שלום חברי היקרים החלטתי להתקדם עם הספר "גן נעול" וכבר ליבי פועם, אך החלטה זו החלטה. ובקטעים שאביא כעת אוסיף להם פירושים מגדולי עולם ובפרט ממפרשי ספר יצירה ואזכיר כל אחד על מקומו.
"גן נעול" עמוד 21 - ומכאן ואילך אם אתה חכם תבין החציבה הנזכרת. והנה חקקן חצבן אמורים והחציבה כטעם שהיא מוטעמת ומתוקה כשהיא יפה ונאה. והפכה כשהיא כעורה ומגונה. שקלן, דומה לפעל נחירי האדם. תדע זה מסוד שקל הקדש באמרו, "מחצית השקל בשקל הקדש...
............................................................................ ציור של רמברנדט
לכפר על נפשֹתיכם" (שמות ל' יג'). כי הסוד, "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שם). והמגפה נעצרת עם ריח הקטרת. "וירח יהוה את ריח הניחֹח" (בראשית ח' כא'). והמשקל מישב הדעות והנחירים שוקלי השעות הנפרדות והזוגות בסגולת המנין. וכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב' ז'). והשוקל האותיות צריך שיתבונן בסוד הזכרת השמות עם הנשימות הנעלמות החתומות בכל החכמות ובהם יחיה אחרי מות".
פירוש רבי יצחק סגי נהור לספר יצירה:
חקקן, בבינה - עשה הגולם, אבל לא רצה לדבר מן הרשימה אף על פי שמצינו הרשום בכתב אמת, כי הרשימה איננה צורה עד היותה תחלה בכתיבה. וחצבן - מן האותיות שהיו יסוד תחלה חקוקות בבינה אחרי העשות הגבולים בחקיקה שאחרי הרשימה. שקלן - זו כנגד זו ושקלן כדי לזווגן לעשות פירות, שאי אפשר להתאצל דבר מדבר בלי משקולת. והמירן - התמורה בכלל החילוף, דכתיב [שה"ש ב', י"א], "הגשם חלף הלך לו", כי הגשם הוא המשתלח מן הסבה והוא שב, כדכתיב [ישעיה נ"ה, י"א], "כי אם עשה את אשר חפצתי". ולכך כתיב חל"ף כי הוא חוזר לגלמו. ואפשר שעושה שליחותו פעם אחרת בחלופין, אם הגשים גשם עב מגשים גשם דק, אבל אין חילוף בכלל תמורה, כי החלוף הוא דבר משתנה מעיקרו, כדכתיב [תהלים ק"ב, כ"ז], "כלבוש תחליפם ויחלופו", "חליפות שמלות". כל בני חלוף שהן משתנים מעיקרן, אבל השנוי הוא השתנות הדבר ממדה למדה ומצבע לצבע וממקום למקום. והתמורה היא דוגמא למלך שהגיע עת תכלית ממלכתו, ויסירוהו ממלכותו, וימלוך תחתיו טוב ממנו או כיוצא בו, כי התמורה הולכת מסבה לסבה ומדור לדור, כגון דוד שניתן עליו הוד מלכות, ואותו הפועל פעל עד הגיע תום גורלו, אחרי כן התחיל מלכות בנו שלמה שנתן עליו הוד מלכות שנתן לאביו עד תום מלכותו, והומר זה בזה. וכן ענין האותיות המתנענעות המתפשטות, ולכך אמר המירן ולא אמר החליפן:
צרפן - עד כאן דבר מן העולם העליון, עכשיו נדבר מאיזה מקום נפעלו הנפרדים מפשיטות האותיות. צרפן זיווגן פעמים רבות. ושנה הלשון לומר שקלן צרפן ששניהם ענין זיווג כפי פנימיותן, כענין רשימה שהיא פנימית מחקיקה וחקיקה היא פנימית מן החציבה. וכן השקול פנימי מן ההמרה, וההמרה מן הצרוף כענין השלהביות, כי כל עוד שהן מתפרדות אין יכולת לעשות מעשה עד שיתחברו כולם בגחלת. וכן באילן, אין הבדים חזקים כל אחד ואחד אלא בהצטרפם זה על זה וזה לפנים מזה. והצרוף עצמו שהזכיר הוא אומר על כל מה שהזכיר שאין דבר מתחבר מבלי צרוף, כי רצה לדבר דבריו במדרגות וסדר תחילה כי בתחילה עשרה אנשים ואחרי כן נשים, ועשה תחלה יעקב ועשו אשה מכאן ואשה מכאן, ושקל מי ראוי להיות בן זוגו של זה ובן זוגו של זה. וזה הוא השיקול - אחר זה יהיה זה, ואחר זה יהיה זה. כך מתחלה נבראו כל הנשמות העתידות להיות, וכל הצורות העתידות לקבל רוח.
פירוש הרמ"ק לספר יצירה - חק"ק וחצ"ב - מלות אלו נשתמש בהן בעל הספר הזה הרבה, ואין ספק שאין החקיקה והחציבה דברים שוים, אלא החקיקה דבר דק מן החציבה. כי החקיקה היא חקיקת דבר בלי לחצוב דבר מהמקבל העניין ההוא, והחציבה תקרא דבר הנחצב ונבדל ממקום. וכשנבא לייחס ענין זה נמצא על החקיקה דבר דק ממנו והיא הרשימה. ולמטה משניהם עב מכולם והיא העשיה. וכבר פירשנו בספ"ר בשער אבי"ע כי יתייחסו ארבעה מלות אלו שהם רשימ"ה חקיק"ה חציב"ה עשי"ה אל ענין אצילו"ת בריא"ה יציר"ה עשי"ה, והארכנו שם בעניינם.
"גן נעול" עמוד 22 – והנה המשקל והריח נרמזים המירו התמורה היא במראות מתחלפות נראות לעינים ודומים לצבעים ולטבעים.
כי הטבעים הם מחליפי צורות וממירין זו בזו צורות לחם בצורת דם. וצורת עסה בצורת לחם וצורת קמח בצורת עסה. וצורת חטה בצורת קמח וצורת שבולת בצורת חטה. וצורת עשב בצורת שבולת. והנה זה למפרע וישר עשב שבלת חטה קמח עסה לחם דם. והנה עשב בעל שב"ע צורות בהגיעו לגוף הניזון. ואמנם זה באדם, אבל שור אוכל עשב מתהפך מיד בגופו אל דם. וסימנם באדם ד"ל ע"ק ח"ש ע' (ד'ם ל'חם ע'סה ח'טה ש'בולת ע'שב).
והצבעים מתחלפים וראשוניהם לבן. שהוא מקבל כל הצבעים, בסוד אש לבנה. ואחרוניהם שחור שהוא תכלית כל הצבעים בסוד אש שחורה. והשם חקק תכלית התורה שהוא ישראל בראשיתה שהוא בראשית. ורמז דבר זה אמרם ז"ל, מחשבתן של ישראל קדמה לכל, שהם תכלית כל היצירה וחותם כל המציאות. כמו שהם חותם כל התורה. ועל זה העידה הקבלה שצריך לכתוב לעיני כל ישראל בסוף שיטה אחרונה מיוחדת לעצמה ובאמצע השיטה כדמות החותם "לעיני כל ישראל".
מתוך ספר הפליאה לרבי אביגדור מפרג כ100 שנה לאחר אבולעפיה-
"וראה והבן כי כמו שיש לגוף עניינים מתחלפים כן יש לכל אות ואות עניינים מתחלפים. ועתה תבין ותשכיל על מה שאמרו חכמי האמת שצריך לכתוב לעיני כל ישראל בסוף שיטה אחרונה שיטה מיוחדת לעצמה ובאמצע השיטה האות כ' והחתימה באות ל', רצוני לומר ישלים שיטה זו משלש תיבות הללו (לעיני כל ישראל) יכוין לבוא הכ' באמצע השיטה, אמרתי לר' ומהו הכונה. אמר לי בני כאן כולל עשר ספירות וי"ב הויות, אמרתי לר' ואיך הוא הדבר, אמר לי "כל" הוא היסוד, ישראל הוא התפארת והעטרה בכללם הרי כאן ג' ספירות, וג' ספירות כמה עיניים צריכים ו' כל אחד ב' והו' עיניים יש להם כח למעלה הנותן להם אור הרי כאן ז' עיניים וג' ספירות הללו כלל העשר ספירות, אמרתי לר' ויש לך עדות בזה. אמר לי כן "לעיני כל ישראל" בגימטריא כל"ל איל"ן עשיר"י הרי כולל י' ספירות. אמרתי לר' ולמה הכ' באמצע? אמר לי בני כ"ף במלואו עולה ק' וקו"ף במלואו הוא קפ"ו, ויהו"ה ברבוע עולה קפ"ו ומתגלגל בי"ב הויות בתוך העשר ספירות, ועל כו ה' אותיות בראשו ושש בסופו ועמו י"ב רוצה לומר לעיני קודם הכ', והכ' עמהם הרי כאן י"ב, אמרתי לו ויהיה ו' קודם הכ', ואחר הכ' ה'? אמר לי בני עד אצילותו של תפארת שהוא הכ' ה' ספירות. וו' אחרי כן לומר לך שהוא מלך בו' קצוות. ועוד בני דע לך כי כל"ל איל"ן עשיר"י בגימטריא "הספירות", ובגימטריא מעיני"ם ישרא"ל, ישראל מעינים בגימ' הספירות, והכוונה שהספירות הם עיני ישראל וישראל בעשותם המצות הם עיני הספירות, והספירות הם עמקי שכל הפועל והם מעמיקים התהום, וכן תמורות האותיות מעמיקות עד תהום רבה ועולה למעלה ויורדת למטה פעם מאיר התמורה את העיניים ופעם מחשיכים כי העיניים הרואים בהימצא האור עימהם ובהיותם פקוחות האור מבדיל בין התמורות שהם מות וחיים ברכה וקללה טוב ורע וחכמה ואיולת חן וכיעור זרע ושממה עבדות וממשלה, ובתמורה הוא מקום הסכנה כי כל דבר מתהפך לב' עניינים ואם העיניים עיוורות ואינם רואות עם האור".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה