שמים וארץ פני תהום ופני המים חשך ואור

במאמר הקודם "גלגל האותיות" העליתי שתי נקודות שלא התבוננתי והתעסקתי בהם עד אז. "פועל יצירה" ו"צפית המרכבה". וקיוויתי שהשם יעזור לי ואוכל להמשיך, ובמשך השבועיים עד הלום אני נכנס ויוצא לנושא והחושך גובר והכל תוהו ובהו, אך לפתע הגיע רוח האלהים בריחוף קליל, מפני התהום לפני המים ויהי אור. המאמר שאני עומד להוריד עדיין יושב כרגע בראשי והוא ארוך מיני ים. וכולי בקשה מהשם שיהיה בעזרי ואוכל לצמצם אותו, ומצד שני שהצמצום לא ינגוס (המילה נגס באה מן הארמית) בעיקר.

אז נתחיל מבראשית בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

מסכת חגיגה דף יב תָּנוּ רַבָּנָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שָׁמַיִם נִבְרְאוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם בּ) "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם", (תַּנְיָא) אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם - אָדָם בּוֹנֶה עַלִיָיה, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַיִת?! שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס ט) "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, וְאַגוּדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ"? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, לְדִבְרֵיכֶם - אָדָם (בונה) [עוֹשֶׂה] שְׁרַפְרָף, וְאַחַר כָּךְ [עוֹשֶׂה] כִּסֵּא?! דִּכְתִיב, (ישעיה סו) "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מח) "אַך יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם, קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם - יַעַמְדוּ יַחְדָּיו". וְאִידָךְ (האחרים בית שמאי ובית הלל איך הם לומדים את המילה יעמדו יחדיו), מַאי "יַחְדָּיו? - דְּלָא מִשְׁתַּלְפֵי מֵהַדָּדִי (שאינם נפרדים זה מזה). (מכל מקום) קָשׁוּ קְרָאִי אַהַדָּדִי? (קשים המקראות זה על זה שפעם מקדים שמים ופעם מקדים ארץ) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כְּשֶׁבְּרָאָן - בָּרַא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, וּכְשֶׁנָטָה - נָטָה אָרֶץ וְאָחַר כָּךְ שָׁמַיִם. מַאי "שָׁמַיִם"? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, שֶׁשָׂם מַיִם. בְּמַּתְנִיתָא תָּנָא (בברייתא שינן), אֵשׁ וּמַיִם, מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּטְרָפָן זֶה בָזֶה וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ. שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בָּדֶרֶךְ, אָמַר לוֹ, אַתָּה, שֶׁשִּׁימַשְׁתָּ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שָׁנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל "אֶתִּין" שֶׁבַּתּוֹרָה, "אֶת" - הַשָּׁמַיִם, "וְאֶת" - הָאָרֶץ, מַאי דָּרַשׁ בָּהֶן? אָמַר לוֹ, אִילוּ נֶאֱמַר, "שָׁמַיִם וָאָרֶץ", הָיִיתִי אוֹמֵר, "שָׁמַיִם וְאָרֶץ" - שְׁמוֹתָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן, וְעַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר, "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", "שָׁמַיִם" - שָׁמַיִם מַמָּשׁ. "אֶרֶץ" - אֶרֶץ מַמָשׁ:"וְאֶת הָאָרֶץ" לָמָה לִי? לְהַקְדִים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. (בראשית א) "וְהָאָרָץ הָיְתָה תּוֹהוּ וָבֹהוּ", מִכְּדֵי שָׁמַיִם מַתְחִיל בְּרֵישָׁא, מַאי שְׁנָא דְּקָא חֲשִׁיב מַעֲשֶׂה אֶרֶץ? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְעֲבָדָיו, הַשְׁכִּימוּ לְפִּתְחִי! (למחר) הִשְׁכִּים וּמָצָא נָשִׁים וַאֲנָשִׁים, לְמִי מְשַׁבֵּחַ? - לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁכִּים וְהִשְׁכִּים. תַּנְיָא (יש ברייתא), רַבֵּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיוֹת שֶׁרוֹאוֹת - וְאֵינָן יוֹדְעוֹת מַה הֵם רוֹאוֹת, עוֹמְדוֹת - וְאֵינָן יוֹדְעוֹת עַל מַה הֵן עוֹמְדוֹת. הָאָרֶץ, עַל מַה (היא) עוֹמֶדֶת? עַל הָעַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב ט) "הַמַּרְגִיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן", וְעַמּוּדִים - עַל הַמָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קלו) "לְרוֹקֵעַ הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם". וּמַיִם - עַל הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם קד) "עַל הָרִים יַעַמְדוּ מַיִם". וְהֶהָרִים - עַל רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס דּ) "יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ". וְהַרוּחַ - בִּסְעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קמח) "רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ". וּסְעָרָה - תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לג) "וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים הִיא עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לב) "יַצֵב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְיֵשׁ אוֹמְרִים, (על) שִׁבְעָה עַמוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ט) "חָצְבָה עֲמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה". רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ אוֹמֵר, עַל עַמּוּד אֶחָד עוֹמֶדֶת, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם י) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

ננסה להבין מה שורש המחלוקת של בית הלל ובית שמאי- כבר התייחסתי לזה במאמרי "כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא" – 25 למרס 2010 וכדאי וחשוב ללכת לשם ולראות את כל המאמר.

ולכאן הביא רק את סופו: "וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות. ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח. ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה".

כאן חייב אני להביא את דברי המהרש"א למרות שזה סטיה גדולה מעניינו אך גם הוא נכנס לבאר שיטת בית שמאי ובית הלל, וגם מבאר לנו עניין לימוד לשמה ושלא לשמה, שגם הוא קשור לעניינו ואלו דבריו:

מבאר המהרש"א על סנהדרין דף צט/ב – "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא כו' שנאמר או יחזיק במעוזי וגו'. ר"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה הוא רפה וחלש בתורה וקרוב הוא לעזוב ממנה מפני המלעיגים עליו אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פניו נגד המלעיגים ומחזיק בה שעל כן נקראת התורה עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגו' וזה שאמר או במקום אם יחזיק במעוזי לעסוק בה לשמה יעשה שלום לי וגו' כפל הענין השלום לו יתברך ב"ה כי שני העולמות שלו יתברך ב"ה הם והיפך הענין כי בראשונה הקדים העשיה לשלום יעשה שלום לי ובשניה הקדים השלום לעשיה שנאמר שלום יעשה לי לפי שבפמליא של מעלה השלום הוא בעצמות ועל כן סמך השלום לו יתברך ב"ה אלא שע"י חטא באה הקטגוריא בפמליא של מעלה שיש מלמדים על האדם זכות ויש מלמדים חובה וזה שלומד לשמה עושה השלום העצמי בפמליא של מעלה אבל בפמליא של מטה סמך העשיה לו יתברך ב"ה לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה כמו שנאמר בבריאת עולם שאמר שלום אל יברא שהוא כולו קטטה אלא שע"י מעשה האדם שלומד לשמה נעשה שלום בפמליא של מטה. ושאמר כאילו בנה פלטרין של מעלה כו'. רצונו לומר דרך בשר ודם שאי אפשר לבנות העליה קודם שבונה הבית שהוא היסוד לו אבל מעשה אלהים שברא בנה השמים העליונים ואח"כ הארץ התחתונית כמו שכתוב בפרק אין דורשין לדעת בית שמאי השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ והנה העוסק בתורה לשמה הפליא לעשות כמעשיו ית' ב"ה שהוא בונה בתחלה פלטרין של מעלה דהיינו שמקיים עולם של מעלה ואח"כ מקיים עולם שלמטה כמו שכתוב ושמתי דברי בפיך וגו' כמו שהיה דברי בבריאת עולם שמים ואח"כ ארץ כן שמתי בפיך לקיים פמליא של מעלה שהוא לנטוע שמים ואח"כ שלמטה ליסוד ארץ. ושאמר אף מגין כו' שנאמר ובצל ידי כסיתיך וגו'. כי צל ידו ורשותו הוא עולם ומלואו ואמר כי בכלל צל ידו ומגינו שמגין על כל העולם כסיתיך רצונו לומר בשבילך ושאמר לוי אף מקרב הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי וגו' כי לפי הענין היה לו לכתוב ולאמר לישראל או ליהודה עמי אתה אבל אמר לציון לפי שכבר אמר הנביא הושע ואמרתי ללא עמי ישראל בגלותם שתהיו עמי אתה בגאולה לעתיד אמר הנביא ישעיה ולציון כי ע"י שתהיו מצוינים בהלכה לעסוק בתורה לשמה תהיו נקראים עמי אתה בגאולה":

אני חוזר לענייננו. יותר משרציתי להביא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל רציתי לקחת מתוך דבריהם את המילה "ברא" ששניהם שואלים מה "נברא" תחילה. וזה מחזיר אותנו שוב לבראשית "בראשית ברא" ואנסה להאיר על המילה "ברא" וכך אומר האבן עזרא: "ברא - רובי ממפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין וכן אם בריאה יברא ה'. והנה שכחו ויברא אלהים את התנינים ושלש בפסוק אחד ויברא אלהים את האדם. וברא חשך שהוא הפך האור שהוא יש ויש דקדוק המלה ברא לשני טעמים זה האחד והשני לא ברה אתם לחם. וזה השני ה"א תחת אלף כי כמוהו להברות את דוד כי הוא מהבנין הכבד הנוסף ואם היה באל"ף היה כמו להבריאכם ומצאנו מהבנין הכבד ובראת לך. ואיננו כמו ברו לכם איש רק כמו וברא אתהן. וטעמו לגזור ולשום גבול נגזר והמשכיל יבין".

ועוד מפרש: פירוש הכתב והקבלה על מלת ברא (ארוך ומיגע אך יגעת ומצאת תאמין J)

ברא. עיקר שרשו לרש"פ שתי אותיות בר, וענינו ברירה, כי הבריאה היא ברירה מחשבית לברור דבר אחד מסוג האפשר כולו כדי להמציאו לפועל, על דרך משל היוצר יש ספוק בידו לעשות כלים מכלים שונים, והוא מחשב איזה כלי יעשה, ואם גומר בדעתו לעשות קערה, יפול על גמר המחשבה ההיא לשון בריאה (שאפפען) ולומר שברא קערה דהיינו שבירר מחשבת הקערה משאר המחשבות על הכלים שאפשר לו לעשות, אמנם לא שייך לומר לשון בריאה כ"א בפעולת הבורא ית' לא באדם, כי מחשבתו איננה פועלת כלום, אבל מחשבתו ית' בעשיית דברים הוא מציאותו וגמרו. ומה שנאמר אצלו ית' גם לשון עשייה ויצירה, הוא בבחינת הנברא לפי שינוי העניינים שבו, כי בבחינת שנברר במחשבתו ית' משארי האפשריים יפול בו לשון בריאה ובבחינת מציאותו בפועל יפול בו לשון עשייה ובבחינת תארו וצורתו יפול בו לשון יצירה, אבל בבחינת הבורא אין שם מדרגות בעשייתו, כי כל מה שהוא בורא הוא מיד גם כן נעשה ונוצר בקומתו וצביונו, וכן ויד ברא (יחזקאל כ"א) לרש"י ורד"ק הוא מן ברו לכם איש, וכן אמר בספר הבהיר, חשך דלא הוי ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה קרא ביה בריאה, על מה דאמר בקרח בואם בריאה יברא ה', ואמר הגר"א המפרשים אשר יאמרו שהוראת ברא דבר מחודש יש מאין, מה יענו על ויברא ה' את התנינם, וכן ויברא ה' את האדם בצלמו, אמנם הנראה כי לשון בריאה נאמר על עצם הדבר ואפילו יש מיש, ולשון יצירה על ציור הדבר, כגון האברים באדם כמותו ואיכותו בגודל מדתו, ולשון עשי' על תקון הדבר בשלימותו אף בדברים שחוץ לגופו, כמו ויעש להם כתנות, עשה לי את החיל, עשה את כל הכבוד וכיוצא, כי תוארי הנמצאים נחלקים על שלשה אלה והוא, העצם, המקרה הדבוק, והמקרה שאינו דבוק, דרך משל כלי עץ, העץ הוא העצם, תואר השולחן בכמות הוא המקרה, כי לכל אשר יחפוץ הפועל יטנו אם להיותו קערורי או מרובע בצלעותיו, וזה המקרה דבוק הוא אל העץ ולא יתפרד ממנו, אמנם תקונו ואופן יפיו הוא מקרה שאינו דבוק, כמו משיחת הששר והוד גוונו, וזה אינו רק נצמד אליו ונטפל אצלו, שלשה אלה תנאי הנמצאים נקבו בשמות בריאה יצירה עשי', מלת בריאה הונחה להורות על חדוש העצם אשר אין בכח הנבראים לחדשו, כגון הדומם הצומח וכל מיני מתכיות, יצירה הונחה על צורת הדבר בכמות והוא במקרה הדבוק, עשי' הונחה על תקון עשייתו והוא מקרה שאינו דבוק, ואצל בריאת האדם נאמרו שלשתן, ויברא א' את האדם בצלמו, ויצר ה' א' את האדם, נעשה אדם בצלמנו, בריאה לעומת נשמתו צלם אלהים, יצירה על ציור ותואר אבריו, ועשי' על אופן תקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותו, כמו ויעש ה' כתנות עור וילבישם, לכן נאמר ויברא ה' את התנינם כי הם בבחינת העצם, וכן תקנו קדמונינו בברכת הנהנין בורא פרי, כי אינו בכח הנבראים לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה', וכן אמר יוצר אור ובורא חשך, מפני שהעצם והמקרה יבחנו בבחינת דבר מי מהם יקום כמו שראינו בחומר המים אשר נמצאו לו שתי תכונות שונות קרה ולחה, ולא ידענו איזה מהן עצם ואיזו מקרה, אמנם כאשר יתפשרו המים אז הקרירות הולך ממנו ורק הלחות לבדו קיים, ומזה נדע שהלחות עצם לו ולא הקרירות, וכן בשתי תכונות המתנגדות האור והחשך, כאשר חשך השמש בצאתו יעדר האור ונשאר החשך קיים. וכן בעצם היום כשיסוגר הבית והחלונות מבוא האור יגיע חשך ויתפשט בכל פנות הבית ולא נודע אופן הגעתו, ומזה נדע כי הוא עצם הבריאה, אמנם דוחה את החשך עד מקום שקרני נגהו מגיעות וכאשר יעדר מקבילו אז נשאר קיים על מתכונתו, לכן על חדוש החשך נאמר בריאה, בורא חשך, בעבור שהוא חומר עצם שאין כח באדם לדעת תוארו, ועל זכות האור הונחה מלת יצירה כי גבול שם לו לדחות החושך כפי כח ממשלתו והפקת נגהו, כמו צורת הכלי הוא בכמות כן צורתו הוא בגבולו אשר לא יעבור":

עוד צטטות קצרות לענין הבראיה:

ספר יצירה- שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים והאויר מכריע בין האש ובין המים:

פירוש ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה - ורויה מרוח - מאויר שהוא רוח, אבל לא רצה להזכיר רק האבות בלבד כדי לבאר ראש כל תולדה ותולדה, ולכך אמר לשון תחלה, כי האדם חותם גדול שיש בו תחלה וסוף כלל כל הנבראים, וכן שמים נבראו תחלה שהוא תחלת הנפרדים. ולא רצה לדבר אלא מן ההתחלה שהם האמות, כי כל תולדה ותולדה בכח החתימה שהם חתומות באבות יעשו תולדות, אבל אם יפרדו מן האבות אפילו יחתמו בתולדות האבות לא יעשו תולדות, כי כל הדברים חוזרים לשרש עיקרם:

אנו מתקרבים לסיום למי שהגיע עד כאן אני ממליץ ראשית לעבור כמה פעמים על המאמר פעם ראשונה לקרוא אותו ברצף, ופעם שנייה לפי הפסקאות ולהתבונן בכל פיסקא, ופעם שלישית תוך הקריאה לגשת למקורות ככל האפשר ובפרט למאמר שאני מביא בבלוג מחודש מרס דאשתקד. בחלק מהמאמרים ביארתי בסוגרים מילים קשות ובחלק לא הכל לפי הצורך.

וכעת אנסה גם לחבר את הדברים מהרעיון שהוביל אותי, והוא לנסות לתת אור על הנקודה של "צייר הלב". וכך עלה לי במהלך חשיבתי: (משלי יט כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם:

המחשבות בלב בחינת אין סוף החכה-הקרס- קוצו של היו"ד תופסת מחשבה זוהי האצלה שהמחשבה הוסתה ממרוצתה אל מקום המקום הוא הבריאה התחום שאליו נאצלה המחשבה זוהי בריאה ציור קוי המחשבה היא היצירה מילוי הקוים דהיינו נתינת נפח למחשבה היא העשיה. ועניין עצת היא תקום עצת ה'- עצ הדעת עצ החיים עצה.

כך חברתי הכל לבריאה שאני קושר את הבריאה אם היצירה כאחת שאחת תוחמת והשנייה מציירת. ואז דרך המילה "ברא" אני מפתח את הרעיון. ואנו רואים זאת במחלוקת בית שמאי ובית הלל לאורך כל דרכם. שניהם מבינים את אותו עניין ובניסיונם לבאר לנו את מהלך הבריאה נכנסים לפולמוס מעניין, איך לקיים את אורך החיים בזה העולם, לשמה או שלא לשמה. ונפסק ההלכה שמתוך שלא לשמה יגיע לשמה. דהיינו שמיים תחילה או ארץ תחילה. ומכל זה אנו למדים דרך בהדבקות בשם דרך צייר הלב.

ונרחיק לכת ונציע דרך עבודה שמתחילה בהתבודדות או בהתבוננות לתת למחשבות לרוץ ואט אט להצטמצם עד כדי מחשבה אחת. לתפוס אותה בקרס (בחכה). ואט אט לרשום בלב ולנפח. בשלב הבא ננסה גם את אותה המחשבה לסלק ולהישאר בלי מחשבה כלל. התרגול קשה וכדאי לחזור עליו פעמים רבות, וכשנהיה בקיאים בזאת כשכל המחשבות הלכו ונעלמו, ננסה לצייר (ורק בציור לא בדמיון) את הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו עומדים סביבנו ואנו מצפים לשמוע מהם או ממנו את דבר השליחות. ההבדל שבין דמיון לציור, שבדמיון אנו מנסים לתת תיאור גשמי ואז אנו חוטאים בכוונה, שאין לקדוש ברוך הוא לא גוף ולא צורה ולא שום דמיון. ואילו בציור אנו יודעים במודעות שהוא שם, אך לא מכניסים שום פרט מגשם. כפי שבחלום אנו רואים דבר מסוים, וכשאנו ערים ומנסים לראות מה ראינו בדבר המסוים לדוגמא פיל. לרוב נראה שאין לנו שום פרט מזהה מן הפיל רק רושם של פיל. זהו תהליך הציור. וכפי שנרבה בתרגול נתקדם, ואולי עוד נגיע לצפיית המרכבה. ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים. ברוך ה' לעולם יום יום.

עיקר הנבואה

הבאתי מתוך ספרו של הרב "סתרי תורה"

אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" (עמוס ג' ח'). הנני מבאר לך בזה הסוד האלוהי והאנושי מה שיעזרך בבקשת הנבואה עד שלא תסתפק בדבר מאמתתה ותכיר מהותה ועניינה, ואם תרצה למצאה עיין בזה הסוד העיון הראוי לו, ו"אז תבין יראת יהוה ודעת אלהים תמצא" (משלי ב' ה')

דע כי כל נביא מהנביאים הראשונים הוכרחו לדבר מה שדברו ולחבר מה שחברו, עד אשר תמצא מהם רבים יאמרו שאין דעתם לדבר כלל בפני המון עמי הארץ הנאבדים במחשכי הזמן. והשפע האלוהי השופע עליהם מכריחם לדבר ואפילו יגיע להם בזיונות, כמאמר הנביא "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלמות ורוק" (ישעיה נ' ו'). וזה הנביא ג"כ אומר "הֵן אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי" (שם ט'). וכיוצא בהם הרבה כדרך כל מוכיח "ולמוכיח בשער יקושון" (ישעיה כט' כא'). וכולם כמעט אומרים עליהם לפי פחיתותם "אויל הנביא משוגע איש הרוח" (הושע ט' ז'). וכן "עלה קרח עלה קרח" (מלכים ב' ב' כג'). ויש מהם סבלן ויש מהם כעסן ויש מהם רחמן ויש מהם אכזרי, כל אחד כפי מה שימשכוהו טבעיו והרגליו. גם לפי מה שיראת השם גוברת עליו, וכפי מה שיראה משכחת ידיעת השם מלב ההמון המתחכמים ומפיהם ומספריהם, ויצעק על זה חמס. ולפי פתיות העם ורוב סכלותם ורוב רחקם מן האמת יודעים הנביאים שלא יוכלו להפך רצונם ודעתם מעניין מחשבות שקריות שבידם, ויצטרכו על זה לגלגל דעתם תחילה מהרע אל הטוב. ואחר כן לייעד עליהם הקללה המבהלת דעת רוב בני אדם להשים בלבם ציור קטן כפי כח דמיונם ולהודיעם כי בשובם להשם יתברכו בשפע ברכה. ואע"פ שזה כולו מכלל ענייני הגמול והעונש באמת, לא יכירו העם איך הוא בא עליהם מהשם, אם על ידי אמצעי אחד או על ידי אמצעים רבים או בלא אמצעי כלל. ומעט מעט יגלו להם בכלל סוד החיים והמות. ואם ימצאו מהם אישים ששכלם זך בראותם דברי הנביא בספרו או בשמעם דברו יעורו משנת המות ויתחברו לנביא ויבקשו ממנו על כל פנים להורותם ההפרש הגדול הנמצא בין השכל והדמיון. והוא יורה להם הדרך האמיתית ויבדילם מהמון העם הבדל נצחי ויחיה אותם בסוד האמת ויודיעם מהות המות, ויעלם משאול תחתית עד הדבקם בשם הנכבד והנורא אשר הוא חיינו ואורך ימינו, כאמרו "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל' כ'). זה דרך הנביאים כולם ע"ה.

ואמנם עתה אורך בדרך זו תלך להבחין בה בין החיים והמות, ובין הטוב ובין הרע, ובין הברכה ובין הקללה, ובין השקר והאמת. ואומר כי התחלת אמיתת הנבואה היא דיבור פנימי נברא בנפש בשבעים לשונות בכ"ב אותיות הקדש, וכולם מצורפים בלב בצירוף האותיות בכח מצד הכח הדברי, ובפעל מצד השכל הפועל האלוהי התוריי הנבואיי. וממנו ישפע על כח הדמיוני ומהדמיוני אל המתעורר ומהמתעורר אל ההרגשי ומההרגשי אל הציוריי המצוייר בספר. ועוד ישוב חלילה להפך ויגיע אל מעלה רמה ויפרד מהציורי אל ההרגשי ומההרגשי אל המתעורר וממנו אל המדמה וממנו אל המדבר הפנימי הנחשב המצוייר וממנו אל הנבואי וממנו אל הפועל וידבק בו אחר ריבוי הרגל חזק ואמיץ, עד שוב הנבואי האישי החלקיי בצורת סיבתו כללי תמידיי נצחיי כמוהו ויהיה הוא והוא דבר אחד.

ואחר שהודעתיך זה אראך דרכו כולה שלא תשכחנה לעולם. והיא זו, בעת שתדע בעצמך שנשלמת בשלמות המדות הטובות המעידות על צורת הכח המדמה ועל אמיתת מהותו אצלך, ותדע שנשלמת בידיעת מדות השם הידועות שבהם העולם מתנהג תמיד, ותרדוף דעתך אחר שכלך להדמות לו בהם כפי יכולתך תמיד, ותכיר בשכלך שכבר בטלת הכוחות הנקראות מותרות ממך וכל כוונתך לשם שמים, ואתה ירא את יי' תכלית יראה אמיתית כמו שאתה היית ירא ממלאך המות בראותך אותו כולו מלא עינים, ובשמאלו אש שורפת ובימינו חרב פיפיות נוקמת נקם ברית ובפיו לפידי אש אוכלות אש. והוא בא עליך ושואל ממך לתת לו חלקו מעצמך, והוא חצי מציאותך על דרך משל והוא מבקש לחתוך איבריך אחד אחד ואתה רואה הכל בעיניך. ואחר כן אתה מבזה כל איבריך וכל כוחותיהם הגופניים בעבור יראת השם שנתן לו חלק קבוע למלאך המות הנרמז אשר הוא שטן והוא מלאך המות והוא יצר הרע והוא כח הדמיון שבלבך השורה על מוחך והוא חכם להרע, ולהיטיב לא ידע. והוא חונה על לבבך בעניין בלבול לב ולב. ופעם נגלה לך להמיתך ולבלוע מילתך אם לא תעזרך צפרה אשת משה להיותך חתן דמים למולות ותמול ערלת בנה בלקיחת צר ובכריתת ברית. ופעם נסתר ממך עד שאתה חושב שלא תמות עד שתזקין, ואע"פ שהוא עומד לפניך ורואה עצמך ואתה אינך רואהו, ופתע פתאום חוזר עליך ומבקש חלקו. וכן תמיד עת אחר עת יום אחר יום עד יום מותך.

ואחר כן תדע שכל זה אינו מזיק לך, שכבר היה מצוייר בלבך שבצורה זו היא פרידת הנפש שהיא חלק ה' אשר לה יש ראל שערים, והיא הנקראת כנסת יש ראל אשר כנסה וקבצה כל הדיבור תחת כחה השכלי הנקרא כנסת ישראל העליונה, אשר היא אֵם ההשגחה כלומר סבת ההשגחה, והיא האמצעית בינינו ובין ה', והיא התורה הנשפעת מן כ"ב אותיות הקודש. ותדע שכל איברי גופך מצורפים בצירוף צורת האותיות זה עם זה וזה עם זה. ותדע גם כן שכמו שאתה מחבר אלו כולם יחד ואתה מבדיל בין צורת אות לצורת אות, ואע"פ שחמרם אחד והוא הדיו, וברגע קטן אתה מוחק את כולם מן הלוח, כן המלאך ההוא יעשה לכל ליחותיך ולכל אחד ואחד מאיבריך עד שישיבם כולם אל חמרם הראשון, כלומר אל ארבעת היסודות. ואם תחכם עוד ותחשוב כי המות אשר הוא בך בכח, כבר הוא עמך תמיד, וכאילו עברו כצל ימיך. ולא תחשב מה תאכל מחר כל שכן יום מחרתים כל שכן לשנה הבאה או יותר רחוק מזה, ותחשוב שכבר אתה עומד בעולם הבא היום הזה בהיותך בזה, ותשליך אחרי גווך כל נמצא זולת השם המצוייר בנפשך באמתתו אשר הוא חייך ואורך ימיך. ולא תשים שום מחשבה בעולם בעצמך על דבר בלתו ית' כי אם לפי ההכרח, אם יזדמן שתחיה עת או עתים. ותחקור פעולות השם תמיד כדי שתתעלה בכל יום ותתקרב אליו על הדרך האמיתית.

ואחר כן תשים דעתך על כל מצוה ומצוה ועל כל דיבור ודיבור שבאותיות התורה, ואפילו אם תחשוב באיזה לשון שתרצה במה שתדבר בו פעם על פי מחשבת לבך בדבור המדובר, ופעם על פי הדיבור הנקרא תורה שבעל פה, ופעם על פי הספר המחובר, ופעם על פי מה שתכתוב בידיך בצורות האותיות כפי מה שאדריכך אליו עתה. הנה ידעתי בהכרח שתשיג ידיעת השם ותדבר עם השכל הפועל והשכל הפועל ידבר אתך כפי כחך.

ותחילת מה שתפעל ההשגה העליונה הזאת האלהית תתחיל לגלגל התורה לפי זאת הצורה במכתב,

אות יות

הק דש

עתה תגלגל אלה האותיות עשרה ותחברם כולם תחילה יחד במספר הנקרא גימטריא ראשון מוכרח כמו זה, אותיו"ת הקד"ש בגימטריא עולים תתתל"ב. ואחר כן תעשה מהם חשבונות כפי יכלתך שיעלו אלף ומאתים ושלושים ושנים. כגון אמרך אותיות הקדש, בגימטריא התורה האמצעית. וכן תאמר עוד התורה בגימטריא האמצעית. וכן תאמר עוד אותיות הקדש בגימטריא למוד מצות התורה. וכן למוד מצות בגימ' צלם ודמות. ואחר כן תדלג ותחשוב האלף ותחזירם לאחד ותאמר אותיות הקדש בגימ' ברל"א, וסודו גרל רגל והוא עץ החיים. וכן תעשה תמיד. ואם יצא לך דבר מובן שמרהו וזכרהו ואם לא זכרהו במספרו כי רוח הקדש הוא, והוא יוליכך אל דבר אחד מובן, ואם לא תבינהו היום תבינהו מחר, כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא מכם הוא ריק, ממך הוא ריק. אך הוא כולו קדש ואפילו הרע שבו הוא בטוב. והנה אתה צריך עוד דרך אחרת והיא זו,

ל ש ו ן

ה ק ד ש

קח ל' ועשה ממנה שתי אותיות ראשונות מוכרחות ותפרידנה לשנים, ויהיה הדיבור היוצא מפרידותה תחילה כ"י. ואחר כן חברנה אל סוף האותיות ותעשה מן הראש סוף ומן הסוף ראש, ויהיה הדיבור שכ"י. ועוד הפך סוף לשו"ן עם ראש הקד"ש ויהיה נ"ה, ועתה חבר הכל ותמצא הדיבור כולו שכינ"ה. והנשאר באמצע קדו"ש, קדו"ש שכינה עם לשון קדוש. ודע כי סוד קדו"ש, משכ"ן. הרי לך אם כן סוד לשו"ן הקד"ש, משכ"ן שכינ"ה, הכי"ן שנ"י יצרי"ם, וכן השאר. והנה תעשה בחברך אותיות כאשר עשית בהפרידך אותם. כיצד, חשוב שיש לך תשר"ק וחבר אותם להיות מספר אחד ויהיו אלף. והם עוד אחד בחזרת חלילה, כי כל אחד הוא אלף וכל אלף אחד. ועל כן נקרא בלשון הקדש אַלֶף אחד. ואם כן לפי זה הדרך הנה עשרה הם רבבה, כי הם רבים, ואין בשום ריבוי יותר מעשרה. ואם יראה לך כי יש בשום ריבוי יותר מעשרה אינו כן, אלא שהנוספים על עשרה הם נולדו ממערכתם או מכפלם או ממחברתם. כגון י"א שהוא תכלית מערכת י' בחבור ראשית מערכתו, כי י' הוא תכלית כל המספרים, וא' הוא ראשית כל המספרים, והוא ראשית מערכת י' גם כן. ועל כן תחשוב כי תשר"ק הוא אלף א'. והנה תצרפהו תחילה וצירופו עולה כ"ד דברים, וגם תמצאהו מחובר שתעשהו נפרד. והתחל מן ת' ועשהו ק"ש או ש"ק וכן שצ"י שפ"כ שע"ל שס"מ שנ"נ. וכן תעשה מן ש' ק"ר או ר"ק וכן רצ"י רפ"כ רע"ל רס"מ רנ"נ. וכן תעשה מן ר' ק"ק וכן קצ"י קפ"כ קע"ל קס"מ קנ"נ.

ועל אלה בנה מה שתוכל לכל אחד והמר זו בזו וצרף זו עם זו והפך זו וזו, ואל תסור מדרך זו כי היא דרך עץ החיים. ונקראת גלגל הצירוף וגם דומה אל פעולת צירוף הגלגל. וכן תעשה צפע"ס חלק צ' ועשהו תחילה פ"י ועוד ע"כ ס"ל נ"מ. וכן תעשה מן פ' ע"י ס"כ נ"ל מ"מ. וכן תעשה מן ע' ס"י נ"כ מ"ל. וכן עוד נמלכ"י מ"י ל"כ, וכן ל"י כ"כ, וכן כ"י י"י, ועוד י' נחלק לא"ט ב"ח ג"ז ד"ו ה"ה. ועוד טחז"ו א"ח ב"ז ג"ו ד"ה, וכן א"ז ב"ו ג"ה ד"ד, וכן א"ו ב"ה ג"ד, וכן א"ה ב"ד ג"ג. וכן הדג"ב א"ד ב"ג, וכן א"ג ב"ב, וכן א"ב, וכן א"א. אמנם א' אינה מקבלת חלוקה ולא הפוך כשהיא במעלתה הראשונה, שאין לה דרך להתהפך. ואע"פ שזה יקרה לכל אחת מהן כשהן לבדן, שההפוך אינו אלא במציאות ב' אותיות. כגון א"ב שעושה בהפוכו ב"א וכן השאר כולן בדרך זו.

והנה אמשול לך משל באחד מן הדרכים ועליהם הקש כל דרך מאלה. חשוב שיש לך במספר אחד מנוי, מאה וארבעים וששה, ושים לו מיד מספר אחד ראשון קבוע ויעלה לך המוכרח קמ"ו. והנה תרצה לדעת מה יורה ותצרפהו והוא מקבל ששה צירופים כאלה, קמ"ו קו"מ מו"ק מק"ו וק"מ ומ"ק. הנה תדע כי הראשון והאחרון הפכים, והב' והג' הפכים, והד' והה' הפכים, והפכיהם פנים ואחור, ורמזם "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט' ה'). והאדם אילן הפוך, "ותשת עלי כפכ"ה" (שם), סודו ותשת עלי הפכ"ך, ועל כן נכתב מלא בה'. והנה אם כן אדם האחרון הפכו של אדם הראשון. והנה סוד ראשו"ן, נר"ו א"ש וסוד אחרו"ן, נר"ו א"ח. והאח לפניו מבוערת מערבות ודעם. והסוד א"ש צור"ה א"ח ג"ו, והנה י"ש מאין וזה אור שמי וזה אור מח"י וזה אור החמה וזה אור השמ"ה. והבן אלו הנפלאות הנרמזות ותשבח שם מיוחד ממניינו המופלג, ותדע סוד מחדש בכל יום מעשה בראשית, ותכיר חש"ק ספ"ר חיי"ם. והנה תמנה קמ"ו ותחלקהו והתחל מן ק' ותעשהו צימ"ו ועוד פכמ"ו ועוד עלמ"ו ועוד סממ"ו ועוד ננמ"ו. הנה בכל זו הדרך שמרת מלת מ"ו, וכל אחד נחלק לד' חלקים ומקבל אז כ"ד צירופים ומהם בגילגולם תבין נפלאות.

והזהר תמיד בכל עיונך מן התל"י המלשין אשר בידו שם המלך והוא המכש"ף בו. ודע שכל ת"ל נפ"ש ומכוחו בך נפישה והיא מכשפה, אבל מכשפה לא תחיה כי מתה היא לא חיה. וכן כוחותיה כמוה והבן זה מאד. והזהר מן המקטרג תמיד וזה יהיה עכ"פ בעיינך בדברים הנזכרים בחכמה, ולא יוכל לך שום כח רע לפתותך להסירך מן האמת כל עת שתשים את השם בין עיניך, ובטח עליו והוא יעשה כי הכל בידו ית' שמו. "ובכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" (משלי ג' ו'). ובכל עת שתרצה לעיין ולהשתכל בדרכי צירוף האותיות הכוללים דרכי שבעים לשונות, שים דעתך להבין מה שיצא לך מן הצירוף בין טוב ובין רע בין אמת בין שקר. אבל הרע תבין שאמרו לך יצר הרע ורצה בטוב וידבר לך גם הטוב, כי באמת שניהם כאחד טובים אם תדע גם אתה להכיר דרך ההתנצלות מכל דבר רע. ו"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד' טו').

זאת הדרך אשר גליתי לך סתריה, הנה היא נתיב יושר להורות בה סתרי תורה ולהדריך בה מחשבת המשכיל לידיעת השם ולקבל מאתו שפע אלוהי באמצעות כ"ב אותיות שמספרם בכלל תתתרצ"ה. והנה סודם אתצ"ה ורמזם א"ת המל"ך ואם תכירם את"ה מל"ך. וזה אתה יודע כי מספרם מלכו"ת וסודם שפ"ע אלה"י. ואם תרצה ללכת בדרך זו לקבל ממנה רוח הקודש ואולי גם נבואה קבל עליך תחילה עו"ל מלכו"ת שמי"ם, ותכיר מהאותיות מהל"ך פני"ם ואחו"ר שנעלמו מרוב החכמים, ותבין מהל"ך רו"ח אופני"ם. ובחשבך במה שתחשוב תקבע העניינים הנחשבים בציור לבבך ותוליד מהם בספר הכתוב גם כן מחשבות מצורפות נוטות תמיד לאמת, והרע השליכהו והטוב קבלהו. וכן תעשה בהיותך בלא ספר ובלא מכתב החזק בצירופים הקדושים אשר מהם תדע סוד השמות המפורשים. "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ואל תשכח מהם דבר. וכן תעשה עוד במחשבות רעיונך צרף ותצטרף ולא תשרף, ו"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב' ז'). והם הם האותיות הנקראים אורים ותומים שהם מאירים עיני הלבבות ומשלימים רעיוני המחשבות ומזכים הדעות העליונות ומראים דרכי התבונות ומודיעים המעמדות ומורים מציאות הויות הנפרדות ומגידים העתידות.

ואם חס ושלום ראית בעצמך כח חזק ואמיץ זר ממך קורא אותך בשמך אל תענה לו כאיש מך ולא תתן לו שלומך, אבל היה על השם נסמך והיה יי' עמך. רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן יבא עליך מהשפע השכלי יותר ממה שסובל דעתך, שלא תקבלהו ולא תירא מכחו, אך את יי' אלהיך תירא. ובראותך ריבוי טובו ונועם זיוו בלבבך תסתיר פניך. ואחר כן תשוב לבקשו מעט מעט ובזה תעלה אליו, כי האש הגדולה שומרת השער. והנה אמרו המתנבאים "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות: ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ' טז'). והזהר תמיד מן הנסיון כי הוא עומד בין עיניך ולבך, כשטן המרקד בין קרני השור כשעולה בניסן מן האגם. כי כן הוא טבע ברייתך להיותך נבחן על פיו ומנוסה על ידו. ואם תוכל השיבהו ערכה לפניו התיצבה ועמוד כנגד אויבך המבקש את נפשך. כי "מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יהוה" (משלי יז' ג'). והאותיות האלה הטבעיות והאלהיות המצויירות בכל העולם הם המצרף המפורש והכור המיוחד לזה המעשה, לבחון "בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג' יח'). ועל כן אם אתה איש אלהים באמת נאמן אליו בכל לב ובכל נפש, "אם יפתוך חטאים אל תבא: אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם" (משלי א' יא'). "אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם" (שם).

ויש לך לדעת ולהבין שאם אתה חייב לשמור עצמך לבלתי שפוך דם זר, כל שכן שאתה מחוייב לבלתי שפוך דם נפשך. ואם יאמרו לך רבים מהרוצחים שהם שופכי דמים רבים ברשעות לבבם ושופכים גם כן דם נפשם, וחושבים שאינם עושים כן אלא שהם מחיים עצמם ומחיים אחרים עמם, בוא נא אתנו ותחיה עמנו גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו. הזהר מהם מאד כהזהרך משריפת האש, ואל תמהר להרוג עצמך כאשר הרגו הם עצמם בשגגה מדעתם והרגו אחרים בחטאם הגדול. וזה כולו אני אומרו על מי שמשתדל להרויח העולם הזה ושוכח העולם הבא לגמרי שכחה אשר אין לה זכרון לעולם.

ואחר שגליתי לך מה שראיתיו ראוי לגלותו לך עם השפע אשר הכריחני לעשותו, וכיסיתי מה שראוי לכסותו, עלי להעירך על המדע עוד לדעת סוד אחד מופלא כולל רבים. והוא שתדע כי כל עת שתצרף אותיות במיהור או באיחור ולא יעמדו שערות ראשך כולם בצורת רעדה עדיין לא הגעת אל מדריגה ממדריגות הרוח המניע כל האיברים, ואפילו מציאותו לא הכרת כל שכן מהותו. אבל התחלת ההשגה ההיא סערה שנאמר "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון" (יחזקאל א' ד'). ונאמר "ויען יהוה את איוב מן הסערה" (איוב לח' א'). וההשגה השנית רוח לא ברוח יי'. והשלישית רעש לא ברעש יי'. והרביעית אש לא באש יי'. ואחר האש קול דממה דקה מדקדוק המילה, והנה שם כבוד יי', ועמו תדבר באמצעות האותיות והוא ידבר אתך דבור אחר דבור, היום מעט ומחר יותר. וכן בכל יום ויום יוסיף לך מדע וחכמה שכל רבני הארץ לא היו יכולים לדעת בעיון שכלם ולימודם הטבעי וההרגלי העניין ההוא ואם היו לומדים כל ימי חייהם. ועוד הנה בדיבור אחד שיאמר לך תבין אתה דברים רבים מאד שלא היית יכול לדעת בלמוד כמה שנים מה שתלמוד ממנו ברגע קטן. ויתחייב שכלך מזה השפע הנכבד שקבלת, אם הוא הרבה בשיעור חזק שתשפיע גם אתה ממנו על זולתך, והוא יכריחך לדבר דברים תקובל או לאו, ולחבר ספרים יקראו או לאו. ובעשותך כן יגבר כח השפע עליך ולא תירא מאיש, וכל הקמים עליך יהיו כאין נגדיך בעניין דבריך, כי אתה עליהם כרב והם כולם כתלמידיך. אך אל יחר אפך בהם אבל תרחם עליהם כרחם האבות על בניהם. ולא תודיעם כל רחמיך אבל כבשם תמיד תחת זעמך. ובלשונך תנקם והכם ומהם אל תתנקם ולפעמים הצדיקם ואמצם וחזקם ומנחל עדניך תשקם. ורם קולך לפני כל ההמון לבזות תמיד הממון, המביא הנפש לידי שממון ובשרם במטמון, אשר בשרנו בו בן עמרם כמשל קדמון הנקרא בשם אמון, ובנה לך היכל וארמון, מדברי בן מיימון ותהיה תמיד מלא מצות כרימון ועשה לך מהם פעמון זהב ורימון, וקשקש בם לאזני העוברים, אשר על המצוה עוברים, ועל הפתחים מחזרים והאמת עוזבים והשקר מסבבים ונפשם מחריבים ושכלם מרעיבים, ולגופם מטיבים. ואם תעלה אל מעלה זו אל תקנא באיש שותה כמים, עולה וחושב שעלה במעלה המעולה וחרפתו נתגלה וסרה ממנו הממשלה ומה אוסיף להוכיחך אני שהנה שכלך אתך להצילך ולהורות לך הדרך הקרובה הישרה הטובה אשר תלך בה בדעתך מה טיבה, ואשר הישירני אליו יוצר הכל כתבתיו לך הכל. ויי' ברך את אברהם בכל.

ה'שכל ילוד אשה והנבא ו'וים והאים ילבשו עורות

ה'ן הם יפתוך ואם תאבה י'ודים והאים יבראו צורות.

"בטחו ביהוה עדי עד כי ביה יהוה צור עולמים" (ישעיה כו' ד')

בטחו ביי' עדי עד והודו לזכר קדשו

סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

במאמר הקודם העליתי קושיה מדברי רבי חיים ויטאל בשערי קדושה חלק ג' שער ה', האומר שעל מנת להשיג את רוח הקודש צריך להסיר כל מחשבותיו לגמרי. שאלתי הייתה, האם אפשר להסיר את כל המחשבות לגמרי? וכל זאת שאלתי על מנת לגרות ולחדד את השכל. כי בהמשך אומר רבי חיים ויטאל "כי שיסיר כל מחשבותיו לגמרי, הכח המדמה שהוא כח נמשך מהנפש היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום עניין מענייני העולם הזה, וכאילו יצאה נפשו ממנו. ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאילו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם". וכך ממשיך בדרך נפלאה להסביר רבי חיים ויטאל את העלייה והורדת השפע חזרה אל הנפש השכלית.

אך עדיין נשארה קושייה ורבי חיים ויטאל במכוון מתעלם ממנה וממשיך עוד כמה דפים בעניינים נפלאים.

והשאלה היא, איך עולה כח המדמה?

לאחר כמה עמודים חוזר רבי חיים ויטאל ומסביר כך: "והנה המשכת המחשבה ההיא ודאי שלא מאליה הייתה עולה, אלא על ידי כוונות ויחודיים בידו מאת הנביא המלמדו להתנבא, כעניין בני הנביאים עם שמואל ואליהו ואלישע ז"ל. כדי שבאותן היחודיים שהיה מייחד היה ממשיך האור והשפע כפי רצונו. זו היא תכלית עניין הנבואה.

חזרתי למאמר הזה הקודם, כיוון שהגיב ידידי תומר על המאמר הקודם וזו היא תגובתו:

אמנון שלום,

מעניין שכתבת את זה עכשיו, כי אני בדיוק מתחבט בסוגיות דומות בקשר לתורתו של רבי נחמן זי"ע.

ובכן, לע"ד מה שאומר כן ר' נחמן אינו בדיוק מה שמורים המקורות הקודמים שהבאת. הרי (אם אני מבין נכון) אותם מקורות מדברים על השתקת השכל, על דימום המחשבות, או לכל הפחות על החלפת מחשבות טמאות במחשבות טהורות.

ואולם ר' נחמן מדבר על משהו שונה: הוא קורא לשלהוב המחשבה, לתנועה, ולא לדממה, של מחשבות, שיעוררו את הלב והשכל להתלהבות ולאהבה של הקב"ה. זה הרי לגמרי שונה, למשל, ממה שמורה הקיצור ש"ע, שמדבר על שתיקה עד שהמחשבות תחלופנה. אם אני לא טועה - ואנא תקן אותי כמובן אם אני טועה - מדובר כאן על גישה שונה לחלוטין (שכמובן, אני בטוח, מעוגנת במקורות גם היא).

מה אתה אומר?

לפני שאשיב לידידי תומר, אקדים ואצטט מתוך האיגרת ששלח הבעש"ט לגיסו רבי גרשון מקיטוב ששם מפרט איך עלה מעלה להיכלו של משיח ושואל הבעש"ט את המשיח: "ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? (=אימתי יבוא אדוני) והשיב לי:בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקררה דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי".

(כל האיגרת מפורסמת בהקדמה לספרי "יפוצו מעיינותיך ישראל" סיפורי הבעש"ט לפי פרשות השבוע).

תומר ידידי! כותב הבעש"ט באיגרתו שצריכים אנו לעסוק ביחודיים ועליות, ועוד מביא שלשה שמות קדושים "בנקל ללמוד ולפרש". אכן התמיהה והמבוכה ניצחונו.

בא רבי נחמן נינו של הבעש"ט (אמו של רבי נחמן – פייגא, אימא של פייגא-אדל, אביה של אדל-הבעש"ט)

ובכן, רבי נחמן מוביל אותנו בדרך חדשה, אך היא דרך שדרכו בה אבותיו, הבעש"ט מחולל החסידות הטעים לנו את הדרך אך נשכחה מעט ורבי נחמן מחדש אותה ומפריחה.

תיקן כבר האריז"ל יחודיים רבים ושלח את תלמידו הרב חיים ויטאל עם היחודיים שמסר לו על מנת לייחד על קברי הצדיקים כדי שתדבק נפשו בנפש התנא וכך ימשוך אליו השפע מפי התנא.

מלמד אותה הבעש"ט דרך היחודיים על קברי צדיקים - בספר "הבעל שם טוב על התורה - פרשת שלח:

א. ויעלו בנגב ויבא עד חברון, פירש רש"י שכלב הלך ונשתטח על קברי אבות ע"ש, ובדורות האחרונים, כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו, והאדם הלומד ומדבר דבריו, מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים, ונקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו, שמכניס החיות בהדברים, שלכך אמרו (יבמות דצ"ז ע"א) שפתותיו דובבות בקבר, ואפשר לומר כי זהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו כאמור, וזה הלומד, בהכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע זה מדברי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, ונקרא בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק והבן:

זוהי גדולתו של הבעש"ט שיכול להוריד את העבודות הרמות האלו לתוך תוכו של כל יהודי פשוט שיוכל גם הוא להשיג את רוממות התורה "בנקל", על ידי "למוד" פשוט, ש"יפרש" הדברים בפיו ואז ימשוך עליו שפע ממרומים.

אך דברים פשוטים אלו שנאמרו בפשטות נוראית לא נקלטו על אוזני השומעים ונסגרה הדרך. ואז בא רבי נחמן וממשיך בפשטות נוראית את אותה הדרך וחוזר הלוך ושוב ומודיע לכל בר מזל- שידבר אל הבורא בפשיטות כדברו אל חברו שיפשט המילים כפי שהוא משוחח עם חברו ויפרש דברים בנקל. וזוהי עבודת היחודיים ועליות שזוכה בהם לרוח הקודש כפי שמבטיח רבי נחמן.

ואנו שבים לתחילת דברנו שהבאנו דרך לעלות את המחשבה לשורשה על מנת להוריד את השפע לנפש השכלית. ואומר רבי חיים ויטאל, שלזה נצרך יחודיים ועליות.

ומביא רבי נחמן בתורה קנ"ו - "לב טהור ברא לי אלהים" בדרכו הפשוטה איך זוכים לאותם היחודיים ועליות על מנת שהמחשבה תעלה עד שורשה ותרד עם שפע אל הנפש השכלית.

והשם הטוב יסלח וימחל לי ותעמוד לי זכות מוריי, רבי נחמן וסבו הבעש"ט ורבי אברהם אבולעפיה ויהיו מליצים טוב בעבורי כי רצוני לעשות נחת ליוצרי.

עוד לא תם ולא הסתיים.

אומר רבי חיים ויטאל בשערי קדושה: "הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני. והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי",

אנסה לברר כאן את עניין ההתדבקות ואת עניין ההתפשטות. ואשאל איך אפשר להסיר לגמרי כל המחשבות? שהרי הדבר לכאורה לא בשליטתי המחשבות רצות ללא הרף. ועוד שמייעץ רבי נחמן שאם עובר על האדם מחשבה לא טובה יחליפה במחשבה טובה ונראה שאי אפשר להישאר ריק ממחשבות.

אקדים לומר שאין במאמרי הזה לבוא לחידוש שאינו מופיע בספרים וכן מפאת רגישות ועדינות העניין אשתמש בעיקר בציטוטים מקודמי ענקי הרוח.

אומר הטור אורח חיים בסימן צ'- "המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו... מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פירוש המילות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה".

בתחילה מסביר הטור שאפשר את המחשבה הטורדת להחליף במחשבה זכה ובסוף מסיים שעל ידי השתיקה יכול לבטל המחשבה.

אני קופץ כעת לעניין הדבקות. אומר בעל "פרי הארץ" (רבי מנחם מנדל מוויטבסק):

"אבל הדבקות הגמור כנ"ל נקרא סוד מפני היותו סוד כמוס ומופלא שאי אפשר לגלותו מפני שאינו גלוי אלא לעצמו, וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך שהוא יין העולה (בגימטריה) ע' הנקרא (בגימטריה) סוד המשומר בענביו, מפני שקודם חטא אדם הראשון ברא אלהים את האדם ישר ויאמר אלהים יהי אור להשתמש בו לצדיקים, ואחר שחטא ונתגשם השכל נמצא שכל מה שהשכל יכול לתפוש הוא גשמיות ונגנז האור ויבדל אלהים, והנה עץ שאכל אדם הראשון רמזו רז"ל (ברכות מ ע"א) גפן היה והאור הגנוז הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהוא למעלה מן השכל והמדות, והוא המקום שבעל תשובה צריך לשוב אליו כל מדות שהתורה נדרשת בהם שהם הלא תעשה שהם שורש המדות שהמצות נדרשות בהם, והוא הוציא אותם מגדרם אל מקום הקליפה ועולם הטומאה, לכן צריך להשיבם חוץ מגדרם והווייתם שהרי בגדר הווייתם כבר לא יכלו לעמוד ואיככה יוכל עתה גם עתה, אבל בהתקשרו למעלה מהם בדבקות גמור היא אהבה שאינה בטלה לעולם ושוב לא יחטא כנ"ל":

מכאן עדין נשאר מעורפל עניין הדבקות ועניין ההתפשטות שמצד אחד נראה שאי אפשר להפשיט המחשבה לגמרי אלא להחליפה באחרת. וכן אי אפשר להדבק לגמרי שהרי השכל תופס רק גשמיות בשני העניינים. נראה שהשכל הוא המונע לכל.

וכמו שכבר ביארתי במאמר אחר בעבר ("ונתן אדני לכם לב לדעת" 3 בספטמבר) השכל הוא הבא מן הלב.

ועל כן מוסיף השולחן ערוך המסכם את דברי הטור הנ"ל: "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש: הגה - ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".

ועל כן שתי העבודות הנ"ל מסורות ללב וכעת שעדיין יש בו מתענוגיה האדם אם רב ואם מעט לא יכול לתפוס האדם שתי עבודות אלו של התפשטות והתדבקות כי המסך של תענוגיו לא נותן לו אפשרות לקבל את האפשרות של התפשטות והתדבקות.

ודרך הפשטנים לרמוז לנו זאת בבואם ללמד אותנו דרך העבודה וכפי שאומר הקיצור שולחן ערוך:

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁהַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שִׁפְכִי כַמַיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ, וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָֹר וָדָם בְּוַדַּאי הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל, קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הַמַּחֲשָׁבָה כְּמוֹ דִּבּוּר וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר. וְקֹדֶם יַחֲשֹׁב מֵרוֹמְמוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם, וְיָסִיר כָּל תַּעֲנוּגֵי אָדָם מִלִּבּוֹ:

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁהוּא מוֹצִיא בִּשְֹפָתָיו, שֶׁנֶּאֶמַר, תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. וּכְבָר נִדְפְּסוּ הַרְבֵּה סִדּוּרִים עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנַז וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד וּלְהָבִין מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶׁיַּחֲשֹׁב בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בִּדְבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וְאִם תָּבוֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתֹּק וְיַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה:

ושוב אנו רואים שדרך העבודה היא הכנעת הלב.

ובכאן אין באפשרותי לבוא אל קיצור הדברים ואני נצרך לאריכות אביא תורה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה קנ"ו)

"לב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' (תְּהִלִּים נ"א). כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים. וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ז): "לְךָ אָמַר לִבִּי", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְךָ בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁלִיחוּתְךָ', "אָמַר לִי לִבִּי". שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ. וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים. וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב. וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל - יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל - יְדֵי - זֶה נִטְהָר הַלֵּב. כִּי נֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעָר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ, נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה יִטְהַר לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר ל"א): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ". וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרַת הַלֵּב, אֲזַי זוֹכֶה לְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ: וְזֶהוּ לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, אֲזַי וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, שֶׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ - הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל:

וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, אִם יִזְרֹק חֵץ וְיִתְחַב בְּרֹאשׁוֹ שַׁעֲוָה, אֲזַי יִמַּס הַשַּׁעֲוָה מֵחֲמַת הַחֲמִימוּת הַבָּא עַל יְדֵי הַתְּנוּעָה. וְכֵן כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, עַל - יְדֵי תְּנוּעָתוֹ הוּא מַזִּיעַ. (וְעִקַּר הַתְּנוּעָה הוּא מֵהַמַּחֲשָׁבָה, כִּי מִתְּחִלָּה הַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, וְאַחַר - כָּךְ מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב עַל מְקוֹמוֹ, הָיָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לֵישֵׁב. וְאַחַר - כָּךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, מַתְחִיל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁב לֵילֵךְ, וְעַל - יְדֵי כֵּן מוֹרִיד חֲמִימוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, אֵין לוֹ חֲמִימוּת):

וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה, עַל - יְדֵי הַתְּנוּעָה מוֹרִיד חֲמִימוּת, וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן עִקַּר חֲמִימוּת יְסוֹד הָאֵשׁ, הוּא מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מִתְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים. כִּי יְסוֹד הָאֵשׁ הוּא לְמַעְלָה מִיסוֹד הָאֲוִיר וְסָמוּךְ לַגַּלְגַּלִּים, וְכֵן כָּל גַּלְגַּל מְקַבֵּל מִגַּלְגַּל שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ. עַל - כֵּן עַל - יְדֵי שֶׁמַּצְדִּיק הָרַבִּים, הַיְנוּ עַל - יְדֵי שֶׁמְּקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹ עַל - יְדֵי שֶׁדָּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁגַּם זֶה נִקְרָא מַצְדִּיק הָרַבִּים, עַל - יְדֵי - זֶה מוֹרִיד גַּם - כֵּן חֲמִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל י"ב):

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. וְהוּא מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְיוּכַל לְהוֹרִיד חֲמִימוּת לְאַחֵר גַּם - כֵּן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִלְּמַעְלָה, וּמוֹרִידִים לְמַטָּה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה:

הגהה - כִּי עַל יְדֵי חֲמִימוּת הַלֵּב, עַל - יְדֵי - זֶה מְגָרֵשׁ רוּחַ הַטֻּמְאָה. כִּי טֶבַע הָאֵשׁ שֶׁמְּגָרֵשׁ הָאֲוִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר לְחַכְמֵי הַיְסוֹדוֹת, כִּי זֶהוּ סִבַּת מַה שֶּׁיּוֹרֶה הַקְּנֵי שְֹרֵפָה עַל יְדֵי שֶׁמַּדְלִיקִין מַה שֶּׁזּוֹרִין לְמַעְלָה (דְּהַיְנוּ הַפִּילְוֶור). כִּי עַל - יְדֵי כֹּחַ הָאֵשׁ, בּוֹרֵחַ הָאֲוִיר, וְהָאֲוִיר הוּא דּוֹחֶה אֶת הַדְּבָרִים שֶׁמִּלְאוּ בָּהֶם אֶת הַקְּנֵי שְֹרֵפָה, וְעוֹד נִתְבָּרֵר בְּחוּשׁ מִכַּמָּה דְּבָרִים. וְהַכְּלָל, שֶׁהָאֵשׁ מְגָרֵשׁ הָאֲוִיר, עַל - כֵּן הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁבּוֹעֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְגָרֵשׁ הָרוּחוֹת שֶׁהֵם אֲוִיר, הַיְנוּ שֶׁמְּגָרֵשׁ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נִטְהָר לִבּוֹ:

וְעִקַּר הָעִנְיָן עַיֵּין לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים בְּסִימָן כ"א, שָׁם מְבֹאָרִים הַקְדָּמוֹת אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת. וְהַכְּלָל, שֶׁתְּנוּעַת הַשֵֹּכֶל מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָֹּגַת הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, עַל - יְדֵי קְדֻשַּׁת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם, עַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם עַיֵּן שָׁם. וְעַל - יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב זוֹכֶה לְגָרֵשׁ הָרוּחַ הַטֻּמְאָה רוּחַ שְׁטוּת כַּנַּ"ל, וְעַל - יְדֵי - זֶה מְטַהֵר לִבּוֹ כַּנַּ"ל. וְאָז זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל."

עולה מכאן שהדרך היא להסיר טיפה טיפה מן העורלה שדבקה בלב ובד בבד לנסות בשעת מעשה להסיר מחשבה רעה על ידי שידום וישתוק עד יעבור זעם

וכשיתמיד בכך ויצליח יעבור אל הדבקות באמצעות התפלה וההתבודדות.

ולקחת אשה לבני ליצחק

הגיע עלינו בעזרת השם פרשת "חיי שרה". ובכל שנה בהגיעה נזכר אני בחידושי איך קונה שרה את מערת המכפלה, ואיני מביא כאן את הסיפור ומי שרוצה לעיין בו ייגש למאמרי מלפני שנה וימצא פנינים.

אך מה שהעיר אותי כרגע הוא דווקא יצחק בנה של שרה שנעלם בין הפרשיות. למרות שהפרשה הבאה "אלה תולדות" מתחילה בו ביצחק, אך גם שם לא זוכה לככב זמן רב.

אחת הסיבות שממעטים להזכירו הוא, כי יצחק הוא מדת הדין, פחד יצחק. הזוהר עוד מחמיר בדינו ומוסיף לא את התיאור "מסטרא דדינא קשיא עילאה" מצד הדין הקשה העליון. תוספות נוקשות על מדת הדין. ולכל זה זכה יצחק מצד ירידתו אל המקומות האלו ולהעלות משם את הניצוצות. וכל זמן ששורים עדיין הקליפות הקשות אין מזכירים כמעט את יצחק, אך לעתיד לבוא כשיתבטלו הקליפות ממילא יעלה יצחק על כולם.

אומר האריז"ל הבל מתגלגל ביצחק. שהבל חטא בראיה בהעלתו קורבן להשם ומציץ בשכינה ועולה הוא לקורבן עולה, ששוחטו קין. כן יצחק עולה לעולה ומציץ בשכינה. יצחק נעקד על גבי המזבח בגיל 37 שזה הבל בגימטריא. אומר לו אביו אברהם בדרך, "אלהים יראה לו השה לעולה" על שם הראיה שחטא הבל בעוון הראיה, והוא יצחק השה (הצאן) העולה על המזבח. כי הבל הקריב מבכורות צאנו. ועל זה אומר לו אביו "השה לעולה בני" ראשי תיבות הבל. ואומרת התורה "וילכו שניהם יחדיו" שגם אברהם שבא לתקן את אדם הראשון ואת הבל בעבור פגם הראות, ולכן הולכים שניהם יצחק ואברהם יחדיו לגמור את התיקון.

חשב אברהם שהגיע הזמן לשחוט את הגבורות דהיינו את הדינים, אך צעק אליו השם "אל תשלח ידך אל הנער". ידך היא יד החסד על תשלח אל הנער, שיצר לב האדם רע מנעוריו טרם הגיע עת שחיטת היצר אפילו שקנית את מדת היראה "כי ידעתי כי ירא אלהים אתה". אך במעשיו הצליח אברהם להמתיק במידת החסד את הגבורות, שירדו החסדים אל מדת היסוד (ביצחק).

כל זה ביצחק שבא מסטרא דנוקבא מצד הנקבות. וכל מי שבא מצד הנוקבא מותא אתקשר ביה, דהיינו צד המות קשור בו. והסימן, שאינו יכול להוליד. ועל כן יצטרך יצחק שתפרח נשמתו הנקבית, וחזרה נשמתו בעיבור, נשמת זכר. וכן מרמזת התורה לאחר העקידה, "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך...ובתואל ילד את רבקה". שכבר הוכנה ליצחק בת זוגתו מאחר שזכה לסטרא דזכר.

כן המעשה בחבקוק שנולד לאמו השונמית, שנולד מסטרא דנוקבא ומת, ואלישע הנביא שהוא מדת החסד מחייהו ואז מתעברת בו נשמת זכר.

הנה אנו רואים שהצד הנשמתי של הילוד משפיע אחרי כן על הילודה כולה. דהיינו הזכר שנשמתו ניקבית אינו יכול להוליד או הנקבה שנשמתה זיכרית אינה יכולה להתעבר.

כשהדבר תלוי בגבר הצליח המדע ברוך השם לסייע בידי הזוג להוליד ילדים. אך מצד האשה אין לרפואה פתרון.

אך להקדוש ברוך הוא הפתרונים לכל. כן על הצד הזכרי וכן על הצד הנקבי. ושלח לנו השם סיוע להבין ולדעת באם נשמת הגבר היא נקבית או נשמת האשה היא זכרית. ותפילות ומעשים טובים מסייעים כפי שנאמר באברהם "את הנפש אשר עשו בחרן".

הנה אנו עומדים כבר לעזוב את הסוכה, ועוד זכור לי מהסיפורים מעשה הצדיקים שהיו מנשקים את קרשי הסוכה כיוון שעומדים הם להיפרד מהם לשנה שלימה.

דרשות רבות נבנו על בסיס הלכות הסוכה.

נהנתי השנה מאושפזין חשוב שישב אצלי בסוכה בכל ימי הסוכות הלוא הוא הרב שמשון רפאל הירש שחי בגרמניה בין השנים 1808 - 1888 ושתיתי בשקיקה את דבריו.

ואני מעלה קטע מתוך ספרו "במעגל השנה". למרות

שהחג יוצא אך דבריו טובים לכל השנה והנה הם:

הימים הללו (שבעת ימי החג) יש להם משום-כך אופי כפול: של חולשה ושל כוח, של ארעיות ושל יציבות, של רגעיות ושל נצחיות. הסכך

והדפנות מסמלים את השלום הנצחי, שעליו למדים אנו ממצות סוכה. צא וראה סוכה זו! יכול אתה לבנותה מאבני-גזית, או מקרשים קלים. אין בזה הבדל לגבי כשרות הסוכה. גם בזו וגם בזו יכול השלום לשרור, ומשתיהן עלול השלום לברוח. שלום-הבית ושמחת-הבית תלויים בתנאים אחרים לחלוטין. העיקר הוא אופיו של הבית, אשר הדפנות אינן אלא מקיפות אותו, ואופיו של החוג המשפחתי, ועיקרהעיקרים הוא, מי מגן על החוג הזה ותחת חסותו של מי עומד הבית. התשובה על שאלה זו עונה גם על שאלת שלום-הבית.

רצון הבורא הוא, שתקבע לעצמך גבול עלי אדמות ותשים לך סייג. לא תוכל למלא את התפקיד שהטיל עליך בוראך, אלא אם כן יש לך תחום ברור ומדויק בו ניתן לך להשתרע ולפתח באין מפריע את הכוחות אשר העניק לך ה' להשגת המטרה אשר הציב לפניך. רק דור אשר איבד את האמונה בה' ובעצמו, שאינו מאמין עוד בזכויות האדם בן-החורין ובמעשי ה' המולך בעולם. - רק דור כזה יגיע ביאושו לכלל דעה נפסדת כזאת, שאפשר להקים בית ישע לבני-אדם על הריסות זכויותיו של הפרט, ולבנות בית ישע לעם על חורבות בתי המשפחות.

לא כן אלוקיך, ישראל! כשם שבפסח התחיל ייסודה של האומה על-ידי ייסוד הבתים; כשם שהקדים ה' לארגן אותנו במסגרת של אבות, אמהות, אחים ואחיות, ורק לאחר כן ארגן את כולנו במסגרת של עם ואומה; כשם שבקרבן הראשון שימשו המשקופים ומזוזות הבתים במקום המזבח; כך גם קיומנו כעם, שאותו אנו חוגגים בחג-הסוכות, מבוסס על קיום בתינו המוקדשים לה'. ובדומה לפסח כך גם בסוכות חוגגים אנו את החג בעיקר בחוג המשפחה.

עלינו להקים את הדפנות החוצצות בין חוג אחר למשנהו, עלינו להתאמץ ולבנות לנו את התחום הזה של הפעילות הביתית בצורה חזקה ויציבה ככל שנוכל. לצורך בנין זה משתמשים אנו גם במוצרי הטבע וגם במוצרי מלאכת-ידנו. גם אם כוחותינו לא יספיקו אלא להקמת "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" (סוכה ו:) - יהא די גם בדפנות אלו כדי לסמן את הגבול לעצמאות הביתית, ויספיק המקום להחזיק "ראשו ורובו ושלחנו" (סוכה ג,), ושלא תהא "דירה סרוחה" (שם ד.), ושלא יהא "מצטער" (שם כו.) - דהיינו שיגור שם רק מפני הדחק.

המסגרת העצמאית של המשפחה, והנוחיות, הינן תנאי מוקדם לשלום-הבית. להן עלינו לשאוף בכל כוחנו ומרצנו. אנו טורחים בעמל ויגיעה כדי להשיגן. אולם, אבוי להם לאנשים הרואים בשני גורמים אלו את מגיני ביתם! אבוי להם, אם יראו בחוקי הטבע הקבועים, שאינם ניתנים לשינוי, את המגינים עלינו ועל בתינו! אבוי להם, אם ישלו את עצמם כי הפירות אשר הבשילו תחת ידם, או המוצרים המפוארים של מלאכת-ידם וחכמתם, די בהם כדי לשמור את בתיהם מכל רע! הם הקימו את הדפנות, אבל הסיחו דעתם מן הסכך, או שהיו סבורים כי יוכלו להתקין להם סכך מלאכותי מעשה-ידיהם. אבוי להם, אם יקימו את מזבח הבית לפולחן כוחות-הטבע העיוורים, או אם יאמרו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח-יו). הללו אינם מבינים, כי מוצרי הטבע ומלאכת ידיו של אדם אינם מביאים את אושר הבית, אלא מהווים רק את התנאי המוקדם. הם נותנים רק את השורשים, את הגזע, את הענפים, את העלים, את השבילים ואת הכלים והאמצעים לאושר, אבל כדי להגיע אל שלום הבית והמשפחה עלינו לצפות לחסדי שמים, ותפילתנו תצמיח לנו את הפרי הנשגב הזה, את ברכת השלום.

הנה חג-הסוכות, למשל: לא הדפנות, בין אם הן רופפות ובין אם הן מוצקות, מהוות תנאי לכשרות הסוכה, כי אם דווקא הסכך הוא הקובע את כשרות הסוכה והוא הנותן את השם למצות הסוכה. בצילו אנו מסתופפים ושמחים לפני ה' שבעת ימים. סכך זה אינו חומר גולמי מן הטבע שיד אדם טרם נגעה בו: "אין מסככין במחובר" (סוכה יא. רש"י), גם אינו עשוי מפירות בשלים שהם יפים לאכילת אדם ומקבלים טומאה: "כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו" (שם משנה). כל שאין גידלו מן הארץ אלא נוצר בידי האדם השולט על כוחות הטבע, עשוי להטעות בתור סכך כאילו כוחות האדם מספיקים כדי להגן על שלום הבית ושמחתו. רשאים אנו רק ליצור, את הדפנות, את הגבולות שתחם לנו ה'. באמצעים השונים שהעניק ה' לבני-האדם. ואילו הסכך צריך שיהיה גידולו מן הארץ, פרי ההתפתחות הטבעית של הארץ, אבל לא כשהוא מחווה חלק ביתי-נפרד מן הארץ, דהיינו שהוא מחובר לה. צריך אדם לעבד את הסכך, אבל לא להפכו לכלי, וגם לא יהא ראוי לו לאכילה. כל אוצרות הטבע וכל מעשי ידיו וחכמתו של האדם כשרים לתרום חלקם לסוכת השלום, אבל הם יהיו רק "פסולת גורן ויקב" (שם יב). הגרעין והפרי, שלום הבית ושמחתו, הם מתנת ישע שנתן השם-יתברך לברואיו.

גם העשיר שבעשירים לא יוכל לוותר על חסות זו של ה', וגם העני שבעניים מובטח לו שיזכה בה גם הוא. כל השוני הוא רק בדפנות, שבהן נבדלים הארמונות המוצקים מן הצריפים הרעועים, ובהן באים לידי ביטוי העושר או העוני - אבל המחסה הגדול. המקנה לנו את שלום-הבית, הוא הסכך. על-כן עלינו להיות צנועים אבל מרוצים ושמחים.

הדעה המסולפת, שיכול אדם להגיע לידי בטחון ושלום רק על ידי הפגנת כוחו שלו, על-ידי חישובים מדויקים וחכמת אדם, אינה אלא מרחיקה את השלום. היא גוזלת את השלוה ביום ואת המנוחה בלילה, היא שולחת לנו את הפחד והדאגה ללוותנו בדרך החיים. אבל אנו יודעים: "הן לא בידם טובם" (איוב כא-טז). לא בידינו היא להגיע אל שלימות האושר. בהקמת הבית ובכל מאמצינו והשתדלותנו למען האשה והילדים, נוכל רק לעשות את שלנו, לצאת ידי חובתנו, כדי להשיג רמת-חיים מסויימת. אבל את אשר השגנו, אם הרבה ואם מעט, עלינו להעמיד תחת חסותו של השם-יתברך. שכן עם כל כוחותינו ויכולתנו לא נצליח ליצור יותר מאשר "פסולת גורן ויקב". רק ה' יעניק לנו את הצלחת הזרע והגרעין ואת השמחה בהישגנו. כל היודע שעשה את המוטל עליו, יודע מי "מחסי ומצודתי" (תהילים צא-ג).

אם נבנה את סוכתנו בביטחון זה ונקפיד להשתמש רק בחומרים שאינם מסמלים את כוחות האדם וניצול אוצרות הטבע על-ידי חכמת-האדם; אם נפגין את ביטחוננו בה' על-ידי הרחקת כל אל זר מסוכות חיינו - אזי מובטח לנו שכבוד ה' יופיע עלינו ויברך אותנו, והוא יגן עלינו ויאיר את דרכנו וישלח אושר ושמחה במשפחתנו.

בטחון זה יש לו יסוד איתן בתולדות ישראל, בתקופת נדודי ישראל במדבר. ה' גאל אותנו אז מעבדות מצרים, הגן עלינו בעמוד אש וענן, האכיל אותנו מן והשקה אותנו מים מן הצור. הוא היה קרוב אלינו בארץ ציה וצלמות ולימדנו: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כי מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח-ג) - חיינו, שהאדם אינו מתקיים על מעשי-ידיו הוא, אלא על ביטויי החמלה והרחמים של השם-יתברך.

בטחון זה שלמדו אבותינו, והתקווה לעתיד הנובעת הימנו, הם גם נחלת הבנים. חגו את חג-הסוכות, עשו סוכות ושבו בהן שבעת ימים - "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג-מג) - והביטחון לעתיד משתמע מהמלים: "אני ה' אלקיכם" (שם) - אני עודני אתכם, עוד תבנו לי סוכות ועוד אשכון בתוככם. ואם ייגזר עליכם לנדוד דרך מדבריות שממה, מובטח לכם : "ומצוּר דבש אשביעך" (תהילים פא-יז).

מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה

היום אני רוצה לדבר על אהבה אנסה לברר לעצמי מהי אהבה.

כשאני שואל את עצמי האם אהבה היא כח אני בא לשאלה נוספת מהו כח.

על הקדוש ברוך הוא אנו אומרים שהוא אינו גוף ואינו כח בגוף. כאן כבר יש פתח. כי כח בגוף הוא נותן את היכולת להניע את הגוף. ואם נקרא לתנועת הגוף עבודה, נוכל להגיד שכח הוא היכולת לעשות עבודה. כן ניתן למדוד כח בפרמטרים שונים לפי מיקומו של הכח.

כעת כשהבנתי מהו כח אני שב ושואל האם אהבה היא כח בגוף? ברור שאהבה היא רגש היא הרגשה כפי שהראיה היא הרגשה, שמיעה היא הרגשה, אך גם צער ושמחה הם הרגשות, למרות שאותם קשה לנו לסווג בחושים. איזהו החוש המפעיל את האהבה? כי אנו יודעים להגיד שאהבה באה מהלב, וכל ילד יודע שהלב הוא גוש בשר ועל מנת שתצא אהבה מהלב דרוש כח. וכך הגעתי למסקנה שאהבה היא כח.

וכאן אני שואל איזה כח היא האהבה? והייתי מגדיר את האהבה ככח של הגשמה עצמית. כל דבר שאדם רוצה להגשים, דהיינו להוציאו מן הכח אל הפועל, כל זה תלוי באהבה. שככל שיהיה לאדם יותר מאותה המידה של האהבה, כך יקל עליו להגשים את שאיפותיו, את כישרונותיו ויתר מידותיו שכולם יפעלו בקלות ככל שמידת האהבה גדולה.

עדיין לא באנו לבירור המושלם כי יצרנו דרך על פי השערה. נוסיף להתבונן באהבה ונראה שפשיטות האהבה היא המשיכה אל דבר מסוים. האהבה מבטאת את רצון הנתינה.

יוצא שוב שהאהבה היא כח נפשי, הנמשך ומושך, ומניע מן הכח אל הפועל.

אנסה לברר במושגי קבלה היכן נמצאת האהבה?

אנו מוצאים את האהבה בספירת החסד. שספירת החסד היא המבטאת את הנתינה. וכשם שספירת החסד היא אור פנימי ועמוק. היא גם נשמה למידה העוטפת אותה. אך גם לספירת החסד יש נשמה פנימית לה, והיא האהבה. שהיא המפעילה את החסד, את הנתינה. מתוך אהבה באה נתינה. זוהי גמילות חסדים. והיא עולה על יתר האורות הפנימיים. כיוון שכח האהבה הוא האור הפנימי והחיות לכל הספירות. כל הכוחות הנפשיים מופעלים על ידי אהבה כיון שהיא כח הנתינה והיא הפועלת בכל באדם בחי בצומח ובדומם. כל העולם מושתת עליה שנאמר "עולם חסד יבנה".

ועוד נמשיך במעלות הסולם שהצבנו וננסה לחפש את שורשה של האהבה. וכבר קלה הדרך כעת להבין שכל השפע שבא מהשם שורשו באהבה. שבפועל ההתבטאות הכי גשמית של אהבת השם שהוא כח מדבק מאין כמוהו, הוא כח המשיכה של כדור הארץ. שכולו בא מאהבת השם, שהארץ מושכת אליה מכח אהבת השם את כל הגשמיות לתוכה.

כיון שעלית כל כך גבוה, חל עלי כח המשיכה החזק של הארץ המחזיר אותי לקרקע. ורק נותן לי מעט כח לסיים בדברי התעוררות מתוך פרשת השבוע. כמה פעמים מזכיר לנו השם את כח האהבה והנה דבריו

(דברים ל') 1. "וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".

וכמה פסוקים קדימה שוב. 2. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

ועוד כמה פסוקים קדימה שוב. 3. "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".

וכפי האהבה ששם בנו השם, כך נוציא אותה באמצעות כח הנתינה. ונקבל מנות נוספות גדושות של אהבה שהיא מזור ומרפא לכל התחלואים.

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.