הנה קטע נוסף מתוך מפתח השמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הנה זה הספר השני בו יתגלה [מפתח השמות] סתום וחתום בחכמת השמות וראוי שיפתח במפתח שם משלש עד שוב המבוי מפלש. ועל כן בא בראשו מה שכולל את כולו. וכל מקובל יודע שספר תורה גויל שלם ראוי שיכתב כולו בווין בראשי דפיו. ואמנם ששה דבורים אלה ראויים להיותם ראשי ששה דפים ידועים וסימנם בי"ה שמ"ו, ורמזם "סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח' ה'). והם רמוזים בששה דבורים ראשונים שבראש זה הספר השני כמו שנקדנו עליהם בראשיהם ושביה"ם סימניהם ואעפ"כ שהם בי"ה שמ"ו מצורפים והם סימן המשי"ח. ואלה הם פסוקיהם הששה, ב' מן בראשית י' מן יהודה ה' מן הבאים ש' מן שמות מ' מן מוצא ו' מן ואעידה.
ואחר אלו ההערות ראוי לדעת שאלה הששה הם מעוררים דעת חכמי הקבלה ומורים לנו דרכים אשר היו זרים מאד באזנינו לו שמענום מפי חכמי המחקר. כי אין זה עניין שיסבול שקול הדעת לשתף ששה דבורים מראש התורה ועד קרוב לסופה ולקחת אות ראשונה מכל תיבה ולעשות ממנה אות משותפת אל אות כדי להוליד משלש תיבות בלקיחת ראשיהם מלת בי"ה ומשלש תיבות אחרות מלת שמ"ו. ולהמשיך הכלל בהתחלת אות ו"ו שהוא האות הששי, רמז לאלף הששי אשר בהתחלתו יבוא המשי"ח ויתפאר בידיעת השם ויאמר שסבת ביאתו הוא ביה שמו. ומה שנרמז בו בבראשית רבא אינו נעלם מן המקובלים. ואמנם קשה על כל מקובל שלם לגלות עניין זה לשום חכם מחכמי ישראל השלמים שלא הכניסו עצמם בדרך זו ולא טעמו בו טעם המן, "כי לא ידעו מה הוא", וכל שכן שקשה כמה כפלים יותר לגלותו להמון העם. ואם לחכמי ישראל קשה לגלותו קל וחומר לחכמי אומות העולם ואפילו לפילוסופים שגם הם לא ראו אור בדרך זו ולא ידעוה, כי אם הנביאים ובניהם ותלמידיהם הנמשכים אחריהם בה, ולהם ראויה ולא לזולתם שהם תכלית מציאות המין האנושי. ואיך יתכן לגלות הדרך הארוך הזה למי שמבקש למצוא האמת בלי טורח ובלתי השתדלות. והנה רוב החכמים אם תאמר להם צאו עמי עד מהלך מיל או שנים או שלשה ונדבר בסוד מסודות התורה ונתבודד ונמתיק סוד יחדו, מיד יענו ולמה נתרחק כל כך לא, אבל פה נדבר במקום שיזדמן. ואילו היה רואה המלמד שלא היה צורך להתרחק או לא היה בריחוק תועלת הכרחית לא היה גם הוא מבקש להתרחק, כי לא היה מבקש ריחוק בהיותו מבין שהקירוב מספיק ולא היה מבקש לטרוח לבטלה.
ומכלל דרכי הקבלה הזאת שהמקבל מחויב שיקבל מה שימסר לו מפי רבו ולהשתדל להוציא מה שבכחו לפעל בלי קושייא כפי בקשת התכלית האחרונה מיד במהרה כי הדברים מעידים לו בסוף על התכלית קצתם על קצתם. אבל מי שיאמר לו בא ונתבודד, ויאמר לא עתה כי יש לו לעשות, זה אינו מכלל המבקש להתנבאת. ומשלו אצלי הוא כמי שאומרים לו בוא אל הר פלוני לטובתך והוא לבקשת ממון טמון ידוע למבקשיו. ולא גילו לו למה ילך שם אבל אמרו לו סתם בוא עמנו. וענה ואמר לא, כי יש לו לעשות והוא כדי שירויח בפעלו פרוטה אחת נמנע מלכת ואותה הפרוטה הפסידתהו ממון רב והוא לא ידע זה. כך אצלי זה הענין הנרמז בין המוסר והמקבל שאינו ראוי לקבלה הנבואית. והדרך הזה רחוק מהדעות בתכלית הרוחק, ואיך לא תהיה זאת סבה להאריך בזה הספר יותר מהארבעה ספרים האחרים, כי הכל תלוי בשמות והם התחייה. ואיך לא יהיה זה עניין זר מאד לאמור למקבל קח אות מראש התורה ואות מתוכה ואות מסופה וחדש תיבה. וכן כל אות חברנה אל חברתה עד שיולד כלל אחד ידוע בשתי תיבות ויהיו שני עדים על אמתת התורה כולה ועל עומק דרכיה ועל סתרי ותיבותיה. וכל זה להודיענו שאין אתנו דבר שנוכל להבין רוב עמקו ועניין מעלותיו ודרכי נפלאותיו בקלות. כמו דברי התורה כשנקחם על אמתתם ועל מה שנתנו לנו לדעת בנתיבותיהם דרכי י"י אלהינו. ולפיכך כשנעמיק בם יותר זה מזה יתעלה כל איש ממנו יותר זה על זה. וכל הפוחת מלהעמיק פוחתין לו וכל המוסיף מוסיפין לו ואמנם תוספת העומק צריכה שמירה מופלאה וסדר נערך על יושר ואם לאו יהיה המוסיף גורע.
ואחר אלו ההערות ראוי לדעת שאלה הששה הם מעוררים דעת חכמי הקבלה ומורים לנו דרכים אשר היו זרים מאד באזנינו לו שמענום מפי חכמי המחקר. כי אין זה עניין שיסבול שקול הדעת לשתף ששה דבורים מראש התורה ועד קרוב לסופה ולקחת אות ראשונה מכל תיבה ולעשות ממנה אות משותפת אל אות כדי להוליד משלש תיבות בלקיחת ראשיהם מלת בי"ה ומשלש תיבות אחרות מלת שמ"ו. ולהמשיך הכלל בהתחלת אות ו"ו שהוא האות הששי, רמז לאלף הששי אשר בהתחלתו יבוא המשי"ח ויתפאר בידיעת השם ויאמר שסבת ביאתו הוא ביה שמו. ומה שנרמז בו בבראשית רבא אינו נעלם מן המקובלים. ואמנם קשה על כל מקובל שלם לגלות עניין זה לשום חכם מחכמי ישראל השלמים שלא הכניסו עצמם בדרך זו ולא טעמו בו טעם המן, "כי לא ידעו מה הוא", וכל שכן שקשה כמה כפלים יותר לגלותו להמון העם. ואם לחכמי ישראל קשה לגלותו קל וחומר לחכמי אומות העולם ואפילו לפילוסופים שגם הם לא ראו אור בדרך זו ולא ידעוה, כי אם הנביאים ובניהם ותלמידיהם הנמשכים אחריהם בה, ולהם ראויה ולא לזולתם שהם תכלית מציאות המין האנושי. ואיך יתכן לגלות הדרך הארוך הזה למי שמבקש למצוא האמת בלי טורח ובלתי השתדלות. והנה רוב החכמים אם תאמר להם צאו עמי עד מהלך מיל או שנים או שלשה ונדבר בסוד מסודות התורה ונתבודד ונמתיק סוד יחדו, מיד יענו ולמה נתרחק כל כך לא, אבל פה נדבר במקום שיזדמן. ואילו היה רואה המלמד שלא היה צורך להתרחק או לא היה בריחוק תועלת הכרחית לא היה גם הוא מבקש להתרחק, כי לא היה מבקש ריחוק בהיותו מבין שהקירוב מספיק ולא היה מבקש לטרוח לבטלה.
ומכלל דרכי הקבלה הזאת שהמקבל מחויב שיקבל מה שימסר לו מפי רבו ולהשתדל להוציא מה שבכחו לפעל בלי קושייא כפי בקשת התכלית האחרונה מיד במהרה כי הדברים מעידים לו בסוף על התכלית קצתם על קצתם. אבל מי שיאמר לו בא ונתבודד, ויאמר לא עתה כי יש לו לעשות, זה אינו מכלל המבקש להתנבאת. ומשלו אצלי הוא כמי שאומרים לו בוא אל הר פלוני לטובתך והוא לבקשת ממון טמון ידוע למבקשיו. ולא גילו לו למה ילך שם אבל אמרו לו סתם בוא עמנו. וענה ואמר לא, כי יש לו לעשות והוא כדי שירויח בפעלו פרוטה אחת נמנע מלכת ואותה הפרוטה הפסידתהו ממון רב והוא לא ידע זה. כך אצלי זה הענין הנרמז בין המוסר והמקבל שאינו ראוי לקבלה הנבואית. והדרך הזה רחוק מהדעות בתכלית הרוחק, ואיך לא תהיה זאת סבה להאריך בזה הספר יותר מהארבעה ספרים האחרים, כי הכל תלוי בשמות והם התחייה. ואיך לא יהיה זה עניין זר מאד לאמור למקבל קח אות מראש התורה ואות מתוכה ואות מסופה וחדש תיבה. וכן כל אות חברנה אל חברתה עד שיולד כלל אחד ידוע בשתי תיבות ויהיו שני עדים על אמתת התורה כולה ועל עומק דרכיה ועל סתרי ותיבותיה. וכל זה להודיענו שאין אתנו דבר שנוכל להבין רוב עמקו ועניין מעלותיו ודרכי נפלאותיו בקלות. כמו דברי התורה כשנקחם על אמתתם ועל מה שנתנו לנו לדעת בנתיבותיהם דרכי י"י אלהינו. ולפיכך כשנעמיק בם יותר זה מזה יתעלה כל איש ממנו יותר זה על זה. וכל הפוחת מלהעמיק פוחתין לו וכל המוסיף מוסיפין לו ואמנם תוספת העומק צריכה שמירה מופלאה וסדר נערך על יושר ואם לאו יהיה המוסיף גורע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה