דרכי השגה 2
על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה
ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.
פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.
אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.
השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.
פרק א'
לכל
המוחין וההארות הרוחניות כלומר שפע רוחני יש צלם ולבוש (צלם ולבוש זה אותו דבר רק
שהם ב' בחינות) ואותו צלם ולבוש מתלבש בכלים גשמים בזה העולם, והכלי זהו גוף האדם
אשר בו מתלבש צלם אלהי"ם וצלם הוי"ה, והתלבשות הצלם בגוף נעשה בז'
מקומות בגוף האדם (ממוח האדם ועד סוף עמוד השדרה, ומקום התלבשותם בפרטיות יבואר
בפרקים הבאים בעזרת השם ית').
והנה
הקדמנו ששורש כל הגשמיות הוא רוחניות, רק שכשנשתלשל ירד והתעבה עד שהתגשם כמבואר
בספרים ואכמ״ל (ואין כאן מקום להאריך), וצריך לזכור הקדמה יסודית זו, שכל מה שנעשה
בעולם הוא נעשה ברוחניות, ואע״פ שנראה לאדם שכולו גשמיות צריך להשכיל ולידע שאין
דבר נפרד מאתו יתברך אשר הוא מקומו של עולם, ובכל פעולה גשמית יש התלבשות רוחנית
וא"כ כל פעולה טומנת בתוכה פעולה רוחנית, ועבודת האדם בזה העולם לבא למדרגה
זו שמכל פעולה ופעולה שעושה בעולם ואפי' פעולה גשמית יקבל את ההארה הרוחנית
המולבשת שם, וישיג בשכלו את ההארה הרוחנית שבכל פעולה, ולא ישקע בהבלי הגשמיות אשר
ההנאה מהם קלושה ביותר ביחס לרוחניות הנעלמת בם, וכאשר האדם מרגיל את עצמו לקבל את
השפע הרוחני שבכל פעולה אזי הוא חי בטוב ובנעימים, משא״כ (מה שאין כן) כאשר האדם חי ע"פ
טבע אזי הוא מקבל את השפע הרוחני בהתלבשותו הגשמית, וכאשר מתקבל השפע הרוחני כגשמי
(בהתלבשות) אזי שייך שיפול השפע הרוחני מהקדושה לקליפה, כגון שמשפע אהבה דקדושה
יפול לתאוה וכדו', ומיראה דקדושה יפול לפחד מבני אדם ומזיקים, וכן בשאר שפעים
רוחניים כאשר הם מתקבלים בצורה גשמית שייך שיפלו לקלי'. והנה כל הדומם צומח חי
מדבר שבעולם הם גם רוחניים וכנ״ל, ועבודת האדם שכאשר הוא מתעסק בהם כגון באכילה
שתיה ומלבושים צריך להעלותם מבחי' גשמית לבחינה רוחנית, ולהשביע בהם את נפשו
הרוחנית, וגם בזה שייך ב׳ בחינות.
א)
שירגיל את שכלו לקבל את ההארות הרוחניות הטמונים בכל דבר, וקבלתם בצורה רוחנית
נעשית ע״י שמרגיל את הרגשי נפשו להבחין בכל דבר שנכנס לגוף או שהגוף משתמש בו, מה
הם השפעותיו הרגשיים. ועל ידי כך ידע ויבין לאיזה רגש רוחני שייך אותה הארה, ובכך
תקבל נפשו את ההארה הרוחנית שבאכילה ושתיה ומלבושים, וכמובן שגם אדם הנמצא בדרגה
כזו צריך להיזהר לא להתעסק בזה יותר מדי, כיון שבכל דבר גשמי יש אחיזה יותר גדולה
של הקליפה, וכמו כן עבודת התורה ודאי הארתה הרוחנית גבוהה יותר.
ב)
שיעשה ממילא, כלומר שאדם אוכל מתוך תאוה, ונדמה בעיניו שהכל גשמי אך באמת קיומו
וחיותו היא מההארה הרוחנית הטמונה באוכל, [וההארות הרוחניות הטמונות בגשמיות
נקראים ניצוצות], וההבדל בין מי שעובד לקבל את ההארה הרוחנית בשכל, לבין מי שמקבל
את ההארה בהתלבשות בגשמיות, זה כהבדל החי מהמת.
וביאור
הדברים - שתזונת האדם היא מהרוחניות שבאוכל [ולא מהאוכל הגשמי], וכל אוכל יש בו
רוחניות וכנ״ל שכל דבר גשמי הוא רוחני בשורשו, אך מכיון שאנו נמצאים בעולם הגשמי
והרוחניות התעבתה והתגשמה על כן ההארה הרוחנית שבהם היא מאד קלושה, אך אותם
ניצוצות רוחניים הנמצאים בגשמיות הם כעין מפתחות לנפש האדם. שכאשר האדם אוכל, מזהה
נפשו את אותם אורות רוחניים הנעלמים בדברים הגשמיים, וכאשר מכין האדם את נפשו לקבל
שפע רוחני, אזי כאשר מזהה נפשו את אותם ההארות קלושות היא מתעוררת להתקשר לשורש
אותם ההארות, אשר בשורשם האור הוא רוחני וזך בתכלית, ומהשפע הרוחני שנשפע לנפש
כאשר היא מתקשרת לשורש אותם ניצוצות בא שובע לנפש, ואם כן הניצוצות הטמונות באוכל
אין תפקידם להשביע את האדם, אלא שעל ידם מתעלה הנפש הרוחנית לשורש אותם ניצוצות
ושם מקבלת הנפש את שפעה הרוחני ומזה תזונתה ושביעתה. ואם כן הניצוצות הם בסך הכל
מפתחות לצינורות רוחניים גדולים ורחבים יותר, אך כאשר חושב האדם שהכל גשמי ואינו
מכין את נפשו להתעורר לקבל שפע רוחני משורש אותם ניצוצות הטמונים בגשמיות אזי
תזונת נפשו היא רק מאותם ניצוצות הטמונות באוכל הגשמי אשר הארתם קלושה ביותר ואם כן
חיות נפשו קלושה ביותר, ה"וא הדין כהבדל בין חיים למיתה, דכל החיות היא מהשי"ת
הנקרא חי החיים, דכל החיות נמשכת מהשי"ת המחיה את כולם, ועל כן כאשר האדם
זוכה ומתקשר בכל דבר לרוחניותו הרי הוא מתקשר לקב"ה, ואזי חייו הם חיים
אמיתיים, כיון שבכל דבר הוא מתקשר לקב"ה שהוא המחיה של כל הדברים, מה שאין כן
אדם שאינו עובד לעורר את נפשו להתעלות מכל דבר ולהשיג בכל דבר את הרוחניות הנעלמת
בהם ומניח את עצמו על הטבע, וכל חיותו היא בהתלבשות וכנ"ל, אזי הוא בבחינת מת
כלפי העובד ה', כיון שכל חיותו היא מהארת הניצוצות אשר הארתם קלושה ביותר ועל כן
הוא בבחינת מת, וזה הביאור בדברי הגמ' (ברכות טו:) צדיקים במיתתם קרויים חיים
ורשעים בחייהם קרויים מתים - דהצדיקים אשר כל חיותם מהשי"ת, ואף בגשמיות כל
אכילתם היא לצורך נפשם, וכל אכילתם היא רוחנית שמקשרים עצמם לחי החיים, על כן גם
במיתתם קרויים חיים, דבשעת המיתה רק הגוף מפסיק לתפקד אך הנפש ממשכת את פעולתה
לקבל שפע רוחני מחי החיים, וכמו שדרשו חז"ל (ברכות סד. מו״ק כט.) על הפסוק
"ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהי'ם בציון" אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמידי
חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר "ילכו מחיל אל חיל
יראה אל אלהים בציון", ופרש"י אין להם מנוחה מישיבה לישיבה וממדרש
למדרש. אלא שכאשר [הנפש] הייתה בגוף בזה העולם הייתה צריכה לקבל את השבע דרך הגוף,
ולאחר הפטירה היא מקבלת את השפע ישר בלא שום התלבשות בגשמיות, מה שאין כן רשעים
שהם בחייהם קרויים מתים מכיוון שאין הם עובדים עבודת הנפש ועל כן כל חיותם קלושה
ביותר וכנ"ל ועל כן גם בחייהם קרויים מתים כיון שהם מנותקים מחי החיים, וזהו
פרוש הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר" שעיקר האכילה היא
לצורך הנפש אשר היא מקבלת את השפע הרוחני שהוא הוא המחיה את האדם כפשוטו,
וכנ"ל שמגשמיות בלבד לא שייך שיתקיים האדם, דלא יתכן דדומם צומח חי יוכלו
לזון את המדבר אשר הוא בדרגה גבוהה מהם, דלא יתכן שדברים גשמיים יזונו את האדם אשר
הוא מורכב מגשמי ורוחני, אלא דגם בדומם צומח חי יש הארות רוחניות שדרכם מקבלת הנפש
הרוחנית את תזונתה וכנ"ל, ועל כן לא שייך שישבע האדם מהאכילה אלא אם כן
האכילה היא לצורך נפשו, וזהו "צדיק אוכל לשובע נפשו", דכיון שאכילתו היא
לצורך נפשו על כן במעט אכילה מתעוררת הנפש לקבל את שפעה משורש הניצוצות הרוחנים
הטמונים באוכל ובזה היא שבעה [וזה הביאור באוכל קימעא ומתברך במעיו]. מה שאין כן
בטן רשעים תחסר, דהרשעים שאוכלים לצורך הבטן על כן תמיד אינם שבעים וחפצים לאכול
עוד ועוד, ואף כשמפסיקים אין זה משום שמרגישים שובע אלא משום שאינם יכולים להכניס
עוד אוכל מחוסר מקום בבטנם, וסיבת הדבר שאינם שבעים דהשובע בא לנפש, והם שאינם
מזינים את הנפש על כן בטנם חסרה תמיד, וזהו ביאור הפסוק "כי לא על הלחם לבדו
יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", וכי יעלה על הדעת שהאדם חי מהלחם,
והלא ברור שהחיים הם מהשי"ת ולא מאכילה טבעית, אלא רמוז בזה שבאכילת הלחם
עצמה שם מונח החיות של מוצא פי ה', דהחיות אינה מהלחם אלא ממוצא פי ה' המונח בתוך
הלחם.
ואף
כשאדם עובד לקבל את השפע הרוחני יש בזה ב' אופנים,
א)
שמקבל הארה רוחנית בהתלבשות, כלומר דבכדי לקבל את ההארה הרוחנית הוא צריך לאכול,
וע"י האוכל מתעוררת נפשו ומשתמשת בניצוצות כמפתחות לצינורות רוחניים גדולים
ורחבים יותר וכנ"ל.
ב)
שהאדם מקבל שפע רוחני בלא שום התלבשות, דיודע איך לעורר את נפשו לקבל שפע רוחני,
ואינו נצרך להשתמש בדברים גשמים ככדי לעורר את נפשו, וזה הבחינה הנאמרת במשה רבינו
ע"ה, על הפסוק "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא
שתיתי", ואיתא דלחם לא אכל ומים לא שתה, אך אכל ושתה את דבר ה', דבלא אוכל
ושתיה אין קיום לנפש האדם, דהאוכל ושתיה זהו דבר רוחני וכנ"ל, וכמבואר
בכוונות האכילה, דאכילה זה אכל-י"ה, שתי'ה זה שתה-י"ה, כלומר דכל אוכל
זה לבחי' המוחין ובלא זה לא שייך קיום לאדם, אלא שאנו מקבלים את תזונת הנפש
בהתלבשות גשמית של אוכל ומים, ומשה רבינו ע"ה ניזון ברוחניות בלא התלבשות
הרוחניות בלחם ומים והבן.
