אבוא לבאר עניין עמוק עמוק המבאר את דרך נבואת המתנבא.
כבר מזכיר הרב אבולעפיה שהנבואה היא קול השם הגיעה אל פה המתנבא, ועל זה נאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב ח'). מפרשים רבים לא עמדו על הדבור הנבואי אלא התיחסו ל"מראה הנבואה". ומהו מראה הנבואה. נתחיל בהבנת הנבואה ומשם נלך אל המראה הנבואה שבאה מן הביטוי ניב שפתיים - "בורא ניב שפתים" (ישעיה נ"ז י"ט) היא הדיבור אלא שגדול הפער בין הדיבור היום יומי לבין הנבואה. האדם המדבר קיבל את תואר המדבר כדבר מושאל אשר כוונתו שיש יכולת באדם להגיע אל מדרגת הדיבור העליון הוא הדיבור האלוהי אשר בורא הכל כפי שנאמר בתורה פרק א' האלהים הוא העוסק בבריאת העולם ובמאמרות כפי שלימדונו חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם (יהי אור, יהי רקיע, ויאמר אלהים יקוו המים וכו') האדם תכליתו להגיע למדרגת הבורא שהרי נברא בצלמו וכדמותו, מה האלהים בורא אף האדם תכליתו לברוא ואיך יברא בדיבור אך לשם כך צריך להגיע אל הדיבור האלוהי שהוא הבורא והיא הנבואה.
לשם כך מברר הרב אבולעפיה את הדרך על מנת להגיע אל הנבואה והיא דרך הצירופים ודרך ההיגויים. כפי שנלמד הדיבור התקשורתי בין בני האדם. הורי התינוק משמיעים לו את המילים פעמים רבות כיון שמאגר האותיות נמצא במערכות הרוחניות הפנימיות על ידי הגירוי שמגיע אליו דרך האוזניים יכול התינוק עם הזמן להוציא צלילים קולות ומילים ומשפטים מפיו. כן הדיבור האלוהי מצריך התעסקות רבה ולימוד מעמיק בצירופי אותיות ולאחר מכן העיסוק בהיגויים וכל זה עשוי להביא את האדם אל הדיבור האלוהי. וככל שהאדם עובד על דרכים אלו יזכך את עצמו ויפתח את ערוצי תרי"ג האברים הרוחניים כן יכול לקבל את הדיבור האלוהי ביתר בהירות כפי שהשיג משה את הנבואה באספקלריה מאירה. אך יתר הנביאים הגיע לפיהם דיבור פחות ברור ובתהליך הנבואה יוצא הדיבור מפיו של המתנבא ומגיע אל אוזניו ומשם חודר אל כלי התרגום על מנת לקבל הבנה במה שפיו מלמל כמובן שגם בחושבנו בכל נושא מתבצעת המחשבה במילים וכאן כל תהליך ההבנה הוא פנימי ללא יציאה וכניסה אך דרך הפיענוח זהה. והבנת הנשמע כמו הבנת המחשבה מתבצעת יחד עם השמיעה ואין הפרש ביניהם. ובתהליך הנבואי הקול היוצא מפי המתנבא נקרא נבואה ותרגום הקול על ידי הנביא נקרא "מראה הנבואה". גדר שווה יש לבעל רוח הקודש אותה הרוח שמתקבלת אצלו מתרגמת ב"מראה הנבואה".
כל הנבואות שנכתבו על ידי הנביאים מתארות את "מראה הנבואה" של המתנבא ולא את קול הנבואה כפי שאוזננו שומעות את המדבר אלינו, ולאוזנינו נכנסים גלי הקול בעלי תדירות מסוימת ואחר עוברים את תהליך הבירור וההבנה וכשאנו מתארים מה ששמענו אנו מתארים את ההבנה ולא את הקולות.
על מנת להתעמק בהבנת "מראה הנבואה" צריכים אנו כלים רבים ונוספים והקדמות רבות כדי לקשור את תהליך החשיבה מרגע קבלתה בחושים ועד בירורה הסופי ועל כן לא נעסוק בזה כעת.
וכשנבוא להתבונן בנבואת משה רבינו עליו השלום אשר היא התורה שלנו כל חמשה חומשי התורה נשים לב שתוך "מראה הנבואה" לא רואים אנו את המתנבא נוכל להבחין בזאת בקלות (שלא מורגש הנביא) כשנתבונן בחומש בראשית אשר מתאר לנו את העולם מבריאתו ועד רדת בני יעקב מצרימה ומשה שטרם נולד למרות היותו מביא לנו את החומש כולו ב"מראה הנבואה" אין לו זכר והזכרה כפי שאדם הולך במחשבתו למקום שהיה בו מצטייר לנגד עיניו המקום, וגם אם הוא זוכר את דריכתו במקום מחשבתו מתארת לו, את מה שנמצא מחוץ לעצמו ועל כן אין הוא נמצא בתיאור. כך משה לאורך כל התורה מתאר לנו את "מראה הנבואה" שבו מתנבא.
אנו ממשיך לרדת לעומק העניין (או לחילופין מטפסים ברוחניות מעלה מעלה).
מסביר הרב אבולעפיה שבעת ההתנבאות רואה הנביא לנגד עיניו את המלאך וכך הוא אומר: "אבל הנביא יודע באמת שזה הגוף המתדמה לו בהשגתו בעת הנבואה, אין לו מציאות גופני כלל, אבל הוא דבר שכלי כולו רוחני, והתגשם אצלו בעת השגתו, מפני היות הנביא גוף המשכיל האמת בשכלו הרוחני, היוצא לפועל בעת ההיא. וידוע שאנחנו עדת ישראל קהל ה', יודעים באמת שהשם יתברך אינו גוף ולא כחבגוף, וגם לא יתגשם לעולם. אבל שפעו בורא אמצעי אחד גופני, והוא מלאך בעת נבואת הנביא. עד כאן הרב אבולעפיה.
לכאורה "מראה הנבואה" הוא תהליך שכלי רוחני המתבצע בתוך תוכי המתנבא ואין כאן שום יציאה לחוץ ומה שרואה הנביא הוא בכח הדמיון.
ומכאן ננסה להבין את הנושא המוזר הנקרא "כח הדמיון". אשר לכאורה מוליד דבר שאיננו במציאות וזה נראה מקביל לדרך חולי הנפש אשר יראו לנגדם מראות ממראות שונים ומשונים. וחלילה לנו מלחשוד את המתנבא בנפש חולנית.
אנו יודעים להגיד על השם שהוא אחד יחיד ומיוחד האחדות בו פשוטה כפי שנאמר "והוא אחד ואין שני" והא המשגיח בכל בכללות ובפרטות יש לו את התמונה הכללית של הכל תחילה וסוף ויש לו כל פרט ופרט ולא נרבה כיון שהריבוי יביא אותנו לבלבול.
כיון שאנו נבראנו בצלמו ובדמותו נוכל לראות גם בנו מן האחדות הזאת.
שאנו מתבוננים בתמונה התלויה על הקיר אנו רואים את כלליותה ואת פרטיה יש בשכלנו אפשרות לאחוז בכלל הנראה וכן בפרטים, שכלינו מסוגל לאחד את הפרטים ולפרק אותם לחלקים. אך למעשה התמונה היא אחת וכל פרט הוא חלק ממנה, ומה ששכלנו עושה כשהוא עוסק בפרטים למעשה מחלק את התמונה לחלקים רבים ומופרדים מה שלא קיים במציאות התמונה. אך שכלינו יודע גם זאת וכשהוא מסיים לעסוק בפרטים הוא מחזיר את התמונה לשלמותה ולא משאירה מחולקת. אמנם הסברתי במילים פשוטות תהליך מסובך מאין כמוהו הנעשה בשכלינו עד שאם נתבונן בו היטב יקשה עלינו הבנתו.
יקל עלינו ההבנה אם נתבונן במעשה החלום. ידוע שחלום נמשך זמן קצר ביותר אך במראה החלום חושב החולם שנמצא באירוע רחב מאוד בזמן ויכול לחלוף על פני שנים בשניות ספורות. איך קורה הדבר. ראשית, דבר זה כבר מעורר אותנו לדברי חז"ל שחלום הוא אחד מששים בנבואה. למעשה מה שקורה בחלום אז מסתלקת מן האדם הנפש השכלית ונשאר לפעול כח הדמיון שלא נח כלל. הוא זה שמדמה גם בערנותנו את הבנתו, אך הנפש השכלית שהיא בחינת שופט יודעת מתי להסכים איתו ומתי לבטל אותו. ובאם הנפש השכלית היא מעורערת אז יכול המדמה לחגוג כפי שעושים זאת חולי הנפש. ואם נשוב לחלום כח הדמיון יוצר תמונה. זמן יצירת התמונה הוא משך של כמה שניות, ברגע שיצר כח הדמיון תמונה החלק המפענח נכנס לעבודה ומפענח את התמונה. תמונת הדמיון יכולה להשתרע על זמנים גדולים מקומות רבים וללא קשר בין הפרטים. כל זה בא בתמונה אחת אשר המפענח סורק אותה ומשרה על החולם את תחושת הזמן והמרחקים על פי המציאות, בדיוק כמו שקורה למתנבא בעת נבואתו, שמצטיירת לנגד עיניו דמות המלאך, ונדון בהבדל.
נחזור אל התורה אנו נכנסים לבראשית פרק י"ח – פגישת אברהם והמלאכים. מתחיל הפרק "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה":
אומר הרמב"ם: כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם, דע זה והבינהו מאוד מאד.... ואל היסוד הגדול הזה כיוון אחד החכמים ז"ל, ואף גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, במה שנאמר בתורה "וירא אליו ה' באלוני ממרא" וגו' שכיון שהקדים כלל, והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע מה שאירע, ואמר זה אשר ביאר את הביאור הזה, כי דבר אברהם "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם. ואמר, לגדול שבהם אמרו. והבן גם פרשה זו כי היא סוד מן הסודות. (מורה נבוכים חלק ב'פרק מ"ב)
אברהם אבינו ראש האבות, ראשון הנימולים, ראש המאמינים מתנבא כבר מימים ימימה עוד בהיותו בחרן. שעל זה נאמר "את הנפש אשר עשו בחרן". וכאן לאחר שנימול ביום השלישי מתנבא אברהם ומספרת לנו התורה את "מראה הנבואה" שלו. וכבר תמהו המפרשים בין שני הפסוקים שהראשון מדבר על ראיית השם ובשני על ראיית המלאכים. וכפי שכבר ביארנו כפי שמוליך אותנו הרמב"ם כל התיאור כאן הוא "מראה הנבואה" והיא תמונה אחת אשר ממנה מוציא אברהם את הפרטים.
ובכדי לא להוסיף מבוכה לעניין מצאתי את דברי הרב אברהם אבן עזרא אשר יחזקו את דברי וכך הוא כותב במקום: "וירא -הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים הוא אחד והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו "ויבאו שני המלאכים סדומה" ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה, ואחר כן נשא עיניו וראה ג' מלאכים האחד בא לבשר שרה והשנים הלכו לסדום האחד להשחית והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש. ופי' כי על כן עברתם כדברי קדמונינו ז"ל הואיל ועברתם. כמו כי על כן באו". עד כאן דברי ראב"ע.
וכן גם הראב"ע לאחר שאמר דבריו נמלט מן האש ולא פירש אך אמר בפה מלא שהכל אחד.
ולסיום כדי להשלים התמונה ארד עוד לעומקי עומקים ומשם אמלט גם אני כל עוד נפשי בי:
רבי עקיבא ותלמידיו עוסקים בכניסה לפרדס זה ביטוי על הנבואה כיון שנאסרה הנבואה בפרהסיא נסגרו בחדרי חדרים ורבי עקיבא לוקח ארבע מבחירי תלמידיו ומעלה אותם אל הנבואה. ומזהירם רבי עקיבא "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים" (מסכת חגיגה דף יד/ב) לא נעמוד כרגע על הדברים אלא נלך לסוף המעשה. רבי עקיבא היחידי שנכנס בשלום ויצא בשלום. ונביא את אחד התלמידים אלישע בן אבויה ש"קיצץ בנטיעות" ומאז נקרא "אחר". שואלים מה ראה אחר? ואומרים, ראה את המלאך מט"ט יושב וחשב שיש שתי רשויות.
אנסה לבאר מה קרה. הגיעו התלמידים למדרגת הנבואה ובמראה הנבואה ראה "אחר" מה שראה ואכן ראה את המלאך יושב ומקובלנו שרק הקדוש ברוך הוא יושב בדין אך "אחר" הפריד בשכלו בתוך המראה את התמונה לשתי רשויות שזה ניתן במראה, אך היה חייב אחר, לאחר המראה לחזור ולחבר את התמונה לאחת. ולא היה בכוחו לעשות זאת, ועל כן כפר בעיקרץ ועל זה נאמר המושג "קצץ בנטיעות". שביסודו יצא ביטוי זה ("קצץ בנטיעות") על המפריד בין ה3 ספירות העליונות לשבע התחתונות, שהרי אין הפרדה בין הספירות שהן כולן אחת. אך אנו נותנים להם שמות ומחלקים, ולמרות הכל אנו שווים וטוענים שהם אחת. ו"אחר" מסיבות שלו לא יכל לחזור ולאחד את התמונה ועל כן התפקר. אך רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום שנאמר "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם" (משנה מסכת עקצים פרק ג). שהשלום הוא המאחד הכל וכפי שנכנס רבי עקיבא באחד כן יצא באחד ועליו נאמר שיצא מן העולם באחד בשעת יחודו, "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד.
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
השבמחקיג אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.
יד הָשִׁיבָה לִּי, שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי.
טו אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ; וְחַטָּאִים, אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ.
טז הַצִּילֵנִי מִדָּמִים, אֱלֹהִים-- אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי:
תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי, צִדְקָתֶךָ.
יז אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
השבמחקיג אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.
יד הָשִׁיבָה לִּי, שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי.
טו אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ; וְחַטָּאִים, אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ.
טז הַצִּילֵנִי מִדָּמִים, אֱלֹהִים-- אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי:
תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי, צִדְקָתֶךָ.
יז אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.