כל העם רואים את הקולות

זוהר פרשת יתרו השמטות: (שמות כ) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֵת הַלַּפִּידִם. וְכִי רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת? אֶלָּא וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, אוֹתָם קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כט) קוֹל יְהֹוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים. (ד) קוֹל יְהֹוָה בַּכֹּחַ. וְאוֹמֵר (ישעיה י) בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי. וְאוֹמֵר (שם מח) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ. (תהלים כט) קוֹל יְהֹוָה בֶּהָדָר. וְאוֹמֵר (שם קיא) הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ. (שם כט) קוֹל יְהֹוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים, זֶה קֶשֶׁת שֶׁמְּשַׁבֶּרֶת עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. (שם) קוֹל יְהֹוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, זֶה שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין הָאֵשׁ וּבֵין הַמַּיִם, שֶׁחוֹצֵב כֹּחַ הָאֵשׁ וּמוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִלִּלְחֹךְ הַמַּיִם גַּם מוֹנֵעַ מִלְּכַבּוֹתוֹ. (שם) קוֹל יְהֹוָה יָחִיל מִדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. יוֹתֵר מִן הַמִּדְבָּר. (שם כט) קוֹל יְהֹוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד, שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשֶׁבַע קוֹלוֹת נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וּבְכֻלָּם נִגְלָה עֲלֵיהֶם אֲדוֹן הָעוֹלָם וְרָאוּם, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ב) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהלים יח) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (שמות כ) כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִי עִמָּכֶם. הָא כֵיצַד? אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה הָיְתָה בָאָרֶץ שֶׁהוּא קוֹל אֶחָד, וּשְׁאָר קוֹלוֹת הָיוּ בַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב (דברים ד) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹך הָאֵשׁ. וּמַהִי גְּדוֹלָה? וּמֵאֵלּוּ הָיָה יוֹצֵא דִבּוּר מִתּוֹך הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹך הָאֵשׁ.

וּמָה (שם) וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל? כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל (שם) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. תְּמוּנָה, וְלֹא כָל תְּמוּנָה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל עֲבָדָיו מְעֻטָּף בִּכְסוּת לְבָנָה, לֹא דַי לְאֵימַת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בִלְבוּשָׁיו, וְעוֹד רָחוֹק הָיָה הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹלוֹ, יְכוֹלִין לִרְאוֹת גְרוֹנוֹ? אָמַרְתָּ לֹא. הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁרָאוּ תְמוּנָה וְלֹא כָל תְמוּנָה, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רוֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וְכָתוּב (שם) קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים. הָא כֵיצַד? בַּתְּחִלָּה רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וּמָה רָאוּ? שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד, וְלַסּוֹף שָׁמְעוּ הַדָּבָר יוֹצֵא מִבֵּין כֻּלָּם. וַהֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה. שֶׁחֲכָמִים אָמְרוּ שֶׁכָּל הָאֲמִירוֹת כְּמִלָּה אַחַת, כֵּן כֻּלָּן כְּמִלָּה אַחַת נֶאֶמְרוּ. וְהָיוּ שִׁבְעָה מַאֲמָרוֹת בְּשִׁבְעָה קוֹלוֹת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד מִדִּבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא יִטְעוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר, אֲחֵרִים יַעְזְרוּהוּ מִן הַמַּלְאָכִים, אַף קוֹלוֹ לְבַדּוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת חָזָק כָּל כָּךְ, בַּעֲבוּר כָּךְ חָזַר וּכְלָלָם. עד כאן דברי הזוהר הקדוש.

אחר שהבאנו את המאמר הנפלא הזה מהזוהר ננסה להבין מהו הביטוי "קול". כל כלי נגינה משמיעה קול, אף בעלי חיים משמיעים קול, וכן האדם משמיע קול. כל זה נכון. אך אם זה היה ההסבר האמיתי (המדויק) לא היינו צריכים את המאמר של הזוהר. נקדים להביא משנה מספר יצירה ספר יצירה פרק א משנה ט: "עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך שמו של חי העולמים קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש": נתייחס לחלק מהמשנה קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש. לפני שנבאר נחזור לתחילת המאמר "כל העם רואים את הקולות". עם ישראל עומד במעמד הנורא של קבלת התורה. משה רבינו הביא והכשיר את העם היוצא ממצרים למדרגת הנבואה. כבר על הים אנו שומעים מחז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". וכן במעמד הר סיני כל העם מתנבא.

נחזור לספר יצירה "קול ורוח ודיבור וזהו רוח הקודש". בזמן שמתנבא הנביא הוא מקבל "קול רוח ודיבור". הדיבור יוצא מן המחשבה אין מחשבה בלי דיבור. רק לאדם יש מחשבה. החלק האלוהי באדם הוא הנשמה. גם לבעלי החיים יש ניצוץ נשמה הנותן להם חיות, זו נקראת נפש בהמית. לאדם יש בנוסף נפש אלוהית (אם נבוא לדייק מבלי להרחיב) כל ילוד אדם מקבל הארת דעת בעלמא בשעת הזיווג, (זהו חלקו של הבורא באדם) אשר עובר אל האם. וזו הנפש האלוהית המסייעת לו לחשוב. (בעזרת אותיות). המחשבה היא הפעלת כח פועל באותיות ולכל אות יש בה עוצמה משלה (יש גם לניקוד השפעה) העוצמה הזאת קורא לה ספר יצירה "קול". קול הוא ביטוי של עוצמה (כח). בכלי הנשיפה העוצמה מתבטאת גם על ידי הרוח.

כמו שראינו הביטוי קול דומה לביטוי עוצמה ולביטוי כח. כן הרוח דומה לביטוי של עוצמה, כח. קבלנו שלשה ביטויים המקושרים אחד בשני: קול כח רוח. על כן המחשבה יוצאת מן הכח אל הפועל באותיות שיצרו מילים ומשפטים במחשבה, ולפי עוצמתם וכוחם נישאים עם הרוח אל הגרון. ובגרון יש טבעות כפי שמובא בזוהר: וְהֶבֶל מִסִּטְרָא דִימִינָא אִיהוּ כְּלִיל ז' הֲבָלִים, וְאִינוּן אבגית"ץ וכו', שִׁית סָלְקִין, דְּאִינוּן לְהָבִים בְּשִׁית עִזְקָאן (עזקאן דהיינו טבעות) דְּקָנֶה, וַהֲבַל דְּפֶה שְׁבִיעָאָה, וּלְקִבְלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד שֶׁבַע קָלִין דְּהָבוּ לַיהו"ה בְּנֵי אֵלִים, (תהלים כט) וְעַל אִלֵּין שֶׁבַע אִתְּמַר (דברים ח ג) כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם, וְאִלֵּין ז' קָלִין סָלְקִין בְּז' רְקִיעִין, וְאִית ז' דִּשְׂמָאלָא דְנָחֲתִין בְּשִׁבְעָה אַרְעִין, וַעֲלַיְיהוּ אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת ג כז) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה וכו'‏.

והגרון מקבל את ההבל ומוציאו בחמשה קולות אֹ אָ אֵ אִ אֻ ואז מגיע הקול אל חמשת מוצאי הפה כפי שמובא בספר יצירה פרק ב' משנה ג': "עשרים ושתים אותיות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמשה מקומות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ".

ואז העוצמה (שהוא הקול) תִּקְבַּע באיזה חלק תיפול כל אות. אותיות הגרון (אחה"ע) הם בעל העוצמה החלשה ביותר ואותיות השפתיים (בומ"ף) בעלי העוצמה החזקה היותר והרוח תקבע בתוך הקבוצה את מקומה.

וכעת נשוב לבאר תחילת המאמר "כל העם רואים את הקולות". זכרנו שהעם כולו במדרגת הנבואה. המתנבא מוציא בפיו את דבר השם כבר רומז על זה רש"י בתהלים: קול י"י בכח - בשעת מתן תורה צמצם את קולו לפי כחן של ישראל שנאמר (שמות י"ט) והאלהים יעננו בקול בקולו של משה.

הנביא מתאר לנו את הנבואה כפי שהתקבלה אצלו ב"מראה הנבואה". היוונים קראו לו "השכל הפועל" ובלשון הקבלה נקרא "האור האלוהי". (מפאת אריכות המאמר אקצר). הַפְעָלַת השכל הפועל או ההגעה אל האור האלוהי מצריכה את האדם להכיר את הנפש. כפי שאומר הרב אבולעפיה: ונפש כל איש ואיש מִמְנוּ (מאתנו) הזוכה לחיי העולם הבא היא משגת עצמה, ומשגת כל הנפשות כולן, כי היא דבר אחד עימן מצד עצם הוייתם. ומכרת השכל הפועל בה, אשר הוא הסיבה הראשונה הקרובה לקיומה ולמציאותה. ובעזרת הנפש אפשר להגיע ל"מראה הנבואה". וכפי שאנו קוראים להתבוננות בשכל שלנו רְאִיָה והראיה היא פזל של פרטים כך במראה הנבואה ראו העם את הקולות. וכפי שרומז לנו רש"י: רואים את הקולות - רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר.

להבנה נוספת כדאי לקרוא שוב את המאמר מהזוהר