חנוכת בית

אתמול ערכתי בביתי חנוכת בית .

ומצאתי בין כתבים שונים שערכתי על ניירות לפני כ20 שנה את המאמר שאנימביא כאן:

(קשור לליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד')

רַב יְהוּדָה הִינְדוּאָה מִשְׁתַּעִי, זִימְנָא חֲדָא הֲוָהאַזְלִינָא בִּסְפִינָתָא, וַחֲזִינָא הַהוּא אֶבֶן טַבָא (ד) [דַּהֲוָה הַדִיר] לֵיהּ תַּנִינָא, וּנְחַת בַּר אַמּוֹרָאִי לְאַתוּיָה, אֲתָא תַּנִינָא קָא (בלאלה) [בָּעִי לְמִיבְלַע] לִסְפִינְתָּא. אֲתָא (ציפרא) [פּוּשְׁקַנְצָא]פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, אִתְהַפִּיכוּ מַיָא וַהֲווּ דְּמָא, אֲתָא תַּנִינָא חַבְרֵיהּ שַׁקְלֵיהּ וְתַלְיֵיהּ, (ואחייה) [וַחֲיָה]. הָדַר אֲתָא קַא [בָּעִי]בָּלְעָה לִסְפִינְתָּא, הָדַר אֲתָא צִיפָּרָא פַּסְקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, שַׁקְלָה לְהַהִיא אֶבֶן טָבָא, שַׁדְיוּהּ לִסְפִינְתָּא הֲוָה הַנִי צִיפָּרִי מְלִיחֵי בְהַדָן, אוֹתְבִינְהוּ (בהדייהו) [עֲלַיְיהוּ], שַׁקְלוּהּ וּפָרְחוּ [לְהוּ בַהְדֵּיהּ]:

תרגום: רב יהודה הינדואה מספר: פעם אחת היינו מפליגים בספינה, וראינו אבן טובה בתוך המים והיה מקיף אותה נחש-ים. ירד צוללן לעמקי המים להביא אותה; בא נחש הים ורצה לבלוע את הספינה בא עורב נקבה וכרת את ראשו התהפכו המים לדם בא נחש ים אחר חברו ולקח את הראש הכרות של הנחש הראשון וחבר את הראש שוב לגוף, וחי! חזר הנחש ורצה שוב לבלוע את הספינה! חזר ובא ציפור וכרתה ראשו והוציאה את האבן טובה ושלחה אותה לספינה ששם היו שני ציפורים מלוחות יחד (ללא חיות) שם עליהם את האבן טובה ופרחו להם.

מספר לנו רב יהודה על אותו הבר אמוראי שהיה יודע לעצור את דמו מלכת ואז יכל להיכנס לעומק המים ולשהות שם ללא הגבלה.

ואיך רומז על זאת רבי יהודה זאת?: בשמו הינדואה שאם נוציא מהשם "הינדואה" את החיות דהינו את אותיות השם יתברך יישאר נ'ד'א' ואם נצמיד את הנון והאלף נקבל מ' ואז נשאר דם. ואמורא הוא חכם כפי שאומר רבי נחמן"אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז'). ובעצירת הדם הוא כמת, והמת הוא תם, ונגדו החכם כך הדם נם. וכפי שהאמורא הוא החכם כן התנא הוא התם שוב הנון והאלף של התנא הופכים למם ומתנא נהיה תם.

ולאחר שיורד המת למים כשימשה מן המים ניתן להחיותו ועל זה נאמר "מישתעי" אל תיקרי מישתעי אלא י' מש ת-ה' כשעלה הי' דהיינו החכמה מושכת את הה' דהינו הבינה האמורא עלה בחכמה כפי שעשה זאת רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

יורד הבר אמוראי לגלות את שורש הרצון וכנגדו יורד מצח הנחש רוצה הנחש לבלוע את שורש הרצון דהיינו הספינה, אך הבר אמוראי שירד תם השאיר חכמתו מאחריו דהיינו כלכל מעשיו בצדקה פיזר נתן לאביונים, נהייתה לו חכמתו לערב כפי העורב האכזר שמתהפך לרחמן. וכיון שערב הוא לתם ראה סכנתו הכניס כל אכזריותו בפיו ופסק ראש הנחש ונפלו לו כל שיניו (של העורב). ונשארה לו עדיין אכזריות בפיו פתח פיו בשאגה שהפילה אכזריותם של כל האכזרים. וכל המים יתכסו דם בחינת וייהפך היאור לדם. שבר אכזריותו הופיע בת זוגו של הנחש והניחה האבן בחיקה הטילה באבן זוהמתה היינו בשורש הרצון הטילה ספק. זה הספק בשורש הרצון הצמיח ראשו של הנחש דהיינו מצח הנחש.

התגברה שוב חכמת הטבע לבלוע את הספינה כיון שהרגיש העורב בסכנה חזר העורב.

בינתיים מגלה הנחש את רצונו העז לבלוע את הספינה בחושבו שבה האבן טובה. מכיוון שקירב רצונו לשורש התבטל הספק מן השורש נמשכה האבן מחיקה ובאה בעקבות הנחש ואז פסק שוב העורב את ראש הנחש והכניעו בצדקתו ותפס העורב את האבן הטובה והשליחה לחכם והחכם השליחה לספינה דהיינו החזיר הרצון לשורשו כי שם מקום קישור כל הרצונות.

עמדו להם החיות רעות לאחר שנפלה כל אכזריותם ונפלו שיניהם ונהפכו כציפורים העומדות מוכנות בכל עת לתעופה. אז כשהתגלה הרצון קבלו יראת הרוממות והתרוממו בתעופה. היינו פרחו בחינת פרח מטה אהרן בן לוי. אהרן הכהן-התגלות החסד. וכיסה כטל היורד על הארץ את כל היראים המצורעים הפסחים החיגרים החרשים האילמים שבורי הגוף והיו כולם לכהני צדק - כהני חסד.

אליהם נאמר הזורעים בדמעה - דהיינו בדמים ממון, הזורעים ממון לצדקה ברנה יקצורו - דהיינו יעמדו זרים ויראו צאנכם בחינת צדיק מלאכתו נעשת על ידי אחרים.

כך כתבתי לפני 20 שנה את תיאור החיזיון שראיתי מן המאמר הנ"ל עכשיו. וביום חנוכת הבית שיתבוננתי במאמר חשבתי לנסות ולבארו על פי הבנתי כעת וכך עלה בדעתי:

זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא – פעם אחת ירדנו בעמקי החכמה לחפש איפה החשיבות- ספינה לשון ספון וחשוב. וראינו שהחשיבות היא על ישראל שהם בחינת אבן טובה."והייתם לי עם סגולה". וסביבה מסתובב התנין הרובץ על יאוריו הוא פרעה המחזיק את ישראל בעבודה קשה, על מנת שיישארו משועבדים לו. אך לא מנעם מלימוד התורה, כי הוא ישמעאל בן הגר היא בת פרעה. ובא בר אמוראי דהינו החכם שביניהם הוא אהרן הכהן שהיה למשה לפה דהיינו אמירא, לשון אמוראי. ואז פרעה כשחש בסכנה שרוצים בני ישראל לברוח ממנו גוזר גזרות ורוצה לבלוע את הספינה דהיינו לקחת לו את החשיבות לעצמו לעולם. ומיד מגיע הציפור הוא משה בעל ציפורה. ואם נגיד שבא עורב נקבה הוא משה שבא מצד בתיה בת פרעה, דהיינו העורב האכזר שבא מצד האכזריות ומכה את הנחש היינו את אלוהי פרעה הוא היאור. וכל היאור הופך לדם.

אך הגלות לא הסתיימה באה תנין שני אדום - מצד עשו הוא פרס ומדי רומא. הם מחיים את הנחש שרוצה לבלוע את ישראל הפעם רצונם לנתקם מהתורה שבלי התורה אין לישראל קיום. אך מגיע שוב עורב הפעם הוא ישמעאל שיודע שאין לו קיום בלי ישראל ונלחם בעמים ונותן לישראל ללמוד תורה והם נשענים על חסותו. הם (ישמעאל) השועלים שמבינים שיום אחד יקום לנו גואל ובעורמתם חושבים שאז יוכלו לקום עלינו ולכלותינו. אך מגיע הגואל ומקים את משה משיח ומחבר לו את העם סגולה.

בליקוטי מוהר"ן תורה ד' חלק שני מביא רבי נחמן את הסיפור ומתחיל את תורתו דרך חג הביכורים. "וביום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ומסביר הכל בדרך הצדקה. ועל כן יבואו העורבים בהמשך שהעורב היא ציפור אכזרית שלא חסה על בניה. והיא זאת שנשלחה לכלכל את אליהו הנביא. השם רומז על שבירת האכזריות דרך הצדקה. והמובן מכאן שמעשה הצדקה הוא פלא עליון. שלא רק שהנותן נהפך לרחמן אלא המקבל שהוא המזכה את הנותן, חיותו מן הצדקה בחינת הקליפה שניזונת מן הפרי. ואילו לא ייתן לה הפרי מזונה תבלע אותו הקליפה. אך כשישלה כדי חיותו תהיה לו לעזר ולסמך.

ודבר ראשון שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ לתת צדקה מפרי הארץ. דהיינוראשית לזון את הקליפות על מנת שירפו אחיזתם בארץ, עד כי יבוא שילה. ואז ושבתה הארץוכל מלאכת עבודה לא תעשה, שהרי המלאכות נועדו להקמת המשכן, ובמעשה הצדקה והחסדיעשה רושם למעלה עד כי מלמעלה ירד השפע ויוקם המשכן רק בידי שמים. ומכח הצדקה תהיהרפואה לכל.

כל זה אפשר למצוא בחנוכת הבית:

המסגרת לבד אינה מספיקה הח' לבדה קשה. צריך תוכן פנימיות. על כן בא הנון וכבר יש חן הבית מתמלא חן אך בלי חיות. והחיות בא מן הו' השפע מגיע משש קצוות העולם. ואז חנו. יש חניה בבית. וכאן מתחיל העבודת הצדקה שמעלה את הכתר הכ' ואז הגענו לחנוך. ואז שלב האחרון יורדת לה מעצמה השכינה לשרות על הבית היא הה' ונשלמה החנוכה ועליה נאמר "חנוכה" כה היא השכינה ויש לה חניה בבית הזה. יהי רצון שיהיה בית זה משכן ללמוד תורה, שתשכון התורה בבית הזה, בבני הבית הזה, עד כי יוכלו להפיץ מעיינות חוצה, על הבאים בבית הזה, ועל הסובבים את הבית הזה, ושפע ירד על כלל ישראל. אמן.