דרכי השגה 7

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

המשך

והנה מצינו באריז״ל שמרחיב על אופן מעשה המצוה איך לעשות את פעולת המצוה כגון בנטילת ידים להגביה ידיו כנגד ראשו, ובקידוש לאחוז הכוס כנגד הלב, ובד' מינים לנענעם באופן מסוים, וכן בשאר המצוות, וביאור עניין עשיית המצוות באופן מסוים בדווקא. ואפילו שבכדי לצאת ידי חובת המצוות יוצאים גם בלא עשיתם באופן מסוים דוקא, דיש בחינה שלישית הממוצעת בין גוף האדם לצלם אלהי'ם הנקראת דמותו הרוחנית של האדם, ואותה דמות רוחנית היא המרגשת את השפע הרוחני שנשפע לצלם אלהי'ם ע״י שעושה הגוף את המצוות.

דבכל מעשה מצוה יש כח המשכה רוחנית, (וזהו לשון מצוה מלשון צוות שהוא לשון חבור, דכל מצוה מחברת בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, שעי״ז מתבררים הניצוצות ומתגלה אחדותו יתברך בעולם ונתקן השבירה שהיה בבריאת העולם ואכמ״ל-(ואין כאן מקום להאריך)), ובכדי שרוחניות המצוה תתקן את השבירה צריך להרגיש את הרוחניות שבאה ע״י עשיית המצוות, וכאשר אדם יודע להרגיש את ההרגש הרוחני כך הוא יכול לתקן את השבירה שבצלם אלהי'ם, וכנ״ל שעיקר שינוי הרגשות נעשה ע״י שהאדם מברר את רגשותיו שיהיו רוחניים, והדבר שבו האדם מרגיש ומתפעל מהשפע הרוחני שנשפע לצלם אלהי'ם ע״י מעשה המצווה נקרא הדמות הרוחנית של האדם.

ובכדי לעורר את הדמות הרוחנית לקבל את השפע הרוחני שבמעשה המצוות צריך לעשות את המצוות באופן מסוים בדוקא, דדוקא עשיית המצוה באופן מסוים מעורר את הדמות הרוחנית להתפעל מהשפע הטמון במצוה, שעי״ז הדמות מכירה לאיזה נקודת מפגש בצלם אלהי'ם הגיע השפע ואיזה שפע הגיע, ובאמת שאם אדם יהיה מזוכך לגמרי אזי לא יצטרך לעשות את המצוה באופן מסוים, דכיון שרגשותיו של הצלם אלהי'ם מבוררים אזי בכל צורה שלא תעשה המצווה ירגיש האדם מיד את השפע הפנימי הטמון במצווה ויקבלו כראוי, לדוגמא מצוות נטילת לולב שמבואר איך לנענע וכמה פעמים וכו' וכו', אך מדאורייתא בעצם הנטילה של הד' מינים בידיו מתקיימת המצוה, וא"כ אדם מזוכך בעצם נטילת הד' מינים בידיו ירגיש את השפע הרוחני שבעשיית המצוה.

וכמו ששמעתי פעם על איזה חסיד ומתנגד שהלכו לבקר ביחד איזה צדיק בחנוכה, וכשהגיע זמן הדלקת נרות קם אותו צדיק ובירך את הברכות בזריזות הדליק את הנרות והמשיך לדבר עמם, וכשיצאו ממנו אמר המתנגד לחסיד לא ידעתי שהוא בקי כ"כ בכונות, והיכן ראה שהוא בקי בכונות אלא מזה שידע שמכוון וראה שמברך מהר ידע מזה שהכונות מאירות לו בשכל מיד ועל כן אינו צריך להתמהמה בברכה בכדי לכוון [אמנם שייך שאדם יתפלל באורך אע״פ שהוא בקי בכונות, מחמת עבודת הדבקות וכדו'].

וזהו כנ״ל דאדם מזוכך אזי השפע הרוחני מאיר לשכלו מיד בלא צורך של הכנה מוקדמת, אלא זה בא לו מיד עם עשיית המצוה וכך זה אמור להיות שהרי השפע כלול בעצם המצוה, ומה שאנו צריכים הכנות רבות זה משום שהרגשנו הרוחני מקולקל וע"כ כדי לעוררו להרגיש את השפע אנו צריכים לעשות את המצוה באופנים מסוימים וכנ"ל, [וצריך לדעת שמה שמבואר באריז״ל בכונות המצוות שנשפע שפע כזה וכזה בפרצוף כזה וכזה, זה קורה בנפש האדם ממש, וכנ״ל בפרקים הקודמים דנפש האדם כלולה מכל העולמות ועל כן כאשר מושפע שפע באיזשהו עולם זה מושפע בנפש האדם, ומה שאנו לא מרגישים זאת משום שרגשותנו עכורים וכנ״ל], וצריך לזה עבודה רבה בכדי שנרגיש ישר את השפע שבמצוות אך אל יאוש. ובכדי שהאדם יבחן את עצמו אם עושה את מעשה המצוה בפנימיות או חיצוניות, יראה האדם אם הוא מתיגע בעשיית המצוות או שאין לו מזה שום עייפות, דאם העבודה היא פנימית אין שום סיבה שיתעייף, אך אם הוא יגע סימן שעושה זאת באופן חיצוני, וכמבואר בספרי מוסר על הפסוק "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" שאם אדם יגע בעבודתו את הקב״ה סימן שלא אותי קראת כיון שמי שקורא לקב״ה יודע שאין בזה שום יגיעה, וכמשל המגיד מדובנא "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" משל לסוחר שהגיע לביתו מעיר השוק בערב שבת עם חשכה, כמובן שראשית כל מיהר להיכנס הביתה, להחליף בגדיו ולברך את ביתו לשלום, לפני כניסת שבת קודש, ומרוב בהילותו וחפזונו השאיר את מזוודתו אצל העגלון, וכשבא לביתו, ברך את כולם והרגיעם, ואח״כ שלח מיד את משרתו אל בית העגלון להביא את צרורו, הנער חזר כעבור שעה קלה, נכנס אל חדר הסוחר, והודיע לו, הבאתי את חבילתך, הנה היא מונחת בפרוזדור, ובדברו היה מנגב את מצחו מן הזעה, וכולו מתנשם מעמל נשיאת המזוודה, התבונן בו הסוחר וענה, לא אין זה המזוודה שלי, איך יתכן אדוני? הרי לא ראית בכלל את המזודה! הואל נא לצאת החוצה לפרוזדור ותראה אותה ענה הנער, בטוח אני שאין זו המזודה שלי, וזאת מכון שאני רואה איך אתה מזיע כאילו סחבת משא כבד, ואלו מזודתי קלה וקטנה! והנמשל - זהו המוסר נגד המתחדשים והמשכילים, המראים עצמם כאלו מתאמצים בעבודת ה', כמו שכתוב "ולא אותי קראת יעקב", יען "כי יגעת בי ישראל" הרי בעבודת ה' נאמר, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, עבודת ה' היא קלה ונעימה, ומדוע אתה עייף ויגע ע״כ.

ולהבדיל, דבר זה של בטול היגיעה בעבודה ע״י שעובדים עם הנפש ולא עם הגוף שייך גם בגשמיות, וכמו שראיתי פעם שני פועלי בנין שהיו צריכים להעלות אבנים לקומה רביעית ואחד אחרי כמה פעמים שהעלה התעייף ונאנח בעוד שחברו עבד עשר שעות ולא היה נראה עליו שהתאמץ כ"כ, ושאלתי את זה שהתעייף למה הוא מתעייף והשיבני שעובד לפרנסתו ועבודה זו היא עבודה פיזית קשה וע"כ הוא התעייף מהר, ושאלתי את חברו ואיך אתה לא התעייפת? והשיבני שגם הוא עובר בשביל פרנסתו אך כיון שידע שזו עבודה פיזית קשה, על כן הלך ללמוד טכניקה שבה העבודה תהיה חוויה רוחנית נפשית, ועי"ז כאשר הוא מרים את האבנים הוא מתרכז בחוויה הנפשית שנעשית ע״י הרמת האבנים, ולכן אין גופו מרגיש את העבודה הקשה כיון שלנפש אין שום קושי בהרמת המשא, וכיון שמרים את האבנים עם עבודה נפשית לכן אין גופו מתעייף.

וכן זה בעבודה רוחנית שכאשר הנפש עובדת אין יגיעה, משא״כ אם רק הגוף עובד שאז האדם מתייגע מיד, וכן רואים שאדם מסביר שיעור הוא עושה תנועות בידיו ויכול לעשות כך כמה שעות ואינו מתעייף, ואם יעשה רק את התנועות סתם כך הוא יתעייף תוך רבע שעה, וזהו כנ״ל דכאשר המעשה נובע מעבודת הנפש אזי כל התנועות נעשים בכח הנפש ואין הרגש של עייפות, משא״כ כאשר האדם עושה רק פעולות גופניות גשמיות אזי הגוף מתעייף מיד, ועל כן אדם שכל מעיינותיו בעבודת ה' דבוקים רק בעבודת ה' הפנימית ועובד עם נפשו כמעט ולא יצטרך אוכל ושינה, כיון שבמעוט אוכל תתעורר נפשו לקבל את תזונתה הרוחנית ויתברך האוכל במעיו, דהשובע בא מהשפעת האנרגיה הרוחנית שנשפעת לנפש וכנ״ל בפרק א, וכן לא יצטרך שינה דהלא הגוף אינו מתעייף ומה שצריך מעט שינה זה בכדי שיתחדשו מוחיו שיוכל להתעלות למוחין גבוהים יותר שבהם ישיג השגות גבוהות יותר, וככל שאדם יעורר יותר את דמותו הרוחנית כמו כן הוא נכנס לפנימיות המצוות והשפע הרוחני הכלול בהם, ולפעמים אדם עובד ואינו מרגיש כלום וזה משום שהוא לא עבד בפנימיות אך אל יאוש, צריך לעורר בכל פעם כמה שאפשר את הדמות הרוחנית עד שתתעורר בכוחות עצמה, ואזי מכל דבר ירגיש את השפע הרוחני הנשפע לו מלמעלה. וכאשר נשים לבנו נראה שבאמת בכל דבר מדזמן שעצם הדבר הוא רוחני, כגון "עשיה" זה מלשון עשה - י"ה, "אכילה" זה מלשון אכל - י"ה כמבואר בכוונות האכילה, "שתיה" זה מלשון שתה - י"ה, "חויה" זה מלשון חוה - י"ה, "מחיה" מלשון מח ־ י"ה, "מיתה, מלשון מת - י"ה ח״ו (שזה בחי' רשעים בחייהם קרוים מתים כיון שהם נפרדים מחי החיים, שעוזבים את בחי' המוחין שהם בחי' חיים כמ״ש החכמה תחיה את בעליה, וכנ״ל בפרקים הקודמים). "ראיה" מלשון ראה - י"ה, "שמיעה" מלשון שמע - י"ה, "פעולה" מלשון פעל - ו״ה, והבן.