דרכי השגה 5

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

המשך- פרק ג'

בפרק הזה נדבר מהכרת הצלם אלוהים מז' ספירותיו התחתונות המתלבשות בגוף ואופן חלוקתם בבחי' בג"ד כפר"ת, וכמו כן נוסיף תרגילים כללים לברור ותיקון הצלם משבירתו. וקודם שנתחיל לדבר מעניין תיקון הצלם אלהי'ם בעבודה רוחנית, נבאר את החלוק שבין חכמה דקדושה המושגת ע"י העבודה הרוחנית שבה אנו עוסקים, לבין הדרכים שמשתמשים העכו"ם כגון במזרח הרחוק להשגת רוחניות, דהנה הזכרנו בפרק הקודם דהצלם אלהי'ם בשבירתו הוא בבחי' עץ הדעת טוב ורע, ובו היה הנסיון של אדם הראשון, אדה"ר הצטוה לא להתעסק בבחי' השבירה שבצלם אלהי'ם בכדי שלא יפול ח״ו מהבחי' הרוחנית לגשמיות, אך הנחש פיתה את חוה להתעסק בתיקון הצלם אלהי'ם ולבסוף נכשלו ונפלו לבחי' הגשמית בחי' מיתה, והנחש הוא בחי' המח שיורד בתוך עמוד השדרה שבו יורד השפע הרוחני ומורגש בז' בלוטות בג״ד כפר״ת, ואותו נחש פיתה אותם כן להתעסק עם הרגשות שהם קשורים ברוחני וגשמי שעל כן הם בבחי' עץ הדעת טוב ורע, [ומה שהנחש פיתה דווקא את חוה יבואר בדברנו בפרק זה שהחוש המרגיש את הרגשות הרוחניים הנשפעים לאדם זה מבחי' בינה שזה בחי' אשתו של אדם שזה בחי' חוה שנמשכה להרגשים של הצלם אלהי'ם], וכיום עבודתנו לתקן את בחי' אותו נחש קדמוני כלומר לתקן את הצלם אלהי'ם משבירתו ואזי כל השפע הנשפע מהמוחין יהיה ג"כ רוחני בלא אחיזת הגשמיות ויהיה בבחי' עץ החיים כנ"ל. ואותו נחש שהוא העובר בתוך עמוד השדרה הוא בחי' "נחש בריח תיכון" המוזכר בתקוני זוהר שהוא נחש בבחי' יושר, שעולה ביושר בתוך עמוד השדרה דרך הז' בלוטות, אך ישנם עוד ב' נחשים והם מכונים "נחש עקלתון" שהם מסתובבים מסביב עמוד השדרה ואינם עוברים בתוך עמוד השדרה, ומכיוון שאינם עוברים בתוך עמוד השדרה דרך הז' בלוטות על כן מצד אחד יותר קל להשיגם, וכמו שבגשמיות קל יותר לעלות בצורה עיגולית מאשר לעלות ביושר שאז העליה יותר קשה, אך כיון שאותו נחש אינו עובר דרך הצלם אלהי'ם ואין השגתו תלויה בתקון השבירה של הצלם אלהי'ם על כן אלו שעולים להשיג דרך בחי' נחש עקלתון נשארים תמיד בשבירה, ואם כן אליבא דאמת אף פעם אינם מתעלים ומשיגים השגה רוחנית אמיתית שהרי תמיד כליהם שבורים ולא שייך שישגו כלום, ועל כן הם תמיד שקועים בתאוות גשמיות שנובעים מהשבירה של הצלם אלהי'ם.

וזהו החילוק בין השגת החכמה דקדושה שבאה ע״י עבודה רוחנית בתיקון "נחש בריח תיכון" התלוי בתיקון השבירה שבצלם אלהי'ם לבין חכמות חיצוניות המושגים ע״י עליה בבחי' "נחש עקלתון" אשר באמת כל חכמתם אינה כלום כיון שאין להם שום כלי להשיג השגה רוחנית באמת,

ונביא את דברי הזוה״ק אָמַר רַבִּי אַבָא יוֹמָא חַד אִעַרְעָנָא בְּחַד מָתָא מֵאִנּוּן דְּהֲווּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵהַהִיא חָכְמְתָא דְּהֲווּ יָדְעִין מִיּוֹמֵי קַדְמָאֵי וְהֲווּ אַשְׁכְּחָן סִפְרִין דְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, וּקְרִיבוּ לִי חַד סִפְרָא. וְהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דִּרְעוּתָא דְּבַּר נָשׁ אִיכַוֵּון בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מִלְּעֵילָא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא רְעוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, אִי רְעוּתֵיהּ אִיכַוִּין בְּמִלָּה עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ לְהַהִיא מִלָה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. (תרגום) אָמַר רַבִּי אַבָּא, יוֹם אֶחָד נִפְגַּשְׁתִּי בְּעִיר אַחַת מֵאוֹתָם שֶׁהָיוּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים, וְהָיוּ מוֹצְאִים סְפָרִים שֶׁל הַחָכְמָה שֶׁלָּהֶם, וְקֵרְבוּ לִי סֵפֶר אֶחָד, וְהָיָה כָּתוּב בּוֹ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם מִתְכַּוֵּן בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּךְ מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִלְמַעְלָה כְּמוֹ אוֹתוֹ הָרָצוֹן שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ. אִם רְצוֹנוֹ הִתְכַּוֵּן לְדָבָר עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ, הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ הַדָּבָר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה אֵלָיו.

וְאִי רְעוּתֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִיכַוֵּין בֵּיהּ, אִיהוּ אַמְשִׁיךְ לְהַהִיא מִלָּה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ אָמְרִי דְּעִקָּרָא דְּמִלְּתָא תַּלְיָיא בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא וּבִרְעוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא, וּבְדָא אִתְמְשַׁךְ מִלְּעֵילָא לְתַתָּא הַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ. (תרגום) וְאִם רְצוֹנוֹ לְהִתְדַּבֵּק בַּצַּד הָאַחֵר וּמִתְכַּוֵּן בּוֹ, הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה אֵלָיו. וְהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁעִקַּר הַדָּבָר תָּלוּי בְּדִבּוּרִים וּבְמַעֲשֶׂה וּבְרָצוֹן לְהִתְדַּבֵּק, וּבָזֶה נִמְשָׁךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ.

וְאַשְׁכַּחְנָא בֵּיהּ כָּל אִנּוּן עוֹבָדִין וּפוּלְחָנִין דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי וּמִלִּין דְּאִצְטְרִיכוּ לוֹן וְהֵיאַךְ רְעוּתָא לְאִתְכַּוְּונָא בְּהוּ בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְגַבַּיְיהוּ. כְּגַוְונָא דָא מַאן דְּבָעֵי לְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא לְכַוְּונָא בְּהַהִיא מִלָּה תַּלְיָיא מִלְּתָא לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ מֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא מִלָּה. (תרגום) וּמָצָאנוּ בוֹ כָּל אוֹתָם מַעֲשִׂים וַעֲבוֹדוֹת הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וּדְבָרִים שֶׁהִצְטָרְכוּ לָהֶם, וְאֵיךְ הָרָצוֹן לְהִתְכַּוֵּן בָּהֶם כְּדֵי לִמְשֹׁךְ אוֹתָם אֲלֵיהֶם. כְּמוֹ זֶה מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִדָּבֵק לְמַעְלָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּרִים וּבִרְצוֹן הַלֵּב לְכַוֵּן בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר תָּלוּי הַדָּבָר לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ אֵלָיו מִלְמַעְלָה לְמַטָּה וּלְהִדָּבֵק בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר.

וְהֲווּ אָמְרֵי כַּמָּה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמָּה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא, אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא. אִי בְּקוּדְשָׁא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִתְעֲבִיד מְמַנָּא שַׁמָּשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִנּוּן שְׁאָר מַלְאָכִין. כְּמָה דְּהָכִי אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְקָאִים בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. (תרגום) וְהָיוּ אוֹמְרִים, כְּמוֹ שֶׁבֶּן אָדָם נִמְשַׁךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה - כָּךְ גַּם מוֹשְׁכִים אוֹתוֹ כְּשֶׁיּוֹצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. וּבַמֶּה שֶׁנִּדְבַּק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִמְשַׁךְ אַחֲרָיו - כָּךְ נִדְבָּק בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם. אִם בְּקֹדֶשׁ - בְּקֹדֶשׁ, וְאִם בְּטֻמְאָה - בְּטֻמְאָה. אִם בְּקֹדֶשׁ, מוֹשְׁכִים אוֹתוֹ לְאוֹתוֹ הַצַּד וְנִדְבָּק בּוֹ לְמַעְלָה וְנַעֲשֶׂה מְמֻנֶּה שַׁמָּשׁ לְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּבָּה בֵּין אוֹתָם שְׁאָר מַלְאָכִים. כְּמוֹ שֶׁכָּךְ נִדְבָּק לְמַעְלָה וְעוֹמֵד בֵּין אוֹתָם קְדוֹשִׁים, שֶׁכָּתוּב וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. 

הָכִי נָמֵי כְּגַוְונָא דָא. אִי בִּמְסָאֳבָא,  מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְעֲבִיד כְּחַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְדַּבְּקַא בְּהוּ וְאִנּוּן אִקְרוּן נִזְקֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא נָטְלִין לֵיהּ וְשָׁאֲבִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם בְּהַהוּא אֲתַר דְּדַיְינֵי לוֹן לִבְנֵי מְסָאֳבָא דְּסָאִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ וְרוּחַיְיהוּ, וּלְבָתַר אִתְדָּבַּק בְּהוּ. וְאִיהוּ נִזְקָא כְּחַד מֵאִנּוּן נִזְקֵי דְעָלְמָא. (תרגום) כָּךָ גַּם כְּמוֹ זֶה. אִם בְּטֻמְאָה, מוֹשְׁכִים אוֹתוֹ לְאוֹתוֹ הַצַּד וְנַעֲשֶׂה כְּאֶחָד מֵהֶם לְהִדָּבֵק עִמָּם, וְהֵם נִקְרָאִים נִזְקֵי בְּנֵי אָדָם. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, לוֹקְחִים אוֹתוֹ וְשׁוֹאֲבִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁדָּנִים אֶת בְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁטִּמְאוּ עַצְמָם וְרוּחָם, וְאַחַר כָּךְ נִדְבָּק בָּהֶם, וְהוּא מַזִּיק כְּאֶחָד מֵאוֹתָם מַזִּיקֵי הָעוֹלָם.

אֲמִינָא לוֹן בָּנַי קְרִיבָא דָא לְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אֲבָל אִית לְכוּ אִתְרַחֲקָא מֵאִנּוּן סִפְרִין (אלין) בְּגִין דְּלָא יִסְטֵי לִבַּיְיכוּ לְאִלֵּין פּוּלְחָנִין וּלְכָל אִנּוּן סִטְרִין דְּקָאֲמַר הָכָא דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם (לא) תִּסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כָּל סְפָרִים אִלֵּין אַטְעַיָּין לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דִּבְנֵי קֶדֶם חַכִּימִין הֲווּ, וִירוּתָא דְּחָכְמְתָא דָא יָרְתוּ מֵאַבְרָהָם דְּיָהַב לִבְנֵי פִּלַּגְּשִׁים, דִּכְתִיב , וְלִבְנֵי הַפִּלַּגְּשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּלְבָתַר אִתְמַשְׁכוּ בְּהַהִיא חָכְמָה לְכַמָּה סִטְרִין. (תרגום) אָמַרְתִּי לָהֶם, בָּנַי, דָּבָר זֶה קָרוֹב לְדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל יֵשׁ לָכֶם לְהִתְרַחֵק מֵאוֹתָם הַסְּפָרִים [הללו] כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְטֶה לִבְּכֶם לָעֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ וּלְכָל אוֹתָם הַצְּדָדִים שֶׁאָמַר כָּאן שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם [לא] תִּסְטוּ מֵאַחַר עֲבוֹדַת הַקָּבָּה, שֶׁהֲרֵי כָּל הַסְּפָרִים הַלָּלוּ מַטְעִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם, מִשּׁוּם שֶׁבְּנֵי קֶדֶם הָיוּ חֲכָמִים, וִירֻשַּׁת הַחָכְמָה הַזּוֹ יָרְשׁוּ מֵאַבְרָהָם שֶׁנָּתַן לִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים, שֶׁכָּתוּב וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וְאַחַר כָּךְ נִמְשְׁכוּ בְּאוֹתָהּ חָכְמָה לְכַמָּה צְדָדִים.

אֲבָל זַרְעָא דְּיִצְחָק חוּלָקָא דְיַעֲקֹב לָאו הָכִי, דִּכְתִיב, וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, דָּא חוּלָקָא קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבְרָהָם, וְנָפַק מֵהַהוּא עַדְבָא וּמֵהַהוּא סִטְרָא, יַעֲקֹב מַה כְּתִיב בֵּיהּ וְהִנֵה יְיָ נִצָּב עָלָיו. וּכְתִיב, וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגו'. בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ תָּדִיר דִּכְתִיב , וּבוֹ תִדְבָּק. (תרגום) אֲבָל זֶרַע יִצְחָק, חֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, לֹא כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. זֶהוּ חֵלֶק הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הָאֱמוּנָה שֶׁבָּהּ נִדְבַּק אַבְרָהָם וְיָצָא מֵאוֹתוֹ גוֹרָל וּמֵאוֹתוֹ הַצַּד. מַה כָּתוּב בְּיַעֲקֹב? וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וְכָתוּב וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגוֹ'. מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַקָּבָּה וּלְהִדָּבֵק בּוֹ תָּמִיד, שֶׁכָּתוּב וּבוֹ תִדְבָּק.

דרכי השגה 4

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

המשך

וקודם שנמשיך לבאר את ענין הצלם אלהי'ם שהוא בבחינת אותיות בג״ד כפר״ת, נבאר מה הוא עניין הנפילה של השפע הרוחני לבחינה גשמית, והנה הקדמנו לעיל דהצלם אלהי'ם המתלבש בגוף הוא הז׳ ספירות התחתונות של הצלם אלהי'ם אך הג״ר (הג' ראשונים) הם חופפים מעל הראש, ועמידתם הוא באופן הזה שהמוחין נמצאים מקצה הגולגלת ועד המקום שאדם יכול להרים ידיו מעל ראשו ולחבר את כפות ידיו, ומעליהם חופף הכתר, והכתר מאיר באורו עד הגולגלת שהם בחינת מוחין דחג״ת (חבד גבורה תפארת), שהם קצה המוחין הרוחניים, דקצה המוחין הרוחניים (בחי', חב״ד דצלם אלהי'ם) מתלבש במוחין הנמצאים בגולגולת והם בבחי' (בחינת) מוחין דחג״ת דצלם אלהי'ם, וזהו סוד מקום הנחת תפילין של ראש במקום שמוחו של תינוק רופס (מנחות לז.) דהתפילין הם בחי' מוחין כידוע, ובאמת שהמוחין של האדם הם מחוץ לראשו וכנ״ל דהמוחין שבגולגולת זה רק מוחין דחג"ת, ועל כן כשהתינוק נולד המקום שכנגד מוחו רופס, לרמז ולומר שהמוחין לא מפסיקים בעצם הגולגולת אלא הם ממשיכים ויוצאים מעל ראשו, אלא שאחר כך אותו מקום מתקשה כיון שטבע העולם שנופלים לגשמיות וחושבים שהכל גשמי ושוכחים מהמוחין של הצלם אלהי'ם הרוחני, וזהו שמניחים את התפילין שהם בחי' מוחין באותו מקום שבו נמצאים המוחין הרוחניים.

וזה ביאור דברי הגמרא (נדה ל:) שכשהתינוק במעי אמו נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סוף העולם וכו' וכיון שבא לאור העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר "לפתח חטאת רובץ". שהנר דולק זה בחי' הארת המוחין שראייתם רוחנית כפי ראיית הנפש אשר קשורה בכל העולמות ועל כן בכח העובר לראות בראייה רוחנית מסוף העולם ועד סוף העולם, אך כשבא לעולם נופל לבחי' שבירה ואזי שוכח הכל ואינו רואה ומביט מסוף העולם ועד סוף העולם, אלא אם כן יתקן את בחי' השבירה ואזי זוכה לרוה״ק גמורה שבה רואה מסוף העולם ועד סוף העולם, וכמשמתקן את בחי' השבירה אזי מקבל את נפשו בשלמות ורואה ומביט בראיה נפשית שראייתה רוחנית בלא צמצום גבולי, וכאשר האדם בבחי' שבירה אזי כשיורד לו שפע רוחני ויורד לבחי' ז' ספירות דצלם אלהי'ם, אזי אופן ירידתם הוא באופן כזה, דקודם כל נשפע מהמוח שפע [זה פועל גם בגשמיות] ויורד דרך עמוד השדרה עד לתחתית עמוד השדרה, ששם יש כמין שקיק שבו מתקבל המוח שיורד מהמוח, ומשם זה מתחיל לעלות חזרה לראש ובדרך עלייתו עובר השפע בז' מקומות בגוף שמכונים בלוטות, שבהם מתלבשים הז' אותיות בג"ד כפר"ת, ושם הוא מעבר הכח האנרגטי רוחני לגוף הגשמי, וזה עובר דרך שם וממשיך לעלות חזרה למוח, וכאשר האדם מזוכך אזי גופו מקבל את ההארה הרוחנית, כל נקודה ונקודה כפי השפע שנשפע לה, וכאשר זה חוזר למוחו משכיל האדם את ההשגה הרוחנית שנשפע לו, (כלומר בכדי שהשכל יקבל ויבין את השפע הרוחני זה צריך קודם לרדת עד סוף עמוד השדרה ולהעלות חזרה למוח), אך כאשר רגשות האדם בז' בלוטות אלו אינם מזוככים, וכל חפצו ורצונו הוא בתאוות גשמיות אזי גם השפע הרוחני מזדהם בעוברו דרך אותם נקודות מפגש הרוחני והגשמי ומתגשם ונהפך משפע רוחני לתאוות גשמיות, וזהו המבואר בספרים הקדושים שכל תאווה יש לה שורש רוחני ושצריך להעלות את התאווה לעבודת ה', כיון שכל תאווה בשורשה היא באמת שפע רוחני אלא שנפל השפע לגשמיות והתהפך לטבע ועל כן תיקונה שיחזירוה לשורשה הרוחני.

והבלוטה הראשונה [מלמטה למעלה] זה כנגד הזרע, ועל כן כאשר האדם לא עובד על עצמו [אז] מכל שפע [שהוא מקבל] הוא נופל לתאוות נשים ופגם הברית, כיון ששם הוא המקום הראשון שמתחבר השפע הרוחני לגוף הגשמי, וכיון שלא תיקן את עצמו מיד השפע נהפך לתאווה והבן, וככל שאדם מתקן יותר את רגשותיו כך הוא זוכה לקבל את השפע הרוחני יותר, ואם הוא זיכך רק את הנקודה הראשונה אז רק שם יתקבל השפע הרוחני כנצרך ויתחיל להזדהם מנקודה שניה ואילך, ואם תיקן ב' רגשות אזי בב' רגשות יתקבל השפע כנצרך ומשם והלאה יזדהם וכו' וכו', ועיקר העבודה היא בג' תחתונות בחי׳ פר״ת (רפ"ת) וכנ"ל, ואם זוכה לברר את כל הז' נקודות אזי זוכה לתקון השבירה בשלמות וזוכה להארת צלם הוי״ה בשלמות ואזי זוכה שכל חושיו הגשמים נעשים רוחניים כגון ראייתו רוחנית שמיעתו וכדו', [וזוכה לבחי' מדבר וכפי שיבואר].

וזהו שרואים שיש אדם שרוצה להשפיע בדבוריו ואינו מצליח ואינו מבין למה, והסיבה לזה דהשפעת הדבור וכל דבר נובעת מהנפש וכל עוד ואין לנפש התלבשות בגוף מחמת השבירה שבצלם אלהי'ם אזי דבור האדם חסר מההארה הרוחנית של הנפש שהיא היא המשפיעה, ועל כן דבריו אינם מתקבלים משום שיש בהם רגשות שלילים שנובעים מהשבירה, וכן בכל דבר צריך לבדוק ולראות שנעשה מהבחי' הרוחנית שבו ואזי יצלח הדבר, ובלא זה כל מעשיו יהיו כמעשה חיצוני ולא ישפיעו כלל מחמת חסרון הפנימיות, (ובפרק הבא יבואר איך יוכל האדם לבדוק אם תיקן רגש מסוים באופן שנהיה ממנו כלי לקבל שפע רוחני ואזי יש ביכולתו להשפיע).

וכל עוד והאדם אינו עובד לזכך את הז' רגשות הללו אזי כל התפעלותו במדותיו אהבה שנאה פחד כעס וכו' הכל נובע מהתפעלות תחתונה של רגשות גשמיים, וככל שאדם מזכך את עצמו אזי התפעלותו רוחנית, והכרת רגשות מתחלקת לג' בחי' מח - פה - לב, דישנם קבוצת רגשות שהם מסוף עמוד השדרה ועד הלב, והם בחי' אותיות פר״ת, וישנם רגשות שהם מהלב ועד הפה, בחי' אותיות ד"כ, וישנם רגשות שהם מהפה ועד המח בחי' אותיות ב"ג, [כזה].

ויתכן שאדם יזכך בחי' פר״ת ולא יזכך בחיי בגד״כ וכנ״ל, ועניין המח - פה - לב הוא מקום הרגשות, דהלב הוא מקשר בין הרגשות של האדם לעולם, והפה מקשר באופן מעשי את הרגשות לעולם ע״י כח הדבור, והמח הוא מכוון את הרגשות איך לבטאם, אך צריך לידע שאין הרגשות נובעים מהמח - פה - לב, אלא נביעתם היא מהז' בלוטות של התקשרות הרוחני בגשמי כנ״ל, והתבטאותם מהאדם ולחוץ נעשה בג' מקומות שהם המח הפה והלב, כלומר דדרך המח - פה - לב, יכול האדם לידע מה כואב לו ומה הוא מרגיש, אך לא ידע למה כואב לו דהכאב אינו נובע מהלב אלא מהז' בלוטות, ועל כן אם רוצה האדם לידע למה כואב לו, ומהיכן נובעים רגשותיו צריך להכיר את הרגשי הז' בלוטות ממה הם מושפעים ומה גורם להם הרגש כזה או אחר ובכך ישכיל וידע למה הוא מרגיש הרגש כזה או אחר, לדוגמא אם ידע האדם שבבלוטה פלונית מתקבל שפע רוחני של אהבה דקדושה, ויודע שכאשר נופל אהבה דקדושה לגשמיות מתהפך לתאוה מסוימת אזי כאשר יש לו את אותה תאוה משכיל ויודע שזה מחמת שנשפע לו שפע אהבה דקדושה שנפל לגשמיות, וכן בשאר הרגשותיו כגון שנאה קנאה פחד מחלוקת וכו' וכו', שכאשר מכיר האדם את הרגשיו ויודע ממה נובע כל שפע הריהו יכול לדעת לפי מצב רוחו מה השפע והמעמד הרוחני שלו שמחמת זה מרגיש הוא את מה שמרגיש, [ובהמשך דברנו יבואר שע״י שהאדם מבחין בעצמו ממה נובעים הרגשיו, עי״ז האדם משתנה ומפסיק להיות מושפע מהטבע הגשמי ומתקשר לצלם הרוחני, דקודם שאדם יודע ממה נובעים בעיותיו קשה לו להשתנות כיון שאינו יודע למה הוא נמשך לגשמיות ומה מושך אותו לשם, אך כאשר משכיל האדם את הבעיה אזי מתחילה נפשו להשתוקק לצאת מאותו רע ומושכת אחריה את האדם.

ולהבדיל גם הפסיכולוגים פועלים כך דכאשר יש לאדם בעיה נפשית מסוימת זה נובע ממקרה שהיה לו בעבר והשפיע עליו, ופגם בשלוות נפשו, ואותו פצע נפשי נשאר קיים בהמשך החיים וגורם לבעיה הנפשית, ואז הפסיכולוגים מנסים לאתר מה גרם לפצע הנפשי ומחזירים את המטופל לאותה תקופה, ומסבירים לו שזה לא נורא אם קורה כך וכך ואזי כאשר האדם נתקל בבעיה ומבין שאין בעצם שום בעיה אזי מתרפאת נפשו ויוצא מהבעיה, אך יש לפסיכולוגים בעיה שעל כן אינם מצליחים לרפאות את המטופלים בשלמות, שהם חוזרים ובודקים היכן התחילה הבעיה אך אינם יודעים "למה" דבר כזה גורם בעיה, כיון שכל השגתם היא מבחי' המח - פה - לב, ששם מתבטאים הרגשות, אך אינם חודרים לז' בלוטות לידע ממה נובע כל הרגש והבן], ודרך המח - פה - לב יוצאים הרגשות החוצה, וזהו ששיך בהם ג' בחי' ברית, א - ברית המעור (יסוד) וכנגד זה צריך למול את ערלת הלב שהלב הוא כנגד הג' רגשות של בחי' פר״ת וכנ״ל. ב - ברית הלשון. ג - ברית המחשבה שצריך לשמור את עצמו ממחשבות זרות, דבג׳ מקומות אלו צריך לבחון שכל היוצא מהם יהיה רוחני ולא יפול לתאוות גשמיות, שזה מורה שהאדם בפנימיות ג״כ רוחני, דכיון שהם הכלים שמבטאים את הרגשות על כן כפי ההתבטאות כך הוא מצב הרגשות בפנים, וברור וזיכוך זווג תחתון תלוי בלב ששם הוא ברור הרגשות התחתונים בחי' פר״ת, וכמו״כ בפה יש בחי' יחוד (זווג) חיך וגרון, דהחיך הוא בחי' עליונה רוחנית והגרון בחי' תחתונה בחי' דין כמבואר בקבלה, וגם שם צריך לברר את הדבור שינבע מהבחי' עליונה מהרוחניות בחי' חיך ולא מבחי' דין בחי' גרון, וכן במח יש שמירת ברית המחשבה, דגם במח יש בחי' יסוד ששיך בו יחוד (זווג) המוחין חכמה ובינה, וענין יחוד החו"ב דמעל המוחין יש בחי' שביל דעת עליון אשר יש שם נקודה שעומדת מעל ב' המוחין, שכאשר האדם מקבל שפע רוחני זה עובד דרך שם, וכאשר בא שפע לאדם אזי אותה נקודה מתקשה ומתמלאת באור הרוחני ואזי אותה נקודה מתרחבת והולכת גם בגשמיות, ואזי היא נוגעת בב' המוחין חו"ב וזה בחי' יחוד חו"ב מצד ברית המחשבה.

[ויחוד החו״ב הנזכר כאן אינה בבחי' הדעת שהוא המח השלשי שבמצח מתחת החכמה ובינה, דכאן אנו מדברים מיחוד החו״ב ע״י נקודה המחברתם מלמעלה ולא מלמטה],

אך יש חלוק בין יחוד הפה והלב לבין יחוד המח, דיחוד הפה והלב שייך שיעשה בידי האדם כפי עבודתו, משא״כ יחוד המחשבה בחי' יחוד חו"ב אינה שייכת שתעשה בידי אדם אלא תלוי בידי השי״ת כפי השפע שמשפיע לו, וזהו דבר שאינו תלוי בעבודה ויגיעה אלא ברצון ה', ויחוד חו״ב בשלמות היה אצל שלמה המלך ע״ה ולא יהיה כן אלא בימות המשיח, דכיום אין בנ"א ששייך אצלם יחוד חו״ב העליון, ומה שקיים היום זה רק התנוצצות שיוצא מחכמה לבינה ומבינה לחכמה אך לא בבחי' יחוד שמתחברים כאחד, וזהו הנא' גבי שלמה "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהי'ם שאל מה אתן לך וכו' ויאמר שלמה וגו' ונתתה לעבדך לב שומע לשפוט את עמך וגו' וייטב הדבר בעיני אדנ'י כי שאל שלמה את הדבר הזה וגו' הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וגו' ויקץ שלמה והנה חלום" ופרש״י ויקץ שלמה והנה חלום, והנה הבין שחלומו אמת שומע עוף מצפצף ומבין לשונו, כלב נובח ומבין לשונו , ועפ״ז מובן איך ידע שלמה שחלומו אמת משום שהרגיש שקיים במוחו יחוד חו״ב מאותה נקודה עליונה שהתמלאה בשפע רוחני של החכמה העליונה, ועל כן דוקא שלמה זכה לבנות את בית המקדש, דהחלוק בין ביהמ״ק לבין המשכן דבמשכן היה השראת השכינה בחי' מלכות, משא״כ בבית המקדש שהיה שם המשכת החכמה העליונה, ודוקא שלמה שזכה לחכמה העליונה יכל לבנות את בית המקדש שהיה בית החכמה העליונה, ובחי' זו של יחוד חו״ב ע״י הנקודה שמתמלאת אור רוחני זה בחי' וכבוד ה' מלא את המשכן, ודבר זה יושפע רק לע״ל כשיבא משיח צדקנו [וכמבואר ברמב״ם], אך עבודתנו כעת היא לברר את הרגשות שיהיו רוחניים בבחי' הפה והלב, כלומר הז' ספירות דצלם אלהי'ם שהתלבשותם מסוף המח מראש עמוד השדרה ועד סוף עמוד השדרה, וכל עוד והאדם אינו עובד לזכך את רגשותיו אזי כל התפעלותו מבחי' הרגשות הגשמיים של טבע הגוף, ואזי גם כל מחשבותיו השכליות הם גם גשמיות, וכנ״ל דהמחשבה השכלית פועלת רק לאחר שהשפע עולה חזרה מסוף עמוד השדרה כלפי מעלה, אך כיון שהרגשות בשורשם הם רוחניים על כן אדם שאינו מתקן את הצלם אלהי'ם נופל לבעיות נפשיות מחמת שהוא חי בסתירה, בין השפע שבשורשו הוא רוחני לבין הגוף הגשמי ואזי הוא מעורב מטוב ורע, וכנ"ל דבחי' בג"ד כפר״ת בשבירה זה בחי' עץ הדעת טוב ורע.

דרכי השגה 3 ב'

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.  

המשך

והיה לי תלמיד שלמד את העבודה הנפשית לתקון הצלם אלהי'ם משבירתו ולא למד קבלת האריז״ל, ואחר זמן דברתי עמו וסיפר לי מה מרגיש בברכות בשמונה עשרה ומה מרגיש בכל כריעה וכריעה, וזה תאם את מה שמבואר בכוונות האריז״ל, וזהו כנ״ל שהארת הצלם הוי״ה מאיר ממילא כאשר מתקנים את השבירה שבצלם אלהי'ם, אלא שהאריז"ל לימד לדעת להבחין מהי כל הארה והארה ומתי מושפעים ההארות ומה העבודה שצריך לעשות עם אותם ההארות, וא״כ עבודת האדם היא לתקן את השבירה הקיימת בצלם אלהי'ם, וענין תיקון השבירה של צלם אלהי'ם הוא בירור רגשות הקיימים באדם, שהאדם יפסיק להיות מושפע מהגשמיות ומכל דבר יושפע אך ורק מהרוחניות, וכאשר משיג האדם מדרגה זו שמכל דבר יש לו התעוררות והתעלות רוחנית זה סימן שתיקן את השבירה שבצלם אלהי'ם (שענין השבירה היא הנפילה לגשמיות, כנ"ל), ואז ממילא מאיר בו הצלם הוי״ה בלא שום הכנה מוקדמת, דמצד השי״ת כל הזמן מושפע שפע רוחני שזה הצלם הוי״ה, אך איננו קולטים אותו משום שאנו חסרים את הכלי שהוא הצלם אלהי'ם. וכאשר מתעורר האדם להכין את נפשו להיתקן מהשבירה של הצלם אלהי'ם זה בחי' העלאת מ"ן (מים נוקבין), וכאשר מתעלים המ"ן מתעורר כנגד מ"ד (מים דוכרין) שזה בחי' הארת הצלם הוי"ה המתקן את העולם ע״י השפע הרוחני שמושפע בו, וכאשר זוכה האדם להעלות מ״ן ולעורר עי״ז מ״ד אזי הוא נקרא ב״ן אד״ם, והתעוררות המ"ן הבא מעולם השבירה זה בחי' הארת שם הוי״ה במלוי ב"ן (העולה מזה העולם), והתעוררות המ״ד דצלם הוי״ה זה נובע מהארת שם הוי"ה במלוי מ״ה שהוא עולם התיקון, ומ״ה גימטרייא אד״ם ועל כן הזוכה לזה הוא ב"ן אד״ם והבן.

ועניין הצלם אלהי'ם מרומז בספר יצירה וז"ל: וכ״ב אותיות יסוד, ג' אמות וז' כפולות וי״ב פשוטות וכו' שלש אמות (אותיות) אמ״ש וכו', שבע כפולות (אותיות) בג״ד כפר״ת וכו', שנים עשר פשוטות [אותיות] הו"ז חט״י לנ״ס עצ"ק. וחלוקת האותיות לג' בחינות, הם כ-ג' בחי' הנ"ל, דאותיות אמ"ש הם כנגד הרוחניות, ואותיות הו״ז חט״י לנ״ס עצ״ק הם כנגד הגשמיות, ואותיות כפולות שהם בג״ד כפר"ת הם כנגד הגשמיות וכנגד הרוחניות וזהו עניין "כפולות".

וז' אותיות כפולות אלו מתלבשים בגוף האדם בז' מקומות מהמח עד סוף חוט עמוד השדרה, וצורת התלבשות הכ״ב אותיות בגוף האדם הם כך, דאמ"ש הם ר"ת א'ויר מ'ים א'ש, וא'ש זה כנגד הראש, א'ויר כנגד הלב (חזה), מ'ים כנגד הבטן, והם מתלבשים בתוככי עמוד השדרה בחלק הפנימי ביותר שבעמוד השדרה (בחוליית הכסף שנמצא בתוך מח עמוד השדרה), ומעל פנימיות חוט השדרה יש את מח עמוד השדרה ששם נמצאים אותיות בג״ד כפר״ת, ומחוט השדרה יוצאים ומתפשטים הי״ב אותיות פשוטות כנגד רוחב גוף האדם, ומתפשטים מאות ה' מימין לאות ק' משמאל ככתיבתם הו'ז חט'י (מימין) לנ'ס עצ'ק (משמאל), וצד ימין זה צד הקדושה וצד שמאל זה מצד הקלי' וא"כ אות ימין הכי קרובה לקדושה ואות שמאל יורדת לבין הקלי'.

[וזהו בחי' רגל הקוף שהיא בבחי' "ורגליה יורדות מות" שיורדת לבין הקלי' משא"כ באות ה״א ואכמ"ל, וזהו המבואר בזוה"ק שהמן רצה לתלות את מרדכי על ירך האות קו"ף, שזה הבחי' של הקלי וכנ"ל, והנה אות צ' כותבים צד״י אך קוראים לה צדי״ק, עם תוספת קו״ף ויבואר ע״פ דרכו של רבז"ל דעבודת הצדיק היא לירד לעמקי הקלי' ולברר משם את הקדושה הנעלמת ועל כן מחברים לאות צד״י את האות קו״ף לרמז שהצדי״ק יורד לתוך הקלי' ומשם מברר את הקדושה].

וע"פ סידור האותיות כליל יובן שורש הבני אדם ע"פ שמותם אם נוטים כלפי חסד או כלפי דין, דאם אותיותיהם מהאמצע כגון אמ״ש בג״ד כפר״ת ואותיות ט״י ל״נ, זה מורה שהאדם שורשו ברחמים שזהו קו האמצעי המכריע בין חסד לדין, ועם רוב אותיות השם הם מאותיות הוז"ח זה מורה ששורש האדם בחסד, ואם רוב אותיות השם הם מאותיות סעצ"ק זה מורה ששורש האדם מהדין, לדוגמא אברהם הוא איש חסד דאותיות אבר״ם הם מהאמצע ואות ה"י דאברהם זה מצד ימין וזהו שאברהם הוא איש החסד, ויצחק אותיותיו צ' ק' הם משמאל (והם אותיות הכי שמאליות) על כן יצחק הוא איש הגבורה, ויעקב הוא ממדת הרחמים ואע״פ שיש באותיותיו ע' ק' שהם מצד שמאל אך כיון שיש בשמו אות ב' הלקוחה מהאמצע ומקומה כנגד ראש האדם (בהתלבשות האותיות בגוף האדם) על כן זה מטה את שמו לרחמים הממצע בין חסד לדין, וע"פ הנ״ל יובן איך לחשבן זאת בשאר שמות בנ"א, [ישנם שיטות שחלוקת הי״ב פשוטות אינם מימין לשמאל אלא מהאמצע לצדדים שהקרוב לאמצע קדוש יותר, אך מקובל כפי הדעה הראשונה]

ועיקר עיסקנו כעת הוא באותיות בג״ד כפר"ת שהם מתלבשים בז' מקומות בגוף האדם והם ז' ספירות תחתונות של צלם אלהי'ם שבהם המעבר בין רוחניות האדם לגופו הגשמי, ושם עיקר עבודתנו לקחת כל דבר גשמי ולהעלותו לבחינתו הרוחנית וכנ״ל, כיון דא"א לבא לבחי' ג' אותיות יסוד אמ״ש בלא שמשיגים את הז' כפולות בג״ד כפר״ת, וכנ"ל דא"א להשיג בחיי צלם הוי״ה בלא שמתקנים בחיי צלם אלהי'ם.

והתלבשות הצלם אלהי'ם הוא מסוף המוחין במקום שמתחיל עמוד השדרה ועד סוף עמוד השדרה (בז' מקומות), והתלבשות אותיות בג"ד כפר״ת מתחלקים לג' חלקים כנגד אותיות אמ"ש, אותיות ב'-ג' כנגד הראש כנגד אות ש' מאותיות אמ״ש, אותיות ד'-כ' כנגד הלב (חזה) כנגד אות א', מאותיות אמ״ש, אותיות פ'-ר'-ת' כנגד הבטן (טבור) כנגד אות מ' מאותיות אמ"ש, ומכיון שאותיות אלו הם בבחי' כפולות שהם המעבר בין הרוחני לגשמי על כן בהם עיקר עבודת האדם לשמור שיעלה את הגשמיות לרוחניות ולא שיתהפך ח״ו ויפול השפע הרוחני לגשמיות, ועיקר מקום הנפילה הוא כנגד אותיות פר"ת שהם כנגד הבטן, דמתחת החזה יש פרסה ומשם ולמטה זה נחשב לחצי התחתון של הגוף ששם עיקר התאוות (אכילה, נשים), ועל כן עיקר העבודה היא לתקן את הג' נקודות תחתונות אלו, וכאשר זוכה לתקנם אזי עשה את עיקר עבודתו, והוא בבחי' אדם יושב על הכסא, דקודם שמתקן את הג' רגשות אלו אזי הם בבחי' פר"ת, [שהם אותיות רפ״ת על שם הזוהמה הגדולה שיש שם כאשר האדם שקוע בגשמיות] אך כאשר מתקנם אזי מתחבר אות כ' לאותיות פר״ת ומרפ״ת נעשה כפר״ת, שמורה על השראת השכינה שהיתה מעל הכפורת כמ״ש "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרבים וידבר אליו", וכל עוד והאדם לא תקן את עצמו והוא בבחי' שבירה אזי הוא בבחי׳ עץ הדעת טוב ורע כיון שמצד אחד הוא מקבל שפע רוחני ומצד שני זה נופל לגשמיות שזה אחיזת הרע, משא״כ כאשר האדם מתקן את עצמו ומקשר עצמו לחי החיים בכל דבר וכנ״ל בפרק הקודם אזי הוא בא לעץ החיים שבכל דבר יש רק טוב ורואה בכל דבר את הטוב ה' לכל שמאיר בו הצלם הוי"ה ששם הכל טוב שפע רוחני מזוכך בלא מעצרים ומניעות, וכאשר זוכה האדם לברר את כל הז' מקומות מפגש הרוחני וגשמי, אזי זוכה להארת הצלם הוי״ה וזוכה לראיה רוחנית בבחי' נבואה ורוה"ק גמורה, אך צריך לדעת שהשגת התיקון של הצלם אלהי'ם נעשה ע״י ברור הרגש של האדם להרגיל את רגשותיו לחוש בשפע רוחני שנשפע מלמעלה וכן לחוש ברוחניות הנעלמת בגשמיות, ואין בזה עבודת השכל, דהשכל שפועל בבחי' "והמה בקשו חשבונות רבים" הוא נובע מזה שהאדם אחוז בבחי' עץ הדעת טוב ורע כלומר כאשר האדם מונח עדיין בשבירה קודם שתיקן את הצלם אלהי'ם, וזהו שלא מצינו בתורה את עניין השכל אלא בעץ הדעת טוב ורע כמ״ש "ונחמד העץ להשכיל" וגו׳, דכאשר האדם עובד את הקב״ה בחוכמות זה כבר נפילה לעצמיות שזה בחי' אחיזת הגשמי שהאדם מרגיש את עצמו כמשהו בעולם ואינו מתבטל לקב״ה, שזה גופא בחי' השבירה שבצלם אלהי'ם המונע מצלם הוי״ה להאיר בו וכנ״ל בפרק הקודם, והצלם אלהי'ם בשבירתו זה בחי' נחש הקדמוני שהחטיא את אדה"ר וכפי שיבואר לקמן.

דרכי השגה 3

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

פרק ב'

הבריאה מתחלקת לג' בחינות א. רוחנית ב. גשמית ג. משותפת מרוחני וגשמי. שהעולמות העליונים הם כולם רוחניים, והעולם הגשמי בדומם - צומח - חי ובגוף האדם (שהוא המדבר) הוא גשמי, והאדם הוא בריאה משותפת אשר מצד גופו הוא גשמי ומצד נפשו הוא רוחני, והיוצא מזה שנקודת המפגש בין העולם הרוחני לעולם הגשמי זה באדם, ועל כן יש לו את הכח לברר את הרוחניות הנעלמת בתוך הגשמיות ולהעלותה לשורשה הרוחני, וכנ"ל בפרק הקודם שכל הגשמיות בשורשה היא רוחנית (ובירור הרוחניות מהגשמיות זו היא העבודה הנקראת לברר ניצוצות. ואין כאן מקום להאריך).

ובכדי שיוכל האדם לברר את אותם ניצוצות רוחניים צריך לדעת היכן הם נקודות המפגש ומקום החבור של הנפש הרוחנית בגוף הגשמי, ובכך נדע להכיר ע״י רגשותינו בכל דבר מהו שורשו הרוחני. וביאור הדברים - הזכרנו לעיל שכל הגשמיות בשורשה היא רוחנית, והנה נפש האדם קשורה לכל העולמות עליונים ותחתונים, ומכיון שכך כאשר יכיר האדם את רגשותיו הנפשיים ויכיר במעט את נפשו, אזי כשאוכל דבר מזה העולם כפי ההרגש שיקבל מהאוכל ידע מהו שורש המאכל ברוחניות, ותתעורר נפשו לקבל את השפע הרוחני הנצרך לה לתזונתה, שהלא ההרגשים הנובעים ממאכל, משתה, מלבושים וכדומה זה נובע מהרוחניות הנעלמת בהם, ועל כן כאשר יכיר האדם את רגשותיו ויבררם, אזי כשאוכל דבר כפי ההרגש שירגיש ידע מהו שורשו הרוחני של אותו דבר, וכן כשיושפע עליו שפע רוחני מהשמים (בלא התלבשות בגשמיות) ידע להבחין מאיזה ספירה והארה רוחנית זה מגיע וידע מהי העבודה הנצרכת לנפשו כפי השפע שנשפע עליו. ורגשות האדם הם רבים (349 במספרם) אך נצמצמם לכשלשים עד ארבעים רגשות כללים, אך קודם שנתעסק בפרטי הרגשות הכללים, נבאר מהם נקודות המפגש של הנפש בגוף האדם, והיכן מתלבש הרוחניות של האדם בגופו הגשמי, והחלוק שבין כל נקודת מפגש כפי בחינתה וענינה (שהרי ישנם ז' נקודות של התלבשות הצלם הרוחני בגוף ובכל נקודה יש התלבשות של ההארה רוחנית אחרת וכפי שיבואר) ואיך יוכל האדם לברר את הרגש הרוחני מהשפעת הגוף הגשמי ותאוותיו, והאיך יוכל להעלות את הרגשיו הרוחניים מבחינת הגשמיות ששם זה נופל לתאוות ומידות רעות, להרגש רוחני מזוכך של התקשרות הנפש בבוראה, ובפרק זה נתעסק בהכרת הדמות הרוחנית היכן מתלבשת הקומה הרוחנית של האדם בגופו הגשמי, ובפרק הבא נביא כמה תרגילים איך להכניע את הגשמיות ולחדור לפנימיות האדם לנפשו הרוחנית ושפעה, ואיך יבחן האדם את עצמו אם הוא מתקדם בעבודתו להכנת נפשו לקבלת רוחניות.

האדם כלול מב' בחינות גשמי ורוחני, מצד גופו הוא גשמי ומצד נפשו הוא רוחני, וכפי שיש לאדם קומה גשמית כמו כן יש לנפש קומה רוחנית משלה, ואותה קומה מתלבשת בגוף הגשמי, ואותה קומה רוחנית מכונה בשם צל״ם, וישנם ב' צלמים, צלם אלהי״ם וצלם הוי״ה, וב' הצלמים מחולקים בעניינם, הצלם אלהי'ם הוא התלבשות הקומה הרוחנית של האדם בגופו, כלומר שהצלם אלהי'ם זה החלק הרוחני הקיים באדם מבריאתו, וכמו שכתוב "ויברא אלהי'ם את האדם בצלמו, בצלם אלהי'ם ברא אותו", מה שאין כן הצלם הוי״ה זהו השפע והקומה הרוחנית הקיימת בעולם, שהם העשר ספירות והתלבשות הפרצופים זה בזה מצד השם ית', כלומר שהצלם אלהי'ם הוא מצד האדם ותיקונו תלוי בעבודת האדם, מה שאין כן צלם הוי"ה שהוא שפע רוחני קיים מצד השי״ת ושם לא שייך קלקול ותיקון, אלא שאי אפשר להשיג את השפע של הצלם הוי״ה, אלא אם כן תיקן האדם והכין את הצלם אלהי'ם שיהא כלי ראוי לקבל את הארת הספירות שהם הצלם הוי״ה, כלומר הצלם הוי״ה מתלבש בצלם אלהי'ם, וכאשר האדם זוכה לצלם אלהי'ם שלם אזי ממילא ישיג את הצלם הוי״ה המולבש בתוך הצלם אלהי'ם, שהצלם אלהי'ם הוא מבחינת השבירה וצלם הוי״ה הוא מבחינת עולם התיקון, כלומר שהצלם אלהי'ם שהוא הקומה הרוחנית של האדם היא חסרה שלמות, כיון שהיא מחוברת עם העולם הגשמי על כן קיים בה שבירה שאינה על שלמותה ותיקונה אלא היא מושפעת מהטבע הגשמי הגופני, ועל כן חסר לה שלמותה הרוחנית, מה שאין כן הצלם הוי״ה שהוא מצד העולמות הרוחניים מצד השי״ת שבו הכל שלם, וכל עוד והצלם אלהי'ם הוא בבחינת שבירה אזי לא שייך שיאיר בו הצלם הוי״ה, שכדי שיאיר צלם הוי״ה צריך שיהיו כלים שלמים לקבל את אורו, וכל עוד והכלים שזה הז׳ נקודות של הצלם אלהי'ם המתלבשים בגוף האדם הם שבורים לא שייך שיאיר באדם צלם הוי״ה.

והנה כל קבלת האריז״ל מדברת אך ורק מצלם הוי״ה ואינו מדבר כלל מהעבודה להשלמת הצלם אלהי'ם, האריז״ל מבאר את הארת הספירות והתלבשות הפרצופים וכו׳, שהם ההארה הנפשית מצד השי״ת שזהו הארת הצלם הוי״ה, אך אינו מדבר כלל מהעבודה לתיקון השבירה שבצלם אלהי'ם , האריז״ל דיבר למקובלים שהיו מקובלים על העליונים ותחתונים שכבר תיקנו את עצמם והיו מזוככים, ועל כן רק ביאר להם מהו השפע הרוחני שהם מרגישים שזהו הארת הצלם הוי״ה וביאר להם מהם סוד אותם שפעים רוחניים מאיזה ספירות הם, ואיזה ייחודים צריך לעשות עם אותם הארות, ורק דבר אחד אומר האריז״ל שיש חילוק בין צלם אלהי'ם לצלם הוי״ה, דצלם הוי״ה מאיר את העשר ספירות בבחינת ג' קוים (חסד, דין, רחמים) מה שאין כן צלם אלהי'ם שהוא מצד השבירה שעמידתו בבחינת קו ישר אך לא בג' קוים אלא בחד סמכא שעומדים זה מעל זה בקו אחד ישר, והם ז' ספירות חג״ת נהי״מ (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) דקיימי אחד סמכא, וכך הם מתלבשים בגוף האדם זה מעל זה בז' מקומות כנגד חוט השדרה וכפי שיבואר, (והג' ראשונות כח״ב –כתר חכמה בינה, דצלם אלהי'ם הם נמצאים מחוץ לגוף האדם וחופפים מעל ראשו וכפי שיבואר), ומובן ממילא שלא שייך שאדם יכוון את כונות האריז״ל שהם מבחינת הצלם הוי״ה בלא שתיקן את הצלם אלהי'ם, דכונות צריך לחיות בהרגש ולא לדעת אותם בשכל, והרגשת החיות משפע רוחני לא שייך אלא אם כן תיקן את הצלם אלהי'ם משבירתו, ואדרבא אדם שתיקן את הצלם אלהי'ם משבירתו ירגיש בהרגשי נפשו את הארה הצלם הוי״ה שהם כוונות האריז״ל ואפילו בלא שלמד את כוונות האריז״ל.

דרכי השגה 2

דרכי השגה 2

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה 

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

                                                       פרק א'

לכל המוחין וההארות הרוחניות כלומר שפע רוחני יש צלם ולבוש (צלם ולבוש זה אותו דבר רק שהם ב' בחינות) ואותו צלם ולבוש מתלבש בכלים גשמים בזה העולם, והכלי זהו גוף האדם אשר בו מתלבש צלם אלהי"ם וצלם הוי"ה, והתלבשות הצלם בגוף נעשה בז' מקומות בגוף האדם (ממוח האדם ועד סוף עמוד השדרה, ומקום התלבשותם בפרטיות יבואר בפרקים הבאים בעזרת השם ית').

והנה הקדמנו ששורש כל הגשמיות הוא רוחניות, רק שכשנשתלשל ירד והתעבה עד שהתגשם כמבואר בספרים ואכמ״ל (ואין כאן מקום להאריך), וצריך לזכור הקדמה יסודית זו, שכל מה שנעשה בעולם הוא נעשה ברוחניות, ואע״פ שנראה לאדם שכולו גשמיות צריך להשכיל ולידע שאין דבר נפרד מאתו יתברך אשר הוא מקומו של עולם, ובכל פעולה גשמית יש התלבשות רוחנית וא"כ כל פעולה טומנת בתוכה פעולה רוחנית, ועבודת האדם בזה העולם לבא למדרגה זו שמכל פעולה ופעולה שעושה בעולם ואפי' פעולה גשמית יקבל את ההארה הרוחנית המולבשת שם, וישיג בשכלו את ההארה הרוחנית שבכל פעולה, ולא ישקע בהבלי הגשמיות אשר ההנאה מהם קלושה ביותר ביחס לרוחניות הנעלמת בם, וכאשר האדם מרגיל את עצמו לקבל את השפע הרוחני שבכל פעולה אזי הוא חי בטוב ובנעימים, משא״כ (מה שאין כן) כאשר האדם חי ע"פ טבע אזי הוא מקבל את השפע הרוחני בהתלבשותו הגשמית, וכאשר מתקבל השפע הרוחני כגשמי (בהתלבשות) אזי שייך שיפול השפע הרוחני מהקדושה לקליפה, כגון שמשפע אהבה דקדושה יפול לתאוה וכדו', ומיראה דקדושה יפול לפחד מבני אדם ומזיקים, וכן בשאר שפעים רוחניים כאשר הם מתקבלים בצורה גשמית שייך שיפלו לקלי'. והנה כל הדומם צומח חי מדבר שבעולם הם גם רוחניים וכנ״ל, ועבודת האדם שכאשר הוא מתעסק בהם כגון באכילה שתיה ומלבושים צריך להעלותם מבחי' גשמית לבחינה רוחנית, ולהשביע בהם את נפשו הרוחנית, וגם בזה שייך ב׳ בחינות.

א) שירגיל את שכלו לקבל את ההארות הרוחניות הטמונים בכל דבר, וקבלתם בצורה רוחנית נעשית ע״י שמרגיל את הרגשי נפשו להבחין בכל דבר שנכנס לגוף או שהגוף משתמש בו, מה הם השפעותיו הרגשיים. ועל ידי כך ידע ויבין לאיזה רגש רוחני שייך אותה הארה, ובכך תקבל נפשו את ההארה הרוחנית שבאכילה ושתיה ומלבושים, וכמובן שגם אדם הנמצא בדרגה כזו צריך להיזהר לא להתעסק בזה יותר מדי, כיון שבכל דבר גשמי יש אחיזה יותר גדולה של הקליפה, וכמו כן עבודת התורה ודאי הארתה הרוחנית גבוהה יותר.

ב) שיעשה ממילא, כלומר שאדם אוכל מתוך תאוה, ונדמה בעיניו שהכל גשמי אך באמת קיומו וחיותו היא מההארה הרוחנית הטמונה באוכל, [וההארות הרוחניות הטמונות בגשמיות נקראים ניצוצות], וההבדל בין מי שעובד לקבל את ההארה הרוחנית בשכל, לבין מי שמקבל את ההארה בהתלבשות בגשמיות, זה כהבדל החי מהמת.

וביאור הדברים - שתזונת האדם היא מהרוחניות שבאוכל [ולא מהאוכל הגשמי], וכל אוכל יש בו רוחניות וכנ״ל שכל דבר גשמי הוא רוחני בשורשו, אך מכיון שאנו נמצאים בעולם הגשמי והרוחניות התעבתה והתגשמה על כן ההארה הרוחנית שבהם היא מאד קלושה, אך אותם ניצוצות רוחניים הנמצאים בגשמיות הם כעין מפתחות לנפש האדם. שכאשר האדם אוכל, מזהה נפשו את אותם אורות רוחניים הנעלמים בדברים הגשמיים, וכאשר מכין האדם את נפשו לקבל שפע רוחני, אזי כאשר מזהה נפשו את אותם ההארות קלושות היא מתעוררת להתקשר לשורש אותם ההארות, אשר בשורשם האור הוא רוחני וזך בתכלית, ומהשפע הרוחני שנשפע לנפש כאשר היא מתקשרת לשורש אותם ניצוצות בא שובע לנפש, ואם כן הניצוצות הטמונות באוכל אין תפקידם להשביע את האדם, אלא שעל ידם מתעלה הנפש הרוחנית לשורש אותם ניצוצות ושם מקבלת הנפש את שפעה הרוחני ומזה תזונתה ושביעתה. ואם כן הניצוצות הם בסך הכל מפתחות לצינורות רוחניים גדולים ורחבים יותר, אך כאשר חושב האדם שהכל גשמי ואינו מכין את נפשו להתעורר לקבל שפע רוחני משורש אותם ניצוצות הטמונים בגשמיות אזי תזונת נפשו היא רק מאותם ניצוצות הטמונות באוכל הגשמי אשר הארתם קלושה ביותר ואם כן חיות נפשו קלושה ביותר, ה"וא הדין כהבדל בין חיים למיתה, דכל החיות היא מהשי"ת הנקרא חי החיים, דכל החיות נמשכת מהשי"ת המחיה את כולם, ועל כן כאשר האדם זוכה ומתקשר בכל דבר לרוחניותו הרי הוא מתקשר לקב"ה, ואזי חייו הם חיים אמיתיים, כיון שבכל דבר הוא מתקשר לקב"ה שהוא המחיה של כל הדברים, מה שאין כן אדם שאינו עובד לעורר את נפשו להתעלות מכל דבר ולהשיג בכל דבר את הרוחניות הנעלמת בהם ומניח את עצמו על הטבע, וכל חיותו היא בהתלבשות וכנ"ל, אזי הוא בבחינת מת כלפי העובד ה', כיון שכל חיותו היא מהארת הניצוצות אשר הארתם קלושה ביותר ועל כן הוא בבחינת מת, וזה הביאור בדברי הגמ' (ברכות טו:) צדיקים במיתתם קרויים חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים - דהצדיקים אשר כל חיותם מהשי"ת, ואף בגשמיות כל אכילתם היא לצורך נפשם, וכל אכילתם היא רוחנית שמקשרים עצמם לחי החיים, על כן גם במיתתם קרויים חיים, דבשעת המיתה רק הגוף מפסיק לתפקד אך הנפש ממשכת את פעולתה לקבל שפע רוחני מחי החיים, וכמו שדרשו חז"ל (ברכות סד. מו״ק כט.) על הפסוק "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהי'ם בציון" אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", ופרש"י אין להם מנוחה מישיבה לישיבה וממדרש למדרש. אלא שכאשר [הנפש] הייתה בגוף בזה העולם הייתה צריכה לקבל את השבע דרך הגוף, ולאחר הפטירה היא מקבלת את השפע ישר בלא שום התלבשות בגשמיות, מה שאין כן רשעים שהם בחייהם קרויים מתים מכיוון שאין הם עובדים עבודת הנפש ועל כן כל חיותם קלושה ביותר וכנ"ל ועל כן גם בחייהם קרויים מתים כיון שהם מנותקים מחי החיים, וזהו פרוש הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר" שעיקר האכילה היא לצורך הנפש אשר היא מקבלת את השפע הרוחני שהוא הוא המחיה את האדם כפשוטו, וכנ"ל שמגשמיות בלבד לא שייך שיתקיים האדם, דלא יתכן דדומם צומח חי יוכלו לזון את המדבר אשר הוא בדרגה גבוהה מהם, דלא יתכן שדברים גשמיים יזונו את האדם אשר הוא מורכב מגשמי ורוחני, אלא דגם בדומם צומח חי יש הארות רוחניות שדרכם מקבלת הנפש הרוחנית את תזונתה וכנ"ל, ועל כן לא שייך שישבע האדם מהאכילה אלא אם כן האכילה היא לצורך נפשו, וזהו "צדיק אוכל לשובע נפשו", דכיון שאכילתו היא לצורך נפשו על כן במעט אכילה מתעוררת הנפש לקבל את שפעה משורש הניצוצות הרוחנים הטמונים באוכל ובזה היא שבעה [וזה הביאור באוכל קימעא ומתברך במעיו]. מה שאין כן בטן רשעים תחסר, דהרשעים שאוכלים לצורך הבטן על כן תמיד אינם שבעים וחפצים לאכול עוד ועוד, ואף כשמפסיקים אין זה משום שמרגישים שובע אלא משום שאינם יכולים להכניס עוד אוכל מחוסר מקום בבטנם, וסיבת הדבר שאינם שבעים דהשובע בא לנפש, והם שאינם מזינים את הנפש על כן בטנם חסרה תמיד, וזהו ביאור הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", וכי יעלה על הדעת שהאדם חי מהלחם, והלא ברור שהחיים הם מהשי"ת ולא מאכילה טבעית, אלא רמוז בזה שבאכילת הלחם עצמה שם מונח החיות של מוצא פי ה', דהחיות אינה מהלחם אלא ממוצא פי ה' המונח בתוך הלחם.

ואף כשאדם עובד לקבל את השפע הרוחני יש בזה ב' אופנים,

א) שמקבל הארה רוחנית בהתלבשות, כלומר דבכדי לקבל את ההארה הרוחנית הוא צריך לאכול, וע"י האוכל מתעוררת נפשו ומשתמשת בניצוצות כמפתחות לצינורות רוחניים גדולים ורחבים יותר וכנ"ל.

ב) שהאדם מקבל שפע רוחני בלא שום התלבשות, דיודע איך לעורר את נפשו לקבל שפע רוחני, ואינו נצרך להשתמש בדברים גשמים ככדי לעורר את נפשו, וזה הבחינה הנאמרת במשה רבינו ע"ה, על הפסוק "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", ואיתא דלחם לא אכל ומים לא שתה, אך אכל ושתה את דבר ה', דבלא אוכל ושתיה אין קיום לנפש האדם, דהאוכל ושתיה זהו דבר רוחני וכנ"ל, וכמבואר בכוונות האכילה, דאכילה זה אכל-י"ה, שתי'ה זה שתה-י"ה, כלומר דכל אוכל זה לבחי' המוחין ובלא זה לא שייך קיום לאדם, אלא שאנו מקבלים את תזונת הנפש בהתלבשות גשמית של אוכל ומים, ומשה רבינו ע"ה ניזון ברוחניות בלא התלבשות הרוחניות בלחם ומים והבן.

דרכי השגה 1

דרכי השגה

       על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

מבוא

ובו יבוארו תרגילים מעשיים אשר על ידם יבא האדם להשגת בחינת נבואה, אשר היא ראיה רוחנית, וכמו שכתוב (שמואל א' פרק ח' פסוק ט') "כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה" וגו', וכן מצינו בספר הערוך ערך "אבן המנוגעת" וכו'. אבני שיש טהור (חגיגה יד) תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס, זהו המפורש בהיכלות רבתי ובהיכלות זוטרתי שהיו עושין מעשים ומתפללים תפלות בטהרה ומשתמשין בכתר וצופין בהיכלות ורואין היאך משמרות המלאכים במעמדם, והיאך היכל אחר היכל ולפנים מהיכל וכו', זה פירוש רב האי גאון עכ״ל.

לשון הערוך - אבני שיש טהור. בגמרא דאין דורשין בחגיגה:ת"ר ארבעה נכנסו לפרדס זהו המפורש בהיכלות רבתי ובהיכלות זוטרתי שהיו עושין מעשים ומתפללים תפילות בטהרה ומשתמשין בכתר וצופין בהיכלות ורואין היאך משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחר היכל ולפנים מהיכל. וקאמר להו רבי עקיבא כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים. פירוש: כי מי שהוא מגיע בצפייתו לאותו מקום, נראין לו שם מים רבים ואין שם מים כל עיקר אלא דמות בעולם נראה לו ואם אמר הרי אלו מים, נהדף לפי כי שקר הוא אומר. וכן מפורש בהיכלות רבתי: בלשון הזה מפני ששומרי פתח היכל שיש מטילין אלף אלפי גלי מים ואין שם אפילו טיפה אחת אמר רבי עקיבה נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת אלא אויר זיו.

אבני שיש טהור שהן כלולות בהיכל שהיה זיו פניהם דומה למים ואם אמר מים הללו מה טיבן וכו' ברייתא ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבן רואין וצופין, כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור ושומעין ואומרין ומדברין כעין הסוכה ברוח הקדש. זה פירוש האי גאון.

ומבואר, שלבוא לבחינת השגה ישנם עשית מעשים שהם הרגלים מסוימים שעל ידם באים לראיה רוחנית, וכן מצינו בגמרא מועד קטן (טז ע״ב) "אלה שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני" וגו׳ מאי קאמר אמר ר' אבהו ה"ק ואלה שמות גבורתיו של דוד וכו', הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה הוא מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת וכו',

לשון הגמרא - אלה שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת וגו' מאי קאמר אמר רבי אבהו הכי קאמר ואלה שמות גבורותיו של דוד יושב בשבת בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי הקרקע דכל כמה דהוה רביה עירא היאירי קיים הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות כי נח נפשיה הוה מתני דוד לרבנן והוה יתיב על גבי קרקע אמרו ליה ליתיב מר אכרים וכסתות לא קביל עליה תחכמוני אמר רב אמר לו הקדוש ברוך הוא הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה ראש השלישים תהא ראש לשלשת אבות הוא עדינו העצני כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת.

ופירש רש״י מעדן עצמו: כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב לארץ, וזהו גם כן בחי' ישיבה גופנית בצורה מסוימת שעל ידה מוכן האדם לקבל את השפע הרוחני, וכן יעויין, (מלכים א' י"ח מ"ב) "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו" וגו', וזהו גם כן צורת ישיבה גופנית שעל ידה מקבל הנביא את שפע הנבואה.

דעת עליון

בס"ד

הדעת היא המידה (הספירה) העליונה, אשר יכול לקנות האדם. עד כדי שמיחסים את הדעת כספירה. הספירות הם מידות אלוהיות היוצאות מאור אין סוף ומשתלשלות אחת מין השנייה, עד שמאורן נוצר העולם הזה.

ספירת דעת אינה אחת מ-10 הספירות, כך גם מונה ספר היצירה עשר ולא אחד עשר. ויש בכוחו של האדם לקנות את מידת הדעת עד הגיעו אל דעת עליון כפי שנאמר על משה.

הספירות האלהיות מתמזגות בדרך חיבור ויחוד אך בהכרעה, כדרך העולם שחיבור ויחוד מביא אל ההריון וההולדה. ההכרעה רומזים לנו חז"ל, "אשה מזרעת תחילה יולד זכר" וכו. החכמה והבינה ביחודם מתגלה הכתר אשר על ראש המלך. הנצח וההוד ביחודם מתגלה היסוד. נצח הוא שורש האמונה, והוד הוא שורש החכמה. למרות שבתרשים הספירות נראה לכאורה ההיפך, שהחכמה היא בצד ימין ואילו ההוד בצד שמאל. אך יש הצלבה בספירות כפי שידוע שרגל שמאל נקשרת לצד ימין של המוח, וכן רגל ימין נקשרת לצד שמאל של המוח.

וכפי שהחכמה והבינה מגלים את הכתר כך הנצח וההוד מגלים את העטרה (יסוד).

החסד והגבורה, שלכאורה ניראות שתי ספירות אלו מתנגדות. בייחודם מגלים את התפארת

ובדרך ההכרעה ממדת החסד והדין מתגלה ההכרעה כרחמים. ועל כן נקראת מדה זו (התפארת) "משפט". המשפט הוא הכרעת הדין שמתפקידו של השופט להכריע בין הצדדים. וזאת לימדנו שלמה המלך, "מלך עליון", במשלו על משפט שתי הנשים. שטענו שהילד החי הוא שלהן. אחת אמרה חצו את הילד לשנים, והשניה אמרה תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו. האחת שאמרה חצוהו אינה בגדר משפט! שהמשפט אינו ממוצא, הוא הכרעה. על כן אמר המלך בחכמתו תנו לשניה שאמרה "תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו" כיון שהיא זו שהלכה בדרך המשפט. כאן לימדנו שלמה את דרך ההכרעה בין החסד לדין.

ומאידך המיזוג לאמצע בין החכמה והבינה מגלה את הדעת. הולד נולד חסר דעת, ואט אט לומד להשתמש בשכלו. השכל הנכון מחבר את החכמה והבינה וכך קונה את דעת.

חז"ל מספרים לנו את משל החמה והלבנה (גמרא-חולין, דף ס' עמוד ב') "רבי שמעון בן פזי רמי (מקשה). כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן (לכאורה יש סתירה פעם שני המאורות הגדולים ופעם את המאור הקטן), אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני? (נר ביום מה נותן), אמר לה זיל לימנו (לכי וימנו) בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר (ימים הרי נמנים לפי השמש) דלא מנו ביה תקופותא (התקופה נמנת לשמש) דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו (לכי ויקראו) צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן, חזייה דלא קא מיתבא דעתה (ראה שלא נחה דעתה) אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח".

חמה ולבנה נמשלו כאן לחכמה ובינה (בגימטריא, חמה ולבנה =חכמה ובינה) בתרשים הספירות בצורת אדם הכתר משפיע אל החכמה והבינה. ומכאן בא המשל שהכתר צריך להשפיע שפע אל החכמה והבינה. וכאן שואלת הבינה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"? שהרי זה מזכיר את המשל הפילוסופי, שמספר על חמור שלא אכל ושתה ימים רבים. ושמו לו משני צידיו במרחקים שווים לחלוטין, בצד אחד אוכל ובצד השני מים. ומתברר שהחמור מת כיון שלא יכל להכריע לאיזה צד לפנות.

אם היינו מצפים שהחכמה (החמה) תבוא בטרוניה היינו צופים במותה (כמשל החמור) החכמה היא אוצר המידע אך היא גולם (גלם=חכמה) אוצר מידע. המכרעת היא הבינה (הלבנה) אומר לה המלך (הכתר) לכי מעטי עצמך. תהיי תחת החכמה, כפי סדר הספירות בהשתלשלות (אחת תחת השניה) שכך צריך להיות דרך העולם. הנקבה בזיווג תחת הזכר (בהכרעתה!) "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ההכרעה הוא הזכר הוא המשפיע. אז מתגלה הכתר בעליונים והעטרת בתחתונים. (לעניינו כרגע נשאיר את ההמשך המשל בגמרא לפעם אחרת למרות שבו רב הנעלם על הגלוי).

ההקדמה שהבאנו עד אתה מלמדת אותנו איך לקנות דעת עליון שזו עיקרה של היהדות שבדעת עליון אפשר להידבק בכתר (במלך עליון).

כך משה רבנו קונו דעת עליון על ידי הענווה והשפלות עד שאומר "ונחנו מה". שֹם עצמו תחת החכמה ובכך זכה שהתורה שהיא התגלות הכתר באה על ידו (בעשרת הדברות יש 620 אותיות כמנין כתר).

מכאן למדנו כלל, היחוד וההכרעה בין החכמה והבינה (השכל והאמונה) מולידים את הדעת. ומכאן אנו פונים אל נושא העיקרי למאמר זה והוא שם ע"ב.

שם ע"ב נבנה משלשה פסוקים (שמות י"ד) (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

בכל פסוק יש בדיוק 72 אותיות אנו מעמידים את הפסוקים הראשן ישר השני הפוך והשלישי ישר כך:

ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם   - ישר

הלילה לכ הז לא הז ברק אלו הלילה תא ראיו ךשחהו ןנעה יהיו לארשי הנחמ ןיבו םירצמ הנחמ ןיב אביו  - הפוך

ויט משה את ידו על הים ויולך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים – ישר

ואז לוקחים במאונך אות מכל פסוק ומחברים עד שמקבלים 72 צירופים של שלש אותיות בכל צרוף. בראשונה לוקחים ו' של ויסע מן הפסוק הראשון. ה' של הלילה מן הפסוק השני. ו' של ויט מן הפסוק השלישי וקבלנו צרוף "והו". וכך הלאה.

וכאן אני רוצה לעמוד על הענין שהופכים את הפסוק השני ואנסה להביא טעם לענין.

אחרי היהדות קמו להם שתי דתות המאמינות באלהים, אך דרכיהם שונות ופסולות לפי דרך היהדות. הראשונה משתיהן שקמה היא הנצרות והשניה היא האיסלם (לא עסקינן ביתר הדתות שרובן הולכות אחרי האלילים). יש אפשרות למצוא רמזים רבים דרך שלשת הדתות אשר יקרבו אלינו את עניין היפוך הפסוק האמצעי.

הנצרות בחרה את דרך השכל, והאיסלם בחרו בדרך האמונה. הנצרות בחרו את יום המנוחה שלהם ביום ראשון, והאיסלם בחר ביום ששי. היהדות קבלה מציווי השם את יום השבת כיום המנוחה. הנצרות מתנהגת על צד שמאל (כ-שמאלנים), והאיסלם על צד ימין (כ-ימנים). הנצרות בחרה בכתב הלטיני ההולך משמאל אל הימין, האיסלם בחר בכתב הערבי ההולך מימין לשמאל. הנצרות קבעה את השנה על פי מהלך השמש, והאיסלם על פי מהלך הירח.

היהדות קבעה את השנה על פי החכמה והאמונה דהיינו השמש והירח (כפי שכבר ראינו בדרשת חז"ל "שני מלכים שמשתמשים בכתר אחד). החודש נקבע על פי מהלך הירח (29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה). כיון שאין לעצור באמצע היום ולקבוע שכאן מסתיים החודש נלקחו 6 חודשים בני 29 יום וששה חודשים בני 30 יום ומקבלים 354 יום. מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה 365 ועוד 6 שעות. מכאן שחסר עוד 10 ימים להשלים את השנה ועל כן מעברים אחת ל3 שנים בממוצא את השנה ומוסיפים אדר שני וכך מתאזן ההפרש. כל זאת בא בציווי השם יתברך.

השמש מסמלת את החכמה. ולכן נקבעה השנה הנוצרית על פי מהלך השמש. לחודשים אין להם על מה להישען אלא בדרך החכמה לקחו את 365 ועוד רבע יום שזה מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה וזאת השנה! וחילקו אותה ל12 חודשים ואז קבלו 4 חודשים בני 30 יום ו7 חודשים בני 31 יום וחודש אחד בין 28 יום. ואת רבע היום מוסיף פעם ב4 שנים יום נוסף (29 לפברואר). 4X30=120. 7X31=217. 1X28=28. 120+217+28=365.

הירח מסמל את האמונה. מהלכו החודשי 29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה. ואז לוקחים 6 חודשים של 29 יום ו-6 חודשים של 30 יום ומקבלים 354 יום. כך נקבע השנה על פי האיסלם. ואז החודשים לא מקבילים לעונות השנה חודש מסויים שנמצא בקיץ אחרי כמה שנים הוא יופיע בחורף.

הכתב - צורת האותיות המופיעות בספר תורה שלנו, היא אותה צורת האותיות שנכתבה על ידי משה בספר התורה. הכתב הולך מימין לשמאל.

בצורת האותיות הלטיניות הכתב הולך מן השמאל אל הימין

בצורת האותיות הערביות הכתב הולך מהימין אל השמאל.

גם כאן מחברת היהדות בין החכמה לאמונה. כל אות נכתבת משמאל לימין, כשההתקדמות היא לצד שמאל. בספר התורה עם כתב הסופר אות ובא עכשיו לכתוב אות "דלת" הוא רואה את הדלת בזמן הכתיבה אך לא רואה את האות שכתב קודם, כיון שידו מסתירה לו. ובאם חבר את האות "דלת" לאות שלפניה שתי אותיות אלו פסולות. ובכתיה זו יש כאן חיבור של שכל ואמונה, כשרואה את האות שכותב היא דרך השכל, אך כיון שלא רואה את האות שכתב הוא צריך לדעת על פי האמונה מתי לעצור.

הנצרות שהולכת בדרך השכל, הכתב הולך מהשמאל אל הימין כך שגם האות נגלת בזמן הכתיבה וגם כל מה שלפניה נכתב.

האיסלם בחר בכתיבה בדרך האמונה, שכל הנכתב מוסתר על ידי היד אפילו האות הנכתבת באה מהימין אל השמאל ומוסתרת תוך כדי כתיבה.

אנו מוצאים את היהדות שמשלבת בין החכמה ואמונה שזה השילוב הנצרך להרמוניה של הבריאה. כן כך הולך השם ע"ב. פסוק הראשונה ישר מהימין אל השמאל כדרך היהדות. ופסוק שני הפוך מהשמאל אל הימין כדרך הנצרות, ופסוק שלישי ישר מהימין אל השמאל כדרך האיסלם.

כמובן ששם ע"ב הוא לא שילוב של הדתות. אלא הדתות מתחילות מן היהדות שזו הבחירה של הקדוש ברוך הוא "אתה בחרתנו מכל העמים". הנצרות והאיסלם יוצאים על ידי יהודים שהמירו דתם והביאו דת חדשה אך כפי שהראתי כאן כל צד לקח לא חלק אמיתי מן היהדות והפקיר חלק נוסף.

ולסיכום. השילוב של השכל עם האמונה הוא השילוב המנצח, כשהאמונה מכרעת (אשה כי תזריע תחילה) ועם ההכרעה משתלבת האמונה תחת השכל. וכך יכולה להיוולד דעת עליונה אשר עולה עד הכתר ומתייחדת עמו. ועל זה נאמר (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". התורה מייתרים את המילה "היום". להגיד שזה מורה על חיים תמידיים. דהיינו הדבק בשם חי את חיי העולם הבא היום!