הימים הללו (שבעת ימי החג) יש להם משום-כך אופי כפול: של חולשה ושל כוח, של ארעיות ושל יציבות, של רגעיות ושל נצחיות. הסכך
והדפנות מסמלים את השלום הנצחי, שעליו למדים אנו ממצות סוכה. צא וראה סוכה זו! יכול אתה לבנותה מאבני-גזית, או מקרשים קלים. אין בזה הבדל לגבי כשרות הסוכה. גם בזו וגם בזו יכול השלום לשרור, ומשתיהן עלול השלום לברוח. שלום-הבית ושמחת-הבית תלויים בתנאים אחרים לחלוטין. העיקר הוא אופיו של הבית, אשר הדפנות אינן אלא מקיפות אותו, ואופיו של החוג המשפחתי, ועיקרהעיקרים הוא, מי מגן על החוג הזה ותחת חסותו של מי עומד הבית. התשובה על שאלה זו עונה גם על שאלת שלום-הבית.
רצון הבורא הוא, שתקבע לעצמך גבול עלי אדמות ותשים לך סייג. לא תוכל למלא את התפקיד שהטיל עליך בוראך, אלא אם כן יש לך תחום ברור ומדויק בו ניתן לך להשתרע ולפתח באין מפריע את הכוחות אשר העניק לך ה' להשגת המטרה אשר הציב לפניך. רק דור אשר איבד את האמונה בה' ובעצמו, שאינו מאמין עוד בזכויות האדם בן-החורין ובמעשי ה' המולך בעולם. - רק דור כזה יגיע ביאושו לכלל דעה נפסדת כזאת, שאפשר להקים בית ישע לבני-אדם על הריסות זכויותיו של הפרט, ולבנות בית ישע לעם על חורבות בתי המשפחות.
לא כן אלוקיך, ישראל! כשם שבפסח התחיל ייסודה של האומה על-ידי ייסוד הבתים; כשם שהקדים ה' לארגן אותנו במסגרת של אבות, אמהות, אחים ואחיות, ורק לאחר כן ארגן את כולנו במסגרת של עם ואומה; כשם שבקרבן הראשון שימשו המשקופים ומזוזות הבתים במקום המזבח; כך גם קיומנו כעם, שאותו אנו חוגגים בחג-הסוכות, מבוסס על קיום בתינו המוקדשים לה'. ובדומה לפסח כך גם בסוכות חוגגים אנו את החג בעיקר בחוג המשפחה.
עלינו להקים את הדפנות החוצצות בין חוג אחר למשנהו, עלינו להתאמץ ולבנות לנו את התחום הזה של הפעילות הביתית בצורה חזקה ויציבה ככל שנוכל. לצורך בנין זה משתמשים אנו גם במוצרי הטבע וגם במוצרי מלאכת-ידנו. גם אם כוחותינו לא יספיקו אלא להקמת "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" (סוכה ו:) - יהא די גם בדפנות אלו כדי לסמן את הגבול לעצמאות הביתית, ויספיק המקום להחזיק "ראשו ורובו ושלחנו" (סוכה ג,), ושלא תהא "דירה סרוחה" (שם ד.), ושלא יהא "מצטער" (שם כו.) - דהיינו שיגור שם רק מפני הדחק.
המסגרת העצמאית של המשפחה, והנוחיות, הינן תנאי מוקדם לשלום-הבית. להן עלינו לשאוף בכל כוחנו ומרצנו. אנו טורחים בעמל ויגיעה כדי להשיגן. אולם, אבוי להם לאנשים הרואים בשני גורמים אלו את מגיני ביתם! אבוי להם, אם יראו בחוקי הטבע הקבועים, שאינם ניתנים לשינוי, את המגינים עלינו ועל בתינו! אבוי להם, אם ישלו את עצמם כי הפירות אשר הבשילו תחת ידם, או המוצרים המפוארים של מלאכת-ידם וחכמתם, די בהם כדי לשמור את בתיהם מכל רע! הם הקימו את הדפנות, אבל הסיחו דעתם מן הסכך, או שהיו סבורים כי יוכלו להתקין להם סכך מלאכותי מעשה-ידיהם. אבוי להם, אם יקימו את מזבח הבית לפולחן כוחות-הטבע העיוורים, או אם יאמרו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח-יו). הללו אינם מבינים, כי מוצרי הטבע ומלאכת ידיו של אדם אינם מביאים את אושר הבית, אלא מהווים רק את התנאי המוקדם. הם נותנים רק את השורשים, את הגזע, את הענפים, את העלים, את השבילים ואת הכלים והאמצעים לאושר, אבל כדי להגיע אל שלום הבית והמשפחה עלינו לצפות לחסדי שמים, ותפילתנו תצמיח לנו את הפרי הנשגב הזה, את ברכת השלום.
הנה חג-הסוכות, למשל: לא הדפנות, בין אם הן רופפות ובין אם הן מוצקות, מהוות תנאי לכשרות הסוכה, כי אם דווקא הסכך הוא הקובע את כשרות הסוכה והוא הנותן את השם למצות הסוכה. בצילו אנו מסתופפים ושמחים לפני ה' שבעת ימים. סכך זה אינו חומר גולמי מן הטבע שיד אדם טרם נגעה בו: "אין מסככין במחובר" (סוכה יא. רש"י), גם אינו עשוי מפירות בשלים שהם יפים לאכילת אדם ומקבלים טומאה: "כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו" (שם משנה). כל שאין גידלו מן הארץ אלא נוצר בידי האדם השולט על כוחות הטבע, עשוי להטעות בתור סכך כאילו כוחות האדם מספיקים כדי להגן על שלום הבית ושמחתו. רשאים אנו רק ליצור, את הדפנות, את הגבולות שתחם לנו ה'. באמצעים השונים שהעניק ה' לבני-האדם. ואילו הסכך צריך שיהיה גידולו מן הארץ, פרי ההתפתחות הטבעית של הארץ, אבל לא כשהוא מחווה חלק ביתי-נפרד מן הארץ, דהיינו שהוא מחובר לה. צריך אדם לעבד את הסכך, אבל לא להפכו לכלי, וגם לא יהא ראוי לו לאכילה. כל אוצרות הטבע וכל מעשי ידיו וחכמתו של האדם כשרים לתרום חלקם לסוכת השלום, אבל הם יהיו רק "פסולת גורן ויקב" (שם יב). הגרעין והפרי, שלום הבית ושמחתו, הם מתנת ישע שנתן השם-יתברך לברואיו.
גם העשיר שבעשירים לא יוכל לוותר על חסות זו של ה', וגם העני שבעניים מובטח לו שיזכה בה גם הוא. כל השוני הוא רק בדפנות, שבהן נבדלים הארמונות המוצקים מן הצריפים הרעועים, ובהן באים לידי ביטוי העושר או העוני - אבל המחסה הגדול. המקנה לנו את שלום-הבית, הוא הסכך. על-כן עלינו להיות צנועים אבל מרוצים ושמחים.
הדעה המסולפת, שיכול אדם להגיע לידי בטחון ושלום רק על ידי הפגנת כוחו שלו, על-ידי חישובים מדויקים וחכמת אדם, אינה אלא מרחיקה את השלום. היא גוזלת את השלוה ביום ואת המנוחה בלילה, היא שולחת לנו את הפחד והדאגה ללוותנו בדרך החיים. אבל אנו יודעים: "הן לא בידם טובם" (איוב כא-טז). לא בידינו היא להגיע אל שלימות האושר. בהקמת הבית ובכל מאמצינו והשתדלותנו למען האשה והילדים, נוכל רק לעשות את שלנו, לצאת ידי חובתנו, כדי להשיג רמת-חיים מסויימת. אבל את אשר השגנו, אם הרבה ואם מעט, עלינו להעמיד תחת חסותו של השם-יתברך. שכן עם כל כוחותינו ויכולתנו לא נצליח ליצור יותר מאשר "פסולת גורן ויקב". רק ה' יעניק לנו את הצלחת הזרע והגרעין ואת השמחה בהישגנו. כל היודע שעשה את המוטל עליו, יודע מי "מחסי ומצודתי" (תהילים צא-ג).
אם נבנה את סוכתנו בביטחון זה ונקפיד להשתמש רק בחומרים שאינם מסמלים את כוחות האדם וניצול אוצרות הטבע על-ידי חכמת-האדם; אם נפגין את ביטחוננו בה' על-ידי הרחקת כל אל זר מסוכות חיינו - אזי מובטח לנו שכבוד ה' יופיע עלינו ויברך אותנו, והוא יגן עלינו ויאיר את דרכנו וישלח אושר ושמחה במשפחתנו.
בטחון זה יש לו יסוד איתן בתולדות ישראל, בתקופת נדודי ישראל במדבר. ה' גאל אותנו אז מעבדות מצרים, הגן עלינו בעמוד אש וענן, האכיל אותנו מן והשקה אותנו מים מן הצור. הוא היה קרוב אלינו בארץ ציה וצלמות ולימדנו: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כי מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח-ג) - חיינו, שהאדם אינו מתקיים על מעשי-ידיו הוא, אלא על ביטויי החמלה והרחמים של השם-יתברך.
בטחון זה שלמדו אבותינו, והתקווה לעתיד הנובעת הימנו, הם גם נחלת הבנים. חגו את חג-הסוכות, עשו סוכות ושבו בהן שבעת ימים - "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג-מג) - והביטחון לעתיד משתמע מהמלים: "אני ה' אלקיכם" (שם) - אני עודני אתכם, עוד תבנו לי סוכות ועוד אשכון בתוככם. ואם ייגזר עליכם לנדוד דרך מדבריות שממה, מובטח לכם : "ומצוּר דבש אשביעך" (תהילים פא-יז).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שלום וברכה
תגובות ענייניות יתקבלו בברכה