שמים וארץ פני תהום ופני המים חשך ואור

במאמר הקודם "גלגל האותיות" העליתי שתי נקודות שלא התבוננתי והתעסקתי בהם עד אז. "פועל יצירה" ו"צפית המרכבה". וקיוויתי שהשם יעזור לי ואוכל להמשיך, ובמשך השבועיים עד הלום אני נכנס ויוצא לנושא והחושך גובר והכל תוהו ובהו, אך לפתע הגיע רוח האלהים בריחוף קליל, מפני התהום לפני המים ויהי אור. המאמר שאני עומד להוריד עדיין יושב כרגע בראשי והוא ארוך מיני ים. וכולי בקשה מהשם שיהיה בעזרי ואוכל לצמצם אותו, ומצד שני שהצמצום לא ינגוס (המילה נגס באה מן הארמית) בעיקר.

אז נתחיל מבראשית בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

מסכת חגיגה דף יב תָּנוּ רַבָּנָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שָׁמַיִם נִבְרְאוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם בּ) "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם", (תַּנְיָא) אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם - אָדָם בּוֹנֶה עַלִיָיה, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַיִת?! שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס ט) "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, וְאַגוּדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ"? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, לְדִבְרֵיכֶם - אָדָם (בונה) [עוֹשֶׂה] שְׁרַפְרָף, וְאַחַר כָּךְ [עוֹשֶׂה] כִּסֵּא?! דִּכְתִיב, (ישעיה סו) "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מח) "אַך יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם, קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם - יַעַמְדוּ יַחְדָּיו". וְאִידָךְ (האחרים בית שמאי ובית הלל איך הם לומדים את המילה יעמדו יחדיו), מַאי "יַחְדָּיו? - דְּלָא מִשְׁתַּלְפֵי מֵהַדָּדִי (שאינם נפרדים זה מזה). (מכל מקום) קָשׁוּ קְרָאִי אַהַדָּדִי? (קשים המקראות זה על זה שפעם מקדים שמים ופעם מקדים ארץ) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כְּשֶׁבְּרָאָן - בָּרַא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, וּכְשֶׁנָטָה - נָטָה אָרֶץ וְאָחַר כָּךְ שָׁמַיִם. מַאי "שָׁמַיִם"? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, שֶׁשָׂם מַיִם. בְּמַּתְנִיתָא תָּנָא (בברייתא שינן), אֵשׁ וּמַיִם, מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּטְרָפָן זֶה בָזֶה וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ. שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בָּדֶרֶךְ, אָמַר לוֹ, אַתָּה, שֶׁשִּׁימַשְׁתָּ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שָׁנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל "אֶתִּין" שֶׁבַּתּוֹרָה, "אֶת" - הַשָּׁמַיִם, "וְאֶת" - הָאָרֶץ, מַאי דָּרַשׁ בָּהֶן? אָמַר לוֹ, אִילוּ נֶאֱמַר, "שָׁמַיִם וָאָרֶץ", הָיִיתִי אוֹמֵר, "שָׁמַיִם וְאָרֶץ" - שְׁמוֹתָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן, וְעַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר, "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", "שָׁמַיִם" - שָׁמַיִם מַמָּשׁ. "אֶרֶץ" - אֶרֶץ מַמָשׁ:"וְאֶת הָאָרֶץ" לָמָה לִי? לְהַקְדִים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. (בראשית א) "וְהָאָרָץ הָיְתָה תּוֹהוּ וָבֹהוּ", מִכְּדֵי שָׁמַיִם מַתְחִיל בְּרֵישָׁא, מַאי שְׁנָא דְּקָא חֲשִׁיב מַעֲשֶׂה אֶרֶץ? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְעֲבָדָיו, הַשְׁכִּימוּ לְפִּתְחִי! (למחר) הִשְׁכִּים וּמָצָא נָשִׁים וַאֲנָשִׁים, לְמִי מְשַׁבֵּחַ? - לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁכִּים וְהִשְׁכִּים. תַּנְיָא (יש ברייתא), רַבֵּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיוֹת שֶׁרוֹאוֹת - וְאֵינָן יוֹדְעוֹת מַה הֵם רוֹאוֹת, עוֹמְדוֹת - וְאֵינָן יוֹדְעוֹת עַל מַה הֵן עוֹמְדוֹת. הָאָרֶץ, עַל מַה (היא) עוֹמֶדֶת? עַל הָעַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב ט) "הַמַּרְגִיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן", וְעַמּוּדִים - עַל הַמָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קלו) "לְרוֹקֵעַ הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם". וּמַיִם - עַל הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם קד) "עַל הָרִים יַעַמְדוּ מַיִם". וְהֶהָרִים - עַל רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס דּ) "יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ". וְהַרוּחַ - בִּסְעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קמח) "רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ". וּסְעָרָה - תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לג) "וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים הִיא עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לב) "יַצֵב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְיֵשׁ אוֹמְרִים, (על) שִׁבְעָה עַמוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ט) "חָצְבָה עֲמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה". רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ אוֹמֵר, עַל עַמּוּד אֶחָד עוֹמֶדֶת, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם י) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

ננסה להבין מה שורש המחלוקת של בית הלל ובית שמאי- כבר התייחסתי לזה במאמרי "כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא" – 25 למרס 2010 וכדאי וחשוב ללכת לשם ולראות את כל המאמר.

ולכאן הביא רק את סופו: "וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות. ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח. ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה".

כאן חייב אני להביא את דברי המהרש"א למרות שזה סטיה גדולה מעניינו אך גם הוא נכנס לבאר שיטת בית שמאי ובית הלל, וגם מבאר לנו עניין לימוד לשמה ושלא לשמה, שגם הוא קשור לעניינו ואלו דבריו:

מבאר המהרש"א על סנהדרין דף צט/ב – "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא כו' שנאמר או יחזיק במעוזי וגו'. ר"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה הוא רפה וחלש בתורה וקרוב הוא לעזוב ממנה מפני המלעיגים עליו אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פניו נגד המלעיגים ומחזיק בה שעל כן נקראת התורה עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגו' וזה שאמר או במקום אם יחזיק במעוזי לעסוק בה לשמה יעשה שלום לי וגו' כפל הענין השלום לו יתברך ב"ה כי שני העולמות שלו יתברך ב"ה הם והיפך הענין כי בראשונה הקדים העשיה לשלום יעשה שלום לי ובשניה הקדים השלום לעשיה שנאמר שלום יעשה לי לפי שבפמליא של מעלה השלום הוא בעצמות ועל כן סמך השלום לו יתברך ב"ה אלא שע"י חטא באה הקטגוריא בפמליא של מעלה שיש מלמדים על האדם זכות ויש מלמדים חובה וזה שלומד לשמה עושה השלום העצמי בפמליא של מעלה אבל בפמליא של מטה סמך העשיה לו יתברך ב"ה לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה כמו שנאמר בבריאת עולם שאמר שלום אל יברא שהוא כולו קטטה אלא שע"י מעשה האדם שלומד לשמה נעשה שלום בפמליא של מטה. ושאמר כאילו בנה פלטרין של מעלה כו'. רצונו לומר דרך בשר ודם שאי אפשר לבנות העליה קודם שבונה הבית שהוא היסוד לו אבל מעשה אלהים שברא בנה השמים העליונים ואח"כ הארץ התחתונית כמו שכתוב בפרק אין דורשין לדעת בית שמאי השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ והנה העוסק בתורה לשמה הפליא לעשות כמעשיו ית' ב"ה שהוא בונה בתחלה פלטרין של מעלה דהיינו שמקיים עולם של מעלה ואח"כ מקיים עולם שלמטה כמו שכתוב ושמתי דברי בפיך וגו' כמו שהיה דברי בבריאת עולם שמים ואח"כ ארץ כן שמתי בפיך לקיים פמליא של מעלה שהוא לנטוע שמים ואח"כ שלמטה ליסוד ארץ. ושאמר אף מגין כו' שנאמר ובצל ידי כסיתיך וגו'. כי צל ידו ורשותו הוא עולם ומלואו ואמר כי בכלל צל ידו ומגינו שמגין על כל העולם כסיתיך רצונו לומר בשבילך ושאמר לוי אף מקרב הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי וגו' כי לפי הענין היה לו לכתוב ולאמר לישראל או ליהודה עמי אתה אבל אמר לציון לפי שכבר אמר הנביא הושע ואמרתי ללא עמי ישראל בגלותם שתהיו עמי אתה בגאולה לעתיד אמר הנביא ישעיה ולציון כי ע"י שתהיו מצוינים בהלכה לעסוק בתורה לשמה תהיו נקראים עמי אתה בגאולה":

אני חוזר לענייננו. יותר משרציתי להביא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל רציתי לקחת מתוך דבריהם את המילה "ברא" ששניהם שואלים מה "נברא" תחילה. וזה מחזיר אותנו שוב לבראשית "בראשית ברא" ואנסה להאיר על המילה "ברא" וכך אומר האבן עזרא: "ברא - רובי ממפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין וכן אם בריאה יברא ה'. והנה שכחו ויברא אלהים את התנינים ושלש בפסוק אחד ויברא אלהים את האדם. וברא חשך שהוא הפך האור שהוא יש ויש דקדוק המלה ברא לשני טעמים זה האחד והשני לא ברה אתם לחם. וזה השני ה"א תחת אלף כי כמוהו להברות את דוד כי הוא מהבנין הכבד הנוסף ואם היה באל"ף היה כמו להבריאכם ומצאנו מהבנין הכבד ובראת לך. ואיננו כמו ברו לכם איש רק כמו וברא אתהן. וטעמו לגזור ולשום גבול נגזר והמשכיל יבין".

ועוד מפרש: פירוש הכתב והקבלה על מלת ברא (ארוך ומיגע אך יגעת ומצאת תאמין J)

ברא. עיקר שרשו לרש"פ שתי אותיות בר, וענינו ברירה, כי הבריאה היא ברירה מחשבית לברור דבר אחד מסוג האפשר כולו כדי להמציאו לפועל, על דרך משל היוצר יש ספוק בידו לעשות כלים מכלים שונים, והוא מחשב איזה כלי יעשה, ואם גומר בדעתו לעשות קערה, יפול על גמר המחשבה ההיא לשון בריאה (שאפפען) ולומר שברא קערה דהיינו שבירר מחשבת הקערה משאר המחשבות על הכלים שאפשר לו לעשות, אמנם לא שייך לומר לשון בריאה כ"א בפעולת הבורא ית' לא באדם, כי מחשבתו איננה פועלת כלום, אבל מחשבתו ית' בעשיית דברים הוא מציאותו וגמרו. ומה שנאמר אצלו ית' גם לשון עשייה ויצירה, הוא בבחינת הנברא לפי שינוי העניינים שבו, כי בבחינת שנברר במחשבתו ית' משארי האפשריים יפול בו לשון בריאה ובבחינת מציאותו בפועל יפול בו לשון עשייה ובבחינת תארו וצורתו יפול בו לשון יצירה, אבל בבחינת הבורא אין שם מדרגות בעשייתו, כי כל מה שהוא בורא הוא מיד גם כן נעשה ונוצר בקומתו וצביונו, וכן ויד ברא (יחזקאל כ"א) לרש"י ורד"ק הוא מן ברו לכם איש, וכן אמר בספר הבהיר, חשך דלא הוי ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה קרא ביה בריאה, על מה דאמר בקרח בואם בריאה יברא ה', ואמר הגר"א המפרשים אשר יאמרו שהוראת ברא דבר מחודש יש מאין, מה יענו על ויברא ה' את התנינם, וכן ויברא ה' את האדם בצלמו, אמנם הנראה כי לשון בריאה נאמר על עצם הדבר ואפילו יש מיש, ולשון יצירה על ציור הדבר, כגון האברים באדם כמותו ואיכותו בגודל מדתו, ולשון עשי' על תקון הדבר בשלימותו אף בדברים שחוץ לגופו, כמו ויעש להם כתנות, עשה לי את החיל, עשה את כל הכבוד וכיוצא, כי תוארי הנמצאים נחלקים על שלשה אלה והוא, העצם, המקרה הדבוק, והמקרה שאינו דבוק, דרך משל כלי עץ, העץ הוא העצם, תואר השולחן בכמות הוא המקרה, כי לכל אשר יחפוץ הפועל יטנו אם להיותו קערורי או מרובע בצלעותיו, וזה המקרה דבוק הוא אל העץ ולא יתפרד ממנו, אמנם תקונו ואופן יפיו הוא מקרה שאינו דבוק, כמו משיחת הששר והוד גוונו, וזה אינו רק נצמד אליו ונטפל אצלו, שלשה אלה תנאי הנמצאים נקבו בשמות בריאה יצירה עשי', מלת בריאה הונחה להורות על חדוש העצם אשר אין בכח הנבראים לחדשו, כגון הדומם הצומח וכל מיני מתכיות, יצירה הונחה על צורת הדבר בכמות והוא במקרה הדבוק, עשי' הונחה על תקון עשייתו והוא מקרה שאינו דבוק, ואצל בריאת האדם נאמרו שלשתן, ויברא א' את האדם בצלמו, ויצר ה' א' את האדם, נעשה אדם בצלמנו, בריאה לעומת נשמתו צלם אלהים, יצירה על ציור ותואר אבריו, ועשי' על אופן תקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותו, כמו ויעש ה' כתנות עור וילבישם, לכן נאמר ויברא ה' את התנינם כי הם בבחינת העצם, וכן תקנו קדמונינו בברכת הנהנין בורא פרי, כי אינו בכח הנבראים לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה', וכן אמר יוצר אור ובורא חשך, מפני שהעצם והמקרה יבחנו בבחינת דבר מי מהם יקום כמו שראינו בחומר המים אשר נמצאו לו שתי תכונות שונות קרה ולחה, ולא ידענו איזה מהן עצם ואיזו מקרה, אמנם כאשר יתפשרו המים אז הקרירות הולך ממנו ורק הלחות לבדו קיים, ומזה נדע שהלחות עצם לו ולא הקרירות, וכן בשתי תכונות המתנגדות האור והחשך, כאשר חשך השמש בצאתו יעדר האור ונשאר החשך קיים. וכן בעצם היום כשיסוגר הבית והחלונות מבוא האור יגיע חשך ויתפשט בכל פנות הבית ולא נודע אופן הגעתו, ומזה נדע כי הוא עצם הבריאה, אמנם דוחה את החשך עד מקום שקרני נגהו מגיעות וכאשר יעדר מקבילו אז נשאר קיים על מתכונתו, לכן על חדוש החשך נאמר בריאה, בורא חשך, בעבור שהוא חומר עצם שאין כח באדם לדעת תוארו, ועל זכות האור הונחה מלת יצירה כי גבול שם לו לדחות החושך כפי כח ממשלתו והפקת נגהו, כמו צורת הכלי הוא בכמות כן צורתו הוא בגבולו אשר לא יעבור":

עוד צטטות קצרות לענין הבראיה:

ספר יצירה- שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים והאויר מכריע בין האש ובין המים:

פירוש ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה - ורויה מרוח - מאויר שהוא רוח, אבל לא רצה להזכיר רק האבות בלבד כדי לבאר ראש כל תולדה ותולדה, ולכך אמר לשון תחלה, כי האדם חותם גדול שיש בו תחלה וסוף כלל כל הנבראים, וכן שמים נבראו תחלה שהוא תחלת הנפרדים. ולא רצה לדבר אלא מן ההתחלה שהם האמות, כי כל תולדה ותולדה בכח החתימה שהם חתומות באבות יעשו תולדות, אבל אם יפרדו מן האבות אפילו יחתמו בתולדות האבות לא יעשו תולדות, כי כל הדברים חוזרים לשרש עיקרם:

אנו מתקרבים לסיום למי שהגיע עד כאן אני ממליץ ראשית לעבור כמה פעמים על המאמר פעם ראשונה לקרוא אותו ברצף, ופעם שנייה לפי הפסקאות ולהתבונן בכל פיסקא, ופעם שלישית תוך הקריאה לגשת למקורות ככל האפשר ובפרט למאמר שאני מביא בבלוג מחודש מרס דאשתקד. בחלק מהמאמרים ביארתי בסוגרים מילים קשות ובחלק לא הכל לפי הצורך.

וכעת אנסה גם לחבר את הדברים מהרעיון שהוביל אותי, והוא לנסות לתת אור על הנקודה של "צייר הלב". וכך עלה לי במהלך חשיבתי: (משלי יט כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם:

המחשבות בלב בחינת אין סוף החכה-הקרס- קוצו של היו"ד תופסת מחשבה זוהי האצלה שהמחשבה הוסתה ממרוצתה אל מקום המקום הוא הבריאה התחום שאליו נאצלה המחשבה זוהי בריאה ציור קוי המחשבה היא היצירה מילוי הקוים דהיינו נתינת נפח למחשבה היא העשיה. ועניין עצת היא תקום עצת ה'- עצ הדעת עצ החיים עצה.

כך חברתי הכל לבריאה שאני קושר את הבריאה אם היצירה כאחת שאחת תוחמת והשנייה מציירת. ואז דרך המילה "ברא" אני מפתח את הרעיון. ואנו רואים זאת במחלוקת בית שמאי ובית הלל לאורך כל דרכם. שניהם מבינים את אותו עניין ובניסיונם לבאר לנו את מהלך הבריאה נכנסים לפולמוס מעניין, איך לקיים את אורך החיים בזה העולם, לשמה או שלא לשמה. ונפסק ההלכה שמתוך שלא לשמה יגיע לשמה. דהיינו שמיים תחילה או ארץ תחילה. ומכל זה אנו למדים דרך בהדבקות בשם דרך צייר הלב.

ונרחיק לכת ונציע דרך עבודה שמתחילה בהתבודדות או בהתבוננות לתת למחשבות לרוץ ואט אט להצטמצם עד כדי מחשבה אחת. לתפוס אותה בקרס (בחכה). ואט אט לרשום בלב ולנפח. בשלב הבא ננסה גם את אותה המחשבה לסלק ולהישאר בלי מחשבה כלל. התרגול קשה וכדאי לחזור עליו פעמים רבות, וכשנהיה בקיאים בזאת כשכל המחשבות הלכו ונעלמו, ננסה לצייר (ורק בציור לא בדמיון) את הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו עומדים סביבנו ואנו מצפים לשמוע מהם או ממנו את דבר השליחות. ההבדל שבין דמיון לציור, שבדמיון אנו מנסים לתת תיאור גשמי ואז אנו חוטאים בכוונה, שאין לקדוש ברוך הוא לא גוף ולא צורה ולא שום דמיון. ואילו בציור אנו יודעים במודעות שהוא שם, אך לא מכניסים שום פרט מגשם. כפי שבחלום אנו רואים דבר מסוים, וכשאנו ערים ומנסים לראות מה ראינו בדבר המסוים לדוגמא פיל. לרוב נראה שאין לנו שום פרט מזהה מן הפיל רק רושם של פיל. זהו תהליך הציור. וכפי שנרבה בתרגול נתקדם, ואולי עוד נגיע לצפיית המרכבה. ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים. ברוך ה' לעולם יום יום.