כל שנה לאחר סוכות מתחילים את התורה מבראשית. וכבר בסוכות ובפרט בשמחת תורה החלו להתרוצץ במוחי רעיונות חדשים ובתוך שבת בראשית צפו ועלו בלחישת בת קול. עלה במחשבתי "בראשית" כוללת את כל התורה כולה. הזוהר לקח את המילה בראשית והביא שבעים תיקונים הנקראים "תיקוני הזוהר". ומכאן עלה במחשבתי ב' ראשית, מה שהעלה לי את שני הצמצומים שמובאים "בעץ חיים".
בספר עץ חיים אומר המהרח"ו הוא רבי חיים ויטאל זצולק"ל: דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש... (זה היה הצמצום הראשון). (ומכאן הצמצום השני) צמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש. עד כאן דבריו.
ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן מ"ט: כִּי קֹדֶם הַבְּרִיאָה הָיָה אוֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין סוֹף. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ, וְאֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם, וְהֻצְרַךְ לִבְרֹא בְּנֵי אָדָם, שֶׁיְּקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתוֹ. וְהִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג אֶלָּא עַל יְדֵי הַמִּדּוֹת, שֶׁעַל יְדֵי הַמִּדּוֹת מַשִֹּיגִין אֱלֹקוּתוֹ, וְיוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ אָדוֹן מוֹשֵׁל וּמַנְהִיג:
וְצִמְצֵם אֶת
הָאוֹר אֵין סוֹף לַצְּדָדִין, וְנִשְׁאַר חָלָל פָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל
הַפָּנוּי, בָּרָא הָעוֹלָמוֹת (כַּמְבֹאָר בְּ"עֵץ חַיִּים"
בִּתְחִלָּתוֹ בְּהֵיכַל א' עָנָף ג'), וְהֵן הֵן מִדּוֹתָיו:
ועוד באותה התורה: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ". וְעִקַּר תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת הָיָה בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת, הַיְנוּ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ. שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי הָעוֹלָמוֹת, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם. וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. כָּל זֶה מְבֹאָר בַּזֹּהַר וּבַכְּתָבִים: (והרוצה להרחיב ליבו יעיין בתורה כולה).
לקחתי את הצמצום
למילה "בראשית", "צמצם עצמו לנקודה האמצעית שבה". בתיבת
בראשית יש שש אותיות על כן האמצע הם א"ש מא' עד ש' יש 21 אותיות והאמצע האות
ה11 שהיא כ', כ' מסמלת "כתר" (הכנה למלכות). הצמצום השני היה לצדדים
"בראשית", בצדדים ב' ת' הבת היא המלכות. וכמו שאמר רבי נחמן למעלה: כֻּלָּם
בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ". וְעִקַּר תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת הָיָה
בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת.
ועוד. צמצום ראשון "אש", שני "בת". א' עלתה ל-ב', ש' עלתה ל-ת' ב"ספר יצירה" זה יקרא תמורות ולשיטה הזאת (תמורות) יִקְרְאוּ א'ב"ג'ד'. גם רמז לשיטה המפורסמת של התמורות א"ת ב'ש. שמחברים זוגות, התחלה וסוף: את"בש, גר"דק, הצ"ופ. עד שנפגשים באמצע כ"ל.
כיון שעלה
"ספר יצירה" נזכיר מעט מהנקשר לכאן: (פרק א' משנה א'): בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות
אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש
שמו וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר ספור:
(פרק א' משנה ב') עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות:
נתיב-הוא דרך רוחני (בַּשָּׁמַיִם) כדי להבין נשתמש בדברי חז"ל "דברה תורה בלשון בני אדם". בשלושים ושתים דרכים בורא השם יתברך את העולם אשר כולם בחכמה כפי שמצין התרגום ירושלמי: בראשית-בחכמא. אומר דוד המלך (תהילים ק"ד כ"ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. "חקק" במחשבה אלו הכוחות (שמותיו) שיפעילו ויקימו את העולמות בסֶפֶר סְפַר וסיפור-אותיות מספרים ומעשים.
משנה ב' חוזרת לתחילת
משנה א' להסביר ולבאר את "שלושים ושתים
הנתיבות": עשר ספירות בלי מהות, עשרים ושתים אותיות המתחלקות לשלוש קבוצות:
שלוש אִמוֹת (א'מ'ש) שבע כפולות (בג'דכ'פ'ר'ת') שתים עשרה פשוטות (ה'ז'ח'ט'י'ל'נ'ס'ע'צ'ק').
כעת אֶמְנֶה את
עשר הספירות: 1. רוח אלהים חיים 2. רוח מרוח 3. מים מרוח 4. אש ממים. חתם רום ברר
שלש וקבען בשמו הגדול יה"ו וחתם בהם שש קצוות: 5. ופנה למעלה וחתמו
בהי"ו. 6. חתם תחת ופנה למטה וחתמו ב הו"י. 7. חתם מזרח ופנה לפניו
וחתמו ביו"ה. 8. חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו ביה"ו. 9. חתם דרום ופנה
לימינו וחתמו בוה"י. 10. חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוי"ה: (ישנה
שינויים בין הגירסאות בסדר האותיות יה"ו).
כפי שאתם מזהים אלו הספירות כפי שמביא אותם ספר יצירה ואין התייחסות כלל לספירות שנמצאו בספרים, (כתר חכמה בינה חסד...מלכות). הספירות כתר חכמה...וכו' בהם אנחנו פועלים ומה שמָנָה ספר יצירה הם: ראשית, השמות הבלתי נמחקים שנחקקו והם פועלים באמצעות הספירות שמונֶה ספר יצירה (זאת הבנה שלי).
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אומר הרב אבולעפיה (חיי העולם הבא) אדם וחוה, שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית. וכן אדם הראשון כדמיון הצורה, וחוה אשתו הברואה מצלעו כדמיון החומר. ומצטרפים אליו עוד רבים הרמב"ם, רבנו בחיי בן אשר, רבי יצחק עראמה, המהר"ל, המלבים ועוד היד נטויה. המקור לכולם הוא מן הפסוק שהבאתי שמים וארץ הם הרמז לחומר וצורה.
בראשית רבא א'
ט"ו:
בית
שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים השמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, ובית הלל
אומרים הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים. אלו מביאין טעם לדבריהם ואלו מביאין טעם
לדבריהם על דעתיהן דבית שמאי דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ משל למלך
שעשה לו כסא וּמִשֶּׁעֲשָׂאוּ עשה איפיפורין שלו כך אמר הקב"ה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וגו' )ישעיה
ס"ו א)
ועל
דעתיהן דבית הילל דאינון אמרין הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים משל למלך שבנה
פלטין משבנה את התחתונים אחר כך בנה את העליונים כך בְּיוֹם
עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם )בראשית
ב' ד')
אמר רבי יהודה בר אילעי אף דין קרא מסייע לבית הלל (תהילים ק"ב כ"ו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ
ואח"כ
וּמַעֲשֵׂה
יָדֶיךָ שָׁמָיִם.
א"ר חנין
ממקום שהמקרא מסייע לבית שמאי משם בית הילל מסלקין אותו וְהָאָרֶץ הָיְתָה כבר
היתה.
א"ר שמעון בן יוחאי תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הילל על בריית שמים וארץ אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה שנאמר )ישעיה מ"ח י"ג) קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
מכאן אני רואה שאין
כאן דיון הלכתי לא נפסק בהלכה הענין הנ"ל, אלא הדיון הוא פילוסופי מטאפיזי
מעבר לפיזיקה דהיינו מעבר לטבע. הדיון בא בעקבות הפילוסופיה האריסטוטלית של
היוונים. הארץ (חומר): הפוטנציאל
הגולמי, המצע הפיזי, החלק המשתנה והנפסד. השמים (צורה): המהות,
האקטואליות, הרוח, התוכן שנותן לחומר את הגדרה שלו. הויכוח הוא על הדרוג המטאפיזי מה בא קודם. מכיוון שטענת היוונים
שלכל בריאה של חומר קדם חומר ואז המסקנה שלהם שהעולם קדום. וחכמינו טוענים שהעולם
חדש (מחודש). וכאן הדיון מאחורי הקלעים איך חוברו החומר והצורה. הכוונה השמים
והארץ.
והתורה שלא פסחה
על מאום ועונה: וְהָאָרֶץ
הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ. השמים שהם הצורה לא נצרך להם בירור שכבר עולם הבריאה הוא עולם
של צורות נפרדות מחומר. אך לא ראינו חומר ללא צורה. מהו תהו ובהו? אומר רבנו
בחיי: והארץ היתה תהו ובהו.
הוא החומר שאין בו ממש. ועוד חלק גדול מהמפרשים מדברים על שממה וריקנות. צריך לזכור
שהתורה אמר "היתה" זה היה מצבה בעבר. המלבי"ם מחכים אותנו ואומר: והארץ היתה תהו ובהו. מבואר מפשט הכתובים שהיה
הבדל גדול בין השמים ובין הארץ, שהשמים נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בהם
שום דבר לתקונם, כי הרקיע שנעשה בשני היה באויר במקום העננים שהוא מתקוני הארץ,
והמאורות שנעשו ברביעי הם כבר נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בם דבר, רק מה
שנתקבץ האור שהיה מפוזר במרחבי העולם והושם בכדור השמש, וגם זה היה לצורך הארץ כמו
שיתבאר, לפי זה היה בשמים בריאה לבד יש מאין, אבל בארץ נעשו תיקונים בכל ששת ימי
המעשה
(כדאי לעיין בפירושו).
הגאון מוילנה
מגלה לנו סוד עצום: אדרת אליהו על בראשית"
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח
אלהים מרחפת על פני המים. כבר ביארנו שמלת "והארץ" בא קמוצה בתחילת
הפסוק להורות על כללות העולם השפל ויסודות. "היתה". מלת היתה ביאורו,
בעת הבריאה נתהוו חמשה חומרים אלו: א'. תהו. ב'. בהו. ג'. חשך. ד'. רוח. ה'. מים.
"תהו" הוא קו ירוק שמקיף כל העולם כולו שממנו יוצא חושך לעולם (חגיגה
יב, א), ביאורו, תהו עצמו נעלם שאין כח באדם להשיגו, והנגלה לנו הוא החושך היוצא
ממנו. "בהו" אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצא מים לעולם
(שם). כי האבנים האלו המה נעלמים מעין כל חי, והמים אשר נראה לנו הוא רק הלחלוחית
של אבנים המפולמות.
מהם האבנים המפולמות? תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב/א: בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים. אומר רש"י במקום: מפולמות - לשון ליחלוח. המילה מפולמות באה מיוונית אפשר למצוא את המילה "פילומא" שפירושה בוץ וטיט, חומר רך. וכן בעברית אנו משתמשים במילה "פלומה" שיער רך כמו נוצה של אפרוח. הארץ היתה רכה ואוורירית יש המכנים אותה "החומר הראשוני". ומכאן הדיון מתחיל לרתק..
אומר הרב אבולעפיה "חיי העולם הבא" מהדורה מבוארת
עמוד פ"ח: והלב דומה לגלגל התחתון. ועל כן ההשגחה בשניהם בכלל
ובפרט, ולכן שניהם מכירים את בוראם לבדם ושאר כל האברים מהגוף אינם מכירים אלוה
כלל. ומשניהם יחד נשפע כח פריה ורביה על הכליות באמצע חוט השדרה, כי הוא חוט משזר.
והעצה מתחיל מן המוח והמחשבה באה מציור המוח בדמיון מחבר ומבדיל על הלב והלב מוליד
רוח חיים מתנועע ומניע כח התאוה ומקבץ בתנועותיו כל רוחות הגוף וכל כוחותיו
ומתחברים אליהם הליחות הארבעה עם רוחותיהם וכוחותיהם ונעשים כמו כסף (חי) נתך באש
כמצורף ורצים הליחות בחוט בקיבוץ אחד ומגיעים עד הביצים שהם כלי התולדה והרוח הוא
דוחה כל הליחות עד צאתם מכל הגוף בצינור האמה רק הצנו"ר הוא ממשיך
הרצו"ן עד שיתוקן הנוצ"ר בתכלית התיקון ויושלם מציאותו אח"כ בגוף
השני.
והנה זה הציור כולו מבואר לכל, שכן הוא יצירת הולד ר"ל בקיבוץ רוחות וכוחות וליחות שהיו מפוזרים בגוף אחד ובפרידתם מהגוף האחד והתחברם אל גוף אחר עד שיושלמו עוד וייפרדו כולם מהגוף השני גם כן וישובו להיותם כולם יחד גוף אחד עומד בפני עצמו בריה שלימה. אבל תמיד צריך בהעמדת הגוף ההוא לחבר אליו רוחות וכוחות וליחות ולהפרידם ממנו בחלקים עד שובו כולו חלקים אל אשר ממנו נוצר האדם הראשון שבמין.
ולפני זה אומר
הרב החֹמ"ר הראשון
השפל כוונתו לזרע הזכר. ומצאתי שני מקומות
בכתבי האר"י שמפרטים בענין:
ספר אוצרות חיים
- שער הנקודים: כי האדם התחתון ע"י מעשיו
גורם זווג עליון ויורדין טיפין עילאין (למטה) שהם בחינת מוחין דז"א והם בחינת
החסדים והגבורות אשר הם עיקר הטיפה כנודע כי אין יוצא מן היסוד דבינה רק חסדים
וגבורות כי מן חכמה ובינה דז"א אין יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולים
בהם ומוציאים הארתם לחוץ.
ליקוטי תורה
לאריז"ל פרשת בראשית: ודע שסוד המוחין הם סוד
טיפי המוח דאבא ואימא בעת ההולדה כנודע והם ב' טיפות חכמה בינה נמשכין מן מוח עצמן
של חכמה ובינה דאבא ואמא אך ב' טיפין דחסד וגבורה אינן נמשכין רק מו' קצוות דאבא
ואימא מן החסד וגבורה המתפשטים בו' קצוות דאבא ואימא ולא מן הדעת עצמו דאבא ואימא,
ומן הראוי היה שכיון שכך הוא שכאשר ימשכו אלו המוחין בזעיר אנפין יהיה כך כי חכמה
ובינה יהיו בראשו אך החסד וגבורה יתפשטו בגופו בו' קצוות ולא יהיה בו בחינת
דעת מקובץ מחסד וגבורה בראשו כיון שלא נמשכו להם אלא מו' קצוות דאבא, אמנם אינו כך
רק אפילו החסד וגבורה נעשו לו מוח בראשו עצמו ממש.
ואם נחבר את שני המקורות האלו למה שמובא בדברי אבולעפיה, מגיע אל מוחו של הזכר בעת הזיווג הארה מן הדעת אשר היא באה מן האין סוף ונמשכת אליו דרך אבא ואימא ועוברת עם הזרע אל הנקבה. הזרע שירד מן מוח הזכר כפי שמתאר אותו הרב אבולעפיה עובר אל האשה ומשם אל הולד זה למעשה "הארת דעת בעלמא" שֶׁמַּסָּעָהּ מזכיר את האדמה האוורירית הבוצית הריקנית ואצל הנקבת משלימה את עצמה כפי שתיקנה זו האדמה. ומי שיבין את כל התהליך יבין שהחומר מתחיל מצורה והופך, לחומר וצורה. החומר פנימי והצורה עוטפת אותו. וכמו שקבע רבי שמעון נבראו יחדיו.
וכעת נשאר לנו
חוב לדעת מהי הדעת??
אני כבר שנים
חופר שוב ושוב לגלות מהי הדעת? אומרת הגמרא במסכת חגיגה דף יד/ב: תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי,
ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל
תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. לדעתי טענתי כבר בעבר
שרבי עקיבא לוקח אותם אל השכל הפועל. שהוא המקום שאליו מגיעים הנביאים אך לא מצאתי
"מִי שֶׁיְּאַשֵּׁשׁ אוֹתִי" (מי שיחזק אותי). מצאתי פעם אחת אך אני לא
זוכר כעת מי האומר שרבי עקיבא לקח אותם למוח או למחשבה. אך בחפירות האחרונות יגעתי
ומצאתי ותאמינו שיגעתי ומצאתי מאמר קצר בזוהר.
אך קודם אספר
מדוע רציתי למצוא את שביקשתי דווקא במים מים. הקדוש ברוך הוא, רואה את העולם מסוף
העולם ועד סוף בראיה אחת, כיון שהוא הדעת. אומר הרב אבולעפיה בעמוד ע"ו והוא מפני היות השם קדמון נצחי והוא דעת
ולא דבר אחר, כי הוא דעת יודע וידוע שכל משכיל מושכל.
וכשלא הסתפקתי בזה מצאתי גם בזוהר זהר חלק ג' מט/ב: גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ
לֹא טוֹב.
(משלי
י"ט) גַּם
בְּלֹא דַּעַת, מַאן הוּא דַּעַת. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
תרגום: גַּם בְּלֹא
דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. גַּם בְּלֹא דַעַת, מִי הוּא הַדַּעַת? זֶה הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא.
אדם הראשון ראה
מסוף העולם ועד סוף העולם. עד שנתלו המאורות היה אור שהרי ביום הראשון. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים
יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. שהרי הוא נברא בצלמו כדמותו. ואור הדעת פתח את
עיני שכלו. ומשנתלו המאורות נגנז האור הראשון התורה. אבל עם האור הדעת מספרת לנו
התורה ויהי ערב ויהי בוקר ליום קרא אור ולילה קרא חושך (האור שהיה הוא אור נברא והחושך
הוא העדר. ופעם אחר זכינו לחושך מוחלט ואור שאין לא סוף. זה לפני שיצאו ממצרים
"חושך מצרים". וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי
חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: זה היה חושך שאפשר
למשש אותו בידיים
שחור משחור ועבה. אך לבני ישראל: וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר
בְּמוֹשְׁבֹתָם.
"הם קבלו מנה קטנה של דעת".
והנה מה שהעליתי
בחפירה מהזוהר:
זוהר חלק ג דף רנח/ב
אָמַר רִבִּי
עֲקִיבָא לְתַלְמִידָיו, כְּשֶׁתַּגִּיעוּ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל
תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם, שֶׁמָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשְׁכֶם. דְּלָאו אִינּוּן
מַיִם כְּמַשְׁמָעָן. אֶלָּא אִיהוּ אוֹר נוֹבֵעַ. וּבְגִין דָּא, אִדְּמוּ
לְמַיִם נוֹבְעִים. וְהַאי נְהוֹרָא לֵית לֵיהּ פְּסָק, וְלֹא קִצוּץ,
וּפִרוּד. וּבְגִין דְּאִינּוּן מִכֶּתֶר, אִתְקְרִיאָן שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף,
דְּכֶתֶר אֵין סוֹף אִתְקְרֵי.
תרגום: אָמַר רַבִּי
עֲקִיבָא לְתַלְמִידָיו: כְּשֶׁתַּגִּיעוּ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל
תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם, שֶׁמָּא תִסְתַּכְּנוּ בְנַפְשְׁכֶם. שֶׁאֵינָם מַיִם
כְּמַשְׁמָעָם, אֶלָּא הוּא אוֹר נוֹבֵעַ, וּמִפְּנֵי זֶה נִדְמוּ לְמַיִם
נוֹבְעִים, וְזֶה הָאוֹר אֵין לוֹ הֶפְסֵק, וְלֹא קִצּוּץ וּפֵרוּד. וּמִפְּנֵי
שֶׁהֵם מִכֶּתֶר, נִקְרְאוּ שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, שֶׁכֶּתֶר נִקְרָא אֵין סוֹף.
וסוף
סוף התגלה אור השכל הוא הדעת.
