קורח שפיקח היה

אנסה לברר על מה חלק קורח. ואשתדל במאוד מאוד לא ליפול לצד הפוליטיקה. כיון שלהיכן שמתקרבים סביב קורח מתעוררת אסוציאצית הפוליטיקה, כיון שקורח הוא זה שהמציא את הפוליטיקה, ואשתדל לברוח ממנה.

קורח פיקח היה. לא רק שראה קורח שיוצא ממנו שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן יחד, אלא ידע להסתכל גם לאחור ולראות את המחלוקת מתחילת הבריאה ועד אליו. וניסה לעורר אותה לתועלתו האישית ולא פחד כיון שראה שיש לו המשכיות חשב שיצא חי מהעסק. אך לא כך חישב לו השם "רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום".

לאורך כל הדרך מתעוררת מחלוקת סביב השוויון. חוה אוכלת מן התפוח ונותנת לבעלה שאם תמות ימות גם הוא. קין רוצה להשתוות להבל. דור המבול רוצה להשוות את כל החי. דור הפלגה רוצה ליצור מוטציות שוות. עבודת האלילים באה לישר את הכל לקו אחד. חוזר קורח ומכריז "רב לכם כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם יהוה ומדוע תתנשאו על קהל יהוה".

שורש מחלקות השוויון לא באה ממקום טוב, אלא, בעל רגשי הנחיתות רוצה להתעלות על הצד השני.

נחזור שוב לבראשית "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם". לכאורה יש כאן שלמות אין מחלוקת הכל מחובר. "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". הזכר והנקבה מחוברים ומקבלים את ברכת האלהים שניהם בשווה.

מבין האדם שיש לו משימה של התעלות, ובמצב הנוכחי לא יוכל להגיע אליה, אלא צריך הוא להיות בבחינת אלוהים על מנת להדבק באלוהות. ואת הבחינה הזאת יוכל לרכוש אם האלוהים יפריד אותו לזכר ונקבה, והוא בעצמו יחבר כפי שעשה האלוהים. ואם יצליח הרי הוא "אדם". ואז מופרדת החבילה. ואכן מתחבר הזכר אל הנקבה (ובורא) ומוליד זכר ונקבה את קין ואת הבל.

חוה היא זו שמיועדת להיות הצינור להמשכת החיים. אך היא לא מסתפקת בזאת נראה לה חיסרון. (אולי בפעם אחרת יהיה בי הכח לצלול בעומקים כאלו) ואז רצונה להשוות הכוחות. נשאר לה הזכות להיות צינור החיים אך נאמר לה "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". מכאן והלאה, ההיפרדות והתחברות לא מוצא לתיקון. אך קין המשול לחומר חושב לעשות מעשה ולהיפרד מאחיו הבל המשול (לרוח) לצורה. ואכן עושה! רואה קין את נחיתותו כיון שהוא צריך (לקיים מצוות) לעבוד את האדמה, על מנת להיות אדם. ואילו הבל אחיו עסוק בהבל ברוח (רואה) רועה צאן. מנסה קין להצליח מאיפה שנכשלה חוה. להפוך את הפנימיות לחוץ כיון שלא הצליחה מנסה קין דרך חדשה להפוך את החיצוניות לפנימיות.

התורה רומזת לנו זאת. ששניהם מביאי חומר המשמש לבוש חיצוני קין מביא פשתן שממנו טווים חוטים. והבל מביא צמר שממנו טווים חוטים. כשלוקחים את שניהם יחד אומרת לנו התורה שהמעשה אסור! זה נקרא שעטנ"ז (חיבורם מביא לחורבן). וקין שפיקח היה ידע זאת וגורם להיפרדותו מן הבל שהחומר נפרד מן הצורה. והתורה קוראת למעשה "רצח". שהרי הצורה לא יכולה להתקיים ללא החומר. ואילו החומר כיון שיש לא את היצר הרע הוא החומר התוסס יכול להתקיים אך באופן זמני ולא נצחי. ומכאן האדם (בורא) מוליד כצלמו.

ומגיעים אנו אל קורח. מחלק משה את עבודת המשכן לכהנים וללוים. קורח מקבל להבנתו את העבודה הבזויה, לשאת את כלי המשכן על כתפו. ואפילו לנשיאות לא התקבל. הוא רואה זאת כעבודת סבלות. כאותה אשה שראתה את נשיאת החיים בבטנה כסבלות. קורח בקינאתו לא ראה שנשיאת ארון הקודש הוא המכובד שבתפקידים. מרים על כתפו את השכינה. ניצל את פיקחותו וערמומיותו ורצה להחריב את העולם. כפר בכל! ניסה להגיד שאם כולם שווים לפני השם אין צורך באחד מרומם מעל כולם. חלק הוא על כל המצוות. שהרי בציצית נותנים את החוט תכלת על מנת שזה יזכיר את הים, והים את השמים, והשמים את כסא הכבוד, וכך יקבל הלובש את הציצית יראת שמים. אמר קורח טלית שכולה תכלת צריכה חוט? העם כולו קדוש, למה לנו מצוות? בית מלא ספרים צריך קלף קטן בכניסתו? ובכך יסד כפירה מתמשכת לאורך דורות. דעה הרווחת ברדודים שאפשר להיות בן אדם ללא מצוות.

אומר הרב אבולעפיה בספרו גן נעול "דע כי כלל כל הקבלה נכלל בשני עניינים הנזכרים "בספר היצירה". האחד מהם ידיעת עשר ספירות והשני ידיעת כ"ב אותיות, וצריך שישתדל המקבל שמקבל שמות הספירות תחילה לקבל שפע אלהי מהם בעצמם לפי מדותיו. וידבק בכל ספירה וספירה מהם לבדה ויכלול דבקותו עם הספירות כולן יחד ולא יקצץ בנטיעות. ויעיין תחילה בספירה העשירית בכלל שהיא:

הראשונה והיא הקרובה לו, ושמה צדק. והיא השכינה ונקראת בשמות רבים, והמשיגה הוא המדבר ברוח הקודש. ורמזה "ולמשח קדש קדשים" "ולהביא צדק עולמים" (דניאל ט' כד'). וצריך המקבל לרדוף אחר זו ההשגה בכל כחו שלו, "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז' כ'), ונאמר "צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה" (תהלים קיט'). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד'), ורבים מהם עד אין מספר". עד כאן מגן נעול.

להיות בן אדם אפשר רק על ידי הדבקות בשם. והדבקות בשם באה תחילה דרך הספירות ולפי מידותיו. דהיינו שיעיין בכל ספירה ויוציא ממנה דרך עבודה. ומתחילים מן הספירה הקרובה אלינו דהיינו "מלכות". ובעבר נקראה בשמה הנוקב "צדק". דהינו חייב הרוצה להדבק בשפע תחילה לחפש את הצדק. זה יחבר אותו לאותה הספירה. ייתן לו את תחושת ההבנה בה, ויזכה לדבקות. ומהו צדק אומר הפסוק "צדק צדק תרדוף" הצדיק הוא רודף הצדק. ומהו צדיק זוהי מדרגה עכשווית. הצדיק נקרא רק כשפועל צדק!

יש לנו שלש מדרגות 1. צדיק 2. חסיד 3. מתנבא. הפשוט מהן הוא הצדיק בכל רגע נתון שמקיים מצוה נקרא צדיק, דהיינו הרדיפה אחר המצוות הופכת אותו לצדיק. היפך הגמור מקורח, שעל ידי קנאתו מרד בכל וניסה להפיל את כולם למרדו, שימרדו במצוות. "תמות נפשי עם פלשתים". לא לי ולא לכם. ינק קורח בכפירתו את ארס הנחש הקדמוני. שפיתה את חוה למרד, והארס שקיבלה היה בכוחו לפתות את האדם. וקורח בלע את כל הארס הזה! שעונשו היה שיבלע באדמה בחיותו ושם יחיה ועפר לחמו "ויאמר יהוה אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". על כן נזקק השם ליצור ברייה שיראו כולם עד להיכן טעה קורח. ואותה בריה מצטיירת כנחש ענק כולו עפר ואותה האדמה פערה את פיה ובלעה אותו חי, ושם משכנו ועפר לחמו. כפי שרצה להחריב את העולם החריב השם את עולמו של קורח. ואנו ניקח לקח טוב ונרדוף אחר המצוות, כנאמר "צדק צדק תרדוף למען תחיה". 

רדיו אורנים

מצרף שעת שידור ישיר שרואויינתי אתמול ברדיו אורנים

דברי הרמב"ם

כעת היום נביא דברי הרמב"ם: (רמב"ם יסודי התורה פרק א)

יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולן, שכל הנמצאים צריכים לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להן, ולא לאחד מהן. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן. הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י, י) - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד, לה), כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו. המצוי הזה, הוא אלוהי העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שייסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי, ה' אלוהיך" (שמות כ, ב; דברים ה, ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה - עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני" (שמות כ, ב; דברים ה, ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו. עד כאן לשונו.

הנה פתח הרמב"ם בצירוף שם ההוי"ה בראשי התיבות, וכן אפשר למצוא דמיון רב בין דבריו לדברי האריז"ל, רק שהרמב"ם הקדימו ב500 מאות שנים.

כיון שעסקינן ברמב"ם נביא מדבריו בעניין הנבואה:

דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו - כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה, יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו, כמו שבארנו, כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס, שהוא לא יאמין מציאות אלוה, כל שכן שלא יאמין נבואה, ואמנם אכוון לזיכרון דעות מאמיני האלוה בנבואה:

הדעת הראשון - והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה, וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו - והוא, שהאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו - אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל, רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותיקון מדות - כי בני אדם עד עתה לא אמרו, שישרה האלוה שכינתו על אדם רע, אלא כשיחזירהו למוטב תחלה, לפי זה הדעת:

והדעת השני - דעת הפילוסופים, והוא שהנבואה - שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד, יוציא מה שבכח המין לפועל, אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ - כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד - שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא, אבל באיש אחד, ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת, אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמי שימצא מציאה. אבל העניין כן, והוא, שהאיש המעולה, השלם בשכליותיו ובמדיותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה - שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת, שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:

והדעת השלישי - והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד - וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה - ברצון אלוהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהעניין הטבעי - שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולימודו - שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו, כירבעם, או נמנע הראות, כמחנה 'מלך ארם' בעניין אלישע:

מראה הנבואה

אבוא לבאר עניין עמוק עמוק המבאר את דרך נבואת המתנבא.

כבר מזכיר הרב אבולעפיה שהנבואה היא קול השם הגיעה אל פה המתנבא, ועל זה נאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב ח'). מפרשים רבים לא עמדו על הדבור הנבואי אלא התיחסו ל"מראה הנבואה". ומהו מראה הנבואה. נתחיל בהבנת הנבואה ומשם נלך אל המראה הנבואה שבאה מן הביטוי ניב שפתיים - "בורא ניב שפתים" (ישעיה נ"ז י"ט) היא הדיבור אלא שגדול הפער בין הדיבור היום יומי לבין הנבואה. האדם המדבר קיבל את תואר המדבר כדבר מושאל אשר כוונתו שיש יכולת באדם להגיע אל מדרגת הדיבור העליון הוא הדיבור האלוהי אשר בורא הכל כפי שנאמר בתורה פרק א' האלהים הוא העוסק בבריאת העולם ובמאמרות כפי שלימדונו חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם (יהי אור, יהי רקיע, ויאמר אלהים יקוו המים וכו') האדם תכליתו להגיע למדרגת הבורא שהרי נברא בצלמו וכדמותו, מה האלהים בורא אף האדם תכליתו לברוא ואיך יברא בדיבור אך לשם כך צריך להגיע אל הדיבור האלוהי שהוא הבורא והיא הנבואה.

לשם כך מברר הרב אבולעפיה את הדרך על מנת להגיע אל הנבואה והיא דרך הצירופים ודרך ההיגויים. כפי שנלמד הדיבור התקשורתי בין בני האדם. הורי התינוק משמיעים לו את המילים פעמים רבות כיון שמאגר האותיות נמצא במערכות הרוחניות הפנימיות על ידי הגירוי שמגיע אליו דרך האוזניים יכול התינוק עם הזמן להוציא צלילים קולות ומילים ומשפטים מפיו. כן הדיבור האלוהי מצריך התעסקות רבה ולימוד מעמיק בצירופי אותיות ולאחר מכן העיסוק בהיגויים וכל זה עשוי להביא את האדם אל הדיבור האלוהי. וככל שהאדם עובד על דרכים אלו יזכך את עצמו ויפתח את ערוצי תרי"ג האברים הרוחניים כן יכול לקבל את הדיבור האלוהי ביתר בהירות כפי שהשיג משה את הנבואה באספקלריה מאירה. אך יתר הנביאים הגיע לפיהם דיבור פחות ברור ובתהליך הנבואה יוצא הדיבור מפיו של המתנבא ומגיע אל אוזניו ומשם חודר אל כלי התרגום על מנת לקבל הבנה במה שפיו מלמל כמובן שגם בחושבנו בכל נושא מתבצעת המחשבה במילים וכאן כל תהליך ההבנה הוא פנימי ללא יציאה וכניסה אך דרך הפיענוח זהה. והבנת הנשמע כמו הבנת המחשבה מתבצעת יחד עם השמיעה ואין הפרש ביניהם. ובתהליך הנבואי הקול היוצא מפי המתנבא נקרא נבואה ותרגום הקול על ידי הנביא נקרא "מראה הנבואה". גדר שווה יש לבעל רוח הקודש אותה הרוח שמתקבלת אצלו מתרגמת ב"מראה הנבואה".

כל הנבואות שנכתבו על ידי הנביאים מתארות את "מראה הנבואה" של המתנבא ולא את קול הנבואה כפי שאוזננו שומעות את המדבר אלינו, ולאוזנינו נכנסים גלי הקול בעלי תדירות מסוימת ואחר עוברים את תהליך הבירור וההבנה וכשאנו מתארים מה ששמענו אנו מתארים את ההבנה ולא את הקולות.

על מנת להתעמק בהבנת "מראה הנבואה" צריכים אנו כלים רבים ונוספים והקדמות רבות כדי לקשור את תהליך החשיבה מרגע קבלתה בחושים ועד בירורה הסופי ועל כן לא נעסוק בזה כעת.

וכשנבוא להתבונן בנבואת משה רבינו עליו השלום אשר היא התורה שלנו כל חמשה חומשי התורה נשים לב שתוך "מראה הנבואה" לא רואים אנו את המתנבא נוכל להבחין בזאת בקלות (שלא מורגש הנביא) כשנתבונן בחומש בראשית אשר מתאר לנו את העולם מבריאתו ועד רדת בני יעקב מצרימה ומשה שטרם נולד למרות היותו מביא לנו את החומש כולו ב"מראה הנבואה" אין לו זכר והזכרה כפי שאדם הולך במחשבתו למקום שהיה בו מצטייר לנגד עיניו המקום, וגם אם הוא זוכר את דריכתו במקום מחשבתו מתארת לו, את מה שנמצא מחוץ לעצמו ועל כן אין הוא נמצא בתיאור. כך משה לאורך כל התורה מתאר לנו את "מראה הנבואה" שבו מתנבא.

אנו ממשיך לרדת לעומק העניין (או לחילופין מטפסים ברוחניות מעלה מעלה).

מסביר הרב אבולעפיה שבעת ההתנבאות רואה הנביא לנגד עיניו את המלאך וכך הוא אומר: "אבל הנביא יודע באמת שזה הגוף המתדמה לו בהשגתו בעת הנבואה, אין לו מציאות גופני כלל, אבל הוא דבר שכלי כולו רוחני, והתגשם אצלו בעת השגתו, מפני היות הנביא גוף המשכיל האמת בשכלו הרוחני, היוצא לפועל בעת ההיא. וידוע שאנחנו עדת ישראל קהל ה', יודעים באמת שהשם יתברך אינו גוף ולא כחבגוף, וגם לא יתגשם לעולם. אבל שפעו בורא אמצעי אחד גופני, והוא מלאך בעת נבואת הנביא. עד כאן הרב אבולעפיה.

לכאורה "מראה הנבואה" הוא תהליך שכלי רוחני המתבצע בתוך תוכי המתנבא ואין כאן שום יציאה לחוץ ומה שרואה הנביא הוא בכח הדמיון.

ומכאן ננסה להבין את הנושא המוזר הנקרא "כח הדמיון". אשר לכאורה מוליד דבר שאיננו במציאות וזה נראה מקביל לדרך חולי הנפש אשר יראו לנגדם מראות ממראות שונים ומשונים. וחלילה לנו מלחשוד את המתנבא בנפש חולנית.

אנו יודעים להגיד על השם שהוא אחד יחיד ומיוחד האחדות בו פשוטה כפי שנאמר "והוא אחד ואין שני" והא המשגיח בכל בכללות ובפרטות יש לו את התמונה הכללית של הכל תחילה וסוף ויש לו כל פרט ופרט ולא נרבה כיון שהריבוי יביא אותנו לבלבול.

כיון שאנו נבראנו בצלמו ובדמותו נוכל לראות גם בנו מן האחדות הזאת.

שאנו מתבוננים בתמונה התלויה על הקיר אנו רואים את כלליותה ואת פרטיה יש בשכלנו אפשרות לאחוז בכלל הנראה וכן בפרטים, שכלינו מסוגל לאחד את הפרטים ולפרק אותם לחלקים. אך למעשה התמונה היא אחת וכל פרט הוא חלק ממנה, ומה ששכלנו עושה כשהוא עוסק בפרטים למעשה מחלק את התמונה לחלקים רבים ומופרדים מה שלא קיים במציאות התמונה. אך שכלינו יודע גם זאת וכשהוא מסיים לעסוק בפרטים הוא מחזיר את התמונה לשלמותה ולא משאירה מחולקת. אמנם הסברתי במילים פשוטות תהליך מסובך מאין כמוהו הנעשה בשכלינו עד שאם נתבונן בו היטב יקשה עלינו הבנתו.

יקל עלינו ההבנה אם נתבונן במעשה החלום. ידוע שחלום נמשך זמן קצר ביותר אך במראה החלום חושב החולם שנמצא באירוע רחב מאוד בזמן ויכול לחלוף על פני שנים בשניות ספורות. איך קורה הדבר. ראשית, דבר זה כבר מעורר אותנו לדברי חז"ל שחלום הוא אחד מששים בנבואה. למעשה מה שקורה בחלום אז מסתלקת מן האדם הנפש השכלית ונשאר לפעול כח הדמיון שלא נח כלל. הוא זה שמדמה גם בערנותנו את הבנתו, אך הנפש השכלית שהיא בחינת שופט יודעת מתי להסכים איתו ומתי לבטל אותו. ובאם הנפש השכלית היא מעורערת אז יכול המדמה לחגוג כפי שעושים זאת חולי הנפש. ואם נשוב לחלום כח הדמיון יוצר תמונה. זמן יצירת התמונה הוא משך של כמה שניות, ברגע שיצר כח הדמיון תמונה החלק המפענח נכנס לעבודה ומפענח את התמונה. תמונת הדמיון יכולה להשתרע על זמנים גדולים מקומות רבים וללא קשר בין הפרטים. כל זה בא בתמונה אחת אשר המפענח סורק אותה ומשרה על החולם את תחושת הזמן והמרחקים על פי המציאות, בדיוק כמו שקורה למתנבא בעת נבואתו, שמצטיירת לנגד עיניו דמות המלאך, ונדון בהבדל.

נחזור אל התורה אנו נכנסים לבראשית פרק י"ח – פגישת אברהם והמלאכים. מתחיל הפרק "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה":

אומר הרמב"ם: כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם, דע זה והבינהו מאוד מאד.... ואל היסוד הגדול הזה כיוון אחד החכמים ז"ל, ואף גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, במה שנאמר בתורה "וירא אליו ה' באלוני ממרא" וגו' שכיון שהקדים כלל, והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע מה שאירע, ואמר זה אשר ביאר את הביאור הזה, כי דבר אברהם "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם. ואמר, לגדול שבהם אמרו. והבן גם פרשה זו כי היא סוד מן הסודות. (מורה נבוכים חלק ב'פרק מ"ב)

אברהם אבינו ראש האבות, ראשון הנימולים, ראש המאמינים מתנבא כבר מימים ימימה עוד בהיותו בחרן. שעל זה נאמר "את הנפש אשר עשו בחרן". וכאן לאחר שנימול ביום השלישי מתנבא אברהם ומספרת לנו התורה את "מראה הנבואה" שלו. וכבר תמהו המפרשים בין שני הפסוקים שהראשון מדבר על ראיית השם ובשני על ראיית המלאכים. וכפי שכבר ביארנו כפי שמוליך אותנו הרמב"ם כל התיאור כאן הוא "מראה הנבואה" והיא תמונה אחת אשר ממנה מוציא אברהם את הפרטים.

ובכדי לא להוסיף מבוכה לעניין מצאתי את דברי הרב אברהם אבן עזרא אשר יחזקו את דברי וכך הוא כותב במקום: "וירא -הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים הוא אחד והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו "ויבאו שני המלאכים סדומה" ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה, ואחר כן נשא עיניו וראה ג' מלאכים האחד בא לבשר שרה והשנים הלכו לסדום האחד להשחית והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש. ופי' כי על כן עברתם כדברי קדמונינו ז"ל הואיל ועברתם. כמו כי על כן באו". עד כאן דברי ראב"ע.

וכן גם הראב"ע לאחר שאמר דבריו נמלט מן האש ולא פירש אך אמר בפה מלא שהכל אחד.

ולסיום כדי להשלים התמונה ארד עוד לעומקי עומקים ומשם אמלט גם אני כל עוד נפשי בי:

רבי עקיבא ותלמידיו עוסקים בכניסה לפרדס זה ביטוי על הנבואה כיון שנאסרה הנבואה בפרהסיא נסגרו בחדרי חדרים ורבי עקיבא לוקח ארבע מבחירי תלמידיו ומעלה אותם אל הנבואה. ומזהירם רבי עקיבא "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים" (מסכת חגיגה דף יד/ב) לא נעמוד כרגע על הדברים אלא נלך לסוף המעשה. רבי עקיבא היחידי שנכנס בשלום ויצא בשלום. ונביא את אחד התלמידים אלישע בן אבויה ש"קיצץ בנטיעות" ומאז נקרא "אחר". שואלים מה ראה אחר? ואומרים, ראה את המלאך מט"ט יושב וחשב שיש שתי רשויות.

אנסה לבאר מה קרה. הגיעו התלמידים למדרגת הנבואה ובמראה הנבואה ראה "אחר" מה שראה ואכן ראה את המלאך יושב ומקובלנו שרק הקדוש ברוך הוא יושב בדין אך "אחר" הפריד בשכלו בתוך המראה את התמונה לשתי רשויות שזה ניתן במראה, אך היה חייב אחר, לאחר המראה לחזור ולחבר את התמונה לאחת. ולא היה בכוחו לעשות זאת, ועל כן כפר בעיקרץ ועל זה נאמר המושג "קצץ בנטיעות". שביסודו יצא ביטוי זה ("קצץ בנטיעות") על המפריד בין ה3 ספירות העליונות לשבע התחתונות, שהרי אין הפרדה בין הספירות שהן כולן אחת. אך אנו נותנים להם שמות ומחלקים, ולמרות הכל אנו שווים וטוענים שהם אחת. ו"אחר" מסיבות שלו לא יכל לחזור ולאחד את התמונה ועל כן התפקר. אך רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום שנאמר "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם" (משנה מסכת עקצים פרק ג). שהשלום הוא המאחד הכל וכפי שנכנס רבי עקיבא באחד כן יצא באחד ועליו נאמר שיצא מן העולם באחד בשעת יחודו, "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד.