תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה

 

חיי מוהר"ן סימן פ"ה

תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת. וְשָׁאַל לְבַעַל הַבַּיִת מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ. וְהֵשִׁיב לוֹ אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם. וְשָׁאַל לוֹ מָה אַתָּה לוֹמֵד וְהֵשִׁיב לוֹ:‏

‏וְהָיוּ מְשִֹיחִים יַחַד. עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִֹיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אֵיךְ מַשִּיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל. אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם:‏

‏אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ. וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ קֹדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגֹּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם רַק אַף עַל פִּי כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהֹג בִּכְבוֹדְכֶם. וְהֵשִׁיב לוֹ כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זֹאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן:‏

‏וְאָמַר לוֹ גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמֹד מִכֶּם כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם, וְאָמַר לוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וְשָׁאַל לוֹ וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם הֵשִׁיב לוֹ אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזֹאת לִלְמֹד עִמְּךָ. גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשֹוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי. וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח:‏

‏וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרֹחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ:‏

‏בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלֹא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב:‏

אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אז"ח הוּא ד' וְכוּ'' וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשֹוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאֹד לִלְמֹד אֶת הַסֵּפֶר:‏

‏בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב:‏

‏וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִֹים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים וְלֹא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ:‏

‏וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זֹּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם. וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זֹאת לִבְנֵי אָדָם אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאֹד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ אֵין לִי פְּנַאי כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ:‏

‏אָמַר לוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי הֲרֵי, אֲנִי כָּאן וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי. הֵשִׁיב לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן:‏

‏וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵּם:‏

ביאור הסיפור חיי מוהר״ן סימן פ״ה-הרהור תשובה

ספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן נקרא סיפורי מעשיות משנים קדמונים, דהיינו בטרם הבריאה. וכאן הסיפור שלפנינו נמצא בספר חיי מוהר״ן (מורנו הרב נחמן) שכתב תלמידו רבי נתן, בקבוצת סיפורים שנקראים "ספורים חדשים". ונראה לי כי אלו הסיפורים שסיפר רבינו ממה שעבר עליו.

הסיפור פותח בתאריך תקס״ט א' דחנוכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה. איני יודע אם הכוונה שבתאריך זה סופר הסיפור או כוונתו שיש לסיפור קשר בלבד לתאריך. וודאי התאריך קשור מאד לסיפור. האירוע המתרחש בסיפור בא אחרי הדלקת נר ראשון.

אזכיר כמה עניינים המובאים בהלכה הקשורים לחנוכה וכן לסיפור.

שולחן ערוך סימן תרעא סעיף ו: מניחו למעלה מג^, טפחים, ומצוה להניחו למטה מי׳ טפחים...

לכן מצוה מן המובחר להניחה בשבעה טפחים כדי למשוך את השכינה אל המדליק. השכינה היא האמצעי בין השם והאדם ומשם יורד השפע הרוחני אל האדם. השפע יורד אל נפש האדם היישר למרכז האדם הוא הלב, ומשם עולה אל הנשמה אשר משכנה במוח ומוליד באדם הרהור תשובה.

ובסעיף ה׳ נאמר: נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו...

בפתיחה לספר סיפורי מעשיות אומר רבי נחמן: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא:

ואני קורא לסיפור שלפנינו הרהור תשובה

אומרת הגמרא בסוכה דף ה: מעולם לא ירדה שכינה למטה [מעשרה טפחים]

וכאן אחרי ההדלקה בפתח הסמוך לבית מבחוץ בגובה שבעה טפחים זוכה המדליק לקבל פני שכינה הוא האורח שנכנס אליו ושואל האורח את בעל הבית מהי פרנסתך? הפרנסה היא השפע המושפע על האדם על פי מעשיו, הוא מתקבל בצורה רוחנית אשר מגדילה את שכלו ואת דעתו וכן חלקה משפיע על הפרנסה הגשמית ועל חינוך הבית והאדם שלא מרגיש את השפעת השפע ועונה, פרנסתו אינה קבועה בבית אלה מחיתו מן העולם משל אותו עני שמחזר על הפתחים. ושואל אותו האורח, מה אתה לומד? והשיב לו ואיננו יודעים מה השיב. ואז נכנסו לשיחת דברים היוצאים מן הלב. כשמדברים על דברים היוצאים מן הלב הכוונה מצד היצר הטוב ואז באה התשוקה לקדושה. אומר שלמה המלך בשיר השירים: (ספר שיר השירים ז' י"א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, מסביר המלבי״ם: כי יצאה נשמתו בנשיקה ותשוקה. תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק, ותדבק במקורה ברוב אהבתה. התשוקה החיובית היא תשוקת הנפש למקום שבאה ממנו מקורה בשכינה ועל כן התשוקה לקדושה.

יש לעומת זאת תשוקה שלילית כנאמר בבראשית: (ספר בראשית פרק ד) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. זוהי תשוקתו של היצר הרע ומסביר רש״י: ואליך תשוקתו - של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך.

אז בעל הבית משתוקק לדבר שבקדושה ואומר לו האורח "אני אלמד עמך". ותמה מאד בעל הבית שהרי רק חשב בלבו ומאין יודע האורח לקרוא את מחשבות ליבו והתחיל לחשוב אולי אינו אדם כלל אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם.

ותיכף נתחזק באמונה להאמין בו באורח. בתהליך התשובה כשהנפש חשה באמת (דברים היוצאים מן הלב) האדם מתעלה במדרגת האמונה וכל זה בא מן האורח ועל כן התחיל לקרוא לו רבי. רב הוא אדם המוסמך להורות הלכה. ורבי הוא האדם המשפיע על תלמידו באמונה. ואז פונה אל רבו בדחילו ורחימו שילמדו איך להתייחס אליו, (אל האורח) כראוי. וכאן מתחילה תפנית מעניינת בסיפור עונה לו האורח אין לי פנאי בעת אחר אבוא ואלמדך. אורות התשובה מסנוורים את בעל הבית הוא מרגיש בהתרוממות הרוח ויורד לפרטים קטנים כדי להעלותם כפי שתהליך התשובה עשוי לעורר את האדם להעלות את הניצוצות שנפלו ממנו. אך הרבי שהוליכו עד כה עומד להסתלק ולתת לבעל הבית להמשיך כמה צעדים לבדו. כפי שעושה האב לתינוקו ומלמדו ללכת אחרי כמה צעדים שהחזיק בו עוזבו ונותן לו ללכת מעט בעצמו.

אך בעל הבית לו מרפה ולא רוצה לשחרר את ידו מהאורח ושואלו כמה אני צריך להתלוות אליכם. עונה לו האורח עד אחר הפתח. שם אחר הפתח מונח הנר הדולק בגובה שבעה טפחים אשר בהדלקה זו הוריד בעל הבית את האורח (השכינה). ומנסה בעל הבית להתחכם אם האורח שהרי לפני רגע קראו רבי ועתה הוא אומר לו שהוא מפחד ממנו דהיינו "אל תעזוב אותי לבד שמא אפול" עונה לו האורח באותה המטבע "גם כאן בתוך הבית אני יכול לעשות לך איזה דבר" וכך יוצא אתו בעל הבית עד אחרי הפתח. והנה מגיעה הפתעה.

האורח חוטף אותו והתחיל בעל הבית לפרוח עמו. האורח לכאורה חשב שמספיק המפגש לפעם אחת, וישוב בעת אחרת. אך בעל הבית הראה שרוצה הלאה להתעלות. ואז פרח עמו. מהתרגשות והפחד נהיה לו קר ונתן לו האורח מלבוש ועוד אומר לו: יִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ. האורח מספק לו את השתוקקותו (התעלות רוחנית, קדושה).

התורה מספרת לנו ספור דומה: וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (ספר שמות פרק כד).  ואז הוא פורח זמן רב ובינתיים פעם הוא בביתו ופעם פורח. כמו בחלום שאדם חולם שהוא פורח ומתעורר מחלומו וזוכר שהוא פרח וכשמפנה את מבטו מן החלום נעלם החלום, והכל נראה כזמן רב. למעשה בכל פעם שהוא בפריחה ומפנה עצמו הוא שוב בביתו וכך חוזר התהליך כמה פעמים.

(ספר זכריה פרק יד) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים... וְיָצָא יְהֹוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם... וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן:

יש תיאור נוסף בכניסתם לארץ: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל (ספר דברים פרק י"א פסוק כ"ט).

ועוד רעיון, סבו רבי נחמן והורדנקא וסב אמו הבעל שם טוב. בחינת שני הרים. ובאותו הגיא מוצא ספר והיו בו צירופי אותיות "אז״ח הוא ד" וכפי שמובא במקור מעיר רבי נתן "אין ידוע בענין הצירוף הזה כלום" ואני מעלה רעיון: אז״ח הם ראשי תיבות של א'רץ ז'בת ח'לב, הוא ד׳ הכוונה ודבש, וביחד "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ונראה לי אחד משני הפירושים הראשונים שהבאתי כי בשניהם מדובר על ארץ ישראל. (ונראה שרבי נחמן מקבל חיזיון שהוא בארץ ישראל. ואכן זכה רבי נחמן להגיע לארץ ישראל אם כל המניעות שעבר, וכן סבו ר' נחמן מהודנקא זכה להגיע לארץ ישראל ובסוף ימיו אף נקבר בטבריה, ואילו זקנו הבעש"ט לא זכה).

ארבע עשרה פעם נזכר בתנ״ך הביטוי "ארץ זבת חלב וךבש". פעם אחת בלבד מכל הארבע עשרה פעמים מתייחס רש״י ואומר: זבת חלב ודבש - חלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (מגילה ו):

אומרת הגמרא בכתובות קי״א סוף עמוד ב׳: מסופר, רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת לעצי תאנה ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן מן העזים ומתערבים זה בזה. אמר: היינו זהו שנאמר: ארץ זבת חלב ודבש. ספור זה מזכיר את סיפורנו שבהמשך אומר רבי נחמן (הוא המספר) שהיה בספר כלים ובתוך הכלים אותיות של הכלים שמהם יכולים לעשות הכלים. (העיזים אוכלות מעצי התאנה ומהתאנים נוטף דבש ומהעיזים נוטף חלב ותערבבים הכל יחד ואלו הכלים שיצאו). (כל זה עולה לי במחשבתי מתוך כתבי רבי אברהם אבולעפיה).

ואז מחליט האורח לעלות אל ההר ונראה שהכוונה הר הבית כמו שסברתי הראשונה. ושם עומד אילן של זהב. ואותו התיאור כמו בספר עם האותיות והכלים.

אומרת הגמרא בברכות (דף נה): אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. וכאן מגיע הסיפור לסופו ומתפלא בעל הבית מכל מה שקורה לו וחפץ לספר זאת לאחרים זהו המהלך של התשובה. בעל הבית באורות עצומים והגילויים הרוחניים שעובר מפליאים אותו ביותר. ואי אפשר לספר זאת למי שלא מכיר את הדרך הזאת. ומתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח. כמה פעמים מופיע החלון במקורות ואזכיר שנים מהם: 1. (ספר בראשית פרק כ"ו פסוק ח') וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: 2. (ספר שופטים פרק ה פסוק כ"ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:

אומר הזוהר (חלק א' דף ק״מ עמוד ב׳): אלא ודאי אבימלך חכם היה, והיה מסתכל בחכמת הכוכבים שלו, שהוא נקרא חלון, כי כתוב כאן בעד החלון, וכתוב שם בעד החלון נשקפה וגו׳, מה חלון (האמור שם) בחכמת הכוכבים, אף חלון כאן בחכמת הכוכבים. וראה שם כי לא היה כמו שאמר יצחק, אלא בודאי שהוא מצחק עמה והיא אשתו, ואז ויקרא אבימלך ליצחק וגו׳. עד כאן מהזוהר.

כך בעל הבית שכבר טיפס במעלות החכמה הסתכל מבעד לחלון וראה את האורח וביקש ממנו שיבוא אצלו, והשיב לו האורח אין לי פנאי כי אני הולך אצלך. ותמה בעל הבית. ואז השיב לו האורח בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצִּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחְשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן:

ברכת אלהי נשמה: אלהי. נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה. אתה יצרתה. אתה נפחתה בי. ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד לטלה ממני. ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך יהוה אלהי ואלהי אבותי. רבון כל המעשים אדון כל הנשמות:

כפי שעולה הנשמה בשעת השינה כך כאן האורח שמתגלה כהקב״ה (השכינה) לוקח את נשמת בעל הבית ומעלה אותו לגן עדן תחתון ונשאר לו הנפש והרוח, הנפש בכוחה פועלת בגוף ונעזרת ברוח אשר שניהם יוצאים מן הלב, וכן המחשבה וכפי שאומר לו האורח: וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחְשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן.

ומסיים רבי נחמן ואומר:

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵּם:

מנצפך צופים אמרום

 

מנצפך צופים אמרום (מסכת שבת, מסכת מגילה, ירושלמי, מדרש רבא, זוהר).

כל אלו המקורות שהבאתי מתייחסים לעניין מנצפ"ך אך לא אחד מהם גילה לנו הסוד באותיות אלו.

אך ברור מדבריהם שכבר בלוחות הברית יש אותיות סופיות שנאמר "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין". שבלוחות האותיות נראות משני עבריהם ואלו שתי האותיות (ם ס) אין להן אחיזה בלוחות כשאר יתר האותיות. מ' רגילה נאחזת בלוח ומכאן שמ"ם סופית (ם) וכמוהן שאר הסופיות התקבלו מהבורא.

לכן הגמרא דנה בעניין וכי איך אפשר שהצופים (יש מפרשים נביאים) הם שהוסיפו את הסופיות? אלא מכריעים בכל המקומות ששכחום כיון שלא היה ספר תורה בידם, ולכן הצופים חידשו את מנצפ"ך.

אך נאמר (פרקי דרבי אלעזר פרק מז) "ר' אליעזר אומר חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה כולם לסוד גאולות: כ"ף כ"ף אברהם אבינו נגאל מאור כשדים שנאמר "לך לך מארצך". מ"ם מ"ם נגאל בו יצחק אבינו מיד פלשתים שנאמר "לך מעמנו". נו"ן נו"ן נגאל בו יעקב אבינו שנאמר "הצילני נא מיד אחי". פ"א פ"א בו נגאלו אבותינו ממצרים שנאמר "פקוד פקדתי". צד"י צד"י בו עתיד הקב"ה לגאול את ישראל משעבוד ארבע מלכיות ולאמר להם צמח צמחתי לכם שנאמר "ואמרת אליו כה אמר יהוה צבאות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח".

אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש שיר השירים), מתורגם- מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךְ. מֵישָׁרִים - אוֹתָן שְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ. וּמִי הֵם? מנצפ"ךָּ. שֶׁאֵין בְּכָל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ מֵישָׁרִים פְּרָט לְאֵלֶּה. וְאֵלּו שֶׁנִּכְפְּלוּ מֵישָׁרִים, אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, מ' בְּם', נ' בְּן', צ' בְּץ', פ' בְּף', כ' בְּךָּ'. אֵלּוּ מֵישָׁרִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, וְזֶה עִם זֶה. שֶׁהֲרֵי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת כְּלוּלוֹת בָּ"ךְ. אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, שֶׁהֵם מֵישָׁרִים, אֲהֵבוּךְ לְהִכָּלֵל עִמְּךְ בְּאוֹתָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. הַמֵּישָׁרִים הַלָּלוּ הֵם אוֹתִיּוֹת טְמִירוֹת גְּנוּזוֹת בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּכְשֶׁנִּגְנַז הָאוֹר הָרִאשׁוֹן, נִגְנְזוּ הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ. וְהָיָה מַכִּיר אוֹתָן אָדָם. אַחַר שֶׁאָדָם חָטָא, נִגְנְזוּ כְּמוֹ מִקֹּדֶם, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְהִכִּירָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו. אַחַר כָּךְ הוֹרִישָׁן לְיִצְחָק, שֶׁכָּתוּב (בראשית כה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. יִצְחָק הוֹרִישָׁן לְיַעֲקֹב, יַעֲקֹב הוֹרִישָׁן לְיוֹסֵף. כֵּיוָן שֶׁמֵּת יוֹסֵף וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ בַּגָּלוּת, נִגְנְזוּ הָאוֹתִיּוֹת, וְהִסְתַּלְּקוּ כְּמוֹ מִקֹּדֶם. עַד שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי וְנִמְסְרָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הִתְגַּלּוּ הָאוֹתִיּוֹת, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מַכִּירִים אוֹתָן עַל בֻּרְיָן, בְּסוֹד הַשֵּׁמוֹת הַחֲקוּקִים, עַד שֶׁחָטְאוּ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, כָּתוּב (שמות לג) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם. וְהָיָה מַכִּיר אוֹתָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְשִׁבְעִים זְקֵנִים, וּבָהֶם נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִתְגַּלָּה הַשִּׁיר הַזֶּה, נֶחְקְקוּ הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, סוֹד בָּ"ךְ, וְהַיְנוּ מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךְ. [וְכָתוּב (תהלים צט) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. (שיר ז) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. כֻּלָּם בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ, אוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים מֵישָׁרִים. וְהָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ הֵם כְּתָרִים גְּנוּזִים בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הַבָּא, וְכֻלָּם נְבִיעָה אַחַר נְבִיעָה תּוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה בַּחֲקִיקַת הַסּוֹדוֹת שֶׁל הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, בַּחֲקִיקַת זָכָר וּנְקֵבָה לְהַסְכִּים יַחַד, שֶׁהֲרֵי אֵין כְּכָל הָאוֹתִיּוֹת הַסְכָּמָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ לִהְיוֹת זֶה עִם זֶה, פְּרָט לְאֵלּוּ. עד כאן מדבריו

והזוהר ממשיך עוד רבות אך לא מצאתי בדבריו טעם שיסבר את אוזניי.

‏וכאן אני מביא דבריי (שהם על דרך הפשט) ללא מקור (הכוונה שהסיבה לסופיות אין לי מקור).

העם היהודי משתמש מאז ומתמיד באותיות לחישוב חשבונות, אך כיון שאות האחרונה ת' חשבונה 400. ואם נכנס לחשבונות גדולים נצטרך להרבה אותיות.

הרומאים תיקנו מספרים רומים אך גם שם היתה בעיה דומה. ואילו לפני כאֶלֶף שנים נתקנו מספרים (על פי ערבים או הודים) מ1 עד 10 ו-0 משמש להגדלת המספר עד אין סוף וכך כל העולם כיום משתמש במשפרים אלו.

עדין ביהדות רבים נוהגים להשתמש באותיות. וכן בא השימוש באותיות הסופיות ך=500 ם=600 ן=700 ף=800 ץ=900 וכך אפשר להשתמש באותיות גם בחשבונות גדולים. ולפני שאסביר אקדים.

האותיות כ' מ' נ'' ע' פ' צ' יש להם קו תחתון שנקרא בסיס. על מנת להוסיף אותיות שחשבונם יאפשר לנו להגיע לכל מספר ללא צורך בהרבה אותיות נצרך להוסיף 5 אותיות שיבוא חשבונם אחר האות ת' הם לא יכולות לבוא מאותיות א-ט כיון שחשבונן הוא ביחידות 1,2,3,4,5,6,7,8,9, לכן נבחרו אותיות מהעשרות שיהפכו למאות  

נבחרו האותיות, כ, נ, פ, צ, כשהם פושטים את רגלם (הבסיס) נקראות אותיות פשוטות (פשטו רגלם) אך צריך עוד אות אחת, אות ע' לא מתאימה כי תפשוט רגלה ישאר הו' השמאלי באויר נשארה מ' גם היא אם תפשוט רגלה תראה ף. ונבחרה מ' בלי שתפשוט רגלה אלא הי' הקטנה שלה תסתום את הבסיס כך ם ותקרא ם סתומה. נקבל כעת טבלה כזאת:

א	ב	ג	ד	ה	ו	ז	ח	ט
י	כ	ל	מ	נ	ס	ע	פ	צ
ק	ר	ש	ת	ך	ם	ן	ף	ץ

 ‏ ‏הטבלה הזאת נקראת: איק, בכר, גלש, דמת, הנך, וסם, זען, חפף, טצץ.

‏‏בקבלה משמשת טבלה זאת ל"תמורות". טור ראשון איק- א=1 י=10 ק =100 ןהאחרון טצץ ט=9 צ=90 ץ=900 ותמורות דומה לגימטריאות ששתי מילים בעלות אותן גימטריא יש ביניהן קשר בשורש (מה שרמז לזה הזוהר). כך במילה מסוימת שיש בה ד' אפשר להחליף אותה בקבוצתה ד,מ,ת, ויהיה להם קשר בשורש. כמובן שמי שרשאי להחליף צריך שיהיה בידו ידיעה מקובלת מדור דור.

וכעת לחשבון: הטור האחרון טצץ מספרו 999 ואם נוסיף לו 1 יהיה אֶלֶף וזה נלמד לפי ספר יצירה שנוכל לסמן את האֶלֶף כ-א=1 (אֶלֶף חוזר לאָלֶף) לדוגמא שתופסת בגימטריא: מספר 1232 האֶלֶף הפך ל-1 232+1=233 למשל המילים "אותיות הקדש"=1232. ובגלגול יוצא 1+232=233. והמילים "כח דן העולם"=233 וכך נוצר ביניהם קשר בשורשם (כך מראה הרב אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא).

ונוסיף כאן משהו יותר מוכר. אנחנו מונים את מנין העולם מיום הולדתו של האדם הראשון דהיינו 5783 לבריאת העולם והלוחות שנה השתמשו בשיטה שהבאנו ה5000 הפך ל-ה (כמו שהאֶלֶף הפך ל-א) ואז נרשם ה5783 כך- ה' תשפ"ג.

פרשת דברים לרבי מנחם מנדל מוויטבסק

השבת למדתי את הפרשה (דברים)  בתוך הספר "פרי הארץ" לרבי מנחם מנדל מוויטבסק שעלה לארץ בשנת 1777 והתגורר בצפת אחר עבר לטבריה עד סוף ימיו ונטמן בבית הקברות הישן בטבריה והעליתי אותה כולה  לכאן מוצאי שבת:

על מאמר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה ודרשו רז"ל (ירושלמי תענית ב, א) חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זו תורה. ולהבין זה פתח ואמר (איכה רבא א, א) שלשה נביאים נבאו בלשון איכה, משה ישעיהו ירמיהו. משה ראה בשלוותן ואמר איכה אשא לבדי. ישעיהו ראה אותן בפחזותן ואמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה. ירמיהו ראה אותן בניוולן ואמר איכה ישבה בדד.

והענין הוא על דרך מוסר ידוע מאמר הזהר (ז"ח רות צ"ח:) על פסוק (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ודרש עיר קטנה היא התורה ואם אמנם (איוב יא, ט) ארוכה מארץ מדה וגדולה היא נקראת קטנה מפני שאנשים בה מעט, והאמת הוא להיות התורה נקראת עיר מפני שהיא כרכא דכולא בה, ובה תחזי, אשר עין לא ראתה לתת עצות בנפשו איך ובמה לזכך גופו ואיבריו, וקדוש יהיה, מקדש אקרי משכן ה'. כי התורה והמצות נקראים אור ונר שלהבת יה כמצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יהוה כי בהכניס פחד י"י בלבו יחודו ואהבתו יתבחן לבו ויצטרף צירוף אחר צירוף, שבכל מקום קדוש משם יתפרדו כל פועלי און ובפרט בעלות הלהב השמימה מפני פחד י"י והדר גאונו כידוע מדרך הטבע שכל פסולת המתכות מאליהם נופלים בהתיכם באש.

הנה כללא דמלתא להיות עיקר ושורש עסק התורה בכדי להתקשר בשכינה וכדי שהתורה תורהו יראת י"י היא אוצרו ועצות בנפשו וזהו (תהלים קיב, ח) נכון לבו בטוח ביהוה ויאמין באמונה שלימה שאחר היגיעה ועסק התורה ימצא מרגוע לנפשו לבוא אל הקודש ומכשיר אותו לחיבת הקודש באהבה וחיבה ויהיה בפיו כדבש למתוק. וכמאמר (תהילים יט, יא) שהתורה מתוקה מדבש, שהרי לכאורה הם שני כתובים דסתרו אהדדי כתוב אחד אומר (משלי ב, ד-ה) אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין וכו' וכתוב אחד (אבות ג, ט) שתהא יראתו קודמת לחכמתו, ויעסוק בתורה כדי שתורהו התקשרות ואהבת ה' והדבק במדותיו וכשיאמין באמונה שלימה שהתורה תופיע עליו נהרה בהילה נרה עלי ראשו אז בהתיחדו עם עסק התורה יבא אל יחוד והתקשרות אמיתי ובקע כשחר אורו על ידי אותו האמונה.

וזהו מאמר הפסוק אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, על דרך משל אדם המחפש אוצרות ומטמונים צריך לחפור חפירות ולהוציא העפר והנה מקבל הוא על עצמו בשמחה כובד נטל החול ומשא העפר והחפירה מחמת אמונתו שימצא המטמון בחפירתו, ואחר שימצא המטמון משער בעצמו גודל ההנאה שיגיע לו בכל חפץ אשר יתאוה לעשות מן המטמון, על דרך זה אמרו רז"ל (ברכות יג ע"א) בתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים שהיא היראה והאמונה כידוע ואח"כ יקבל עליו עול מצות ועול תורה, כי אז צדיק באמונתו יחיה ותועיל לו התורה והמצות לזכך חומרו ולדבק באלהות בהתקשרות ויחוד גמור ולתת עצות בנפשו מכל עניני היצה"ר כי התורה אור ותאיר לו, מה שאין כן אם לא יקדים היראה והאמונה בי"י ובתורה שבוודאי יאיר חשכו, כל התורה ומצות לא יועילו וישאר מגושם כמו שהוא. ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז"ל (מגילה ו ע"ב) יגעתי ומצאתי תאמין פירוש כי אחר היגיעה שימצא צריך אמונה שבוודאי ימצא ובלתי האמונה אינו מועיל היגיעה. וזהו ארז"ל (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה, פירוש שהבטיחו רז"ל שבודאי יבוא לידי לשמה לכן אל יכבד לאדם השלא לשמה שהוא כמשא העפר בחפירת המטמונים שהרי אמת ואמונה שמזה יבא לידי לשמה, אבל באמת כל עיקר השלא לשמה צריך להיות בשביל שימצא אח"כ הלשמה ויאמין שבודאי ימצא אז טוב לו.

והנה ירמיהו הנביא שראה אותן בניוולן וחורבנם שפרקו מעל עצמם עול תורה ומצות ונכרתה ואבדה האמונה מפיהם ורחקו מעל י"י אמר איכה ישבה בדד העיר שהוא כנוי לתורה כנזכר, ופירוש בדד הוא גלמוד כמה דאת אמר במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב יחידי כי הם פירשו מן התורה כל עיקר והם לבדם והתורה לבדה שלא היה להם שום התקשרות, ואמר הנביא הסיבה מה זה ועל מה זה מפני שהיתה למס כמאמר הזהר (ת"ז ת"ו כב) בענין התפלה מי שלא שם לבו על עיקר גלות השכינה כי אם על חסרונו דימה אותו לכלב ואמר דצוחין ככלבין הב הב הב לנו חיי הב לנו מזוני וכו' חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וכן היה שם בחורבן הבית, והנה ארז"ל (שבת סג) על פסוק (איוב ו, יד) למס מרעהו חסד שהוא המגדל כלב רע בתוך ביתו שמונע רעים מביתו שכן בלשון יוני קורין לכלב למס וזהו שמקונן ירמיהו היתה למס.

וישעיהו שראה אותן בפחזותן שהיו מחזיקין עדיין בתורה אבל לא באמת ואמונה כנזכר, לכן אמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה שהיא התורה, עוסק בה ומשתמש בה כמו עם הזונה שהוא לתאותו ואינו לוקחה לשום אישות כראוי ונכון, יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה אף על פי שעדיין אינו טועם כלום ולא ראה מאורות מימיו אבל באמונתו שאחר כך יבא להתקשרות גמור ויחוד אמיתי, וזהו קריה נאמנה שצריכה להיות באמונה. ומשה רבינו עליו השלום שראה אותם בשלותם ואף על פי כן הרגיש שכבר התחילו לחזור ולסוב אחור אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו' כידוע ארז"ל (ספרי דברים יב) שישראל טרחנים וסרבנים הם אם נתחייב אחד בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה וכו', ואם היו באמת דבוקים בי"י אלהים חיים צריכים להיות כל מעשיהם באמונה ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ואדרבה להתרחק כמטחוי קשת בספק ממון חבירו וכמעשה דרב גידל (קידושין נט) שהיה מהפך בארעא וכו' עד שאח"כ לא רצו שניהם ליקח אותה ומתקרי ארעא דרבנן מפני שהיו יראים מספק גזל, וכמו שאמרו רז"ל (גיטין ב:) עד אחד נאמן באיסורין כן מהראוי להיות בדיני ממונות שיהא כל אחד שואל דרך שאלה לחכם אולי הממון של חבירו וירחק ממנה. והנה משה רבינו ע"ה שהיה מקושר בדעת שהוא דעה את י"י בכל מדותיו כי הדעת הוא כללות כל המדות ולא היה יכול לסבול לשום גשם, לכן אמר (דברים א, יג) הבו לכם אנשים פירוש בשבילכם לפי מדריגתכם, אבל אם האדם מתנהג עם התורה באמונה שמן העסק התורה ומצות יבא לדביקות גמור כי התורה הוא תבלין כמארז"ל (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וירחיק עצמו מכל עניני אופני גשם. וזהו מאמר הפסוק יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וכו' פירוש הלבושין והחופה שחופף ומעלים אמיתת העצמית ויהיה יחוד גמור.

יצא מבטן אמו

 

מוצאי שבת 10 ימים לעומר

ספר פרי הארץ - כשבא אל המקוה יכוין שהמקוה הוא שם קנ"א דהיינו אהי"ה במלוי ההי"ן כזה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה גמטריא קנ"א כמנין מקוה ועיקר יכוין שהמקוה שאנו טובלים בו הוא בעצמו שם קנ"א ע"י השתלשלות ויטבול פעם א' ואח"כ יכוין שם קנ"א כנ"ל בשעת שהוא תחת המים ואח"כ יכוין שם אגל"א (עיין זח"ג שז ע"א) שהוא שם הגבורות היוצא מר"ת הפסוק אתה גבור לעולם אדני ויטבול פעם ב' ויכוין שם הנ"ל ואח"כ יכוין שם אל"ד ויכוין שמשם אגל"א נעשה מא' ג' ד' ונעשה שם אל"ד ויטבול פעם ג' ויכוין שם הנ"ל ואח"כ יטבול פעם ד' בשעה שיהא ראשו תחת המים ישלוב השני שמות אהי"ה ואל"ד כזה אל"ף א' ה"ה ל' יו"ד ד' ה"ה ויכוין את הדבר שמתפללים עבורו שהוא בתוך השם הזה הוא נמתק שיעלה אותו כנ"ל ויטבול פעם ה' וישלב את השם אהי"ה פשוט עם השם אל"ד פשוט כזה אאהליד"ה ויכוין להעלות הדבר שמתפלל אל מדריגה עליונה של הבינה ואז נעשה הכל חסד ורחמים גמורים:

ע"כ מצאנו דברי קדשו של הרב מהור"א (הוא רבי אברהם המלאך זי"ע) הנ"ל:

ראוי לציין כל פרשת לך לך בספר פרי הארץ נלקחה מפרשת לך לך מהספר חסד לאברהם (הוא רבי אברהם המלאך זי"ע). ומה שמובא בסוף פרשת לך לך מפרי הארץ הוא מה שהבאתי למעלה, אך הוא לא נמצא אצל ה"חסד לאברהם". מחבר הספר "פרי הארץ" הוא רבי מנחם מנדל מויטעפסק נפטר בראש חודש אייר תקמ"ח. וספרו נלקט מדברי קודשו שאמרם בכל שבת על יד הרב אליעזר זוסמן זלה"ה, ויצא לאור בשנת תקע"ד, עשרים ושש שנים לאחר פטירת הצדיק מויטעפסק, הקבור בבית העלמין הישן בטבריה, בחלקת תלמידי הבעש"ט. הסברה נותנת שלא נמצא מאמר לפרשת לך לך, ואז הכניסו את דברי המלאך לפרשת לך לך.

כעת נבוא לבאר את דבריו של ה"מלאך": מקוה הוא בגימטריא קנ"א אשר הוא אחד המילואים של שם אהי"ה. יש שלשה סוגי מילואים: אלפין ההין ויודין. מילוי אלפין: באותיות אל"ף ויו"ד אין שינוי, השינוי בא רק באות ה'. שלוש אפשרות יש: הא הה הי. וכאן המילוי הוא אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה שנקרא מילוי ההי"ן, והגימטריא שלו היא 151=קנא=מקוה. כשאנחנו מכוונים אנו למעשה עושים יחוד, מייחדים את שם השם אהיה במילואו, במחשבה שהמקוה בעצמו הוא שם קנ"א וטובלים טבילה (ראשונה) וכשאנחנו במים שוב מכוונים בתוך המים את אותה הכוונה. אחר שעולים מתוך המים (רק הראש בחוץ) מכוונים בשם אגל"א שהם ראשי המילים מתוך הפסוק א'תה ג'בור ל'עולם א'דני. וטובלים (טבילה שניה) ובתוך המים מכוונים שוב לשם אגל"א. ועולים מתוך המים (רק הראש בחוץ). ואז מכוונים לשם אל"ד הכוונה ש-א' וג' משם אגל"א הפכו לד' ושוב טובלים (טבילה שלישית) וכן יכוון זה בתוך המים. ושוב עולים. ושוב טובלים (טבילה רביעית)  ובתוך המים יכוון אהיה במילוי אל"ד פשוט כזה: אל"ף א' ה"ה ל' יו"ד ד' ה"ה. ושוב טובלים (טבילה חמישית) וכשהוא בתוך המים ישלב במחשבה אהיה עם אל"ד כך: אאהלידה.

ואסביר מה שצריך להבין למי שמכוון לטבול כך. אני טובל וכשאצא אהיה כתינוק היוצא מרחם אמו זך וטהור. בתוך הרחם נמצא העובר בתוך מי שפיר שהם כדוגמת מי המקוה הנקראים מים חיים בחינת "אלהים חיים". ה-רחם אותיות רמ"ח. בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכשחוזר שליח הציבור על "י"י אלהיכם אמת" עוד שלש תיבות יחד רמ"ח. (אם מתפלל ביחידות מוסיף לפני "שמע" "אל מלך נאמן" וכך יש לו רמ"ח תיבות. ואם חשקה נפשכם בעוד, גשו אל המאמר הטהרה והיטהרות  כאן בבלוג.

התנוחה בתוך המים כתנוחת התינוק ברחם.

 

לסיכום:

1.      קנ"א - כשהראש בחוץ וכשהראש בפנים.

2.      אגל"א - בחוץ ובפנים.

3.      א"לד - בחוץ ובפנים.

4.      אל"ף א' ה"ה ל' יו"ד ד' ה"ה - בתוך המים.

5.      א'א'ה'ל'י'ד'ה' - בתוך המים.

אפשר לרשום את הסיכום על דף קטן (עדיף בלימינציה) להתבונן בו לפני הטבילות.