דעת יודע וידוע שכל משכיל מושכל

תורתנו הקדושה היא נצחית דהיינו בכל זמן ובכל עת היא עכשוית. על כן נצטווינו "והגית בו יומם וליל" כך פותח יהושע בפרק א' בספרו את פנית השם אליו ומצווהו "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".

יומם היא התורה שבכתב וליל היא התורה שבעל פה. ומכאן שגם התורה שבעל פה נצחית ועכשוית. ומכאן שאנו מחויבים לדעת את המצווה (המצוות). ומאחר שאנו יודעים את המצווה מחובתנו לדעת את סוד המצווה. כפי שאבותינו הקדושים נביאינו וחכמינו ז"ל עסקו במלאכה זו יומם וליל ובכך נהיו חלק מהתורה נחלו את חיי העולם הבא בחייהם וזהו הסוד הנורא.

כיוון שלמדנו את סוד המצווה חובה עלינו לדעת את טעם המצווה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם (מסכת פרקי אבות) הדין הוא ידיעת המצווה האמת הוא סוד המצווה והשלום הוא טעם המצווה. התורה שהיא הנצחית היא זו שעומדת על קיום העולם, ואלו שמקיימים אותם הם מניעים את העולם וזו טעם המצוה דהיינו כשמגיעים להבין את טעם המצווה נהיים שותפים לבריאה. וזאת הבינו היוונים הרשעים שלא אכפת היה להם שיחרב העולם כיוון שאין בכוחם לקיימו.

ההקדמה הזאת שהבאתי באה בעקבות שורה שקראתי לפני יומיים במהלך חג החנוכה (נר שני) בתוך דברי מורי ורבי הרב אברהם אבולעפיה בספרו חיי העולם הבא. "קמא מצוה מציעא סוד מצוה בתרא סיבת מצוה ואלה ג' דרכי השם המצוה לדעתה ולדעת סודה לדעת סיבתה".

הדברים התמוהים האלו (שכבר רמזתי על ביאורם בתחילה) לא התיישבו על דעתי. אך הבוקר (נר רביעי). קראתי מאמר בתוך "מעייני השילוח" שנלקט מאדמורי איזביצא בראשם רבי מרדכי יוסף זצללה"ה בעל "מי השילוח" ואחריו בנו רבי יעקב זצללה"ה בעל ה"בית יעקב". וכן בניהם ונכדיהם ז"ל. ובכך הדברים התיישבו בדעתי עד שהרגשתי את אורות החג מרצדים בנפשי. (והרוצה ויכול להגיע אל המאמר בתוך הספר עמוד ל"ג-ל"ז יבושם לו ואני אביא כאן הדברים בקיצור ובלשון שווה לכל נפש).

הגמרא במסכת שבת דף כ"ב עמוד ב' עוסקת בשאלה לגבי נר חנוכה, האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? להפשיט את השאלה אסביר, האם הדלקת הנר עושה את המצוה והנחתו בחנוכיה היא המשך בלבד? או הנחת הנר הבוער בחנוכיה היא המצוה וההדלקה שקדמה לה היא הכרח מעשי לצורך המצוה?

ואני עוצר בדיון להגיד: שמכאן יבואו ליצני הדור ללגלג על ההתעסקות "השולית" של חכמינו בשטויות כביכול. ועוד יוסיפו לזלזל מתוך שיוציאו דברי המדרש מהקשרם "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף" (מדרש רבא).

אך כפי שכבר הקדמתי עסקו חכמינו לברר מהמצווה את האמת והסיבה (הסוד והטעם).

ומכאן אני מתמצת את המאמר "מעייני השילוח": אומר דוד המלך "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" נתיב-הוא הכללים של דברי התורה. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) אמר על זה רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". שבזה הפסוק נכללו כל המצוות. ואילו נר לרגלי דבריך-נר הוא הפרט למעשה, לרגלי דבריך – שבכל פסיעה צריך שהשם יתברך יאיר לאדם ולא יסמוך על הפרט. שאולי מתוך שלא יבין את הפרט מהכלל יבוא לטעות. וזו שאלת החכמים: האם ההנחה עושה מצוה האם אפשר לסמוך על הכללים המונחים וקבועים וכפי שהם מאירים לו יעשה, או ההדלקה עושה מצוה שהארה שמאיר לו השם יתברך בכל פסיעה ופסיעה עליה יסמוך ולא על הכלל. וכך נפסקה ההלכה לגבי נר חנוכה שההדלקה עושה מצוה. כך מבאר בעל מי השילוח את ההלכה בקיצור ובתימצות.

ובנו ממשיכו בספרו "בית יעקב" מקדיש לנושא יתר הרחבה. ומסיים מאמרו בשאלת חז"ל: האם ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? ומסביר שההנחה היא פעולת האדם וההדלקה היא מהשם יתברך. אך נחזור להתחלה מאמרו ונציג את דבריו:

אומר ה"בית יעקב" שכך הוא העסק של השם יתברך עִם ישראל לעולם. שכל זמן שהם בעולם הזה נראה בהם חסרון ואחר יציאתם מן העולם נראה למפרע שלא היה בהם חסרון. ומבאר דבריו: נאמר במדרש, אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם" (שמות י"ב) שהיא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל (דהיינו שאם נתייחס לספר התורה כספר מצוות) וממשיך ואומר רבי יצחק מה הטעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. כוונתו שכל ספר בראשית העוסק בבריאת העולם וכל מעשיהם של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב שבזכותם נחלנו את ארץ ישראל, שנלקחה מהגוים על פי השם יתברך, וניתנה לנו.

מסביר ה"בית יעקב" שאם הייתה התורה מתחילה מ"החודש הזה לכם" דהיינו מתחילה במצוות, היה האדם צריך להיבראות (להברא) שלם כבן 13 מוכן לקיום המצוות בעל דעה שלימה, כדי שיוכל להתגבר על היצר הרע. אך רצה הבורא להתחיל מבראשית על מנת לתת לנו נחלת גוים שזה מתברר מהסוף. דהיינו שהאדם יערוך בירורים לעצמו אז יקבל חלק גם בהתחלה (דוגמת היוצא מן העולם שלמפרע רואים שלא היה בו חסרון) ומסביר את הרעיון בפתילת הנר שנמשכת אחר השמן אף שמתברר שהיא מלאה אור (הדבר צריך הסבר פילוסופי-שאילו היתה רואה הפתילה את האור שהיא מפיצה לא היתה צריכה להמשך אל השמן – זו דוגמא למצב היפותטי). וישראל נמשלו לפתילה כפי שמראה הזוהר הקדוש.

ומכאן שאם ישראל ימשכו אחר השמן (מעשה השם יתברך ואור האבות) יתברר להם שיש להם חלק אף למעלה מהדעת (כמו שהתחלנו דהינו מידיעת המצוה ויעלו למדרגת הסוד שהוא למעלה מהדעת שהיה להם אז) ואם היו נבראים אם דעת שלימה (דהיינו שהתורה היתה מתחילה מהמצות) אז לא היה להם חלק בסוד דהיינו למעלה מהדעת שלהם כעת. כך שהדרך הנכון שנברא האדם בלא דעת ואחרי זה מברר את עצמו אז קונה את ההתפשטות. כפי שעשה זאת אברהם אבינו שבירר עצמו בהדרגה שנמשך אחר השמן (הבעירה מהשם) ואז נמשך השמן והאור אחריו (כפי שאומרים חז"ל האבות קימו את כל התורה כולה אפילו במצות שנתקנו על ידי החכמים שבאו כמה אלפי שנים אחריהם. וזהו ידיעת הטעם שמקיימת את העולם כפי שציינתי בתחילה).

ואומר ה"בית יעקב" שכל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת (הבירור מפריד מהטוב את הפסולת).

ומכאן עובר ה"בית יעקב" לברר דברי הגמרא "במה מדליקין ובמה אין מדליקין" (גם כאן ודאי השתמשו ליצני הדור בכסילותם). אומרת הגמרא "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים".

אסביר תחילה את פשט המילים כפי שמבארת הגמרא: "לכש" אומרת הגמרא שוכא דארזא - ענף עץ ארז. "חוסן" גבעולי פשתן שעברו במדוכה אך לא מנופצים. "כלך" פקעת של תולעת משי. "פתילת האידן" ענף ערבה. "פתילת המדבר" סרפד. "ירוקה על פני המים" הירוקת שמצטברת בספינה.

ומסביר ה"בית יעקב" דברים סתומים אלו בטוב טעם. שכל אלו שמנינו (אין מדליקין) שרמזו חז"ל לאסור את הפתילות שהאור מסכסך בהם (קופץ - בורח מהפתילה וחוזר בגלל הפסולת) אף שהם נשמות יקרות נמצא בהם פסולת. ענף הארז מרמז על הפסולת שנפרד מאברהם אבינו (ישמעאל בנו) שיצא מאביו שהוא מדת החסד אך בלי דעת. (נראה לי שאברהם נקרא עץ ארז שהיה חזק כארז בדרכו ושורשיו העמוקים של הארז מסמלות את השורשים שהיכה אברהם. ובנו ישמעאל שהוא כענף של הארז אך בתחילה קוראת לא המשנה "לכש" שמסרת בידו אביו שמות של טומאה והיה לוחש (לכש-לחש) כשפים. "חוסן" הוא יצחק שהיה מדת הגבורה והפסולת שיצאה ממנו הוא עשו שאת מדת הגבורה לקח למקום הלא נכון שאמרו עליו חז"ל באותו היום שבא מן השדה עבר חמש עבירות. בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. ועוד נאמר עליו "מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר". "כלך" מרמז על הפסולת שיצאה מיעקב הם הטיפין שיצאו מיוסף..... מכאן הרמזים הולכים ודקים מדק ומורים על הסברים עמוקים ולא מן הראוי להעלותם על הכתב ואולי בפעם אחרת אם יסתייע...

וכאן אנו מגיעם לחלקו האחרון של המאמר ושואל ה"בית יעקב" ההארה והתעוררות  האם היא על ידי פעולת האדם או מהשם יתברך בלבד שמכניס בלבו צעקת התעוררות. ואומר כפי שכבר כתבתי למעלה, האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. שהנחה היא פעולת האדם והדלקה היא הארה מהשם יתברך? ומביא ראיה לדבריו מדברי הימים שנאמר "אם תדרשנו ימצא לך". ולמען ההבנה הביא את כל הפסוק (דברי הימים א' כ"ח ט') "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד".

תדרשנו הוא פעולת האדם. ימצא לך הוא הדלקת השם יתברך. שהשם יתברך חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בליבו שיתפלל האדם אל השם יתברך, ובכך פועל ישועה אצל השם יתברך, ומעלה עליו השם יתברך שהוא (האדם) זכה לכל זאת ביגיע כפיו.

היחיד שזכה להתגלות שלימה באור צח ובהיר ובבת אחת הוא משה רבינו שלא נזקק לחסרון שאחריו יבוא השלמות ולכן אנו אומרים תורה ציוה לנו משה! הוא שהוריד לנו את התורה והוא מעביר לנו את המצות. ועל כן בא המאמר הזה לעורר אותנו להחזיק בתורת השם ולקבוע עתים לתורה. שבכך נדע את המצוות וכשנחקור אותם נגלה את סודם בתורה שבעל פה שנמסרה על ידי משה. ונחקור טעמיהם כפי שעשו זאת האבות הקדושים והנביאים והחכמים ואז נגלה את טעמיהם. ובכך נהיה שותפים לבריאה ולבורא. אור גדול ליהודים בימים ההם ובזמן הזה.

נ.ב. בקרוב ממש ובלי נדר העלה את המאמר מתוך מעייני השילוח, ויוכל המעיין להשוות ואולי יבין איפה שהחסרתי.