטח והגוף הם שלשה עניינים שהזמן נמנה עימהם לרביעי רק המקום שהוא חמשי להם מדמה לזמן יותר מהם.

ושבעה סוגי הכמות שהזמן אחד מהם, החמשה מהם מתדבקים והם הקו והשטח והזמן והמקום והגוף, והשנים מהם מתפרקים והם המספר והדבור. ואמנם ארבעה מהם שהם הקו והשטח והגוף והמקום הם מקומיים מחלקים שיש להם הנחה קצתם אל קצתם, והמשל בהם שכל חלקי הקו מפני שהם נמצאים יחד יאמר עליהם שהם מונחים בהנחת אחת אלה עם אלה, וסידורם מוגבל בהם יחד ונדבקים יחד בגבול אחד. וכן העניין בחלקי השטח ובחלקי הגוף ובחלקי המקום, כי חלקי המקום נמצאים מצד היותם ממלאים חלקי הגשם יחד, בין שיהיה המקום הוא הדקות שהגשם ממלאו, בין שיהיה המקום הוא המקיף בגשם מחוץ. ואמנם המספר והדבור והזמן שהם שלשת מיני הכמות לא היו חלקיהם יחד ולא יהיה כל אחד מהם מוגבל בחלקיו ולא יהיה כל חלק וחלק מחלקיהם דבוק בכלל מכל אחד מהם בצד מוגבל. וזה שעשרה שהוא חלק מחלקי המספר הכללי לא ידבק חלקם שהוא חמשה, בחמשה השניים שהם החלק השני מן העשרה הנחלקים לשני חלקים שווים בגבול משותף. ולא הארבעה בששה ולא השלשה בשבעה ולא השנים בשמנה, והחלק הקטן השלם שבם הוא האחד והגדול מהם הוא התשעה ולא ידבקו אלה באלה. והאחד כמספר דומה לנקודה בקו ולעַתָּה מן הזמן, והאחד הנזכר והנקודה והקו והעַתָּה לא יקבלו חלוקה. ועל כן כל מספר הוא באחד בכח והוא ככח ר"ל שהוא נעדר בלעדיו. ובהימצא המספר ימצא בו האחד בפעל, על כן נאמר אנחנו שאחד אינו מספר אך הוא ראשית כל מספר והשנים הם ראשית כל מספר הזוגות והם זוג ראשון והשלשה הם ראשית מספר הנפרדים והם נפרד ראשון. ואם כן אין האחד זוגי ולא נפרד ועל כן אינו מספר, שכל מספר הוא זוג או נפרד. ויש מי שחשב שהאחד הוא נפרד ואינו אמת באחד שהוא ראשית כל מספר, אך הוא אמת באחד הנספר שהוא איש לעצמו נפרד משאר אישי מינו. ועל זה טעו רבים באחד ולא הבדילו בין המספר והנספר בו וכל שכן שטעו באחד שאינו לא מספר ולא נספר:

וכזה בעצמו קרה להם בזמן שהעַתָּה הנמצא לשעתו הוא ראשית הזמן ואינו זמן כל שכן זמן העַתָּה שהוא איננו מכלל שאר העתות אבל הוא ראשית לכולן והוא שהתורה קראתו ראשית והוא שנאמר עליו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" והוא קל וחמר כשזה הדבר הנקרא ראשית העתות הוא הנצחי הקיים והוא סבת מציאות ראשית הזמנים שהן העתות הדומות בזמן לאחד במספר וכן הדבור שנאמר עליו "בדבר יהוה שמים נעשו" הוא ראשית כל הדברים והוא סבת מציאות ראשית הדברים והתחלת התחלותיהם והחלק הקטן הנמצא בפה בדבור הוא הזכרת אות אחת מהזכרה משותפת ביציאת הפה עם הקול ועם הרוח ולפיכך הטועים באמיתת מציאות הזמן יטעו בו בחשבם שהזמן שהוא התחלת ההתחלות של הזמנים הוא בעַתָּה מהזמן והקצת מן החכמים המודים בזמן שהם שזכרנום באחרונה הם שקבלו מן הנביאים סוד הזמן ומהותו והנה בחשבך שהעולם נברא בזמן העַתָּה ושהעַתָּה ההוא הוא בעַתָּה הזה תנועה בו תמיד כי העַתָּה הזה כבר קדמו לו עתות רבות שהם ממינו אבל העַתָּה ההוא לא קדם לו שום עַתָּה ודומה זה לאדם הראשון כי כשתרצה לדמותו לאחד מאנשי מינו תתחייב להאמין שקדמו לו במציאותו אב ואם וכן לכמה דורות לפניו אבל כשתצייר אדם הראשון שלא נולד כתולדת מולד כל איש מן הבאים אחריו ותצייר לו אשה נבראה מצלעו ולא נולדה מאב ואם" .... (יש שני דפים חלקים חבל על דאבדין).