וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

 

• (מאמר המשך ל-כל העם רואים את הקולות.

במאמר הקודם כל העם רואים את הקולות, היו מקומות שקיצרנו בהם בכדי לא להכביד יתר על המידה, וכיון שכבר רכשנו את הבנת המאמר הקודם ננסה כאן להשלים ולהעמיק ולהוסיף גם ממה שלא הזכרנו אך נקשר למאמר הקודם.

הזכרנו בכמה מאמרים את המושג "השכל הפועל" (עיין מאמר: גן נעול שיעור 25. מאמר: חומר וצורה. מאמר: עיקר הנבואה). השכל הפועל נקרא "האור האלוהי". מהו אור? דבר רוחני הנסתר מֵהָעֵינַיִם שֶׁלָּנוּ ובהתגלותו נקרא "אור". האור מגלה לנו מקצת מן הָאֲפֵלָה, וכשנביט בו בזהירות כדי שלא התעוורו עֵינֵינוּ נוכל לחדור דרכו ולהעמיק את ההבנה.

ההתגלות הראשונה בבריאה נקראת אור. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. עד אז היתה הבריאה תהו ובהו חושך ואפלה ומתוך ההתבוננות צמח והציץ אור בלי גבולות אשר ניתן בעזרתו לראות מסוף העולם ועד סופו. ובעצם ההבטה צמצם הבורא עצמותו לנקודה האמצעית שבו. אותה הנקודה היא בחינת אות יו"ד. (היא נקודת החיריק והחולם ושורוק) אִי אֹ אוּ (רמז - היא או הוא-זכר ונקבה) היו"ד היא נקודה באור והתקבל התואר "אויר".

ברגע שנכנס היו"ד באור, האויר התפשט לצדדים. זה נקרא צמצום ב'. האור התפשט עד שהתקבל אויר (שקיפות האור). לתופעה הזאת אנו קוראים ה"א. זאת האות היחידה אשר בְּבִטּוּאָהּ בפה (הֵא) אין לה שיתוף, היא יוצאת חָלָק מהגרון ללא תנועת הגרון או הַחֵךְ או הלשון או השיניים או השפתיים. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – ב-ה' בראם.

שני הניקודים הנוספים אָ אֵ רומזים אל הקו (התפשטות האור ו"ו – שני ווי"ם) מתחילת האור ועד סופו, מסוף העולם ועד סופו. ובמילוי א' - וא"ו, אל"ף הוא אלופו של עולם אל"ף מאמ"ש – הוא האויר. וכן במילוי י' – וי"ו, יו"ד גורם לצמצומו של הו' (השניה) שלו יחזור העולם לתהו ובהו. על כן בחר הבורא אותיות אלו יה"ו לשמו הרומזים על מציאותו.

אותו האור האלוהי נקרא שכינה, שם נגלה ומשפיע אל התחתונים. שהרי הקדוש ברוך הוא אש אוכלה, אי אפשר להדבק בו אלא בשפעו.

מכאן אנו מגיעים אל הנפש היא החיות של כל היצור דומם צומח חי ומדבר. הדומם מקבל ניצוץ של נפש השומר על מצבו שלא יתפרק, הצומח מקבל את כח הצמיחה (גדילה) לחי בנוסף לצמיחה יש כח תנועה, ואדם בנוסף לכל הכוחות הנ"ל יש את כח הדיבור, אשר בו יוכל להדבק בשכינה. אותו הכח באדם נקרא נפש השכלית או נפש אלוהית.

נפש הדומם שומר על חומר וצורה יחדיו. נפש הצומחת יכולה עוד לשנות צורה. נפש החי יכולה להוליך את החי ממקום למקום. נפש המדבר יכולה על יד המחשבה לפעול את כל הפעולות יחדיו.

וכעת משהגענו אל המחשבה נעסוק בה. רוב המחשבות באות אלינו באקראי. ננסה להבין זאת מן החלום. לפעמים חלום שנמשך רגעים מספר יכול להתפרס על כמה שנים. כפי שפועל המחשב בזמן אפסי הוא אוסף ים של מידע ומנתח אותו. למרות שהחלום מופעל על פי הדמיון וכן המחשבה, עדין יש לעיתים התנתקות מה מן המדמה. זה מה שרומזים לנו חז"ל חלום אחד מששים בנבואה.

הקב"ה הקדים את התורה אלפיים שנה טרם נברא העולם שנאמר, (משלי ח' כ"ב) יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. (מדרש רבה בראשית - פרשה ח פסקה ב) דאמר ר"ש בן לקיש שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם הה"ד (משלי ח) ואהיה אצלו אמון וגו' ויומו של הקב"ה אלף שנים דכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. אומר הזוהר הקדוש (חלק ב דף קסא/ב) כָּל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּעוֹבָדָא וְקִיּוּמָא דְּכָל עָלְמָא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי. בְּגִין כַּךְ זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אִיהוּ מְקַיֵּים עָלְמָא:

התורה של הקב"ה ללא הפסקות בין האותיות, כפי שנרמז, דאמר מר אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע. (ילקוט שמעוני ירמיה ב' רמז רס"ו). הנבואה באה ברצף מהיר כך קורה גם בחלום שבזמן מועט מרגיש החולם שעברו ימים ואפילו שנים.

ונשוב אל המחשבה ונוסיף-ישנן הקדמות למחשבה הנקראים עצה וראיון. העצה נרמזת בעץ הדעת (עץ הדעת-עץה דעת) הראיון נרמז מן ההריון.

באותו זמן החיבור של האיש והאשה כתוב בספר אוצרות חיים - שער הנקודים: כי האדם התחתון ע"י מעשיו גורם זווג עליון ויורדין טיפין עילאין (למטה) שהם בחינת מוחין דז"א והם בחינת החסדים והגבורות אשר הם עיקר הטיפה כנודע כי אין יוצא מן היסוד דבינה רק חסדים וגבורות כי מן חכמה ובינה דז"א אין יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולים בהם ומוציאים הארתם לחוץ. עד כאן.

מקום נוסף משלים לנו את התמונה להבין את העצה ואת הָרֵאָיוֹן: ליקוטי תורה לאריז"ל פרשת בראשית: ודע שסוד המוחין הם סוד טיפי המוח דאבא ואימא בעת ההולדה כנודע והם ב' טיפות חכמה בינה נמשכין מן מוח עצמן של חכמה ובינה דאבא ואמא אך ב' טיפין דחסד וגבורה אינן נמשכין רק מו' קצוות דאבא ואימא מן החסד וגבורה המתפשטים בו' קצוות דאבא ואימא ולא מן הדעת עצמו דאבא ואימא, ומן הראוי היה שכיון שכך הוא שכאשר ימשכו אלו המוחין בזעיר אנפין יהיה כך כי חכמה ובינה יהיו בראשו אך החסד וגבורה יתפשטו בגופו בו' קצוות ולא יהיה בו בחינת דעת מקובץ מחסד וגבורה בראשו כיון שלא נמשכו להם אלא מו' קצוות דאבא, אמנם אינו כך רק אפילו החסד וגבורה נעשו לו מוח בראשו עצמו ממש. עד כאן.

הזיווג העליון הוא זיווג חכמה ובינה המוליד דעת שהרי הדעת אינה נספרת בין עשר הספירות דעת היא ספירה מולדת (תרתי משמע) נולדת מן החיבור של חכמה ובינה (כך פועלת החשבה) וכן דעת הוא כלי ההולדה קטן שאין בו דעת אינו מוליד.

הדעת חבויה באין סוף ורק בשעת הזיווג העליון הארה בעלמא של דעת עוברת מהזיווג העליון של חכמה ובינה אל הזכר על מנת שיוכל להוליד זוהי העצה. ואז כשעוברת עצה זו אל הנקבה מתקיים ההריון (הראיון). זהו תהליך גשמי. וכן מתקיים התהליך ברוחניות. המחשבה תפסה באקראי או במתכוון ניצוץ שיקרא "עצה" אך כעת הניצוץ נמצא באתר "רפ"ח ניצוצין", פרח אותו הניצוץ ונקרא ראיון, כפי שהזרע נקלט ברחם ונקרא הריון. משל אדם עלה לו ראיון אך עדין לא נתן בו פרטים הניצוץ שעלה הוליד ראיון (הריון) ואז הראיון נתגבש למחשבה. מכאן אמרו חז"ל סוף מעשה במחשבה תחילה.

מהמחשבה נלמד על השתלשלות העולמות. כבר הזכרנו סוף מעשה במחשבה תחילה, הוא עולם העשיה. הראיון הוא עולם היצירה, העצה היא עולם הבריאה, כפי שהם מוזכרים בפי המקובלים (עולם אצילות וא"ק- לא כעת מקומו בלימוד). בתחילת האלף הששי, הפילוסופים היהודים חִלְּקוּ את העולמות לשלשה עולם השפל, עולם הגלגלים, עולם המלאכים, כנגד עשיה יצירה, בריאה.

 

אנסה כעת לברר מהו החומר הראשוני אשר קבל את שמו "היולי". אשר בהמשך יחבור אל הצורה ומהם יתקבל חומר וצורה.

כבר בֵּאַרְנוּ שבשעת הזיווג מתגלה הארת דעת בעלמא מן האין סוף על ידי זיווג אבא ואימא ומגיע אל האדם (הזכר). מכאן בא הרמז הקב"ה מסתתר באדם בחלל ליבו. כן רומזת לנו התורה: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן הָהָר (שמות י"ט ג'). וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שם כ' י"ח). אותו הֶבֶל הארה עולה אל המוח ומשם יורד לכליות (ומכאן קבלו הכליות את הכינוי כליות יועצות שבהם התקבלה העצה) ומן הכליות יוד ההבל אל האשכים שם תהליך הִתְקַשּׁוּתוֹ (מכאן כִּנּוּיוֹ החומר הראשון) ומכאן יוצא כחץ דרך "צנור" האמה אל רחם האשה בעזרת כוחות רוחות וליחות הוא ה"רצון" ושם מתחבר בביצית אדומה ו"נוצר" הריון. כפי תהליך הראיון שמתבצע לפני המחשבה שזהו הריון רוחני שמוליד מחשבה.

אפשר ללמוד זאת מביצת התרנגולת שאם לא יבוא אליה הזכר ביצה תהיה עקרה.

כל העם רואים את הקולות

זוהר פרשת יתרו השמטות: (שמות כ) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֵת הַלַּפִּידִם. וְכִי רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת? אֶלָּא וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, אוֹתָם קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כט) קוֹל יְהֹוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים. (ד) קוֹל יְהֹוָה בַּכֹּחַ. וְאוֹמֵר (ישעיה י) בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי. וְאוֹמֵר (שם מח) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ. (תהלים כט) קוֹל יְהֹוָה בֶּהָדָר. וְאוֹמֵר (שם קיא) הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ. (שם כט) קוֹל יְהֹוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים, זֶה קֶשֶׁת שֶׁמְּשַׁבֶּרֶת עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. (שם) קוֹל יְהֹוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, זֶה שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין הָאֵשׁ וּבֵין הַמַּיִם, שֶׁחוֹצֵב כֹּחַ הָאֵשׁ וּמוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִלִּלְחֹךְ הַמַּיִם גַּם מוֹנֵעַ מִלְּכַבּוֹתוֹ. (שם) קוֹל יְהֹוָה יָחִיל מִדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. יוֹתֵר מִן הַמִּדְבָּר. (שם כט) קוֹל יְהֹוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד, שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשֶׁבַע קוֹלוֹת נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וּבְכֻלָּם נִגְלָה עֲלֵיהֶם אֲדוֹן הָעוֹלָם וְרָאוּם, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ב) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהלים יח) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (שמות כ) כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִי עִמָּכֶם. הָא כֵיצַד? אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה הָיְתָה בָאָרֶץ שֶׁהוּא קוֹל אֶחָד, וּשְׁאָר קוֹלוֹת הָיוּ בַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב (דברים ד) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹך הָאֵשׁ. וּמַהִי גְּדוֹלָה? וּמֵאֵלּוּ הָיָה יוֹצֵא דִבּוּר מִתּוֹך הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹך הָאֵשׁ.

וּמָה (שם) וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל? כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל (שם) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. תְּמוּנָה, וְלֹא כָל תְּמוּנָה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל עֲבָדָיו מְעֻטָּף בִּכְסוּת לְבָנָה, לֹא דַי לְאֵימַת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בִלְבוּשָׁיו, וְעוֹד רָחוֹק הָיָה הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹלוֹ, יְכוֹלִין לִרְאוֹת גְרוֹנוֹ? אָמַרְתָּ לֹא. הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁרָאוּ תְמוּנָה וְלֹא כָל תְמוּנָה, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רוֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וְכָתוּב (שם) קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים. הָא כֵיצַד? בַּתְּחִלָּה רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וּמָה רָאוּ? שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד, וְלַסּוֹף שָׁמְעוּ הַדָּבָר יוֹצֵא מִבֵּין כֻּלָּם. וַהֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה. שֶׁחֲכָמִים אָמְרוּ שֶׁכָּל הָאֲמִירוֹת כְּמִלָּה אַחַת, כֵּן כֻּלָּן כְּמִלָּה אַחַת נֶאֶמְרוּ. וְהָיוּ שִׁבְעָה מַאֲמָרוֹת בְּשִׁבְעָה קוֹלוֹת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד מִדִּבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא יִטְעוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר, אֲחֵרִים יַעְזְרוּהוּ מִן הַמַּלְאָכִים, אַף קוֹלוֹ לְבַדּוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת חָזָק כָּל כָּךְ, בַּעֲבוּר כָּךְ חָזַר וּכְלָלָם. עד כאן דברי הזוהר הקדוש.

אחר שהבאנו את המאמר הנפלא הזה מהזוהר ננסה להבין מהו הביטוי "קול". כל כלי נגינה משמיעה קול, אף בעלי חיים משמיעים קול, וכן האדם משמיע קול. כל זה נכון. אך אם זה היה ההסבר האמיתי (המדויק) לא היינו צריכים את המאמר של הזוהר. נקדים להביא משנה מספר יצירה ספר יצירה פרק א משנה ט: "עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך שמו של חי העולמים קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש": נתייחס לחלק מהמשנה קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש. לפני שנבאר נחזור לתחילת המאמר "כל העם רואים את הקולות". עם ישראל עומד במעמד הנורא של קבלת התורה. משה רבינו הביא והכשיר את העם היוצא ממצרים למדרגת הנבואה. כבר על הים אנו שומעים מחז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". וכן במעמד הר סיני כל העם מתנבא.

נחזור לספר יצירה "קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש". בזמן שמתנבא הנביא הוא מקבל "קול רוח ודיבור". הדיבור יוצא מן המחשבה אין מחשבה בלי דיבור. רק לאדם יש מחשבה. החלק האלוהי באדם הוא הנשמה. גם לבעלי החיים יש ניצוץ נשמה הנותן להם חיות, זו נקראת נפש בהמית. לאדם יש בנוסף נפש אלוהית (אם נבוא לדייק מבלי להרחיב) כל ילוד אדם מקבל הארת דעת בעלמא בשעת הזיווג, (זהו חלקו של הבורא באדם) אשר עובר אל האם. וזו הנפש האלוהית המסייעת לו לחשוב. (בעזרת אותיות). המחשבה היא הפעלת כח פועל באותיות ולכל אות יש בה עוצמה משלה (יש גם לניקוד השפעה) העוצמה הזאת קורא לה ספר יצירה "קול". קול הוא ביטוי של עוצמה (כח). בכלי הנשיפה העוצמה מתבטאת גם על ידי הרוח.

כמו שראינו הביטוי קול דומה לביטוי עוצמה ולביטוי כח. כן הרוח דומה לביטוי של עוצמה, כח. קבלנו שלשה ביטויים המקושרים אחד בשני: קול כח רוח. על כן המחשבה יוצאת מן הכח אל הפועל באותיות שיצרו מילים ומשפטים במחשבה, ולפי עוצמתם וכוחם נישאים עם הרוח אל הגרון. ובגרון יש טבעות כפי שמובא בזוהר: וְהֶבֶל מִסִּטְרָא דִימִינָא אִיהוּ כְּלִיל ז' הֲבָלִים, וְאִינוּן אבגית"ץ וכו', שִׁית סָלְקִין, דְּאִינוּן לְהָבִים בְּשִׁית עִזְקָאן (עזקאן דהיינו טבעות) דְּקָנֶה, וַהֲבַל דְּפֶה שְׁבִיעָאָה, וּלְקִבְלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד שֶׁבַע קָלִין דְּהָבוּ לַיהו"ה בְּנֵי אֵלִים, (תהלים כט) וְעַל אִלֵּין שֶׁבַע אִתְּמַר (דברים ח ג) כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם, וְאִלֵּין ז' קָלִין סָלְקִין בְּז' רְקִיעִין, וְאִית ז' דִּשְׂמָאלָא דְנָחֲתִין בְּשִׁבְעָה אַרְעִין, וַעֲלַיְיהוּ אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת ג כז) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה וכו'‏.

והגרון מקבל את ההבל ומוציאו בחמשה קולות אֹ אָ אֵ אִ אֻ ואז מגיע הקול אל חמשת מוצאי הפה כפי שמובא בספר יצירה פרק ב' משנה ג': "עשרים ושתים אותיות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמשה מקומות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ".

ואז העוצמה (שהוא הקול) תִּקְבַּע באיזה חלק תיפול כל אות. אותיות הגרון (אחה"ע) הם בעל העוצמה החלשה ביותר ואותיות השפתיים (בומ"ף) בעלי העוצמה החזקה היותר והרוח תקבע בתוך הקבוצה את מקומה.

וכעת נשוב לבאר תחילת המאמר "כל העם רואים את הקולות". זכרנו שהעם כולו במדרגת הנבואה. המתנבא מוציא בפיו את דבר השם כבר רומז על זה רש"י בתהלים: קול י"י בכח - בשעת מתן תורה צמצם את קולו לפי כחן של ישראל שנאמר (שמות י"ט) והאלהים יעננו בקול בקולו של משה.

הנביא מתאר לנו את הנבואה כפי שהתקבלה אצלו ב"מראה הנבואה". היוונים קראו לו "השכל הפועל" ובלשון הקבלה נקרא "האור האלוהי". (מפאת אריכות המאמר אקצר). הַפְעָלַת השכל הפועל או ההגעה אל האור האלוהי מצריכה את האדם להכיר את הנפש. כפי שאומר הרב אבולעפיה: ונפש כל איש ואיש מִמְנוּ (מאתנו) הזוכה לחיי העולם הבא היא משגת עצמה, ומשגת כל הנפשות כולן, כי היא דבר אחד עימן מצד עצם הוייתם. ומכרת השכל הפועל בה, אשר הוא הסיבה הראשונה הקרובה לקיומה ולמציאותה. ובעזרת הנפש אפשר להגיע ל"מראה הנבואה". וכפי שאנו קוראים להתבוננות בשכל שלנו רְאִיָה והראיה היא פזל של פרטים כך במראה הנבואה ראו העם את הקולות. וכפי שרומז לנו רש"י: רואים את הקולות - רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר.

להבנה נוספת כדאי לקרוא שוב את המאמר מהזוהר