מתוך
"מעייני השילוח" בעקבות המאמר האחרון שהבאתי כפי שהבטחתי שם להעלות
את המאמר מתוך הספר והנה הוא:
הנחה עושה מצוה או הדלקה כו' כתיב נר
לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, נתיב היא הכללים של ד"ת כמו (ירושלמי נדרים) ואהבת
לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והוא שחז"ל הבינו שבזה הפסוק נכללו כל המצות, ונר
לרגלי דבריך היינו לכל פרט מעשה ולכל פסיעה ופסיעה צריך הש"י להאיר לאדם ולא יסמוך
על הכלל, כי לפעמים שלא יבין הפרט מהכלל ויבא ליד טעות, וזהו האיבעיא הנחה עושה מצוה
היינו אם יש לסמוך על הכללים שהם מונחים וקבועים וכפי הארתם כן יעשה, או הדלקה עושה
מצוה שאין לסמוך על הכלל רק כפי שיאיר הש"י בכל פרט מעשה וזהו הדלקה עושה מצוה
היינו התחלת האור שהש"י צריך להאיר בכל מעשה, וכן הוא ההלכה (מי השילוח
ח"א מסכת שבת).
וכן הוא העסק
שיש להשי"ת עם ישראל לעולם שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר
יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה. ולהבין מה
הציב כן השי״ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין
בזה כדאיתא במדרש א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם
שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת
להם נחלת גוים וכו׳. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם אזי היה האדם נברא
דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים,
שמא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה כדוגמת הפתילה אשר
תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מצאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה כדאיתא בתקוני
הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם כפתילה,
היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה
שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה
להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת
מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח״ז מברר א"ע אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות
וכמו שנאמר באאע"ה (וירא) ואברכם זקן בא בימים שלא נברא בשלימות ולא היה לו
השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר א"ע בהדרגה וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן
נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע״ה נשלם בבת
אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה
לו בכל רגע מחדש. אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן
הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר
שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם
יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי״ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה
נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:
אמנם כל הדברים
שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן,
והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי חורה ולהתברר. וע"ז
מרמז מה שאמרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות
היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא
בחוסן ולא בכלך ולא בפסילת האידן ולא בפסילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן
בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד
וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל
חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח ומסוספיתא
דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסתעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה
וגאות, יצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע
כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו) משחית נפשו הוא יעשנה. ולא בחוסן מרמז
על הפסולת שנפרד מיצחק אע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות
זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא
וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אע"ה הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק,
שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס׳ שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק
הוא קנאה כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ריא) כדין אלביש קנאה חד צדיק והקנאה בקדושה
הוא להתקשר באהבה כדאיתא בזה"ק (ויחי רמה) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא
קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה
זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע״מ (נשא קכד) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא
בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה׳ את
כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת
רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם
שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד) אין התורה מתקיימת
אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל
פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב) תהו זה קו ירוק שמקיף
את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק׳ ז"ל שזה מורם על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על
ידה על תאוותיו. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה,
נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור:
והנה כשיצא יוסף
מבית האסורים בטח היה ליע"א איזו הרגשה אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא
ניצוח וכענין שאמרו בש"ס (מגלה יד) אכתי עבדי אחשורוש אנן שהעכו"ם
אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר
כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות אם הוא ע"י
פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד)
אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת
וכדכתיב (דה"א כח) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו הוא פעולת אדם. ימצא לך הוא
ההדלקה מהשי"ת. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נתן
צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם
האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה: (בית יעקב בראשית פרשת מקץ אות ה')
