יהודה רבץ כאריה – ויגש אליו יהודה

המאמר נכתב במוצאי שבת כמה מהרעיונות לקחתי מ"דגל מחנה אפרים על התורה" וכן מהרב אבולעפיה.

מי שבא לו גדלות ויתפארות ידבק לשורשו, ואז יתפרדו כל פועלי און. נגש יהודה אל יוסף בהתפארות ותיכף תיקן עצמו ופונה אל יוסף ברכּוּת, "בי" לשון בקשה, "אדוני" שאתה מלך. אך יהודה שממנו יוצאת שושלת בית דוד דבורם משתמע לשתי לשונות. יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, 'עבדך' הוא עצמו יהודה, אך עבדך הוא יוסף. 'אדוני' היא השכינה המבקשת מיהודה לתקן את מדת התפארת כדי שתתוקן המדה בה. אך גם אדוני שפונה ליוסף בדבור-המלכות והגדולת שלך תלויה בי וממני הגיעה לך שאני בחינת מלכות.

ההתבוננות בספירות היא המביאה את האדם לתיקון המדות, אשר בתיקונם מביא עצמו להיות מקבל שפע אלהי. שבע הספירות התחתונות: גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, נקראות מידות: חסד, דין, רחמים, אמונה, הודיה, ברית, צדק. תיקונן נעשה מלמטה למעלה, מן הצדיק אל החסד. הצדיק הוא הנקרא כך כשעושה מצוה או מעשה טוב. תיקון הברית הוא על ידי מחשבות טובות. ההוד-תנה הודך על השמים - להכין את הלב-להודות על האמת. נצח-בו מנגנון מדרגת האמונה-להיות שמח בחלקו. רחמים-המכריע את המעשים-להכריע אל האמת ברחמים מדת יעקב. דין-הפחד להתגבר כארי על מנת להגיע אל היראה, (יראה=אריה) מדת יצחק חסד-איזהו חסיד המתחסד עם קונו, תפלה על חסרונותיו ויכוון שהם חסרונות השכינה, לעשות נחת רוח לבוראו מדת אברהם עד כאן המידות.

וכשאלה מתוקנות עולה הגדולה (החסד) מעלה אל השלש ספירות העליונות הנקראות מוחין (ומשם יורד השפע). בינה- לקנות בינה- התבוננות. חכמה- התבודדות יסלק מעליו כל הבלי העולם הזה, ויעסוק בדד עם הבורא. מחשבה- כתר עליון, יש מאין, יסלק מעליו כל מחשבות וכשיסתלק המדמה ימשך אחרי רשימו מהעליונים. ואז ירד השפע כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. הרי היה צריך להגיד "הנה אוזניכם שומעים כי פי המדבר אליכם". האחים היו בחשכה רוחנית לפני שהתגלה אליהם יוסף, הצער שרה אליהם, כשהגיעו למצרים יותר ממה שדאגו למזון חיפשו את יוסף מבית לבית. ועתה שהתגלה אליהם יוסף חזרה השמחה ללבם ועמה רוח קודשם. וכפי שקרה במעמד סיני שנאמר וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. וכי אפשר לראות את הקולות. אך כיון שכל העם עמדו במדרגת הנבואה, שאז בירור הנבואה נעשה במראה הנבואה, שהם בעיני השכל. אז הנבואה בבחינת תמונה. ואז רואים את הקולות. כך כאן כאשר יצאו האחים מן החשכה ראו כי פי יוסף הוא המדבר אליהם.

ויעקב שלא היה עמהם איך יודיע לו יוסף שהוא חי. יודע יוסף שעיקר החיות בא מן התורה ובפרט שעוסקים בסודות התורה, שלח לו יוסף עגלות על פי פרעה. וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. אמרו לא בניו אלו העגלות אשר שלח לך יוסף. אומר ה"שפתי חכמים"  "ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל (לז, יד) בפסוק וישלחהו מעמק חברון, ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, ז) בפסוק, וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם, ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש "וירא את העגלות" לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא" (שיוסף חי).

וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. מדוע הזכיר ארץ מצרים וארץ כנען, (ויקרא י"ח ג') כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אומר רש"י - מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל" (עד כאן מרש"י). ויוסף הביא את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים. מהו השבר אשר הם שוברים, דהיינו את מדת החסד, ומכאן בא להם התאוות ועושים מעשה בהמה ועוד. ויוסף הוא מעלה את מדת החסד לשורשה מביא אותה ביתה פרעה. 'פרעה' כמספר 'ספירה'  שמעלה הקלקול לשורשו אל הספירה כמו שאמרנו קודם, חסד-איזהו חסיד המתחסד עם קונו.

ומכאן ראוי להזכיר שמה שדברנו בתקון המידות עד לקבלת השפע האלוהי צריך להיות מלמטה למעלה, ואז לאחד כולם יחד. אך יש ואדם מרגיש עצמו התעלות רוחנית עד שמרגיש עצמו נמצא 'מואר', והנה בתפלתו באה לו מחשבה זרה ואינו יודע למה ומדוע ונופל על כל המדרגות. המידות הם הכלים, וכשהם במיטבם בקלות האורות שיורדים מהמוחין מתקבלים ברכּוּת, אך כשיורד שפע מן המוחין והמידות לא במיטבן הנסיון קשה. ואז באה המחשבה זרה ולא יודעים איך להתמודד איתה.

 אומר הרב אברהם אבולעפיה בספרו "חיי העולם הבא" -כי המנוסה לעולם לא ינוסה אם לא יבקש דרכי צדיק, ובבקשו דרכי צדיק דין הוא לנסותם מכל צד אם הוא ראוי להצדיקו אם לאו, ועל זה נאמר מה שרמזו חכמינו ז"ל - המעיין בתפילתו מזכירין לו עוונותיו. והוא אצלנו סוד גדול לפי טעם העניין למה זה ועל מה זה (עד כאן דבריו).

ודחילו ורחימו אנסה לבאר את הסוד. הנסיון הבא על האדם מצד השם, בא כשהאדם מבקש דרכי צדיק. הפירוש שהשם הרואה את הכל מתחילתו ועד סופו אך לא ניגש כעת לנסות את האדם ממבט זה, אלא מתייחס אל מחשבת האדם שהוציאה לפועל. זאת אומרת כפי שהאדם מרגיש עצמו כעת. כפי שהוא מרגיש בהתעלות ובאורות ועל זה בא הנסיון שאם יעמוד בו הרי יזכה לרכוש את אותה המדרגה.

המעיין בתפילתו היינו שמרגיש כי תפלתו עלתה להיכל התפילות ובודאי תתקבל בברכה, והוא כמאזין ומעיין לשמוע שנענתה תפילתו. ואז בא הנסיון מזכירין לו עוונותיו. וכעת יכול המתפלל לקנות עולמו. שזהו קונו עולמו בשעה אחת. למעשה כפי שהוא מרגיש בהתעלות אומר לו השם הנה כעת אתה יכול להעלות ולתקן העוונות שלך. ואם הכן האדם הגיע להתעלות כשמידותיו במיטב יעלה גם העוונות וירכוש עולמו. אך אם עדיין לא רכש את הטוב שבמידות עלול ליפול מכל המדדרגות. כאן בא הסוד... והשם ירחם עלי וידונני לזכות, שאם ידע האדם שכל נסיון שבא עליו הוא לטובתו כדי שירכוש המדרגה שהוא עומד בא יעלה את המחשבה זרה, לדוגמא חסד לא מתוקן מוביל לתאות ניאוף ויעלה המחשבה הזרה כעת ויתקן אותה בשורשה. ודי ברמיזה הגדולה כהר. והשם ירחם.  

סתרי עריות

אומר הרב אבולעפיה, "סתרי עריות הם ביאת נחש על חוה". וכבר בפיסקה הקודמת מתייחס הוא לסתרי עריות ואומר: "סתרי עריות הם ענייניים תוריים, והפילוסופים לא השיגום כלל באשר הם וגם לא קראום בשם זה, אבל התורה האמיתית המשלמת כל חסר הודיעתנו דבר זה ואעפ"י שגם הם דברים כוללים ראשית ומרכבה, הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה מסוד אדם וחוה שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה, שהם ראשית והתחלה לכל מעשה בראשית".

המשנה במסכת חגיגה מונה לנו שלשה מיני סודות ולמי ראוי למוסרם: (מסכת חגיגה פרק ב משנה א) אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. מסביר רבי עועדיה מברטנורה: אין דורשין להם סתרי עריות, כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבא בקרא בהדיא ואתיא מדרשא. שמא בזמן שמדבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם, ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדרש בו איסור, ויבואו להקל בעריות ע"י שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן יותר משאר איסורים שבתורה.

מה הם אותם העריות נאמר בתורה" אִישׁ אִיש אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". עריות מלשון ערוה. קרוביו של הגבר וקרובי אשתו נאסר עליו לקיים עמם יחסי מין. ומי אלו העריות? אמו, אשת האב החורגת, אחות – אף מהורה אחד משותף ואף מחוץ לנישואים, נכדותיו, אחות האב והאם אשת אחי אביך,אשת הבן, אשת האח, בת אשתו, נכדות אשתו, אחות אשתו – כל זמן שאשתו חיה. ישנם עוד עריות שלא רשומות בתורה במפורש אך חז"ל למדו אותם על פי כללי התורה כגון הדוגמה שמביא הרב מברטנורה בתו מאנוסתו.

וכפי שאמר הרב, הפילוסופים לא השיגום כלל כיוון שעל פניו לא נראה בהם חכמות, אלא דינים פשוטים, ורק בקבלה נלמדים הסודות שבהם, ולא השיגום הפילוסופים.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים אומר הרד"ק: כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, וכל זה נכון למבין. ואנחנו לא נבאר הנה המשל שלא נגלה הנסתר כמו שהזהירו רז"ל עליו כמו שכתבנו, אבל נכתוב הרמיזות כמו שרמזו הם והמבין יבין... ואני הקטן שבעם, בא כאן להכנס ולחפור לעומק 2000 אמה ואנסה לגלות טפח.

הרב אבולעפיה בא ללמדנו את סתרי העריות ופותח הלימוד כך, "סתרי עריות הם ביאת נחש על חוה, והוא המטיל בה זוהמא". וכעת ניגש הרב להסביר ולבסס את דבריו.

נקדים להבאיר את מה שאמר הרב "הנה נודע לנו סודם בפרט בתורה מסוד אדם וחוה שהם בכל אדם כדמיון החומר והצורה", מדוע צריך היה הרב לידע אותנו, שאדם וחוה הם כדמיון החומר והצורה.

נתבונן בפסוקי התורה: (יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. הקדוש ברוך הוא מביא אל האדם מכל החיות זכר ונקבה על מנת שיתן להם האדם שמות (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ הנקבה היתה לאדם לעזר, שעל פיה ידע לתת לה שם ולבעלה. וכיון שלא היתה לו בת זוג לא ידע האדם מה שמו. (יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. (הפלא שהפסוק הזה מקדים את שני הפסוק אך לא כאן המקום לבאורו).

וכאן נכנס הענין שאדם וחוה משולים לחומר וצורה (אדם לצורה וחוה לחומר). כל מה שירד לעולם הזה מורכב מחומר וצורה. למעשה האדם מבקש מהבורא שיפריד אותו או שיוציא ממנו את החומר. מכיון שהוא נועד לברוא, רצונו לחבר בעצמו את החומר והצורה. (כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: (כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: הפירוד נעשה, וכעת יודע האדם שמה שהיא אשה ומכאן שהוא האיש. (כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ: והתורה משאירה בידינו סימני דרך חיים, ההפרדות מההורים היא זכר להפרדות מן החומר ואחר ודבק באשתו היא החיבור. ובינתיים נשארו הם ערומים, החומר לעצמו והצורה לעצמה. יִתְבּשָׁשׁוּ על צד ההסתרה מבואר התבוששו מלשון בושה. אך רמזה כבר התורה: וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת - בשֵׁשׁ מלשון מאחר, דהיינו לא איחרו חומר והצורה להתחבר.

א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וברגע שהם נפרדו מגיע הנחש. הוא תוצאה של ההיפרדות. החומר והצורה יכולים להתקיים כשהם יחד. הצורה כפי שהיא נמצאת בעולמות העליונים, יש בה קיום, אך החומר לעצמו לא יכול להתקיים. וכשהוא נפרד מהצורה אז מתגלה בו הנחש - הוא החומר המדבק אשר יניקתו מהצורה ובלעדיה הוא יתיבש ויתכלה במהרה.

וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ שם נמצא החומר המדבק אך צריך זהירות וחכמה רבה וממילא עד שלא עמדו ישראל על הר סיני היו כולם בזוהמתן ורק התורה היא הסבה להפסקת הזוהמא. שהתורה היא עץ החיים. ועל כן צווה האדם לאכול מעץ החיים. ומכאן זיל וגמור...