דרכי השגה - סיום

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.  

המשך

תיקון הצלם

וכעת נדבר מעניין תיקון הצלם אלהי'ם, [וקודם דברינו נזכיר מה שהבאנו לעיל שעיקר ההשתנות תלויה בזה שהאדם מתחיל לשים לב לרגשותיו ממה הם נובעים ומתחיל להכירם ועי״ז לאט לאט הוא יכול להתנתק מהם], דהזכרנו לעיל דהצלם אלהי'ם מתלבש בז' מקומות בגוף, אשר שם ההתלבשות של הקומה הרוחנית של האדם בקומתו הגשמית, והזכרנו דכאשר יורד השפע אזי זה יורד מהמוחין החופפים מעל הראש ומשם נמשך לנקודה הראשונה של הצלם אלהי'ם (מלמעלה למטה), והולך ויורד דרך עמוד השדרה עד השקיק הנמצא בסוף חוט עמוד השדרה, ומשם זה חוזר ועולה למח דרך ז' נקודות שהם ז' מקומות שבהם מתלבשים הז"ס דצלם אלהי'ם שהם בחי' אותיות בג"ד כפר"ת, ושם הוא מקום המפגש שעובר הכח אנרגי רוחני המחיה את האדם לגופו הגשמי ודרך שם מקבל האדם את הכח אנרגי שלו.

ואותו שפע רוחני יש בו השגה רוחנית שהשגתה תלויה בנקיון הז' בלוטות מהרגשים גשמיים שלילים, דהשגת הרוחניות נעשית כאשר אותו שפע חוזר למח דרך הז' בלוטות וכפי זכותם כך חוזר השפע נקי ואם ח״ו הבלוטות מלוכלכות אזי השפע חוזר מלוכלך ונהפך לתאוות וכנ״ל בפרקים הקודמים, ומכיון שהז' בלוטות הם מקום המפגש של הרוחני והגשמי על כן קיימת בהם מלחמה בין הרוחניות של האדם לגשמיותו מי ישלוט בשפע היורד, דהקומה הרוחנית רוצה שהשפע ישאר רוחני ומזוכך והטבע הגשמי חפץ במנוחה והפיכת השפע לתאוות גשמיות, ומכיון שהורגלנו לחיות ע"פ טבע לכן כיום השליטה על אותם נקודות מפגש הם של הגשמיות וכל שפע שיורד מזדהם ונהפך לתאות ומדות רעות, וצריכים אנו להשיב מלחמה שערה כנגד הטבע הגשמי החפץ בתאוות ולעורר את הקומה הרוחנית לשליטה מלאה על אותם נקודות באופן שכל שפע ישאר רוחני, ונביא לזה תרגילים מעשיים שבהם נכניע את הטבע הגשמי להארה הרוחנית, וגם תרגול זה נעשה ע״י נשימות.

דטבע האדם גשמי וקיומו הוא מהאויר שנושם והאויר הוא רוחני, וצריך לראות שאותו אויר רוחני יתגבר כנגד הגשמיות הגופנית להכניעה להיות רוחנית, כלומר שיתבטל הגשמי לרוחני, ובמקום שהגשמיות תשלוט ותפיל כל ההארה רוחנית לגשמיות, ישלוט הקומה הרוחנית על הגוף הגשמי ויעלה כל פעולה גשמית לשורשה הרוחני וכנ״ל.

אופן התרגול

אך אופן תרגול הנשימות מתחלק לפי הבחי' של הז' נקודות בג״ד כפר״ת. דהז' נקודות התלבשות הצלם אלהי'ם מתחלקים לג' בחי' (ונרמז לעיל בענין מח, פה, לב). אותיות ב״ג הם בחי' חי ובחי' נשמה דנפש, ואותיות ד"כ הם בחי' צומח ובחי' רוח דנפש, ואותיות פר״ת הם בחי' דומם ובחי' נפש דנפש, ובחי' ג' ראשונות דצלם אלהי'ם החופפים מעל הראש זה בחי' מדבר ובחי' חיה דנפש. והנה בטבע של דומם צומח חי רואים הבדל מהותי בבחי' החיות הרוחנית שבהם, דדומם יש בו חיות רוחנית קלושה ביותר וכמבואר בשערי קדושה לר' חיים ויטאל, ובצומח יש יותר חיות כך אפשר להרגיש הבל שיוצא מהצומח אך עדין אין להם קול, נוסף עליהם חי שנתווסף בו קול, וכמו"כ בתרגילי נשימה כאשר האדם מתעסק עם ג' רגשות תחתונים בחי' פר״ת (שהם כנגד הבטן) בחי' דומם ששם אין אלא חיות קלושה, צריך לתרגל בתרגילי נשימה של הכנסת אויר והוצאת אויר דרך הפה בלא הבל וקול, וכאשר מתעסק באותיות ד"כ שהם כנגד החזה בחי' צומח שיש שם הבל צריך להכניס אויר ולהוציאו כהבל, וכאשר מתעסק עם בחי׳ אותיות ב״ג שהם כנגד הראש בחי' חי צריך להכניס אויר ולהוציאו בקול (וכמבואר בפרדם רמונים לרמ״ק ובחיי עוה״ב לר״א אבולעפיא, דישנם תרגילים להשגת השגות שנעשים ע״י הכנסת אויר והוצאתו כקול ואכמ״ל (ואין כאן מקום להוסיף), ובעזה״י בפרקים הבאים יבואר הכל בפרטיות, וכמו״כ יש עוד הבדל בתרגילי נשימה ע"פ הג' בחי' דכאשר מתעסקים להכניע את הג' רגשות תחתונים בחי' פר״ת, תרגילי הנשימה הם הכנסת והוצאת אויר דרך פה (שזה בחי' נפש בחי' מלכות, מלכות -פה), וכאשר מתעסקים עם הרגשות של בחי' ד"כ הכנסת אויר והוצאתו הוא דרך האף שזה בחי' רוח בחי' ז״א, וכאשר מתעסקים עם הרגשות בבחי' ב״ג אזי מכניסים אויר דרך האף ומוצאים אותו דרך הפה שזה בחי' נשימת המח, ובפרקים הבאים אי"ה יבואר סיבת הדבר. ובאדם יש בחי' פנים ואחור, ובחי' פנים זה בחי' התבטלות ואחור זה בחי' הרגשת עצמו, וכאשר רוצה האדם להאיר בעצמו את ההארה הרוחנית צריך שיהא בבחי' פנים בהתבטלות, ודוגמא להבין מה זה בחי' פנים ואחור בהליכת האדם, שאדם הולך עם רגליו והם נוטות כלפי פנים (כלומר זה כלפי זה) זה בחי' פנים וכשאדם ילך כך ירגיש הרגשת ענוה של התבטלות, מה שאין כן עם רגליו נוטות כלפי חוץ זה הלוך בדרך גאוה, וכך מה שאמרו חז"ל כל המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, מבואר בהלכה ששיעור הדבר הוא שהאדם צריך ללכת באופן שיראה לפניו ד' אמות ולא יותר ולא פחות, דפחות מזה זה הליכה של עצבות ומרה שחורה, וכשאדם הולך כך הוא מרגיש ענוה והתבטלות, וכשאדם נשען לאחוריו זה בחי' אחור של הרגשת עצמו, וכן דחיפה עם המרפק זה בחי' אחור וכן בשאר דברים, ועל כן בשעת התרגול צריך לשבת באופן של בחי' פנים שיקבל את ההארה ע״י התבטלותו, ואופן הישיבה תהיה כך שישב על קצה הכסא כשגבו ישר וכן פניו נוטים קדימה ביושר ורגליו יטו זה כלפי זה שזה בחי' פנים, ויפעיל את שרירי רגליו כאלו הוא נשען על בהונות רגליו באופן שיפעלו רק שרירי רגליו הפנימים ולא החיצונים, דהפעלת השרירים החיצונים של הברך זה בחי' אחוריים, וכפות ידיו ינוחו ברפיון על ברכיו, וכאשר יושב כך זה בחי' פנים [שגופו נוטה קדימה].

ויתחיל בתרגילי נשימה של בחי' פר״ת הנעשה בהכנסת אויר והוצאתו דרך הפה בלא קול והבל, וצריך שלא להזיז את הגוף בשעת הנשימה, ואופן הנשימה יהא כך שירוקן את כל האויר שבריאותיו עד שירגיש שאין בו אויר אלא כדי חיותו, ואזי יקח נשימה ארוכה ומלאה עד כמה שיכול ויוציאה, ובתחלת התרגול יעשה כך בין חמש לעשר פעמים דיותר מזה יקבל סחרחורת [ואח״כ יכול להוסיף בתרגול יותר], ואופן הנשיפה והנשימה יעשה דרך הפה כנ"ל, ועי"ז הכח הרוחני שמכניס יותר מכדי הצורך מכניע את הגשמיות שבו, נקודות התלבשות דצלם אלהי'ם, ואזי כשנכנע הרגש הגשמי המושך את האדם לתאוות יכול האדם לחוש ברגש הרוחני הנשפע לו באותם נקודות, [ובחי' הנשיפה מוזכרת בספרי ר' אברהם אבולעפיא וספר תלמידו סולם עליה "שיעשה האדם נשימה מלאה" שקוראים לנשיפה בשם נשימה מלאה], וסיבת הדבר שצריך לנשוף את כל האויר החוצה, כיון שהאויר הקיים בריאותיו כבר נתעכר והזדהם מהרגשות הגשמיים השלילים ועל כן אם יוסיף אויר חדש על אותו אויר מזוהם. זה לא יועיל כיון שגם אותו אויר יתעכר ויזדהם, ועל כן צריך לנשוף את כל האויר החוצה עד שנשאר באדם אויר מצוצמם ביותר שאותו אויר נצרך לכדי חיות האדם, ואזי יוסיף נשימה חדשה, ויתרגל זאת כל יום פעם בבוקר ופעם בערב, ובתחלת התרגול ירגיש האדם כאבים גדולים נפשית וגשמית, והכאבים הגשמים יהיו בסוף הגב כנגד מקום הרגשות התחתונים, וכן באברים הפנימים כיון ששם מתנהלת המלחמה על השליטה עם תהיה רוחנית או גשמית, על כן האברים הגשמיים צועקים את כאבם, וכן נפשית יש כאבים שזה מתבטא בבכי ובלחץ נפשי, עד שלבסוף נכנעים הרגשות הגשמיים ואזי מסתלקים הכאבים, ולכל אדם יש נקודה שבו עיקר המלחמה בין הגוף התאווני לבין הנפש המשכלת, ושם זה עיקר המלחמה ואז הכאבים הנפשיים מתגברים ביותר וכן הכאבים הגשמיים, אך לאחר מכן כשנקודה זו נכנעה הדרך פתוחה לפניו ומתחבר אות כ׳ לאותיות פר״ת ונעשה כפר״ת כנ"ל בפרק ב', ואזי יכול לעלות ולהתעסק בתיקון בחי׳ אותיות ד"כ ואותיות ב״ג (שאופן ההתעסקות עמהם יבואר בפרקים הבאים בעזה״י), והאדם יכול לבחון אח עצמו אם הוא מתרגל נכון או לא ע"פ כאביו שאם אין כאבים סימן שאינו פועל נכון, וככל שהכאבים גדולים יותר סימן שהוא בדרך המלך.

וכאשר האדם מתרגל זאת ומכין בזה כלים מזוככים לצלם אלהי'ם אזי יכול להתחיל לזהות רגשות ולבררם, באופן שירגיש מה משפיע על רגשותיו, ומה גורם לו תאוות, וכאשר האדם משכיל זאת אזי לאט לאט הוא ממאס בתאוות הגשמיות ומשתוקק לאור הרוחני הזך ומכל דבר מקבל את ההארה הרוחנית הטמונה בו, וכאשר הוא פורש מכל הרגשות הגשמים ונמשך אחר האור הרוחני השורשי, זה מורה שתיקן את השבירה של הצלם אלהי'ם בשלמות, ויוצא מהתאוה והדמיון הגשמי שמושך לתאוות לגמרי, ואזי זוכה לרוה״ק ברורה ומזוככת בדמיון נבואה וכנ"ל.

ונחזור כעת על כמה דברים שהזכרנו לעיל בשביל תוספת שבח. הזכרנו לעיל פ"ב שעבודת תיקון הצלם תלויה ברגש ולא בשכל, וזה הבחי' של מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, דחכמה זה בחי' השכל ומעשה זה בחי' הרגש, ועל כן מי שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת דמי שהולך אחר הרגש הרוחני אזי השליטה היא של המוחין הרוחניים ולא של השכל הגשמי ואזי חכמתו מתקיימת שהיא חכמה אמיתית, עוד הזכרנו לעיל שע"י ההשתוקקות לצאת מהשבירה שזה בחי' העלאת מ"ן (מים נוקבין) מתעורר עי"ז השפעת המ"ד (מים דכורים) בחי' הארת צלם הוי"ה ואם אין העלאת מ״ן לא שייך שיתעורר מ"ד, וצריך לידע שאע"פ שכל קיום תו"מ זה בחי' העלאת מ"ן זהו ביחס לתיקון כלליות העולם אך לא כלפי תיקון הצלם אלהי'ם הפרטי של כל אדם, וכמו שמצינו דמיתה על קדוש ה' זה בחי' העלאת מ"ן וזה לבחי' מסויימת, אך דברינו כעת זהו מהעלאת מ"ן לתקון השבירה שבצלם אלהי'ם, ע"פ הנ"ל שכאשר הרגשות שליליים האויר הנכנס לגוף מזדהם יבואר דברי הגמ' (סוטה ג.) שאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו "רוח" שטות, עוד הזכרנו שעבודת האדם בעבודה רוחנית זה למצוא את הרוחנית הנעלמת בגשמיות ואזי זה מתהפך לרוחניות וזה בחי' המתקת הדינים שמביא הבעש"ט שצריך למצוא בכל דין את הטוב שבו שעי"ז נמתק הדין ונהפך לטוב, עוד הזכרנו שענין פעולת המצוות באופנים מסוימים זה בכדי לעורר את הדמות הרוחנית, ובבחי' זאת הם דברי האריז״ל שע״י שהאדם מצייר לנגד עיניו שם הוי״ה בחי' "שויתי ה' לנגדי תמיד" נמשך עליו יראה, דע״י ציור שם הוי״ה כנגד העיניים בנקוד חש״ק (חיריק, שוא, קמץ, ר"ת חש"ק) מתעוררת הדמות הרוחנית לשפע יראה.

ופה פסקו השעורים שהיו מעלים אותנו לצלם הרוחני שבתוכנו בהסתלקות מורנו ר' אברהם זוצקללה״ה לישיבה של מעלה ה' ירחמנו ויקדישנו בקדושת התורה והמצות

דרכי השגה 8

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.  

המשך

והנה כל אדם יודע שאין העין רואה ואין האוזן שומעת אלא הנפש השוכנת בתוכם, אך אף אחד אינו מרגיש זאת שהנפש היא הרואה שהמוחין הם הרואים, כיון שהורגלנו בהרגל טבעי שכך המציאות שהעין רואה והאוזן שומעת, אך כאשר האדם חי ברוחניות הוא מרגיש שהמוחין שהם בחי' י"ה הם עושים הכל, ואזי יכול האדם להיות עם עיניים פתוחות ולא לראות כלום כיון שנתן הוראה לנפשו שלא תראה, ועל כן נחסר מהעין הכח הנפשי שרואה וכן זה לגבי שמיעה ושאר דברים.

ויותר מזה, שייך שכשאדם זוכה לראיה נפשית אזי אפילו אם הוא עוצם עיניו יתכן שיראה, וכמו שמביא מהרח״ו ב"שערי קדושה" (חלק ד') על עיור אחד שהיה צדיק גדול וראה בראיה נפשית, דכיון שזכה לראיה נפשית לא הוצרך שראיתו תתלבש בראיה גשמית הנעשית ע״י העין הגשמית, ועל כן עבודתנו לעורר את הדמות הרוחנית לקלוט בכל עשי'ה ופעול'ה, את בחי' ה-י"ה בחי' המוחין הרוחניים הנכללים בכל פעול'ה ועשי'ה, עד שנזכה שכל פעולתנו יהיו רוחניים ולא יצטרכו כלל להתלבשות גשמית. וכעת נדבר מעניין הרגשת הצלם אלהי'ם, איך ידע האדם להבחין בשפע הנשפע לו לאיזה ספירה מהז' ספירות תחתונות לצלם אלהי'ם זה שייך. ואופן ההבחנה הוא, דכל שפע רוחני הבא לאדם בין אם זה נשפע לו מלמעלה, ובין אם זה בא לאדם דרך ברור ניצוצות גשמיים, זה מצטייר במח בצבעים, ולכן כתוב בפרדס רמונים לרמ״ק דכשמכוונים בשמות הוי״ה יציירם ויכוונם בצבעים, דכל ספירה יש לה צבע משלה , דלכל שפע רוחני יש לו צבע משלו כפי שורשו הרוחני ע"פ הספירה שמשם זה נשפע, ואופן ראיית אותם צבעים שייך אצל כל אדם שיסתכל במוחו ויראה איזה צבע מאיר לו במוחו, אך צריך שיהיה האדם אמיתי עם עצמו ולא ידמיין את הצבע שרוצה לראות.

וביאור הדברים - דכל עוד דהמח אינו פועל וחי, כלומר שאינו ערני לעבודת ה' וקבלת שפע רוחני אזי המח חשוך, וכאשר יסתכל האדם על עצמו במצב כזה הוא יראה הכל שחור, וככל שאדם מתעסק יותר בעבודת ה' כך מתעורר המח ומתלבן יותר ויותר וכשאדם דבוק בקב"ה בשלמות אזי מוחו מאיר ומתנוצץ בלובן עליון, ואופן ראיית הצבעים במח הוא ע"י ראיה פנימית, דראיתנו היא ראיה חיצונית שבה אנו רואים דברים שהם מחוץ לגופנו, וכשרוצים לראות את פנימיות האדם את מוחו צריך שיעצום את עיניו ויחשוב כאילו הוא מסתכל לתוך מוחו, ואזי יבחין בצבע מסוים ואותו הצבע הוא כפי השפע הנשפע עליו מלמעלה וכפי אחיזתו כעת במדרגה רוחנית מסוימת, וכאשר אדם אינו מתעסק כלל בעבודה רוחנית הוא יראה צבע שחור שזה בחי', הצבע של ספירת מלכות בצלם אלהי'ם בשבירתו, וככל שאדם עוסק יותר בצלם אלהי'ם מתלבן מוחו ועולה מצבע שחור כלפי צבע לבן, והז' צבעים של הז' ספירות דצלם אלהי'ם מלמטה למעלה הם: שחור, אדום, כתום (צהוב), ירוק, כחול, כסף, לבן, וצבע לבן ידוע שהוא כולל את כל הצבעים, ועל כן כשהמח לבן אזי יכול האדם לידע תמיד מהו השפע הנשפע לו כפי מה שיצטייר על הצבע הלבן שבמוחו, וכן כאשר יעסוק בגשמיות אזי כפי מה שיצטייר במוחו ידע איזה ניצוצות מולבשים בגשמיות ולאיזה הארה רוחנית הם שייכים ועל איזה נקודת מפגש שבז' בלוטות הם משפעים.

וכיון שאנו עדין נמצאים בשחרות, על כן נביא תרגיל מעשי להלבנת המח בכדי שיוכלו להצטייר במוחנו צבעים כפי העבודה הרוחנית שנעבוד וכך נתחיל לזהות את רגשותנו ונתחיל להכיר את הצלם אלהי'ם מהצד הרוחני שבו, ואופן הלבנת השכל משחרותו והערתו משנתו הוא ע״י תרגילי נשימות, שינשום האדם כמה דקות נשימות חזקות וינשפם החוצה בחזקה ובשעת הנשימות והנשיפות יעצום עיניו, וידמין איך הוא מטייל סביב מוחו השחור וידמיין שנושף על אותה שחרות הדבוקה במוחו ומגרשה וכך יעשה עד שיראה בראיה פנימית שמוחו התלבן ונסתלקה לה השחרות, [וצריך לדמיין את הנשיפות על מח חכמה בנפרד ועל מח בינה בנפרד וכפי שיבואר לקמן], וכאשר יתלבן מוחו ע״י התרגיל הנ״ל אזי יכול להתחיל לחוות עם דמותו הרוחנית את הצבעים המצטיירים במוחו המלובן והערני כפי השפע הנשפע לו מלמעלה וכפי הניצוצות המתלבשים בגשמיות שמתעסק בם, וזה נרמז בפסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים", דכאשר האדם אינו עובד, אזי מוחו מתכסה בצללי ערב בחי' שחרות הנובע מהשבירה שבצלם אלהי'ם, ובכדי שיאיר מוחו באור היום צריך להפיח היום שזה בחי', "עד שיפוח היום", ואזי כשמאיר מוחו יכול האדם להכיר ולבחון מה מפריע לנפשו ומה מזין ומהנה את נפשו, ואפשר לראות זאת בחוש שכשאדם שומע בשורה טובה אזי מאיר מוחו ומרגיש התרוממות ורחבות הדעת, מה שאין כן כשח״ו שומע בשורה שאינה טובה אזי נהיה לו שחור בעיניים שמוחו קודר ושחור, וע"י עצה זו של ראיית מוחו יכול האדם לפשוט את ספקותיו, דכשאדם מסופק אזי מוחו מכוסה בצלילי ערב, וכאשר עולה בלבו עצה לפשוט את הספק יראה האדם אם מאיר מוחו מזו העצה או -שעדין מוחו בערפול הצללים, אם מוחו מאיר סימן שזה עצה ישרה משא"כ אם מוחו נשאר עדין בערפול זה סימן שאין זו עצה מועילה, וזהו באור הפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול" וגו' שאם אדם מרגיש שמוחו שחור שזה בחי׳ עיור סימן שזה מכשול. וכמו"כ על פי עצה זו יכול האדם לבדוק את סברותיו אם הם נכונות או לא דאם מאיר מוחו סימן שזה נכון וכל זה צריך שיעשה ע״י שיקדים כל יום כמה דקות לנשימות הנ"ל בכדי שיתלבן מוחו, ואזי ע״י ראיה פנימית ירגיש אם מוחו מואר, ופעמים שזה כל כך מאיר שאין צורך לראיה פנימית אלא זה מורגש מיד בכל הגוף, ואדם שמוחו לבן מצד שתיקן את השבירה אזי כל עצותיו הם ישרות ומאירות כיון שתמיד מוחו לבן ואומר רק דברים לבנים ומאירים.

אך כאשר אדם הולך להסתכל על דמותו בראיה פנימית, צריך לידע שישנם ב' מוחין חכמה ובינה, מח חכמה עומד בצד ימין של הגולגולת ומח בינה עומד לצד שמאל, וחלוקים הם בעניינם, דחכמה ענינה ראיה למרחוק בבחי' איזהו חכם הרואה את הנולד, משא"כ בינה שעניינה ראיה מקרוב בבחי' מבין דבר מתוך דבר, וראיית העיניים מושפעת דרך ב' המוחין, ועין ימין רואה מכח מח שמאל בחיי בינה שראייתה מקרוב, ועין שמאל רואה מכח מח ימין בחי' חכמה שראייתה למרחוק, ועל כן גם בגשמי עין שמאל שהיא בחי' חכמה רואה למרחוק יותר, ועל כן חובשי משקפים בדרך כלל מספרי העדשות חלוקים בין עין לעין, ואם האדם היה הולך ע"פ ראות עיניו של מח ימין ומח שמאל הוא היה נתקע בכל מיני חפצים בהילוכו משום שראייתו הייתה מבולבלת משום שכל עין הייתה מראה לו מרחק שונה, על כן ברא הקב"ה לאדם מח שלישי בחי' דעת שהוא מאזן בין ב' המוחין ובכך גם ראית האדם מאוזנת ואינה מבולבלת, וכמו שבגשמיות יש חלוק בין ראית עין ימין לשמאל כפי בחי' המוחין, כך גם בהשגה רוחנית יש חלוק בהשגה בין מח חכמה למח בינה, ובכדי שהראיה תהיה כפי שצריך צריך שיהיה איזון בין המוחין ואזי יהיה כלי להשגת ההארות הרוחניות הנשפעות לאדם, ואופן השוואתם של המוחין נעשה כאשר האדם מתרגל את הנשיפות. שיתרגל זאת על כל מח בנפרד ויבחן את התלבנות המח כל אחד בנפרד ויעשה ראיה פנימית על כל מח בנפרד, שיבחן את מח ימין בראיה פנימית דרך עין שמאל ויבחן את מח שמאל בראיה פנימית ע׳׳י עין ימין. וכאשר רואה שצבעיהם התלבנו בשווה או קרוב לשווה זה סימן שהושוו המוחין ואזי יש בכוחו לקלוט במוחו את צבעי השפע הרוחניים המצטיירים במח ולהכיר את השפע הרוחני בהשגה אמיתית שידע להיכן אותה שפע שייך ומאיזה ספירה זה הגיע.

וכאשר זוכה האדם שמוחיו משתווים באופן תמידי אזי גם ראיית עיניו הגשמית תשתוה, וכמו״כ כאשר יש איזון מלא בין חו״ב אזי זוכה האדם לרוה״ק והשגה מלאה [וכפי שיבואר שעי״ז מתלבשים במוחו מלאכים ומגלים לו הכל] וכאשר האדם מתעסק בנקיון המח כנ״ל אזי הוא שולט על המח שלטון מלא באופן שהוא שולט על מחשבותיו, ויודע להבחין את הרגשותיו, ומח נקי הוא בחי' הנר דולק על ראש העובר במעי אמו שצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סוף העולם (נדה ל:) שמאיר בו הנר ה׳ נשמת אדם, וכנ"ל בפרק ב'.

וכשהמח נקי יכול האדם לטייל בתוך מוחו ולבדוק ממה נובעים בעיותיו האם נחסר לו אור רוחני או שיש לו בעיה גופנית גשמית. וראיית המח זה בחי' רואים פני מלאך, דמח האדם הוא כלי גבוה מאד עד כדי כך שמלאכים שהם רוחניים לגמרי יכולים להתלבש בו, דהנה מח האדם הוא בבחי' שם ס"ג, ושמות המלאכים מסתיים באותיות א"ל, שזה בחי' אחורי שם ס"ג, ועל כן המח הוא כלי ראוי להתלבשות המלאכים, אך בכדי שיתלבשו בו המלאכים ויושגו לאדם צריך שיתלבן המח ויהא כלי ראוי להתלבשות המלאכים. ובמח ימין בחי' חכמה מתלבש המלאך פניא״ל וממנו נשפע לאדם בחי׳ נבואה [והשגות ורוה"ק], ובמח שמאל מתלבש רזיא״ל המלאך שהוא מגלה לאדם סודות התורה, ומח הדעת מקבל הארה מב' מלאכים אלו כפי היחוד שיש בין ב' המוחין, וע"י הדעת שעם חכמה ובינה עולה בגימ' תרי״ג משיג האדם את אור התורה והמצוות המושגים בג' מקומות אלו.

דרכי השגה 7

על פי שעורי מורנו ר' אברהם יאראוויטש זצוקללה״ה

ישנו ספר שרבים מחפשים אותו "ערבות הנחל" אשר נכתב משיעורים שהעביר הרב אברהם יורוביץ זצ"ל.

פגשתי את הרב יורוביץ בשנת תשנ"ט כיון שהוא אתקשר אלי וטען שהוא לומד אבולעפיה כבר 17 שנה ולא מבין, ושאל האם אני יכול לבוא ללמוד אתו. כך נפגשנו וכמובן שגיליתי יהודי מלא בתורה, בקיאותו לא כאן המקום לדבר בו, אך צניעותו ראוייה לשבחים. כבר כתבתי לפני שנים ונדמה לי שזה נמצא כאן בבלוג. נפגשנו פעמים רבות במשך 4 שנים עד לפטירתו של הרב.

הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון המכיל את רוב הספר נקרא ערבות נחל החלק השני נקרא דרכי השגה.

אני הביא כאן את החלק השני הנקרא דרכי השגה. ואחלק אותו לחלקים קטנים, ובכל יומיים הביא חלק על מנת שהקורא יוכל לחזור כמה פעמים עד לחלק הבא.

השלמתי את כל קיצורי המילים. הוספתי קטעים שמצטט הרב ממקומות אחרים, אך מקצר בלשון וכו' וכו'. תרגמתי את לשון הזוהר לעברית, והבאתי את לשון הזוהר מנוקד.

המשך

והנה מצינו באריז״ל שמרחיב על אופן מעשה המצוה איך לעשות את פעולת המצוה כגון בנטילת ידים להגביה ידיו כנגד ראשו, ובקידוש לאחוז הכוס כנגד הלב, ובד' מינים לנענעם באופן מסוים, וכן בשאר המצוות, וביאור עניין עשיית המצוות באופן מסוים בדווקא. ואפילו שבכדי לצאת ידי חובת המצוות יוצאים גם בלא עשיתם באופן מסוים דוקא, דיש בחינה שלישית הממוצעת בין גוף האדם לצלם אלהי'ם הנקראת דמותו הרוחנית של האדם, ואותה דמות רוחנית היא המרגשת את השפע הרוחני שנשפע לצלם אלהי'ם ע״י שעושה הגוף את המצוות.

דבכל מעשה מצוה יש כח המשכה רוחנית, (וזהו לשון מצוה מלשון צוות שהוא לשון חבור, דכל מצוה מחברת בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, שעי״ז מתבררים הניצוצות ומתגלה אחדותו יתברך בעולם ונתקן השבירה שהיה בבריאת העולם ואכמ״ל-(ואין כאן מקום להאריך)), ובכדי שרוחניות המצוה תתקן את השבירה צריך להרגיש את הרוחניות שבאה ע״י עשיית המצוות, וכאשר אדם יודע להרגיש את ההרגש הרוחני כך הוא יכול לתקן את השבירה שבצלם אלהי'ם, וכנ״ל שעיקר שינוי הרגשות נעשה ע״י שהאדם מברר את רגשותיו שיהיו רוחניים, והדבר שבו האדם מרגיש ומתפעל מהשפע הרוחני שנשפע לצלם אלהי'ם ע״י מעשה המצווה נקרא הדמות הרוחנית של האדם.

ובכדי לעורר את הדמות הרוחנית לקבל את השפע הרוחני שבמעשה המצוות צריך לעשות את המצוות באופן מסוים בדוקא, דדוקא עשיית המצוה באופן מסוים מעורר את הדמות הרוחנית להתפעל מהשפע הטמון במצוה, שעי״ז הדמות מכירה לאיזה נקודת מפגש בצלם אלהי'ם הגיע השפע ואיזה שפע הגיע, ובאמת שאם אדם יהיה מזוכך לגמרי אזי לא יצטרך לעשות את המצוה באופן מסוים, דכיון שרגשותיו של הצלם אלהי'ם מבוררים אזי בכל צורה שלא תעשה המצווה ירגיש האדם מיד את השפע הפנימי הטמון במצווה ויקבלו כראוי, לדוגמא מצוות נטילת לולב שמבואר איך לנענע וכמה פעמים וכו' וכו', אך מדאורייתא בעצם הנטילה של הד' מינים בידיו מתקיימת המצוה, וא"כ אדם מזוכך בעצם נטילת הד' מינים בידיו ירגיש את השפע הרוחני שבעשיית המצוה.

וכמו ששמעתי פעם על איזה חסיד ומתנגד שהלכו לבקר ביחד איזה צדיק בחנוכה, וכשהגיע זמן הדלקת נרות קם אותו צדיק ובירך את הברכות בזריזות הדליק את הנרות והמשיך לדבר עמם, וכשיצאו ממנו אמר המתנגד לחסיד לא ידעתי שהוא בקי כ"כ בכונות, והיכן ראה שהוא בקי בכונות אלא מזה שידע שמכוון וראה שמברך מהר ידע מזה שהכונות מאירות לו בשכל מיד ועל כן אינו צריך להתמהמה בברכה בכדי לכוון [אמנם שייך שאדם יתפלל באורך אע״פ שהוא בקי בכונות, מחמת עבודת הדבקות וכדו'].

וזהו כנ״ל דאדם מזוכך אזי השפע הרוחני מאיר לשכלו מיד בלא צורך של הכנה מוקדמת, אלא זה בא לו מיד עם עשיית המצוה וכך זה אמור להיות שהרי השפע כלול בעצם המצוה, ומה שאנו צריכים הכנות רבות זה משום שהרגשנו הרוחני מקולקל וע"כ כדי לעוררו להרגיש את השפע אנו צריכים לעשות את המצוה באופנים מסוימים וכנ"ל, [וצריך לדעת שמה שמבואר באריז״ל בכונות המצוות שנשפע שפע כזה וכזה בפרצוף כזה וכזה, זה קורה בנפש האדם ממש, וכנ״ל בפרקים הקודמים דנפש האדם כלולה מכל העולמות ועל כן כאשר מושפע שפע באיזשהו עולם זה מושפע בנפש האדם, ומה שאנו לא מרגישים זאת משום שרגשותנו עכורים וכנ״ל], וצריך לזה עבודה רבה בכדי שנרגיש ישר את השפע שבמצוות אך אל יאוש. ובכדי שהאדם יבחן את עצמו אם עושה את מעשה המצוה בפנימיות או חיצוניות, יראה האדם אם הוא מתיגע בעשיית המצוות או שאין לו מזה שום עייפות, דאם העבודה היא פנימית אין שום סיבה שיתעייף, אך אם הוא יגע סימן שעושה זאת באופן חיצוני, וכמבואר בספרי מוסר על הפסוק "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" שאם אדם יגע בעבודתו את הקב״ה סימן שלא אותי קראת כיון שמי שקורא לקב״ה יודע שאין בזה שום יגיעה, וכמשל המגיד מדובנא "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" משל לסוחר שהגיע לביתו מעיר השוק בערב שבת עם חשכה, כמובן שראשית כל מיהר להיכנס הביתה, להחליף בגדיו ולברך את ביתו לשלום, לפני כניסת שבת קודש, ומרוב בהילותו וחפזונו השאיר את מזוודתו אצל העגלון, וכשבא לביתו, ברך את כולם והרגיעם, ואח״כ שלח מיד את משרתו אל בית העגלון להביא את צרורו, הנער חזר כעבור שעה קלה, נכנס אל חדר הסוחר, והודיע לו, הבאתי את חבילתך, הנה היא מונחת בפרוזדור, ובדברו היה מנגב את מצחו מן הזעה, וכולו מתנשם מעמל נשיאת המזוודה, התבונן בו הסוחר וענה, לא אין זה המזוודה שלי, איך יתכן אדוני? הרי לא ראית בכלל את המזודה! הואל נא לצאת החוצה לפרוזדור ותראה אותה ענה הנער, בטוח אני שאין זו המזודה שלי, וזאת מכון שאני רואה איך אתה מזיע כאילו סחבת משא כבד, ואלו מזודתי קלה וקטנה! והנמשל - זהו המוסר נגד המתחדשים והמשכילים, המראים עצמם כאלו מתאמצים בעבודת ה', כמו שכתוב "ולא אותי קראת יעקב", יען "כי יגעת בי ישראל" הרי בעבודת ה' נאמר, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, עבודת ה' היא קלה ונעימה, ומדוע אתה עייף ויגע ע״כ.

ולהבדיל, דבר זה של בטול היגיעה בעבודה ע״י שעובדים עם הנפש ולא עם הגוף שייך גם בגשמיות, וכמו שראיתי פעם שני פועלי בנין שהיו צריכים להעלות אבנים לקומה רביעית ואחד אחרי כמה פעמים שהעלה התעייף ונאנח בעוד שחברו עבד עשר שעות ולא היה נראה עליו שהתאמץ כ"כ, ושאלתי את זה שהתעייף למה הוא מתעייף והשיבני שעובד לפרנסתו ועבודה זו היא עבודה פיזית קשה וע"כ הוא התעייף מהר, ושאלתי את חברו ואיך אתה לא התעייפת? והשיבני שגם הוא עובר בשביל פרנסתו אך כיון שידע שזו עבודה פיזית קשה, על כן הלך ללמוד טכניקה שבה העבודה תהיה חוויה רוחנית נפשית, ועי"ז כאשר הוא מרים את האבנים הוא מתרכז בחוויה הנפשית שנעשית ע״י הרמת האבנים, ולכן אין גופו מרגיש את העבודה הקשה כיון שלנפש אין שום קושי בהרמת המשא, וכיון שמרים את האבנים עם עבודה נפשית לכן אין גופו מתעייף.

וכן זה בעבודה רוחנית שכאשר הנפש עובדת אין יגיעה, משא״כ אם רק הגוף עובד שאז האדם מתייגע מיד, וכן רואים שאדם מסביר שיעור הוא עושה תנועות בידיו ויכול לעשות כך כמה שעות ואינו מתעייף, ואם יעשה רק את התנועות סתם כך הוא יתעייף תוך רבע שעה, וזהו כנ״ל דכאשר המעשה נובע מעבודת הנפש אזי כל התנועות נעשים בכח הנפש ואין הרגש של עייפות, משא״כ כאשר האדם עושה רק פעולות גופניות גשמיות אזי הגוף מתעייף מיד, ועל כן אדם שכל מעיינותיו בעבודת ה' דבוקים רק בעבודת ה' הפנימית ועובד עם נפשו כמעט ולא יצטרך אוכל ושינה, כיון שבמעוט אוכל תתעורר נפשו לקבל את תזונתה הרוחנית ויתברך האוכל במעיו, דהשובע בא מהשפעת האנרגיה הרוחנית שנשפעת לנפש וכנ״ל בפרק א, וכן לא יצטרך שינה דהלא הגוף אינו מתעייף ומה שצריך מעט שינה זה בכדי שיתחדשו מוחיו שיוכל להתעלות למוחין גבוהים יותר שבהם ישיג השגות גבוהות יותר, וככל שאדם יעורר יותר את דמותו הרוחנית כמו כן הוא נכנס לפנימיות המצוות והשפע הרוחני הכלול בהם, ולפעמים אדם עובד ואינו מרגיש כלום וזה משום שהוא לא עבד בפנימיות אך אל יאוש, צריך לעורר בכל פעם כמה שאפשר את הדמות הרוחנית עד שתתעורר בכוחות עצמה, ואזי מכל דבר ירגיש את השפע הרוחני הנשפע לו מלמעלה. וכאשר נשים לבנו נראה שבאמת בכל דבר מדזמן שעצם הדבר הוא רוחני, כגון "עשיה" זה מלשון עשה - י"ה, "אכילה" זה מלשון אכל - י"ה כמבואר בכוונות האכילה, "שתיה" זה מלשון שתה - י"ה, "חויה" זה מלשון חוה - י"ה, "מחיה" מלשון מח ־ י"ה, "מיתה, מלשון מת - י"ה ח״ו (שזה בחי' רשעים בחייהם קרוים מתים כיון שהם נפרדים מחי החיים, שעוזבים את בחי' המוחין שהם בחי' חיים כמ״ש החכמה תחיה את בעליה, וכנ״ל בפרקים הקודמים). "ראיה" מלשון ראה - י"ה, "שמיעה" מלשון שמע - י"ה, "פעולה" מלשון פעל - ו״ה, והבן.