כעת היום נביא דברי הרמב"ם: (רמב"ם יסודי התורה פרק א)
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולן, שכל הנמצאים צריכים לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להן, ולא לאחד מהן. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן. הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י, י) - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד, לה), כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו. המצוי הזה, הוא אלוהי העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שייסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי, ה' אלוהיך" (שמות כ, ב; דברים ה, ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה - עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני" (שמות כ, ב; דברים ה, ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו. עד כאן לשונו.
הנה פתח הרמב"ם בצירוף שם ההוי"ה בראשי התיבות, וכן אפשר למצוא דמיון רב בין דבריו לדברי האריז"ל, רק שהרמב"ם הקדימו ב500 מאות שנים.
כיון שעסקינן ברמב"ם נביא מדבריו בעניין הנבואה:
דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו - כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה, יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו, כמו שבארנו, כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס, שהוא לא יאמין מציאות אלוה, כל שכן שלא יאמין נבואה, ואמנם אכוון לזיכרון דעות מאמיני האלוה בנבואה:
הדעת הראשון - והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה, וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו - והוא, שהאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו - אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל, רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותיקון מדות - כי בני אדם עד עתה לא אמרו, שישרה האלוה שכינתו על אדם רע, אלא כשיחזירהו למוטב תחלה, לפי זה הדעת:
והדעת השני - דעת הפילוסופים, והוא שהנבואה - שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד, יוציא מה שבכח המין לפועל, אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ - כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד - שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא, אבל באיש אחד, ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת, אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמי שימצא מציאה. אבל העניין כן, והוא, שהאיש המעולה, השלם בשכליותיו ובמדיותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה - שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת, שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:
והדעת השלישי - והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד - וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה - ברצון אלוהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהעניין הטבעי - שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולימודו - שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו, כירבעם, או נמנע הראות, כמחנה 'מלך ארם' בעניין אלישע:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה